עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 9341/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

עורך דין רשלנות רפואית ירושלים הוא מי שמטפל במקרים מדיקוליגלים. בקרו באתר עורכי דין רשלנות רפואית ירושלים

בבית המשפט העליון

מ"ח 9341/11

לפני:

כבוד הנשיאה ד' ביניש

המבקש:

פלוני

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשה לקיום משפט חוזר

בשם המבקש: בעצמו

בשם המשיבה: עו"ד ג'ואי אש

החלטה

לפניי בקשה לקיום משפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), בעקבות הרשעתו של המבקש על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בעבירות של התעללות בקטין חסר ישע על-ידי אחראי לפי סעיף 368ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעבירות של מעשה מגונה בקטין בן משפחה בנסיבות אינוס לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין.

1. כנגד המבקש ובת זוגו הוגש כתב אישום המגולל פרשה חמורה, אם לא מן הפרשות החמורות שנראו במחוזותינו. לפי עובדות כתב האישום, במשך מספר חודשים במהלך שנת 2005, ביצעו בצוותא בני הזוג מעשים מגונים בבנם הפעוט בן השנה והתעללו בו התעללות מינית, פיזית ונפשית. בכתב האישום מפורטים מספר מקרים, שתועדו על ידי המבקש באמצעות מצלמות נסתרות שהוצבו בדירת בני הזוג, במסגרתם מתואר מגע מיני בין בת זוגו של המבקש לבין הפעוט, כאשר המבקש עומד לצד המיטה, צופה במעשיה, ואף מעודד אותה להמשיך לשם גירוי וסיפוק מיני של השניים. כל זאת, כאשר לפחות בהזדמנות אחת, היה זה המבקש שהביא את הפעוט למיטת בני הזוג טרם בוצעו בו המעשים המדוברים.

2. ביום 28.10.2010 הרשיע בית המשפט המחוזי בפ"ח 1162/05 (השופטים א' טל, י' אמסטרדם ור' לבהר-שרון) את בני הזוג בעבירות שתוארו ברישא וגזר על כל אחד מהם חמש שנות מאסר בפועל וכן עונשי מאסר על תנאי. לאחר ששקל את טענות הצדדים והראיות שהוצגו לפניו קבע בית המשפט המחוזי כי יש מקום לתת אמון בטענת המבקש כי בת זוגו הפעילה כלפיו אלימות פיזית ומילולית במהלך נישואיהם בכלל ובמהלך ביצוע המעשים נושא כתב האישום בפרט. כמו כן, בית המשפט מצא מהימנים את דברי המבקש לפיהם הציב את המצלמות, שתיעדו את האירועים, והקליט את שיחותיו עם בת זוגו כדי שישמשו כראיות להוכחת התנהגותה האלימה. לעומת זאת, קבע בית המשפט המחוזי, כי חרף תלונותיו של המבקש באשר לאלימות שהפגינה בת זוגו כלפיו, הרי שנמנע מלספר לאיש מן הגורמים עמם היה במגע, חברים וגורמים מקצועיים כאחד, אודות המעשים המיניים שבוצעו בפעוט, נוכחותו בזמן קרות האירועים ומעורבותו במעשים. בית המשפט המחוזי דחה את הסבריו של המבקש באשר לסיבות להימנעותו מלדווח אודות המעשים בפעוט. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי המבקש ערך את הקלטות המתעדות את האירועים בצורה מגמתית שתיטיב עם גרסתו כך שעל רצפת חדר העריכה הותיר המערער קטעים שונים, במסגרתם: קיים יחסי מין עם בת זוגו בסמוך לעשיית המעשים בפעוט, הביא את הפעוט מיוזמתו לבת זוגו, ולא הביע התנגדות למעשיה. בית המשפט למד על מעורבותו של המבקש במעשים מהתנהגותו בעת עשייתם, מבחירתו המודעת שלא להיות גלוי לעין המצלמה במספר הזדמנויות, מעדות בת זוגו לפיה אמר לה לעשות את המעשים שעשתה לצורך גירויו המיני, ומן האיחור בהבאת סרט הוידיאו למשטרה. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי, כי את ניסיונו של המבקש להוציא את הפעוט מידי בת זוגו יש לראות כמעשה חד פעמי שאינו מעיד על הכלל וכי אין לקבל את טענת המבקש לפיה בקיימו יחסי מין עם בת זוגו ביקש למנוע ממנה את האפשרות לבצע מעשים בפעוט. נוכח הדברים האמורים הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש כמבצע בצוותא בעבירות שיוחסו לו.

3. כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו, הן המבקש והן בת זוגו, ערעורים לבית משפט זה. ערעורו של המבקש נסמך על שני אדנים. האחד, עובדתי, ועיקרו בממצאי בית המשפט המחוזי באשר לשאלת מעורבות המבקש במעשיה של בת זוגו בפעוט ובאשר לטענותיו כי ניסה למנוע אותם. השני, משפטי, ועיקרו כי אין לראות במבקש מבצע בצוותא. ביום 28.7.2011 דחה בית המשפט העליון בע"פ 8653/10 (השופטים ע' ארבל, ח' מלצר וע' פוגלמן) את ערעוריהם של השניים בפסק דין מפורט ומנומק, בו מצא בית המשפט כי אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי או במסקנותיו.

4. באשר לסוגיה העובדתית, קבע בית המשפט העליון, כי המבקש נמנע מלהזכיר בשיחותיו הראשונות עם גורמי הטיפול את דבר עשיית המעשים בפעוט וכי המבקש בחר לספר על ההתעללות רק לאחר שכבר הותקנו על ידו מצלמות הוידיאו שנועדו לתאר את עשיית המעשים המיניים. בשלב זה כבר לא ביקש המבקש להסתיר את עצם קיומם של המעשים אלא ביקש לשלוט בטיב המידע שיועבר למשטרה ובהיקפו. זאת למד בית המשפט מדבריו של המבקש, לפיהם תכלית התיעוד היתה להציג את המערערת כלוקה בנפשה ולנקות עצמו מכל אחריות פלילית. באותו אופן, קבע בית המשפט העליון, יש להתייחס גם למסרון ששלח המבקש לחברו, בו הזכיר את המעשים המיניים שנעשו בפעוט. מסרון זה נשלח גם הוא בשלב שלאחר התקנת המצלמות והסרטת האירועים ודובר באירוע בודד ותו לא. הימנעותו זו של המבקש מלחשוף את המעשים שבוצעו בפעוט מערערת מן היסוד, כך נקבע, את טענתו כי לא פנה למשטרה היות שלא נתן בה אמון. בית המשפט המשיך ומצא כי בצדק זקף בית המשפט המחוזי לחובתו ולא לזכותו של המבקש את העובדה, כי תיעד את מעשי בת זוגו בסרט וידיאו. בנוסף לאמור, דחה בית המשפט העליון גם את טענתו של המבקש כי נוכח האלימות הקשה שנהגה בו בת זוגו אין לראות בו מי שרצה במעשים או היה שותף להם. בית המשפט העליון קיבל את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי באשר למעורבותו של המבקש במעשים. נקבע כי המבקש היה מודע להשפעתו על מעשיה של בת זוגו, היות שעשתה שימוש מיני בפעוט כדי לגרות את המבקש, וחרף זאת לא פעל להפסקת מעשיה. אין בתיאור מקרה אחד בו נטל המבקש את הפעוט בכוח מידיה של בת זוגו כדי להושיע למבקש ותיאור זה דווקא מלמד כי היה בכוחו, חלף האלימות, להפסיק את המעשים. בית המשפט העליון המשיך וקבע כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר ראה בסרט הוידיאו המתעד את המעשים הוכחה למעורבותו של המבקש במעשים, כפי שתואר לעיל. יתרה מכך, קבע בית המשפט העליון כי יש לבחון בזהירות את התנהגותו של המבקש בסרט, במובן זה שהמבקש היה מודע להסרטת האירועים וניסה לעשות בהם שימוש מגמתי. מכאן נגזר, כך נקבע, כי יש לזקוף לחובתו ביתר שאת מעשים מפלילים שעשה ותועדו בסרט וכי אין ללמוד על רצון, כזה או אחר, של המבקש להפסיק את האירועים, כפי שהלה טען, מאירוע אחד בו לקח את הפעוט מידיה של בת זוגו או מכך שלא הופיע תמיד בסרט המתועד.

5. באשר לסוגיה המשפטית, קבע בית המשפט העליון, כי בצדק סיווג בית המשפט המחוזי את המבקש כמבצע בצוותא היות שעסקינן בגורם מרכזי, ישיר ומכונן בביצוע העבירות. המבקש אמנם לא קיים בעצמו כל מגע מיני עם הפעוט אך "בנוכחותו המתמדת במקום, בעידודו בהתנהגות את המערערת, בהבאת הקטין למיטה, בתאווה המינית שחווה מצפייה במעשים ובקיום יחסי המין עם המערערת מיד לאחריהם, נטל חלק ישיר ומרכזי בהתהוותם, אפשר את ביצועם, שלט בהתנהלותם והבטיח את השלמתם" (ע"פ 8653/10 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 97 לפסק הדין (טרם פורסם, 28.7.2011)).

6. על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניינו עתר המבקש לקיום דיון נוסף. בהחלטה בדנ"פ 6072/11, מיום 12.10.2011, דחה כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין את העתירה בקובעו כי לא מתקיימות הדרישות המנויות בחוק לקיומו של דיון נוסף, כיוון שבפסק הדין בערעור לא נפסקה כל הלכה, קל וחומר לא נפסקה הלכה מן הסוג המצדיק קיומו של דיון נוסף. נמצא כי אין בטיעונים שהעלה המבקש, חלקם באשר להכרעות בית המשפט בערעור וחלקם באשר לקשיים שחווה המבקש בנשיאת עונש המאסר בפועל, כדי להקים עילה לקיום דיון נוסף.

7. כעת, מבקש המבקש כי יתקיים משפט חוזר בעניינו. המבקש חוזר על טענותיו בהליכים הקודמים, ובבקשתו חולק על הכרעות שבעובדה ושבמשפט שנתקבלו הן על-ידי בית המשפט המחוזי והן על-ידי בית המשפט העליון בערעור. לשיטתו של המבקש, ההכרעות העובדתיות שהובילו להרשעתו בטעות יסודן: המבקש טוען כי לא ביקש לערוך בצורה מגמתית את סרט הווידיאו וכאשר העבירו למשטרה הבהיר כי מדובר בעותק מתומצת וכי בכוונתו להעביר את יתר החלקים בהמשך; כי סיפר למכריו ולגורמים שטיפלו בו החל מן השלב הראשון אודות המעשים בפעוט; כי לא ביקש לפגוע בבת זוגו באמצעות הסרטת האירועים וכי ביקש להשיג בכך רק את טובת הילד; כי לא היה בכוחו לעצור את בת זוגו מעשיית המעשים; כי יחסי המין בינו לבינה התקיימו כשעה וחצי עד שעתיים לאחר המעשים שביצעה בפעוט ולא היה קשר בין השניים; וכי הביא את הפעוט לידיה כדי שתאכילו ולא בכדי שתעשה בו את המעשים המתוארים. המבקש חולק מכל וכל על הקביעה כי ביצע בצוותא את העבירות שיוחסו לו וטוען כי שגו בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון בשבתו בערעור כאשר קבעו כן. המבקש טוען כי לא יוחס משקל מספיק לעדויות ולראיות שהוצגו, אשר היה בכוחן ללמד כי חלקו באירועים היה קטן ולא חלקו של מבצע בצוותא, וכי שגו שתי הערכאות כאשר הסיקו מן המסכת העובדתית ביצוע בצוותא של העבירות. כך למשל, טוען המבקש, כי ניתן ללמוד מסרט הווידיאו, שבת זוגו ביצעה את המעשים בפעוט גם שלא בנוכחותו, ולפיכך לא ניתן היה לקבוע שביצעו בצוותא את העבירה. כמו כן, מציג המבקש מספר שאלות ותהיות שלשיטתו לא קיבלו מענה בפסק הדין. נוסף על כך, למבקש טענות כנגד חומרת העונש שהושת עליו והוא מפרט קשיים רבים, לו ולמשפחתו, הנובעים מעונש המאסר.

נוכח הטענות הללו טוען המבקש כי מתקיימות שתי עילות למשפט חוזר. האחת, כיוון שהתגלו ראיות חדשות לאחר מתן פסקי הדין והשניה, כיוון שנגרם לו עיוות דין, בשל הטעויות בעובדה ובמשפט שנפלו בהכרעות שתי הערכאות ובשל סיקור עניינו בתקשורת. סיקור זה, לדידו של המבקש, השפיע על עמדת השופטים שהכריעו בעניינו ושלל ממנו את יומו בבית המשפט.

8. המשיבה מתנגדת לבקשה לקיום משפט חוזר. לשיטתה, הבקשה אינה מגלה כל עילה למשפט חוזר והטענות שמעלה המבקש בבקשתו נטענו, נדונו והוכרעו זה מכבר בשלושה הליכים שונים בפני שתי ערכאות. לגופו של עניין, טוענת המשיבה, כי אין כל מחלוקת באשר לאלימות שחווה המבקש מצד בת זוגו. עם זאת, לשיטתה, אין בקיומה של אלימות זו כדי ללמד על כך שהמבקש לא היה שותף למעשים שנעשו בפעוט וכי ישנה שורה ארוכה של אינדיקציות לכך שהמבקש היה בעל עניין במעשים שביצעה בת זוגו, לכך שתרם להם ולכך שהפיק מהם גירוי מיני. המשיבה סומכת ידיה על הכרעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. בהתאם להכרעות אלו, בהסרטת האירועים ביקש המבקש לפגוע בבת זוגו, להסיר ממנו כל חשד על ידי עריכה מגמתית של הסרט, וטובת הפעוט לא עמדה כנגד עיניו. המשיבה טוענת כי הכרעות עובדתיות אלו ואחרות התבססו על האמור בעדויות הרבות שנשמעו ועל התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מן העדים. לפיכך, טוענת המשיבה, כי אין בסיס לטענת המבקש כי חשף את מעשיה של בת זוגו בפעוט בפני אנשים שונים וכי מטרתו בתיעוד האירועים היתה להגן על הפעוט. לעניין הקביעה כי המבקש ביצע בצוותא את העבירות שיוחסו לו, מציינת המשיבה, כי הכרעת בית המשפט קמא, שהתקבלה בערעור, נסמכה על מכלול החומר שהוצג בפניו, תוך קביעת ממצאי עובדה ומהימנות ואין בה פגם. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין בטענותיו של המבקש באשר לחומרת העונש כדי להצדיק משפט חוזר, כיוון שהן אינן נתמכות בראיות חדשות שיש בהן כדי לשנות את תוצאת המשפט.

9. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שלפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר קבועה בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. סמכות זו נועדה לאזן בין השאיפה לאמת והרצון לאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, מחד גיסא, לבין השאיפה לסופיות הדיון, מאידך גיסא (ראו מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 559 (1999)). לפיכך, נקבע לא פעם בפסיקתו של בית משפט זה כי הליך המשפט החוזר אינו הכלל אלא החריג, שיש ליישמו במשורה ורק במקרים בהם קיים חשש של ממש להרשעתו של חף מפשע (ראו מ"ח 9222/06 טפאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.9.2007)). חשש מסוג זה אינו עולה בבקשה שלפניי.

10. בבקשתו טוען המבקש כי ישנן ראיות חדשות שנתגלו ולפיכך יש מקום להורות על משפט חוזר. בכך מכוון המבקש לומר, אף שאינו מציין זאת, כי נכנס בגדרה של העילה שבסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. עילה זו דורשת כי בית המשפט ישתכנע כי הראיות שהציג המבקש הן בעלות משקל סגולי שיש בו להביא לשינוי תוצאות המשפט לטובתו (ראו מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 334, 358 (1997)). טענתו של המבקש שגויה. כל הראיות עליהן מצביע המבקש לביסוס בקשתו, אינן ראיות חדשות אלא מדובר בראיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא והיו לפניו שעה שנתן את הכרעת הדין. בית המשפט קמא חקר, דרש ושקל את הראיות הללו לפני ולפנים ועליהן התבססה הכרעת הדין. המבקש חולק על המשקל שיוחס לראיות אלו ועל השפעתן על קביעת מידת מעורבותו במעשים. למעשה המבקש חולק על צדקת ההכרעות ולשיטתו היה מקום להכריע אחרת. סברה זו של המבקש, כשלעצמה, אין בה כדי ללמד כי יש בראיות שהוצגו להביא לשינוי תוצאות המשפט לטובת המבקש, ולפיכך אין בטענתו כדי להקים עילה לקיומו של משפט חוזר.

11. המבקש מוסיף וטוען כי נגרם לו עיוות דין שמצדיק קיומו של משפט חוזר. כלומר, המבקש משליך יהבו על העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. המבקש טוען כי נגרם לו עיוות דין בשני מובנים. האחד כי בית המשפט שגה הן בעניינים שבעובדה והן בעניינים שבמשפט ולטענתו הצדק מחייב כי יזוכה. השני, כי עניינו סוקר באמצעי התקשורת ולפיכך נשלל ממנו יומו בבית המשפט. לשיטתו של המבקש הסיקור התקשורתי מנע מהשופטים שדנו בעניינו מלעשות משפט צדק.

עניינה של העילה שבסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט הוא מצב שבו "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם עיוות דין". מדובר ב"עילת סל" המאפשרת לבית המשפט להורות על קיומו של משפט חוזר מקום בו נתעורר בלבו חשש ממשי כי נגרם עיוות דין, ונראה כי נסיבות המקרה אינן נכללות בגדר אחת מהעילות האחרות לקיום משפט חוזר (ראו, למשל, מ"ח 9974/04 שוורץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.2005)). כדי שתקום עילה זו יש להוכיח לא רק כי נפלו בהליך פגמים, אלא גם כי פגמים אלו חמורים ומהותיים הם, עד כדי כך שהובילו להרשעת שווא (ראו מ"ח 7661/04 ברהום נ' היועץ המשפט לממשלה (לא פורסם, 17.10.2004)). בנסיבות העניין בית המשפט קמא ובית המשפט של ערעור לא התעלמו מקיומן של ראיות ועדויות עליהן הצביע המבקש. אמנם, מסקנותיהם והכרעתם שונה מזו בה חפץ המבקש אך בכך כשלעצמו אין כדי ללמד על פגם, לא כל שכן פגם חמור ומהותי, שהוביל להרשעת שווא. טענותיו של המבקש הן ערעוריות במהותן ומשפט חוזר אינו מסגרת לקיום ערעור נוסף (ראו: מ"ח 10028/06 רינגורט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.9.2007); מ"ח 7125/06 שיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.2007)). משכך, השגותיו של המערער על ההכרעות שנתקבלו, העובדתיות והמשפטיות כאחד, אינן מקימות חשש ממשי לעיוות דין ואינן מצדיקות קיומו של משפט חוזר.

באשר לטענתו של המבקש כי נגרם לו עיוות דין בשל סיקור עניינו בתקשורת נציין כי אכן אין ספק כי "העברת ההליך המשפטי אל המגרש התקשורתי אינה ראויה כלל ועיקר" (ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, בפסקה 392 לפסק הדין (טרם פורסם, 10.11.2011)). אלא שבכך אין די. המבקש לא הרים את הנטל להראות כי הסיקור התקשורתי הביא לפגמים בניהול ההליך או להטיית שיקול הדעת השיפוטי העולים כדי חשש ממשי לעיוות דין. לפיכך, גם מטעם זה אין הצדקה להורות על קיומו של משפט חוזר.

12. אשר על כן, מסקנתי הינה כי אין כל עילה להורות על משפט חוזר. לא הוצגו בפניי ראיות או עובדות המצדיקות משפט חוזר, ולא שוכנעתי כי קיים חשש של ממש כי בהרשעתו נגרם למבקש עיוות דין.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ו בשבט התשע"ב (19.2.2012).