עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7750/10

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

 

 

עניינו של פסק דין זה בשאלת זכותה של בת-זוג למחצית הזכויות בדירת מגורים מכוח הלכת השיתוף, ובתחרות בין משכנתא רשומה לבין זכותה של בת הזוג.

 

 

 

 

העובדות הצריכות לעניין

 

 

 

 

1. אעמוד להלן על המסכת העובדתית הרלוונטית, כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט קמא ומהראיות שהובאו על ידי הצדדים.

 

 

 

 

המערערת נישאה למשיב 2 (להלן: המשיב) בשנת 1980, ומנישואיהם נולדו להם ארבעה ילדים.

 

 

 

 

בשנת 1982 רכש המשיב, מחברת בנייה שהיתה בבעלות אביו, דירה ברחוב בית הערבה 5/7 בשכונת תלפיות בירושלים (להלן: הדירה).

 

 

 

 

בשנת 1989 נרשמה הדירה על שם המשיב בלבד.

 

 

 

 

בשנת 1990 נולד בנם השלישי של בני הזוג, והם רכשו את דירה מספר 5/8 הסמוכה (להלן: הדירה הסמוכה). דירה זו נרשמה על שם שני בני הזוג במשותף, ושתי הדירות אוחדו פיסית לדירה אחת גדולה. יצויין, כי הבעלות בדירה הסמוכה הועברה במועד כלשהו, ובנסיבות שלא הובהרו, למערערת.

 

 

 

 

בשנת 1997 קיבל המשיב מהמשיבה 1 (להלן: המשיבה) הלוואה בסכום של 720,000 ₪, ולהבטחת החזר ההלוואה נרשמה לטובת המשיבה משכנתא מדרגה ראשונה על מלוא זכויותיו של המשיב בדירה. ודוק: המשכנתא נרשמה על הדירה ולא על הדירה הסמוכה שהייתה בבעלות המשותפת של בני הזוג ואשר אוחדה פיסית עם הדירה.

 

 

 

 

הצדדים התגוררו בדירה עד לשנים 1999-1998.

 

 

 

 

ביום 15.11.1999 נערך בין המערערת לבין המשיב הסכם, לפיו העביר המשיב את זכויותיו בדירה למערערת ללא תמורה (להלן: ההסכם). בהסכם נרשם כי הצדדים הם הבעלים במשותף של הדירה וכי המשיב מעביר למערערת את חלקו בדירה (מחצית).

 

 

 

 

ביום 30.12.1999 נערך בין המערערת לבין המשיב תוספת להסכם (להלן: התוספת להסכם) ולפיו תוקן ההסכם, כך שנכתב בו כי המשיב הוא הבעלים של מלוא הזכויות בדירה והוא מעביר למערערת את מלוא הזכויות בדירה.

 

 

 

 

ביום 6.1.2000 נרשמה הערת אזהרה לטובת המערערת מכוח ההסכם כפי שתוקן בתוספת להסכם.

 

 

 

 

ביום 5.9.2000 נערך בין המערערת לבין המשיב הסכם גירושין (להלן: הסכם הגירושין) במסגרתו הוסדרו גם כל הנושאים הרכושיים בין הצדדים, ונכתב כי המשיב כבר העביר את חלקו בדירה למערערת על פי ההסכם.

 

 

 

 

ביום 4.2.2001 אושר הסכם הגירושין על ידי בית המשפט, ובני הזוג התגרשו ביום 31.5.2001.

 

 

 

 

ביום 22.1.2002 ניתן צו לכינוס נכסיו של המשיב לבקשת נושיו, וביום 11.7.2002 הוכרז המשיב פושט רגל ומונה נאמן על נכסיו. אציין כי במהלך הדרך התחלפו הנאמנים, והמשיב מס' 2 בערעור שבפנינו הוא הנאמן השלישי בפשיטת הרגל של המשיב (להלן: הנאמן).

 

 

 

 

2. ביני לביני, בחודש מרץ 2002 או בסמוך לכך, ניתן צו לפינוי הדירה. ביום 20.3.2002 הגישה המערערת התביעה דכאן ל בית המשפט המחוזי, ובמסגרתה עתרה לסעד הצהרתי לגבי בעלותה במלוא הזכויות בדירה מכוח חזקת השיתוף ומכוח הסכם הגירושין, וכי זכויותיה בדירה גוברות על זכויות המשיבה מכוח המשכנתא. בהמשך, ועל פי הסכם דיוני בין הצדדים, הגבילה המערערת את תביעתה כך שיוצהר על זכויותיה במחצית הזכויות בדירה.

 

 

 

 

הדיון בתביעה המתוקנת התנהל ביעילות מירבית, והצדדים הביאו את כל ראיותיהם בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 14.3.2005 ואף סיכמו טענותיהם בעל פה בתום הישיבה. ברם, מתן פסק הדין הושהה למספר שנים בהמתנה להליך נפרד בו נקט הנאמן הקודם על נכסי המשיב. במסגרת הליך זה, עלה בידי הנאמן הקודם לבטל את ההענקה של הדירה למערערת מכוח סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל, הקובע כי הענקת נכסים בתוך תקופה של פחות משנתיים מיום ההענקה בטלה כלפי הנאמן (החלטתו של כב' השופט עזרא קמא מיום 19.3.2008 בתיק פש"ר 179/01 בש"א 4027/05).

 

 

 

 

3. לאחר שניתנה ההחלטה על ביטול ההענקה, וכארבע שנים ומחצה לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות והסיכומים בתביעה דכאן, ולאחר מספר דחיות שנתבקשו על ידי הצדדים לצורך ניהול משא ומתן לפשרה, עתר הנאמן ביום 23.11.2009 בבקשה להגשת ראיות נוספות והן: ההסכם, התוספת להסכם, דיווח למס שבח, רישום הערת אזהרה והסכם הגירושין. בית משפט קמא נעתר לבקשה למרות התנגדות המערערת (החלטה מיום 10.12.2009 בבש"א 10138/09). בהחלטה נאמר כי ראיות אלה היו בידי הנאמן משנת 2005 ושימשו אותו במסגרת ההליך לביטול ההענקה, וכי המדובר בראיות המתייחסות ללב המחלוקת בין הצדדים. למערערת ניתנה אפשרות להגיש ראיות נוספות מטעמה במענה לראיות שהוגשו על ידי הנאמן. המערערת לא הציגה ראיות נוספות, ו בית משפט קמא נתן את פסק דינו על סמך החומר שבפניו, לרבות הראיות הנוספות שהוצגו על ידי הנאמן.

 

 

 

 

על פי ההסכם הדיוני בין הצדדים, ולאור ההחלטה לגבי ביטול ההענקה, פסק דינו של בית משפט קמא נסב על טענת המערערת כי היא זכאית למחצית הזכויות בדירה מכוח חזקת השיתוף, וכי זכותה גוברת על המשכנתא הרשומה לטובת המשיבה.

 

 

 

 

פסק דינו של בית משפט קמא

 

 

 

 

4. בית משפט קמא עמד על כך שהמערערת העלימה מעיני בית המשפט את הראיות הנוספות בדמות המסמכים שנערכו בינה לבין בעלה (ההסכם, התוספת להסכם והסכם הגירושין). למערערת ניתנה אפשרות להגיש ראיות נוספות מטעמה במענה למסמכים שהוצגו על ידי הנאמן, אך המערערת בחרה שלא לעשות כן.

 

 

 

 

בפסק הדין, עמד בית משפט קמא על כך שהמערערת נישאה בשנת 1980 ועל היחסים בין הצדדים חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). עם זאת, ובעקבות הפסיקה בנושא, נקבע כי אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי, לרבות על נכס שנרכש על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין, והדברים נכונים במיוחד לגבי נכס המשמש דירת מגורים של בני הזוג.

 

 

 

 

5. למרות זאת, מצא בית משפט קמא כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי בשנת 1997, עת נרשמה המשכנתא על הדירה, המערערת הייתה שותפה בזכויות בדירה, וזאת מהטעמים הבאים:

 

 

 

 

הדירה נרכשה בשנת 1982 מחברה שהיתה בבעלות אביו של המשיב ונרשמה על שם המשיב 7 שנים לאחר רכישתה, כאשר בני הזוג כבר היו נשואים 9 שנים והתגוררו בדירה עם ילדיהם. נתון זה יכול להצביע על כוונה של בני הזוג שלא לראות בדירה נכס משותף. עם זאת, הבהיר בית משפט קמא כי אילו היה לפניו אך נתון זה "לא הייתי ממהרת לקבוע על פיו שלא עלה בידי התובעת להוכיח שיתוף בזכויות", מאחר שהצדדים המשיכו להתגורר בדירה עד לשנים 1999-1998.

 

 

 

 

בית משפט קמא ייחס חשיבות לראיות הנוספות שהוצגו על ידי הנאמן ואשר המשיבה לא נתנה להם הסברים. בתוספת להסכם נאמר כי המשיב מעביר לאשה ללא תמורה את הבעלות בדירה וכי "מלוא זכויות הבעלות בדירה" שייכות למשיב. המערערת לא הציעה פרשנות לתוספת להסכם אשר תתיישב עם טענותיה לבעלות במחצית הזכויות בדירה, ומשלא סיפקה הסבר מדוע העלימה את ההסכם ואת התוספת להסכם מידיעת בית המשפט, מצא בית המשפט כי יש בתוספת להסכם אישור והודאה של המערערת בכך שאין לה זכויות בדירה.

 

 

 

 

עוד נקבע, כי המסמכים שהוצגו על ידי הנאמן סותרים את טענת המערערת כביכול נודע לה אודות המשכנתא הרובצת על הדירה רק בשנת 2002 כאשר ניתן צו לפינוי הדירה, שהרי בהסכם נאמר כי הדירה משועבדת "לטובת הכשרת הישוב – ביטוח להבטחת תשלומים". בדומה, גם בהסכם הגירושין הוצהר כי על הדירה רובץ שיעבוד לטובת הכשרת הישוב וכי המשיב מתחייב לסלק את השעבוד. בהסכם הגירושין נרשם כי הצדדים "מצהירים כי הינם רשומים כבעלי זכויות בחלקים שווים", בעוד שרק המשיב היה רשום כבעל הזכויות בדירה. הסכם הגירושין אף מאזכר את ההסכם, אך לא את התוספת להסכם.

 

 

 

 

בנוסף, עמד בית משפט קמא על כך שהדירה אינה נכס המקרקעין היחיד שבבעלות בני הזוג, וכי בניגוד לדירה, נהגו בני הזוג שיתוף בזכויות בנכסים האחרים. כך, לבני הזוג בעלות משותפת בדירה אחרת ברחוב המתנחלים בהר 2 במוצא, שבה ככל הנראה התגוררו בני הזוג לאחר שסיימו להתגורר בדירה. גם הדירה הסמוכה נרשמה בבעלות משותפת של שני בני הזוג בתחילת שנות התשעים ולפני נטילת ההלוואה המובטחת במשכנתא.

 

 

 

 

לאור כל זאת, נקבע על ידי בית משפט קמא כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי במועד רישום המשכנתא היתה הדירה בבעלות משותפת שלה ושל המשיב, וממילא לא נוצרה "תחרות" בין זכותה לבין זכותה של המשיבה מכוח המשכנתא.

 

 

 

 

6. בסוף פסק הדין העיר בית המשפט את שתי ההערות הבאות:

 

 

 

 

א. כי המשיבה סמכה על נסח הרישום בלבד בבואה לרשום משכנתא, מבלי לבחון מי מחזיק בנכס ולמה הוא משמש, ואף לא נשלח שמאי מטעמה קודם למתן ההלוואה, שאם הייתה עושה כן היתה מגלה כי המדובר בדירה המשמשת למגורי המשיב ומשפחתו, ובודקת אם למערערת זכות בדירה או טענה לזכות ביחס אליה. מנגד, עולה כי המערערת ידעה על שיעבוד הדירה לפחות משנת 1999 אך לא מחתה ולא עשתה דבר עד להגשת התביעה בשנת 2002.

 

 

 

 

ב. זכותה של המערערת לאיזון משאבים או לשיתוף בזכויות איננה ניצבת בגפה ולצידה עומדת חובתה לשאת בחובות שנצברו במהלך חיי הנישואין. לכן, גם אם היתה מתקבלת טענתה כי היא שותפה לזכויות בדירה, נראה כי היה מקום לקבוע כי היא שותפה גם בחובות המשיב בגין הדירה, לרבות החוב המובטח במשכנתא. עם זאת, נוכח המסקנה כי למערערת לא היו זכויות בדירה, מתייתר הצורך לדון בטענה זו.

 

 

 

 

על פסק הדין נסב הערעור שבפנינו.

 

 

 

 

טענות הצדדים

 

 

 

 

7. המערערת השתיתה את עיקר ערעורה על כך ש בית משפט קמא קיבל "ראיות חדשות" בדמות המסמכים שנזכרו לעיל, אשר הוגשו ללא תצהיר של הנאמן, ומבלי שניתנה למערערת הזדמנות לחקור את הנאמן אודות המסמכים. המערערת הלינה על פני עמודים רבים בכתב הערעור ובסיכומיה, על כך שמסמכים אלה היו בידי שני הנאמנים שקדמו לנאמן, וכי טעה בית משפט קמא בכך שהתיר צירופם של מסמכים אלה, שמעולם לא הוסתרו על ידה, וכי מסמכים אלה הם שהביאו את בית משפט קמא למסקנה אליה הגיע.

 

 

 

 

לטענת המערערת, ההלוואה שנטל המשיב והמשכנתא שרשם על הדירה, נעשו לאחר גבה וללא ידיעתה. ההלוואה ניטלה לצרכים עסקיים של המשיב, לצורך מימון של אחת מחברות הקבוצה המשפחתית שהיו בשליטתו ובשליטת אביו ואחיו. לטענתה, למשיבה היה אינטרס להעניק את ההלוואה למשיב, כמי שהייתה שותפה לפרוייקט הבנייה של החברה שבשליטת משפחתו של המשיב. המערערת טענה כי במהלך נישואיה לא הייתה מודעת כלל לכך שהדירה רשומה על שם המשיב בלבד; כי הדירה שימשה למגורי המשפחה כ-17 שנים; וכי לא נסתרו הראיות שהביאה לגבי ניהול משק בית משותף ומאמץ משותף. לכן, יש להכיר בכך שמחצית הזכויות בדירה בעת שהמשיב נטל את ההלוואה מהמשיבה ורשם משכנתא לזכותה היו של המערערת. עוד נטען, כי הדירה הסמוכה נרכשה מהשכנים ולכן נרשמה על שם שני בני הזוג על פי השיתוף ששרר ביניהם, בעוד שהדירה נרכשה מחברה שהיתה בבעלות אביו של המשיב והמערערת לא נתנה דעתה כלל על אופן רכישת הדירה ורישומה על שם המשיב בלבד. מה עוד, שהדירה נרכשה כשנתיים לאחר הנישואין, כאשר בני הזוג היו בתחילת שנות העשרים לחייהם ובתחילת דרכם המשותפת.

 

 

 

 

לגופן של "הראיות החדשות" טענה המערערת כי שגה בית משפט קמא בדרך בה פירש את המסמכים ובכך שהסיק מהם כי המערערת גילתה דעתה שהדירה שייכת למשיב. לטענת המערערת, היה על בית משפט קמא לקבוע כי היא זכאית למחצית הזכויות בדירה וכי זכויותיה גוברות על זכויות המשיבה שלא טרחה לבדוק את הזכויות בדירה למרות היותה "נושה מקצועי".

 

 

 

 

8. מנגד, סמכה המשיבה יתדותיה בפסק דינו של בית משפט קמא. לטענת המשיבה, ענייננו בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא שאין מקום להתערבות ערכאת הערעור בהן. המערערת עתרה בתחילה להצהיר על מלוא זכויותיה בדירה מכוח הסכם הגירושין, אך לאחר מכן חזרה בה והגבילה את תביעתה רק למחצית הזכויות בדירה. המערערת לא הצליחה להסביר מדוע התנגדה לבקשה לצירוף הראיות הנוספות, לא ניצלה את ההזדמנות שניתנה לה על ידי בית משפט קמא להגיב על ראיות אלה ולהסבירן, ולמעשה ויתרה על זכותה להבאת ראיות נוספות. משלא הוכחה זכותה של המערערת בדירה, ממילא אין מדובר בתחרות בין זכויות המערערת מכוח הלכת השיתוף לבין המשכנתא הרשומה, ועל כן דין הערעור להדחות.

 

 

 

 

9. הנאמן תמך אף הוא בפסק דינו של בית משפט קמא ועמד על כך שהתאפשר למערערת להגיש ראיות מטעמה בתגובה לראיות החדשות שהוצגו על ידו, ואשר לשיטתו סותרות לחלוטין את טענות המערערת לגבי תחולת משטר השיתוף לגבי הדירה. גם אם היה מדובר בנכס שבבעלות משותפת של המערערת והמשיב, הרי שבמועד מתן הגט, ביום 13.5.2001, היה הנכס שייך למסת הנכסים שלגביהם חל שיתוף קנייני דחוי המתגבש רק במועד הקריטי. לכך יש להוסיף כי בשנת 1998 חדלו המערערת והמשיב להתגורר בדירה, ולא מתקיימת המטרה הסוציאלית שבבסיס הפסיקה שהעדיפה את זכות האשה מכוח חזקת השיתוף על פני משכנתא.

 

 

 

 

"הראיות החדשות" שהוצגו על ידי הנאמן עובר למתן פסק הדין

 

 

 

 

10. המערערת מיקדה את עיקר ערעורה, הן מבחינת היקפו והן מבחינת טיעוניה, בנושא "הראיות החדשות" שהגיש הנאמן. המשיבים הלכו אף הם בעקבות המערערת והקדישו את עיקר טיעונם לנושא זה.

 

 

 

 

אומר בקצרה כי לא מצאתי ממש בטענות המערערת בנקודה זו. המסמכים שהוצגו על ידי הנאמן מדברים בעד עצמם. לא היה מקום לחקירת הנאמן לגביהם ומכל מקום, משניתנה למערערת הזדמנות להגיב על מסמכים אלה לא נגרעה כל זכות דיונית שלה.

 

 

 

 

עם זאת, אני סבור כי יש ממש בטענת המערערת כי אין מדובר בראיות חדשות של ממש וכי לא נתכוונה להסתירם ועל כך אעמוד בהמשך. בכך מסתיים דיוננו בנושא "הראיות החדשות" לגביו הכבירו הצדדים תילי תילים של מילים וטיעונים, ויש להצר על כך שנושא זה תפס את מרכז הבימה.

 

 

 

 

ומכאן, לעצם המחלוקת בין הצדדים.

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

 

 

 

11. שתי שאלות צריכות באמת לענייננו והן: אם יש מקום להכיר בזכותה של המערערת במחצית הדירה מכוח הלכת השיתוף. תשובה חיובית לשאלה זו תביא אותנו לשאלה אם זכותה של המערערת גוברת על המשכנתא הרשומה לזכות המשיבה.

 

 

 

 

אקדים ואומר כי הגעתי למסקנה כי יש להשיב בחיוב על שתי השאלות דלעיל, כך שדין הערעור להתקבל. טרם אנמק את מסקנתי אציין כי במקרה דנן, איני רואה יתרון לערכאה הדיונית בקביעת ממצאי עובדה. זאת, לא רק בשל חלוף כחמש שנים מאז שמיעת הראיות והסיכומים ועד למתן פסק הדין (בעקבות התליית ההליך), אלא מאחר ש בית המשפט השתית את קביעותיו בעיקר על "הראיות החדשות" בדמות המסמכים שהוצגו על ידי הנאמן. בכגון דא, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור.

 

 

 

 

זכויותיה של המערערת בדירה מכוח חזקת השיתוף

 

 

 

 

12. לא אכחד כי אין דעתי נוחה מהתנהלות המערערת, אשר עשתה יד אחת עם המשיב כדי להבריח נכסיו מפני הנושים, כפי שעולה מהחלטת בית המשפט שביטלה את ההענקה. המערערת טענה בכתב התביעה ובעדותה ב בית המשפט כי נודע לה לראשונה אודות המשכנתא על הדירה במועד צו הפינוי בשנת 2002, אך מהמסמכים – לרבות הסכם הגירושין עליו הסתמכה המערערת עצמה בכתב התביעה – עולה בבירור כי המערערת ידעה אודות המשכנתא כבר בשנת 1999, ועמד על כך בית משפט קמא בפסק דינו.

 

 

 

 

למרות זאת, מצאתי כי אין בכך כדי להביא לתוצאה לפיה יש לשלול זכויותיה של המערערת בדירה מכוח הלכת השיתוף (להבדיל מזכויותיה הנטענות בגין ההענקה שבוטלה).

 

 

 

 

13. טענת המערערת לגבי חיים בהרמוניה וניהול משק בית משותף לכל אורך השנים, לא רק שלא נסתרה, אלא אף לא זכתה כלל להתייחסות הצדדים. המשכנתא על הדירה נרשמה בשנת 1997, לאחר 17 שנות נישואין של בני הזוג ובחלוף 15 שנים של מגורים בדירה, פרק זמן שיש בו כדי להצמיח חזקת שיתוף בנכס ספציפי, גם לגבי זוגות עליהם חל חוק יחסי ממון ( רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 179 (2002) (להלן: עניין אבו רומי); בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 14.3.2007)). נכונות בית המשפט להכיר בהלכת השיתוף בנכס ספציפי – מכוח חזקת השיתוף, שהיא חזקה נורמטיבית-ראייתית פרי ההלכה הפסוקה – יפה במיוחד לגבי דירת המגורים של בני הזוג, שהוגדרה לא אחת בפסיקה כ"גולת הכותרת של חזקת השיתוף" (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 690 (1994)) או כ"נכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד" (עניין אבו רומי, בעמ' 183; בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית פ"ד נט(1) 665, 670 (2004)). זאת, גם במקרים בהם דירת המגורים הובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג (ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 615 (2005); בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 14.6.2006)). במקרה דנן, הדירה אמנם נרכשה ונרשמה על ידי המשיב לאחר נישואיו, אך ניתן לראותה כנכס שהבעל הביא עמו לנישואין וכאמור, אין בכך כדי לגרוע מהלכת השיתוף בנכס ספציפי.

 

 

 

 

בעניין אבו רומי נאמר כי על מנת להכיר בשיתוף בדירת המגורים, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות, מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ואורך הנישואין (שם, בעמ' 183). גם אם נלך לגישה זו, הרי שבמקרה דנן קיימת עובדה נוספת המחזקת את טענת המערערת למשטר שיתוף בין הצדדים, ואשר לגביה לא מצאתי התייחסות בפסק דינו של בית משפט קמא ובטיעוני המשיבים. כאמור, הדירה מושא הדיון אוחדה פיסית עם הדירה הסמוכה שנרשמה על שם שני בני הזוג, ושתי הדירות שימשו במאוחד את בני הזוג. כך גם עולה מדו"ח החוקר הפרטי מטעם המשיבה מחודש נובמבר 2001 ממנו עולה כי בבעלות המשיב שתי דירות הממוקמות בחזית הבניין ומזה כשלוש שנים לא מתגורר בהן איש; כי נתבקש פטור מארנונה לגבי שתי הדירות בגין נכס ריק ללא שימוש; וכי הארנונה עבור שתי הדירות שולמה מאותו חשבון בנק. מכאן, שבני הזוג התגוררו בדירה רחבת ידיים, שמבחינה משפטית מורכבת משתי דירות, האחת רשומה על שם המשיב בלבד והשנייה רשומה על שם שני בני הזוג. לטעמי, יש בכך כדי לחזק עד מאוד את טענת המערערת לשיתוף בין בני הזוג, כאשר מנגד, לא הוכחה כל כוונה של בני הזוג ליצירת הפרדה רכושית. אזכיר כי בנוסף לדירה הסמוכה שנרשמה על שם שני בני הזוג, נבנתה על ידם דירה נוספת בה התגוררו בעת שניתן צו הפינוי, ואשר אף היא נרשמה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים.

 

 

 

 

14. מפסק דינו של בית משפט קמא עולה, כי הוא ייחס חשיבות רבה לכך שהמערערת הסתירה את מערכת ההסכמים בינה לבין המשיב, ולתוכנם של אותם הסכמים מהם הסיק הודאה של המערערת בזכויותיו של המשיב בדירה כולה. דומה כי זו הסיבה בגינה הפנתה המערערת את עיקר חיציה בערעור כנגד אותן "ראיות חדשות" שהציג הנאמן, ואשר עליהן התבסס עיקר פסק הדין (בעוד שבבית משפט קמא הסתפקה המערערת בתגובה קצרה לפיה אין נפקות לראיות אלה, שלשיטתה, אינן חדשות כלל ועיקר).

 

 

 

 

נעמוד להלן על מסמכים אלה, שכאמור, הוצגו על ידי הנאמן במצורף לבקשתו לצירוף ראיות חדשות ב בית משפט קמא.

 

 

 

 

15. בהסכם מיום 15.11.1999, במסגרתו העביר המשיב למערערת את הזכויות בדירה ללא תמורה, נאמר ב"הואיל" הראשון והשני:

 

 

 

 

"הואיל והמוכרים [המשיב – י.ע] הינם הבעלים של מחצית הזכויות בדירה בת 4 חדרים המסומנת כתת חלקה 7 והממוקמת ברחוב בית הערבה 5 ירושלים [...] והואיל והצדדים הינם בעל ואשה וכן בעלים במשותף של הדירה;

 

 

והואיל והמוכר רוצה להעביר את חלקו בדירה לידי הקונה [המערערת – י.ע] ללא תמורה; ..." (הדגשה הוספה – י.ע.)

 

 

 

 

ואילו בתוספת להסכם, נכתב כלהלן:

 

 

 

 

"הואיל והמוכר הינו הבעלים של מלוא הזכויות בדירה [...] והואיל ולמוכר מלוא זכויות הבעלות בדירה;

 

 

והואיל והמוכר רוצה להעביר את מלוא הבעלות בדירה לידי הקונה, ללא תמורה;

 

 

והואיל ובמהלך חתימת ההסכם עם הקונה נפלה טעות ונרשם כי המוכר מעביר מחצית הזכויות;

 

 

[...]

 

 

1.1. במקום האמור בחוזה המקורי שלמוכרים יש מחצית מזכויות בנכס המפורט, יבוא כי 'למוכרים יש את מלוא זכויות בנכס המפורט'.

 

 

1.2. במקום שהמוכר רוצה להעביר את חלקו בדירה לקונה, ללא תמורה, יבוא כי המוכר רוצה להעביר את מלוא חלקו בדירה לקונה ללא תמורה.

 

 

1.3. יתווסף סעיף הקובע כי הקונה רוכש מהמוכר את מלוא הזכויות בדירה ללא תמורה." (הדגשה הוספה – י.ע.)

 

 

 

 

ובסעיף 55 להסכם הגירושין מיום 5.9.2000 נאמר:

 

 

 

 

"הצדדים מצהירים כי הינם רשומים כבעלי זכויות בחלקים שווים של דירה ברחוב בית הערבה 5, דירה 7, הידועה כגוש 30177 חלקה 4 תת חלקה 7, מחצית מזכויותיו של הבעל הועברו לבעלות האשה עוד ב-15.11.1999 וההליך להעברת הבעלות בחלק זה בשלבי סיום. בסיכום בין הצדדים הובטח לבעל כי הדירה הזו תצווה לבנם הקטין משה [...]

 

 

הצדדים מצהירים כי על דירה זו רובץ שיעבוד לטובת הכשרת הישוב, אשר הבעל מתחייב לשאת אותו ולשחרר את הדירה מכל חוב ולהמציא אישור על כך." (הדגשה הוספה – י.ע.)

 

 

 

 

 

 

כאמור, בית משפט קמא זקף לחובתה של המערערת את הסתרת המסמכים, מהם הסיק - במיוחד מהתוספת להסכם - הודאה של המערערת כי אין לה זכויות בדירה וכי כל הזכויות הן של המשיב. לטעמי, אין לראות את המערערת כמי שביקשה להסתיר את המסמכים, ואין להסיק מהם הודאה של המערערת כי אין לה זכויות בדירה. אנמק את מסקנתי.

 

 

 

 

16. הסכם הגירושין נזכר במפורש בכתב התביעה, כבסיס לתביעתה של המערערת לגבי מלוא הזכויות בדירה, ולכאורה, היה מצוי ברשותו של הנאמן (כפי שעולה מסעיף 8.5. לכתב ההגנה בו נטען כי הסכם הגירושין הוא למראית עין וכי בדעת הנאמן לעתור לביטול ההענקות).

 

 

 

 

אף קשה להלום כי המערערת ביקשה להסתיר במזיד את ההסכם והתוספת להסכם. נסח הרישום צורף כנספח ב' לכתב התביעה, וממנו עולה כי ביום 6.1.2000 נרשמה הערת אזהרה לזכות המערערת "בגין הסכם" (וברי כי אין מדובר בהסכם הגירושין שנחתם רק בחודש ספטמבר 2000). קיצורו של דבר, שכל המסמכים נזכרו בכתב התביעה אם במפורש (הסכם גירושין) ואם בעקיפין על פי נספחי כתב התביעה (ההסכם והתוספת להסכם על בסיסם נרשמה הערת האזהרה).

 

 

 

 

מכאן, שיש הגיון בטענת המערערת, כי משנדונה הענקת מלוא הזכויות בדירה בתיק הפש"ר במסגרת התביעה לביטול ההענקה, התמקד הדיון בתביעה בפני בית משפט קמא במחצית הזכויות של המערערת מכוח הלכת השיתוף ולא מכוח ההסכמים, ולכן זנחה הסכמים אלה ולא התבססה עליהם. כך עולה גם מדברי הפתיחה של בא כוחה של המערערת בסיכומיו בעל פה "אני מגביל את התביעה למחצית הדירה לפי ההסכמה הדיונית בדיון הקודם. אנחנו לא מסתלקים מאותו חצי שיידון במסגרת הכינוס. הסכמנו לצמצם את הדיון כאן למחציתה של האשה" (עמ' 47 לפרוטוקול).

 

 

 

 

לכך נוסיף כי הסכם הגירושין, וכן ההסכם והתוספת להסכם היו בידי המשיבים, או יכולים היו להיות בנקל בידיהם כבר בעת הגשת התביעה, כך שהמשיבים היו יכולים והיו צריכים לעמת את המערערת עם מסמכים אלה במהלך ישיבת ההוכחות.

 

 

 

 

17. ועיקרו של דבר. איני סבור כי ניתן להסיק מהתוספת להסכם הודאה של המערערת כי אין לה זכויות בדירה. נהפוך הוא. לטעמי התוספת להסכם אך מחזקת את טענתה של המערערת כי לא ידעה כלל שהדירה רשומה על שם המשיב בלבד.

 

 

 

 

התוספת להסכם נחתמה בעקבות הצורך לדווח על העסקה למס שבח והצורך לרשום הערת אזהרה על שם המערערת ולהעביר על שמה את הזכויות בדירה. לכן, לא היה מנוס מלתקן את ההסכם באופן שייכתב בו כי למשיב מלוא הזכויות בדירה, שהרי זה היה המצב הרישומי של הנכס בעת עריכת ההסכם והתוספת להסכם. אדרבא, דווקא ההסכם מצביע על אומד דעת הצדדים, שראו וסברו לתומם כי הם הבעלים המשותפים של הדירה. אך משנתברר להם, בבואם לדווח למס שבח ולרשום הערת אזהרה, כי לא כך הדבר, וכי הדירה רשומה על שם המשיב בלבד, נחתמה התוספת להסכם כפי שנחתמה.

 

 

 

 

חיזוק לכך אני מוצא בבקשה לרישום הערת אזהרה מיום 29.12.1999 על כל הזכויות בדירה, והדיווח למס שבח מיום 29.12.1999 על העברת כל הזכויות בדירה מהמשיב למערערת ללא תמורה. הערת האזהרה והדיווח למס שבח נערכו בהתאם לתוספת להסכם, שנחתמה למחרת היום, ואשר תיקנה את ההסכם על פי המצב הרישומי לפיו המשיב הוא הבעלים של מלוא הזכויות. אף איני רואה תמיהה בכך שבסעיף 55 להסכם הגירושין חזרו הצדדים והצהירו כי הם רשומים כבעלי זכויות בחלקים שווים של הדירה. יש בכך להעיד על מצב הדברים כפי שהצדדים עצמם ראו זאת, שהרי לא היתה כל מניעה כי בהסכם הגירושין ייכתב כי מלוא הזכויות בדירה עדיין רשומות על שם המשיב.

 

 

 

 

18. העולה מן המקובץ, כי אין בפנינו הסתרה של מסמכים על ידי המערערת ולא ניתן להסיק ממסמכים אלה לחובתה, נהפוך הוא. בכך נשמט הטעם העיקרי שעמד בבסיס פסק דינו של בית משפט קמא ויש להכיר בזכותה של המערערת למחצית הזכויות בדירה מכוח הלכת השיתוף בדירת מגורים, הלכה שניתן כאמור להחילה גם על זוגות עליהם חל המשטר של חוק יחסי ממון.

 

 

 

 

משכך, מגיעים אנו לשלב השני של הדיון, והוא התחרות בין הזכויות.

 

 

 

 

תחרות בין משכנתא רשומה לבין זכות בן זוג מכוח חזקת שיתוף בדירת מגורים

 

 

 

 

19. בשאלה זו צועדים אנו בשדה שכבר נחרש על ידי הפסיקה, ופסק הדין המנחה בנושא הוא ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5 (1995) (להלן: עניין בן צבי). באותו מקרה נבחנו זכויות הצדדים על פי הלכת השיתוף, באשר בני הזוג נישאו לפני חקיקתו של חוק יחסי ממון. נקבע כי זכותה של האשה מכוח הלכת השיתוף גוברת על זכותו של הנושה מכוח ההתחייבות למשכנתא. וכך נאמר על ידי הנשיא שמגר:

 

 

 

 

"כאשר מדובר בדירת מגורים, והצד השלישי יודע כי מי שהנכס רשום על שמו יש לו בת-זוג או בן-זוג הדרים עמו, מתהפכת ההנחה, ועל צד ג' לבדוק, מעבר לרישום, מה זכויותיהם של בן הזוג או בת הזוג המתגוררים בדירת המגורים. ההגנה על זכויות צד ג' בעיסקה לגבי נכס שהוא דירת מגורים מטילה נטל על צד ג', המחייבו בבדיקה ראויה יזומה מצדו, מעבר להסתמכות על הרישום על-פי דין. אני מבקש להדגיש כי דבריי מתייחסים לדירת מגורים בלבד".

 

 

 

 

 

 

השופט ברק (בתוארו אז) השתית את פסק דינו על דיני העסקאות הנוגדות לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 או בהיקש לדינים אלה, ומאחר שזכותה של בת הזוג קדמה להתחייבות לרישום משכנתא, נקבע כי זכותה גוברת.

 

 

 

 

20. בעקבות עניין בן צבי, נקבע ברע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ (לא פורסם, 13.12.2006) (להלן: עניין שלם) כי זכותה של האשה מכוח הלכת השיתוף גוברת על זכותו של נושה-מעקל. גם באותו מקרה נישאו הצדדים לפני חקיקתו של חוק יחסי ממון, כך שחל עליהם משטר הלכת השיתוף. נקבע כי השיתוף בנכסים משפחתיים מובהקים כמו דירת המגורים, מתגבש במועד בו מתמלאים התנאים של הלכת השיתוף, כלומר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף, ואין הוא נדחה ל"מועד הקריטי" של משבר בחיי הנישואין.

 

 

 

 

21. המקרה שבפנינו שונה מעניין בן צבי, שם התחרות הייתה בין זכויות בלתי רשומות של האשה בדירת המגורים מכוח הלכת השיתוף לבין התחייבות לרישום משכנתא. המקרה שבפנינו שונה גם מעניין שלם, שם התחרות הייתה בין זכויות בלתי רשומות של האשה בדירת המגורים מכוח הלכת השיתוף לבין זכותו של מעקל. יכול הטוען לטעון כי במקרה שבפנינו, זכותה הבלתי רשומה של המערערת בדירה ניגפת בפני הזכות הרשומה של המשיבה. כך עולה לכאורה, מההיקש שנעשה בעניין בן צבי לדיני העסקאות הנוגדות. שאפילו אם נראה את זכותה של המערערת כראשונה בזמן, ידה של המשיבה גוברת מכוח סעיף 9 לחוק המקרקעין, מאחר שהעסקה נעשתה בתמורה ובתום לב והסתיימה ברישום.

 

 

 

 

איני סבור כך. כפי שהעיר בית משפט קמא בסיפא לפסק דינו, המשיבה אף לא טרחה לבדוק את הדירה קודם לרישום המשכנתא והסתמכה אך על נסח הרישום. על כגון דא נאמר בעניין שלם:

 

 

 

 

"לפחות ככל שהדברים נוגעים לדירת המגורים, תום הלב של צד שלישי נשלל אם הוא ידע או עצם עיניו מלראות כי הנכס הוא נכס מגורים אשר חלה עליו הלכת השיתוף. על צד שלישי לצאת מתוך הנחה כי בני הזוג שותפים בדירת המגורים. ייתכן, עם זאת, כי במקרים חריגים עמידתו של בן הזוג שאינו רשום על זכותו בנכס תנגוד את עקרון תום הלב (ראו, ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אברהם, פ"ד נט(3) 697). השאלה בדבר אותם חריגים – כמו גם שאלות נוספות העשויות להתעורר בהקשר זה – אינה מתעוררת בנסיבות המקרה שלפנינו ואת הדיון בה ניתן להותיר לעת מצוא" (הדגשה הוספה – י.ע.).

 

 

 

 

 

 

ודוק: הדברים נכונים גם כאשר מדובר בבני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון (ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 28.12.2009) בפסקה כ"ג (להלן: עניין שמחוני)). זאת, נוכח ההלכה שהכירה באפשרות של שיתוף בנכס ספציפי, ובעיקר בדירת המגורים של בני הזוג, ונוכח המגמה להגן על ה"נכס הגרעיני" הסוציאלי של בן הזוג ( מיגל דויטשקניין כרך ג (2006) 312).

 

 

 

 

במקרה שבפנינו, המשכנתא נרשמה בשנת 1997. באותה עת כבר היה מוכר וידוע פסק דינו של בית משפט זה בעניין בן צבי, שבעקבותיו החלו הבנקים להחתים גם את בן הזוג הלא רשום על מסמך הסכמה לרישום משכנתא על דירת המגורים. כך עשה הבנק בעניין שמחוני ואציין כי באותו מקרה גם החתימה של בת הזוג על מסמך ההסכמה לא הועילה לבנק, מאחר שנקבע כי לא הוסבר לה תוכנו של המסמך. בית המשפט חילק באותו מקרה את האחריות בין הצדדים והכיר בזכותה של האשה במחצית מתוך מחצית בית המגורים.

 

 

 

 

22. המשיבה היא נושה מקצועי, אך במקרה דנן לא נהגה כנושה מקצועי. לא רק שהמשיבה לא החתימה את המערערת על הסכמה לרישום משכנתא כנהוג וכמקובל על ידי נושים מקצועיים, היא אף לא בחנה את הדירה, לא שלחה שמאי לדירה וייתכן כי אף לא הייתה מודעת לכך שמדובר בדירת המגורים של בני הזוג. אזכיר שוב כי הדירה אוחדה פיסית עם הדירה הסמוכה שהייתה רשומה על שם שני בני הזוג, ועובדה זו "צובעת" במשנה תוקף את חוסר תום הלב של המשיבה, תום לב הנבחן במשקפיים אובייקטיביות בהיותה נושה מקצועי.

 

 

 

 

23. עוד על החובה המוגברת והאקטיבית של בנק לבחון את מצב החזקה בדירת מגורים ראו בע"א 3352/07 בנק הפועלים נ' הורש (לא פורסם, 4.9.2008) (להלן: עניין הורש). המקרה שנדון בעניין הורש קיצוני הרבה יותר בעובדותיו מהמקרה שבפנינו, באשר שם היה מדובר בבת זוג לא נשואה שנעשתה לידועה בציבור של בן הזוג אך שנה אחת בלבד לפני רישום המשכנתא על דירת המגורים, שהייתה רשומה על שמו של בן הזוג בלבד. למרות זאת, השופט ג'ובראן גרס כי זכותה של בת הזוג גוברת על זכות הבנק. השופטים נאור ורובינשטיין בדעת רוב סברו כי יש להחזיר את הדיון ל בית המשפט המחוזי על מנת לבחון את תום הלב של הבנק ועל מנת לבחון את השאלה מתי הפכה הדירה מנכס עסקי לנכס משפחתי.

 

 

 

 

מעניין הורש ניתן ללמוד על ענייננו בדרך של קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כמקרה קלאסי שבו יש להכיר בזכותה העדיפה של המערערת בהייתה נשואה למשיב 17 שנה קודם לרישום המשכנתא. במצב דברים זה, אנו חוזרים לכלל לפיו יש לראות כל אחד מבני הזוג כבעל זכויות במחצית הדירה כבר במהלך חיי הנישואין, ואין לחשוף את בן הזוג שאינו רשום לשלילת זכויותיו בדירת המגורים על ידי פעולה של בן הזוג האחר (עניין שלם, פסקה 31).

 

 

 

 

23. המשיבים טענו כי אין להחיל בענייננו את הלכת בן צבי והפסיקה שבעקבותיה, מאחר שבמועד מימוש המשכנתא בשנת 2002, הדירה לא שימשה למגוריה של האשה. לתמיכה בטענה זו, הפנו המשיבים לפסק דינו של כב' השופט דר ב בית המשפט המחוזי בחיפה בה.פ (מחוזי חי') 204/04 פברינקנט נ' בנק לאומי(לא פורסם, 10.1.2005), שם נאמר:

 

 

 

 

"לטעמי, מכיוון שהמעמד המיוחד של דירת המגורים הוא פרי הפסיקה ומטרתו סוציאלית, הייתי רואה במגבלה שברישום המשכנתא על כל הדירה, ככזו שיש לה תוצאות אך ורק אם בעת המימוש המבוקש עדין משמשת הדירה למגורי המשפחה. בעניננו, הדירה מושכרת ואינה משמשת למגורי המשפחה ולפיכך על פי תפיסה זו, אילו היתה חלה החזקה על מערך היחסים בין המבקשת לבין חיים, אין המבקשת זכאית להגנה ביחס לדירה".

 

 

 

 

24. דין הטענה להידחות.

 

 

 

 

הפסיקה התלבטה כיצד יש להגדיר את זכותו של בן הזוג מכוח הלכת השיתוף, אם אובליגטורית, או קניינית, או מעין-קניינית (ראו עניין בן-צבי, בעמ' 26). הדעה המקובלת כיום היא כי מדובר בזכות מעין-קניינית, זכות של קניין שביושר (עניין שלם, פסקאות 23, 36, 39; עניין הורש, פסקה 30 והאסמכתאות שם). זכותו של בן הזוג מכוח הלכת השיתוף בדירת המגורים, אינה מתפוגגת אך מן הטעם שבשלב מאוחר להיווצרותה של הזכות עברו בני הזוג להתגורר בדירה אחרת, בין בבעלותם ובין שאינה בבעלותם. המועד הקובע לבחינת התחרות בין הזכויות הוא בעת רישום המשכנתא, וזאת בהיקש לדיני העסקאות הנוגדות. מכאן, שאם בעת רישום המשכנתא התגבשה כבר זכותו של בן הזוג, והמשכנתא לא נרשמה בתמורה ובתום לב, ידו של בן הזוג תהא על העליונה. הפסיקה הכירה בכך שזכותו של בן הזוג למחצית דירת המגורים מתגבשת כבר במהלך חיי הנישואין (עניין שלם, פסקה 31) ומנגד, את תום לבו של בעל המשכנתא יש לבחון בעת רישומה (ע"א 4609/99 בעלי מקצוע נכסים (1997) בע"מ נ' סונדרס, פ"ד נו(6) 832 (2002)). במקרה שבפנינו, כאשר נרשמה המשכנתא, זכותה של המערערת בדירה כבר התגבשה לאחר 17 שנות נישואים ו-15 שנות מגורים בדירה, וכפי שנאמר לעיל, המשיבה לא פעלה בתום לב אובייקטיבי, בכך שלא בחנה את מצב הנכס עובר לרישום המשכנתא.

 

 

 

 

בכך שונה המקרה שבפנינו מהעניין שנדון בע"א 8497/06 טורג'מן נ' בנק דיסקונט (לא פורסם, 4.8.2008), שם נרשמה המשכנתא לזכות הבנק על דירה שנרכשה על ידי המשיב להשקעה עוד בהיותו אזרח צרפת, כאשר בני הזוג לא התגוררו בזמן החתימה בדירה ואף טרם עלו לארץ, כך שביקור בדירה לא היה משנה את התמונה שהצטיירה בעיני הבנק (וראו גם עניין שמחוני, פסקה כ"ג).

 

 

 

 

25. המשיבים טענו כי אם תוכר זכותה של המערערת במחצית הדירה, יש להכיר גם בחובתה לשאת במחצית חובות הבעל.

 

 

 

 

דין הטענה להידחות. בעניין שלם נאמר כי "הקביעה אודות השיתוף המיידי בזכויות בדירת המגורים במהלך הנישואין מנביעה גם שיתוף מיידי בחובות הקשורים ישירות בדירת המגורים" (שם, פסקה 32). במקרה דנן, ההלוואה ניטלה על ידי המשיב שלא בקשר לדירת המגורים שנרכשה 15 שנים קודם לכן, ושלא בקשר לנכסים משפחתיים מובהקים אחרים של בני הזוג, ולמיצער, לא הוכחה כל זיקה בין ההלוואה שנטל המשיב לבין דירת המגורים.

 

 

 

 

סיכום וסוף דבר

 

 

 

 

25. נחזור ונסקור את התחנות שעברנו בדרכנו:

 

 

 

 

א. למרות שהדירה נרכשה על ידי המשיב ונרשמה על שמו, יש להכיר בזכותה של המערערת למחצית הדירה מכוח הלכת השיתוף. הלכת השיתוף הוחלה על ידי בתי המשפט לגבי דירת המגורים, גם על בני זוג שנישאו לאחר חקיקת חוק יחסי ממון וגם כאשר הדירה הובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג. העובדה כי הדירה הסמוכה נרכשה על ידי בני הזוג במשותף ואוחדה פיסית עם הדירה, אך מחזקת את כוחה הראייתי של חזקת השיתוף.

 

 

 

 

ב. אין בהסכם, בתוספת להסכם ובהסכם הגירושין כדי להוות הודאה או אישור של המערערת כי אין לה זכויות בדירה, ואין לראות את המערערת כמי שהסתירה מסמכים אלה שנזכרו במפורש או בעקיפין בכתב תביעתה על נספחיו.

 

 

 

 

ג. בתחרות בין זכותה של המערערת מכוח הלכת השיתוף לבין זכותה של המשיבה מכוח המשכנתא הרשומה, ידה של המערערת על העליונה. זאת, מאחר שהמשיבה נהגה בחוסר תום לב שבא לידי ביטוי בכך שלא נהגה כנושה מקצועי, לא שלחה שמאי או מאן דהו מטעמה לבחון את הנכס הממושכן, ולא החתימה את המערערת על הסכמה לרישום המשכנתא על דירת המגורים.

 

 

 

 

ד. את התחרות בין הזכויות יש לבחון במועד רישום המשכנתא. לכן, אין בעובדה כי לאחר רישום המשכנתא עברו בני הזוג להתגורר בדירה אחרת, כדי לאיין את זכויותיה של המערערת בדירה במועד רישום המשכנתא.

 

 

 

 

ה. לא הוכחה כל זיקה בין ההלוואה מכוחה נרשמה המשכנתא לבין דירת המגורים או לבין נכס משפחתי מובהק אחר של בני הזוג, ולכן אין לייחס למערערת מחצית מחוב המשכנתא.

 

 

 

 

26. אשר על כן, אמליץ לחבריי לקבל את הערעור באופן שיוצהר על זכותה של המערערת במחצית הזכויות בדירה.

 

 

 

 

בהתחשב בהתנהלותה של המערערת כאמור בסעיף 12 לעיל, איני רואה לעשות צו להוצאות.

 

 

 

 

27. משהונחה בפני חוות דעתו של חברי, השופט רובינשטין, אתייחס בקצרה לדבריו.

 

 

 

 

מבלי להידרש למחלוקת הידועה אם חזקת השיתוף ממשיכה לחול גם על בני זוג שנישאו לאחר 1.1.1974, אני סבור כי מקום בו מדובר בדירת מגורים ובנושה מקצועי, אין להבחין בין שיתוף מכוח הדין לבין שיתוף ספציפי בדירת המגורים. בשני המקרים השיתוף מבוסס על חזקת השיתוף, הנתפסת בימינו כחזקה נורמטיבית ולא חזקה עובדתית-הסכמית ( שחר ליפשיץ "על נכסי עבר על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף" משפטים לד 627 (תשס"ה)). משכך, איני סבור כי דוקטרינת השיתוף בנכס ספציפי מבוססת על קיומה של עסקת הענקה רצונית בין בני הזוג, כאמור בסעיף י"ב לחוות דעתו של חברי. ממילא איני סבור כי בענייננו יש נפקות להבחנה בין שיתוף מכוח הדין לשיתוף ספציפי בדירת המגורים.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

 

 

 

א. לאחר העיון בחוות דעתו המפורטת של חברי השופט עמית, חוששני כי אף שאני מסכים לחלק ניכר מקביעותיו, איני יכול להצטרף לתוצאה אליה הגיע. וביתר פירוט: מקובלת עלי מסקנת חברי, לפיה משיב 2 (להלן המשיב) הקנה למערערת, כתום גלגולים שונים, מחצית מהזכויות בדירה ברחוב בית הערבה 5/7 (להלן הדירה); ואולם, חוששני כי אינני יכול להסכים בנסיבות לקביעה, כי הקניה זו גוברת על המשכנתא שנרשמה לטובת משיבה 1 (להלן המשיבה).

 

 

 

 

רקע והקדמה כללית

 

 

 

 

ב. כדי למנוע בלבול או אי-בהירות אדגיש, כי טענת המערערת למחצית הזכויות בדירה אינה יכולה להיות מכוח הלכת השיתוף. ככלל אין הלכה זו חלה על זוגות שנישאו, כבענייננו, לאחר שנת 1973, אשר עליהם חל בצו המחוקק חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (ראו לדוגמה רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 182; בג"צ 4868/03 חג'בי נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (לא פורסם); בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם) פסקה 6; בג"צ 1727/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (לא פורסם) פסקה 6; בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית (לא פורסם) פסקה 6). לעומת זאת, יכולה המערערת לטעון (ודומה כי זו אכן טענתה), כי אף שעל בני הזוג חל חוק יחסי ממון הם יצרו שיתוף ספציפי בדירת המגורים מכוח דיני הקניין הרגילים. כפי שניסחה זאת השופטת (כתארה אז) ביניש:

 

 

 

 

"אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי החל על העניין" (ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 615; ההדגשה הוספה - א"ר; ראו גם בג"ץ 5416/09 פלונית נ' פלוני (לא פורסם)).

 

 

 

 

לפיכך, גם אם בהקשר של דירת מגורים של בני זוג "ראוי ליתן פרשנות רחבה לדין הכללי" (כלשון השופטת שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי, עמוד 183), מדובר בשיתוף קנייני רגיל ("לפי הדין הכללי") ולא בהחלת הלכת השיתוף.

 

 

 

 

ג. להבחנה זו חשיבות רבה במספר מישורים. לדוגמה, כיון שהטענה היא לשיתוף נקודתי-ספציפי בדירה (ובדירה בלבד) - אין סיבה לדון בטענה (שהועלתה גם בענייננו) לגבי שיתוף כללי וגורף בחובות:

 

 

 

 

"משאין המדובר בחזקת השיתוף, שכן בני הזוג נישאו לאחר שנת 1980, אלא בשיתוף בנכס ספציפי, אין מקום לשיתוף בחובות" (ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם) פסקה כ"ב; ההדגשה הוספה - א"ר).

 

 

 

 

הטענה לשיתוף בחובות עשויה היתה להיות רלבנטית אילו חלה הלכת השיתוף (ראו רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ (טרם פורסם)); ואולם, בהעדר אינדיקציה ספציפית לכוונת שיתוף בחובות לפי הדין הכללי, ובפרט שעה שאין מדובר בחובות הקשורים לדירה (השוו ע"א 11550/04 סיטבון נ' סיטבון (לא פורסם) פסקה 10), אין שיתוף כאמור בחובות נובע מעצם הכוונה הנקודתית לשיתוף בדירה.

 

 

 

 

ד. יישומה של דוקטרינת השיתוף בנכס ספציפי - ובפרט הממשק בינה לבין דיני הקניין הרגילים מזה, ודיני המשפחה מזה - אינו פשוט. בעניין זה נזדמן לי לומר בעבר,"כי 'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית" (בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם) פסקה ה(2)). קושי זה אינו ייחודי ליישומה של דוקטרינת השיתוף הספציפי, הוא מאפיין היבטים שונים של יישום דיני הקניין "הרגילים" בהקשרים של בני זוג (למורכבות יישום דיני פירוק שיתוף בהקשרים משפחתיים ראו לדוגמה בע"מ 8873/06 פלוני נ' פלוני (לא פורסם); למורכבות ההכרה בזכויות הנובעות משיתוף ראו לדוגמה בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (לא פורסם) וכן בע"מ 956/07 פלונית נ' פלוני (לא פורסם)).

 

 

 

 

ה. במקרה שלפנינו בא הקושי לידי ביטוי בשאלת מערכת היחסים שבין "עסקת" ההקניה לפי דוקטרינת השיתוף הספציפי לבין "עסקת" המשכון לטובת צד שלישי (לענייננו, המשיבה). אף בהקשר זה קיימת חשיבות רבה להבחנה בין הלכת השיתוף הגורפת לבין דוקטרינת השיתוף הספציפי. וזאת מדוע? מאחר שאין מדובר בהלכת השיתוף הגורפת, אלא בהחלטה קונקרטית של בני זוג ליצור שיתוף בנכס ספציפי שהדין אינו יוצר בו שיתוף, אין ההלכות שנפסקו בעבר בעניין הלכת השיתוף יכולות להיות אמת מבחן בלעדית ליישום הראוי. אם בעבר ניתן היה לומר לנושה (ובפרט לנושה "מקצועי" כגון בנק), כי עליו להיות מודע לאפשרות שלנכס מסוים בעלים נוסף מכוח הדין (אף שאין לדבר ביטוי ברישום), ספק אם דברים אלה חלים באותה עוצמה ובאותה מידה שעה שמדובר בנכס שהדין אינו יוצר בו שיתוף, אך בני זוג החליטו להשתתף בו - ואף על פי כן לא נתנו לכך ביטוי ברישום. אם (במישור הנורמטיבי) מדובר בנכס שהמחוקק לא ראה לנכון ליצור לגביו שיתוף, ואם (במישור הפרקטי) בני הזוג לא נתנו ביטוי חיצוני-פורמלי לשיתוף, באיזו מידה חייב צד שלישי לחוש לשיתוף זה? בעניין שמחוני אף נזדמן לי לומר במפורש:

 

 

 

 

"כאשר מדובר בזוג שחל עליו חוק יחסי ממון, במובחן מחזקת השיתוף, איננו מצפים מהבנק שיניח כי הצדדים הסכימו ביניהם על שיתוף ספציפי" (עניין שמחוני, פסקה כ"ג; ההדגשה הוספה - א"ר; השוו גם ה"פ (מחוזי ירושלים) 3108/04 כהן נ' כהן (לא פורסם) פסקה 353).

 

 

 

 

ו. והרי מדובר בשיתוף מכוח הדין הכללי; ולא בנקל היינו נותנים לשותפים עסקיים החולקים משרד להישמע בטענת שיתוף ספציפי שלא ניתן לו כל ביטוי חיצוני (בודאי כלפי צד שלישי בעל שעבוד רשום). אינני אומר כי יש להשוות את דינם של בני זוג לזה של שותפים עסקיים, גם כשאלה פועלים מכוח הדין הכללי. ואולם, כאמור, שאלת היישום אינה פשוטה. מזה, עומד הרצון להגן על בן הזוג שהנכס אינו רשום על שמו, ובפרט לגבי דירת המגורים, "גולת הכותרת" של הנכסים המשותפים (כלשון הנשיא שמגר בע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 690); ומזה, עומדות זכויות של צד שלישי - וכבר עמד בית משפט זה גם על החשש שמא "נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף" (עניין אבו רומי, עמוד 183 - השופטת שטרסברג-כהן). על רקע הקדמה קצרה זו נפנה לשתי השאלות שיש להכריע בהן בענייננו: (1) האם אכן הקנה המשיב למערערת את מחצית הזכויות בדירה; (2) האם הקניה לא רשומה זו גוברת על המשכנתא הרשומה לטובת המשיבה.

 

 

 

 

האם אכן הקנה המשיב למערערת זכויות בדירה?

 

 

 

 

ז. כאמור, בהקשר זה מקובלים עלי דברי חברי השופט עמית. אכן, בכל הנוגע לזוגות שהלכת השיתוף אינה חלה עליהם, עצם קיומם של חיי נישואין אינו יוצר שיתוף קנייני:

 

 

 

 

"לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי, שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף" (עניין אבו רומי, עמוד 183; השוו גם בג"צ 1727/07 הנזכר, פסקה 7; ע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון (לא פורסם) פסקה כ"ג).

 

 

 

 

ואולם, בענייננו הצביע חברי על שורת אינדיקציות לכוונת שיתוף ספציפית בדירה (פסקה 13); וגולת הכותרת של אלה - איחודה הפיסי (גם אם לא ברישום) של הדירה עם דירה נוספת באותו בניין (דירה 5/8 השייכת לשני בני הזוג ורשומה בהתאם). אינני רואה צורך לקבוע מתי באה לעולם כוונת השיתוף בדירה, ולענייננו די להניח כי קדמה לרישום המשכנתא לטובת המשיבה (בשנת 1997). השאלה היא איפוא, ידה של מי מבין שתי ה"עסקאות" על העליונה, ולכך נפנה עתה.

 

 

 

 

האם בנסיבות גובר השיתוף הספציפי על השעבוד?

 

 

 

 

ח. את קביעתו לגבי עדיפות זכויותיה של המערערת ביסס חברי השופט עמית, בין היתר, על ההלכות שנקבעו בבית משפט זה בעניין בן צבי (ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5), שלם, שמחוני ובעניין הורש (ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' הורש (לא פורסם)); הלכות אלה נדרשות, בין היתר, לכלל ההכרעה בין עסקאות נוגדות במקרקעין (סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969). בשורה התחתונה מבוססת דעתו על ההנחה לפיה התנהלה המשיבה בחוסר תום לב. כך סיכם חברי נקודה זו:

 

 

 

 

"בתחרות בין זכותה של המערערת מכוח הלכת השיתוף לבין זכותה של המשיבה מכוח המשכנתא הרשומה, ידה של המערערת על העליונה. זאת, מאחר שהמשיבה נהגה בחוסר תום לב שבא לידי ביטוי בכך שלא נהגה כנושה מקצועי, לא שלחה שמאי או מאן דהו מטעמה לבחון את הנכס הממושכן, ולא החתימה את המערערת על הסכמה לרישום המשכנתא על דירת המגורים" (פסקה 25(ג)).

 

 

 

 

 

 

ואולם, חוששני כי בנסיבות איני יכול להצטרף למסקנה זו. לכך, בעיני, טעמים נקודתיים וטעמים כלליים.

 

 

 

 

ט. במישור העקרוני כבר נדרשתי לכך, שכאשר מדובר בשיתוף ספציפי החורג מעבר לשיתוף הנוצר על פי דין, הנה בכל הנוגע למערכת היחסים בין בני הזוג לבין צדדים שלישיים גדלה החובה המוטלת על בני הזוג, וכנגדה פוחתת החובה המוטלת על צדדים שלישיים. במישור העקרוני, ההגנה ששיטת משפט נותנת לשיתוף שהיא עצמה אינה רואה כמחויב פחותה מזו המוענקת לשיתוף אשר היא יוצרת באופן קוגנטי. במישור הפרקטי, רמת החשד שצדדים שלישיים צריכים לנקוט כלפי שיתוף קונקרטי (שלא נרשם) אשר אינו תולדה של הדין נמוכה יותר. ובלשון שננקטה בעניין שמחוני: "איננו מצפים מהבנק שיניח כי הצדדים הסכימו ביניהם על שיתוף ספציפי" (פסקה כ"ג). בהקשר זה אולי לא למותר לציין, כי בעניין שמחוני חוסר תום הלב של הבנק לא נבע מאי-בירור שאלת קיומו של שיתוף ספציפי, אלא מסטייה מנהליו שלו בכל הנוגע להחתמת בת הזוג. וכן יוזכר, כי בעניין הורש נותרה שאלת תום הלב ללא מענה, כי מדובר היה בהלכת שיתוף מכוח הדין, וכן כי התקיימו נסיבות מיוחדות שהצדיקו בירור מקיף יותר מצד הבנק.

 

 

 

 

י. כאמור, עם כל הרצון להגן על זכויותיהם של בני זוג, וחרף הקביעה המסתברת כי בענייננו אכן התכוונו בני הזוג ליצור שיתוף, יש להגן גם על זכויותיהם של צדדים שלישיים (בשונה, למשל, מתיקים שעניינם חלוקת הרכוש בין בני הזוג גרידא). אילו היה מדובר בשני אנשים שאינם בני זוג, המעלים טענה לכוונת שיתוף ספציפי כלפי צד שלישי, היינו אומרים להם - למצער ברוב המקרים - התכבדו והשלימו את ההקניה ברישום (ולפחות תנו לה פומבי בהערת אזהרה; וסעיף 8 לחוק המקרקעין, עם כל הכרסום שחל בו, עודו הדין הבסיסי שכדי לחרוג ממנו נדרשות נסיבות מיוחדות). באותו האופן, כאשר מדובר בבני זוג הפועלים מכוח הדין הכללי, אין הם פטורים מאותן החובות שמטיל הדין הכללי על כל עסקה אחרת, בודאי כך כלפי צדדים שלישיים. אכן, כאמור, בהקשר זה:

 

 

 

 

"ראוי ליתן פרשנות רחבה לדין הכללי - דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות, דיני השליחות, דיני עשיית עושר, עקרון תום הלב ועוד - באופן התואם את התא המשפחתי שבו מצוי המאגר הרכושי של בני הזוג ו'במיוחד אמורים הדברים לעניין מתן פירוש רחב לדין שיקל על ראיית דירת המגורים כמשותפת גם כאשר היא רשומה על שם אחד מבני הזוג'" (עניין אבו רומי, עמוד 183).

 

 

 

 

ואולם, באותו עניין נאמר גם, כי יש להיזהר מהכנסתה של חזקת השיתוף "בדלת אחורית". אין לכחד, מדובר במציאות - מעשית ומשפטית - מורכבת. ישנם זוגות עליהם חלה גם כיום הלכת השיתוף (לדוגמה, על מי שנישאו לפני 1973) ועל נושים להביא עובדה זו בחשבון; קיימת גם מודעות לעובדה, שבין בני זוג נוצר לעתים גם שיתוף ספציפי מעבר לזה שבדין. "נושה מקצועי" ודאי מודע לעניינים אלה, והתנהלות סבירה מצדו מביאה אותם בחשבון. ברם, סבורני, כי בתיק זה אין חובה לקבוע מסמרות בשאלת ההגדרה המדויקת של חובות הצדדים במקרה של שיתוף בנכס ספציפי, שכן בחינה נקודתית של התנהלות בני הזוג מזה, ושל המשיבה מזה, אינה תומכת - לטעמי - בראשונים.

 

 

 

 

י"א. בכל הנוגע לתום לבם של בני הזוג יש להתייחס לפחות לשתי עובדות בעלות משקל: ראשית, את שאלת תום הלב יש לבחון "לכל רוחב החזית" שבין בני הזוג למשיבה. בהקשר זה יש לזכור, כי המערערת טענה מתחילה למלוא הזכויות בדירה בהתאם להסכם משנת 1999 - אלא שהענקה זו בוטלה בבית המשפט לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם - 1980 (ראו בש"א (מחוזי ירושלים) 4027/05 עו"ד פינס שי נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם) החלטה מיום 19.3.08). אולי לא למותר לציין, שבמסגרת הליכים אלה טענה המערערת (הדברים מצוטטים מתוך החלטת בית המשפט של פירוק) כי:

 

 

 

 

"אין זה נכון שהיא [המערערת - א"ר] קיבלה את הדירה, או מחציתה ללא תמורה... התמורה ששילמה עלתה בשוויה על מחצית הדירה שקיבלה מהחייב" (פסקה 5 להחלטה הנזכרת).

 

 

 

 

ולא לגמרי ברור כיצד טענות אלה מתיישבות עם הטענה לזכויות בדירה מכוח דוקטרינת השיתוף הספציפי. על כל פנים, ההתנהלות במסגרת הליכי פשיטת הרגל אינה מעידה על תום לב מצד שני בני הזוג.

 

 

 

 

י"ב. בהקשר זה ניתן לציין גם, כי במועד נטילת המשכנתא (בשנת 1997) - שנים לאחר יצירת השיתוף בדירה - הצהיר המשיב בפני המשיבה, כי הוא הבעלים היחיד של הדירה. כך במסמך שכותרתו "תנאי שטר משכנתא ומשכון" בו נאמר: "הממשכן מצהיר בזה כי הוא בעל הזכויות, המחזיק והבעלים החוקי והבלעדי של הנכס, וכי הנכס חופשי מכל... תביעות צד ג' כלשהן" (סעיף 4(א); ההדגשה הוספה - א"ר); כך גם בשטר המשכנתא עצמו ("הזכות: בעלות; החלק: בשלמות"). כיון שעניינה של דוקטרינת השיתוף בנכס ספציפי הוא בקיומה של עסקת הענקה רצונית - מפורשת או משתמעת מאורח החיים שבחרו בני הזוג הספציפיים לקיים (במובחן, לדוגמה, משיתוף סטטוטורי שיתכן שהצדדים כלל אינם מודעים לו), ספק רב עד מאוד עם הצהרות אלה - ככל שאכן נוצר שיתוף - נעשו בתום לב. אכן, כאן מדובר בהתנהלות של המשיב ולא של המערערת. ואפילו כך, יש בהצהרות אלה - העולות בקנה אחד עם הדין החל על בני הזוג (חוק יחסי ממון) - כדי להשפיע על היקפה ועוצמתה של חובת הבירור מצד המשיבה, ועל חוסר תום הלב שניתן לייחס לה (ועל כך בהמשך).

 

 

 

 

י"ג. שנית יש לזכור, כי בני הזוג הם האחראים ל"תאונה המשפטית" שלפנינו (כלשון הנשיא ברק בע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385) - שכן החליטו בינם לבין עצמם להקנות למערערת מחצית מהזכויות בדירה הרשומה של שם המשיב בלבד, אך לא נתנו לכך ביטוי ברישום. מחומר הראיות עולה, כי התנהלות בעייתית זו מאפיינת את מכלול התנהלותם המשפטית של בני הזוג. דוגמה נוספת לכך הם שלושת המסמכים שנחתמו בשנים 2000-1999: לפי ההסכם הראשון בני הזוג היו בעלים במשותף של הדירה; לפי התוספת להסכם היה המשיב הבעלים של מלוא הזכויות בדירה; ולפי הסכם הגירושין (מיום 5.9.2000):

 

 

 

 

"הצדדים מצהירים כי הינם רשומים כבעלי זכויות בחלקים שווים של דירה... [דבר שמעולם לא התרחש - א"ר]... מחצית מזכויותיו של הבעל הועברו לבעלות האשה עוד ב- 15.11.1999 [ניסוח המתייחס ל-1/4 מהזכויות בלבד - א"ר]".

 

 

 

 

 

 

אתמהה כמה זוגות נהגו באותה "גולת כותרת" של הנכסים המשותפים, כלשון הנשיא שמגר בעניין קוטלר, באופן אשר כזה. אף אם נכון אני לקבל את ניתוחו של חברי השופט עמית בכל הנוגע למניעים לתיקון ההסכם משנת 1999 (וסבורני כי הנחותיו מסתברות מאוד בנסיבות), אין ספק שהאחריות לתוצאותיה של התנהלות רשלנית זו בכל הנוגע למצב המשפטי של הדירה מוטלת לפתחם של בני הזוג. ומנגד, כאמור, נוכח טיבו של השיתוף הספציפי - בשונה משיתוף שמקורו בדין - אינני בטוח עד כמה ניתן לייחס חוסר תום לב להתנהלות המשיבה. אף אם הייתי מוכן להניח, ואיני בטוח בכך, כי "מלוה מקצועי" דוגמת המשיבה היה אמור בנסיבות שכאלה לבחון את מצבה הפיסי של הדירה, ספק אם מחדל זה עולה בנסיבות כדי חוסר תום לב כלפי המערערת. בודאי כך, נוכח הצהרות המשיב להן התייחסנו מעלה (פסקה י"ב).

 

 

 

 

י"ד. בנסיבות קונקרטיות אלה סבורני, כי ידם של בני הזוג (ולענייננו המערערת) על התחתונה, ובבחינה הכוללת של המקרה עומדת המשיבה בדרישת הסיפה של סעיף 9 לחוק המקרקעין: "אך אם השני פעל בתום-לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום-לב - זכותו עדיפה". מסיבה זו אציע, כי את המשכנתא שנרשמה כדין לטובת המשיבה יש לכבד; ועם כל הצער שבדבר בכל הנוגע לזכויות המערערת, אין לאפשר לבני הזוג להישמע בטענה, שהסכמתם המשותפת להקנות למערערת מחצית מהזכויות בדירה גוברת על שעבוד רשום זה.

 

 

 

 

ט"ו. להערת חברי השופט עמית לעניין ההשוואה בין חזקת השיתוף ה"כללית" לבין השיתוף בנכס ספציפי, אציין כי עיינתי במאמרו של פרופ' ליפשיץ שאליו הפנה (ש' ליפשיץ, "על נכסי עבר, על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף", משפטים ל"ד (תשס"ה) 627, בין היתר ראו עמודים 721-720, 727) וכן במאמר נוסף (ש' ליפשיץ, "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון", חוקים א' (2009) 227, בין היתר עמודים 265-256), ולהבנתי עמדתו היא - ומכל מקום זו עמדתי - שיש להבחין בין שני המקרים, וככל שמדובר בסיטואציה בה לא חלה חזקת השיתוף הקוגנטית, שיתוף בנכס ספציפי ייבחן בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת או המשתמעת) וכן לנסיבות חייהם ביחס לנכס הספציפי. השיתוף בנכס ספציפי, הוא "פיתוח דפיתוח" שיפוטי (למצער בכל הנוגע להגמשת הדין הכללי והתאמתו לסיטואציה משפחתית; ראו פסקה י' מעלה) ואין מקום להרחיב גבולותיו, מכל מקום כשבצד שלישי עסקינן.

 

 

 

 

ט"ז. למקרא דבריו של חברי השופט פוגלמן אוסיף: אכן, ככלל רגישות שיפוטית באשר לדירת מגורים יפה היא, וכן הטלת חובות על "נושה מקצועי", שמקצועיותו אמורה להתבטא בבדיקה מיומנת (ראו עניין שמחוני פסקה כ"ג). על חברה מתוקנת לייחס לדידי גם מעמד לתום ליבם של הצדדים, וכך גם הורנו המחוקק בהחילו את עקרון תום הלב על מכלול הפעולות המשפטיות (סעיפים 12, 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973). תום הלב משמעו הגינות כלפי כולי עלמא, גם כלפי בנק; ואין בהיותו נושה "מקצועי" החב בבדיקה מוגברת, וכך ראוי, כדי להעניק לצד שכנגד פטור מחובת תום הלב כהלכתה. כפי שניסיתי להראות מעלה, התמונה כאן מטה לדידי את הכף לחובת המערערת. משגברה יד חבריי, תהא התוצאה כמותם. במבט לעתיד ראוי לטעמי, כדי להימנע מנזק, למייעצים משפטית לבני זוג להפנות תשומת לבם לדרך המלך; קרי, אם הוחלט על שיתוף בזכויות על נכס נשימה פעמינו ללשכת רישום המקרקעין.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

השופט ע' פוגלמן:

 

 

 

 

לאחר שקראתי את עמדות חבריי, ראיתי לצרף את עמדתי לעמדת חברי, השופט עמית, שלפיה יש לקבל את הערעור.

 

 

 

 

1. שתי שאלות עומדות ביסוד הערעור: הראשונה – אם יש מקום להכיר בזכותה של המערערת במחצית הדירה. השנייה – אם זכותה של המערערת גוברת על המשכנתה הרשומה לזכות המשיבה. חבריי תמימי דעים לגבי התשובה שיש ליתן לשאלה הראשונה. שניהם סבורים כי בין המערערת לבין המשיב נוצר שיתוף ספציפי בדירת המגורים שמכוחו מחזיקה היא ב-50% מן הזכויות בדירה. אמנם, חבריי אינם רואים עין בעין בשאלת היחס שבין שיתוף מכוח הדין בהתאם למסגרת של חזקת השיתוף, לבין שיתוף ספציפי בדירת מגורים. עם זאת, באין מחלוקת ביניהם כי בין הצדדים נוצרה כוונת שיתוף ספציפית המקימה זכויות לאישה מכוח דיני הקניין, לא נדרשת הכרעה בשאלה זו בנסיבותיו של המקרה דנן.

 

 

 

 

2. בשאלה השנייה נטושה בין חבריי מחלוקת. חברי, השופט עמית, סבור כי המשיבה נהגה בחוסר תום-לב שהתבטא בכך שלא שלחה גורם מטעמה שיבדוק את הדירה ולא החתימה את המערערת על הסכמה לרישום משכנתא על דירת המגורים. אשר על-כן גורס הוא כי בתחרות בין זכותה של המערערת בנכס הספציפי לבין זכותה של המשיבה מכוח המשכנתה הרשומה, ידה של המערערת על העליונה. לעומתו, סבור השופט רובינשטיין כי קיים ספק אם מחדלה של המשיבה בבדיקת הבעלות בדירה עולה כדי חוסר תום-לב, כך בפרט נוכח התנהלות המערערת והמשיב שלא רשמו את זכויותיה של המערערת בדירה ונוכח הצהרותיו של המשיב כי הוא בעליה היחידים של הדירה.

 

 

 

 

בשאלה שנייה זו, סבור אני כחברי, השופט עמית, כי זכויותיה של המערערת גוברות על אלה של המשיבה מכוח המשכנתה שבידה. אבהיר את עמדתי.

 

 

 

 

אפילו הנחתי כחברי, השופט רובינשטיין, כי אין דין שיתוף בנכס ספציפי כדין הלכת השיתוף הכללית, סבור אני כי בנסיבות העניין, שומה היה על המשיבה לערוך בדיקה בדבר זכויותיה של המערערת בדירת המגורים הממושכנת.

 

 

 

 

כפי שנקבע בפסיקה, את השיתוף מכוח דיני הקניין יש לפרש "באופן התואם את התא המשפחתי שבו מצוי המאגר הרכושי של בני הזוג" (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 183 (2002) (להלן: עניין אבו רומי)). לפיכך, לשם גיבוש הרכיב ההסכמי הנדרש לצורך יצירת שיתוף קנייני בין בני זוג, ניתן – בפרט כשעסקינן במטריה של דירת מגורים – "להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם" (עניין אבו רומי, שם). בגדר כך, אף אם אין די בנישואין לבדם כדי לגבש שיתוף קנייני, עשוי זה להיווצר על סמך נסיבות עובדתיות שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי כפי שיתפרש במאטריה הספציפית – הקניית זכויות בדירת המגורים (שם).

 

 

 

 

4. הגם שאין הוא חולק כי בנסיבות המקרה נוצר שיתוף קנייני בין בני הזוג, משתית השופט רובינשטיין את עמדתו כי התנהלות הבנק לא עלתה כדי חוסר תום-לב, בין היתר על כך שלא ניתן ביטוי רישומי לזכויותיה של המערערת. לטעמי, באין הכרח לערוך רישום כדי לגבש זכויות קנייניות של האישה בדירה, אין לומר כי אי קיום בדיקה בדבר חלוקת הזכויות בה בפועל והצבעה על היעדר הרישום כביטוי להיעדרן של זכויות שכאלה, עולה בקנה אחד עם חובתו של הבנק לפעול בתום-לב. אכן, כפי שיישלל תום לבו של צד שלישי היודע כי לבעליו הרשום של הנכס יש בת זוג הדרה עימו, אם עצם עיניו מלראות כי מדובר בנכס מגורים אשר חלה עליו חזקת השיתוף (רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, פ"ד סב(1) 165(להלן: עניין שלם)); כך יכול להישלל – בנסיבות מתאימות - גם תום-לבו של מי שנמנע מלבדוק אם קיים בין בני זוג שיתוף קנייני לגבי דירת מגורים, הגם שידע כי שיתוף מעין זה עשוי להתגבש אף בלא רישום.

 

 

 

 

5. חובתה של המשיבה בהקשר זה מתחדדת בשל שני טעמים מרכזיים.

 

 

 

 

ראשית: טיב הנכס. עניין לנו בדירת מגורים שבה התגוררה המערערת – אשר אינה אחראית לחובות שצבר המשיב – וייתכן שאף ילדיה או חלקם. בית משפט זה עמד בהקשרים שונים על חשיבותה של דירת המגורים ועל מעמדה המיוחד כחלק מזכותו של אדם לקניין ולכבוד במובן הרחב (ראו רע"א 8233/08 כובשי נ' שוורץ, פסקה 33 (לא פורסם, 10.10.2010) (להלן: עניין כובשי)). כפי שצוין באחת הפרשות:

 

 

 

 

"לבית מגוריו של אדם יש ערך מיוחד היוצר זיקה חזקה בין הבית לבעליו. אדם משקיע בביתו מזמנו ומרצו, ובין קירותיו טמונים זיכרונות עליהם הוא מתרפק בשעות קשות כמו בשעת שמחה; לביתו של אדם יש קדושה בעיניו, הוא כבודו ומבצרו, בו הוא מפתח את אישיותו ואת זהותו, ובו הוא מוצא את חירותו ופרטיותו, ושם הוא חש אדון לעצמו (ראו ע"א 2000/01 בן בסט נ' עין דר, פ"ד נט(1) 481, 492 (2004); בג"צ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל, פסקה 55 (לא פורסם, 9.6.2011); חנוך דגן קניין על פרשת דרכים 371 (2005)).

 

 

 

 

 

 

חשיבותה של דירת המגורים לא נותרה כעניין תיאורטי גרידא, והיו לה ביטויים שונים בדין, בין היתר בנוגע למועד התגבשות חזקת השיתוף לגביה (עניין שלם, בעמ' 194-193); בנוגע לתחולת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, גם במצבים של פירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג הנעשה על-ידי צד שלישי (עניין כובשי) וכיו"ב. מעמדה זה של דירת המגורים, בפרט בכל הנוגע לזכויותיו של בן זוג המתגורר בה, מטיל על צד שלישי המבקש לממשה חובות מוגברות בטרם יעשה כן. בנסיבות הפרטיקולאריות שעליהן עמד השופט עמית בפסקה 22 לחוות דעתו, וכאשר מדובר בדירה שאוחדה פיסית עם הדירה שהייתה רשומה על שם שני בני הזוג, לא עמדה המשיבה – להשקפתי – בחובות אלה.

 

 

 

 

שנית, טיב הנושה. כפי שציין השופט עמית, עניין לנו בנושה מקצועית שבכל הנוגע למתן משכנתה – כמוה כבנק. בכשירותה ככזו, מוטלות על המשיבה חובות תום-לב מוגברות שבגדרן החובה לנהוג למצער לפי כללי משחק הוגנים ומתוך התחשבות בציפיות המוצדקות של הצד השני (ראו והשוו רותי פלאטו-שנער חובת האמון הבנקאית 22-19 (2010)). אמנם, אפשר שהתנהגותה של המשיבה נסמכה על מצגים שונים שהוצגו מצד המשיב ואולם כנושה מקצועי ומנוסה, אין היא יכולה לסמוך את ידה על אלה ולנקוט "בשב ואל תעשה" ביודעה את המשמעויות הכלכליות שעלולות לנבוע מבחירתה שלא לבדוק את הנכס. אין להלום שהסיכון הנובע מהימנעותו של נושה מקצועי הבקיא ברזי השוק מלבדוק את נכס המגורים, ייפול על כתפי בן הזוג של החייב, בפרט כשזה נעדר זיקה ישירה אל החוב.

 

 

 

 

מחדלה של המשיבה מלבדוק את הנכס אינו יכול, אפוא, להיחשב כהתנהגות בתום-לב, כנדרש בסיפה לסעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.

 

 

 

 

6. חברי, השופט רובינשטיין, תולה את הכרעתו, בין היתר באחריותם של בני הזוג ל"תאונה המשפטית" שאירעה. אכן, המערערת והמשיב יכלו ליתן ביטוי כתוב להחלטתם להקנות למערערת מחצית מהזכויות בדירה הרשומה על שם המשיב בלבד. ואולם באותה מידה יכלה המשיבה לערוך בדיקה בנכס שהייתה מעלה את דבר זכויותיה של המערערת בו, או להחתים את המשיבה על הסכמה לרישום משכנתה כמקובל. אם נשתמש במינוח הנזיקי, איני סבור כי ניתן לומר בהכרח שהמערערת והמשיב הם מונעי הנזק הזולים והטובים במניעת ה"תאונה המשפטית" (ראו ע"א 4595/06 הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה נ' סבן, פסקה 90 (לא פורסם, 17.72011)). ממילא, כאמור, לא נדרש מהם רישום לשם כינון זכויותיה של המערערת.

 

 

 

 

נוכח כל האמור, מצרף אני, כאמור, את עמדתי בשאלה השנייה שלפנינו לזו של חברי, השופט עמית.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

 

 

 

ניתן היום, י"א באב התשע"א (11.8.2011).

 

 

 

 

 

 

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10077500_E17.doc עכב

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il