עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5218/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

תביעות רבות מוגשות בגין שיתוק מוחין. שיתוק מוחין הינו נזק מוחי שיכול להיות קל עד קשה. התמודדות עם שיתוק מוחין לא פשוטה כלל.

בתביעות רשלנות רפואית בגין שיתוק מוחין עשויים להיפסק פיצויי ענק לאור העובדה כי חיים עם שיתוק מוחין הינם סבל להורים ולילדם גם יחד.

בבית המשפט העליון

בר"ם 5218/11

בפני:

כבוד השופט ח' מלצר

המבקשת:

מדינת ישראל

נ ג ד

המשיב:

מיכאיל מחמוד קרימוב

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בתיק עת"מ 47142-05-11 מיום 28.6.2011 שניתן על ידי כב' השופט א' יעקב

בשם המבקשת: עו"ד יוכי גנסין; עו"ד ורד חלאוה

החלטה

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופט א' יעקב), מתאריך 28.6.2011, שהורה על שחרור המשיב ממשמורת, בתנאים.

2. נציין רק את העובדות המרכזיות ביותר הנחוצות להכרעה. המשיב הוא אזרח אוזבקי, השוהה בישראל שלא כדין. משנת 2007 ועד ראשית שנת 2011 היה המשיב נתון במשמורת, אך לא ניתן היה לגרשו, שכן הוא סירב לצאת לאוזבקיסטאן, והמדינה לא השיגה מן הרשויות האוזבקיות תעודת מעבר למשיב. משלא ניתן היה לצפות את מועד הרחקתו של המשיב בפועל מישראל, אותה עת, הורה בית הדין לביקורת משמורת, בתאריך 2.3.2011, על שחרורו של המשיב בתנאים, תוך שנקבע כי על המשיב לפעול להסדרת מעמדו בישראל, או לצאת מישראל עד לתאריך 1.5.2011. המשיב פנה למינהל האוכלוסין לשם הסדרת מעמדו, נקבע לו תור לראשית אוגוסט 2011, וצו שחרורו ממשמורת הוארך בהתאם. ביני לביני, בחודש מאי 2011, עלה בידי המדינה להשיג מן הרשויות האוזבקיות תעודת מעבר, והממונה על ביקורת הגבולות הורה למשיב, בתאריך 19.5.2011, לצאת מישראל בתוך שבוע ימים.

3. המשיב עתר לבית המשפט לענייניים מינהליים בתל-אביב כנגד ההחלטה, וקיבל בגדרי העתירה צו ביניים, האוסר על הרחקתו. יצוין כי דיון לגוף העתירה (עת"מ 47142-05-11) התקיים בתאריך 14.6.2011, שבסיומו העיר בית המשפט הנכבד כי פסק הדין בהליך יינתן על-ידו לאחר פגרת בתי המשפט.

4. באמצע חודש יוני 2011 הובא לידיעת משרד הפנים מכתב ששלחה גרושתו של המשיב לבית הדין לביקורת משמורת, ובו היא מלינה על כך שהמשיב מאיים על חייה. כן הגיעה לידי משרד הפנים תלונה של הגרושה במשטרה מתאריך 7.4.2011, אודות איומים של המשיב כלפיה. לטענת המדינה, כיוון שבידי המשטרה לא עלה עד אותו מועד לאתר את המשיב, החליט משרד הפנים להקדים את התור של המשיב במינהל האוכלוסין, ולעדכן את המשטרה בדבר. לאחר שהגיע המשיב לתור שנקבע לו – נעצר, והממונה על ביקורת הגבולות הורה על הותרת המשיב במשמורת.

5. פעולותיו של משרד הפנים הולידו מהלכים משפטיים שונים, שלא נפרטם, ואשר סופם ההחלטה, מושא הבקשה, בגדרה קבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי המשיב ישוחרר ממשמורת. בהחלטה מתח בית המשפט הנכבד ביקורת נוקבת על התנהלות משרד הפנים ומשטרת ישראל במכלול. בית המשפט הנכבד קמא גם העיר שאף שהמשיב ודאי איננו טלית שכולה תכלת, הרי שאם סברה המשטרה שיש מקום להורות על מעצרו, היה עליה לנקוט במקרה זה בצעדים הנדרשים לכך על פי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, דהיינו להביא את המשיב בפני בית משפט השלום ולבקש את מעצרו. זאת חלף הסתפקות בהשמת המשיב במשמורת.

בנסיבות העניין הורה בית המשפט הנכבד קמא על שחרור המשיב בתנאים, שהם: איסור יצירת קשר עם הגרושה, איסור הימצאות מרחק 30 ק"מ מעיר מגוריה, חתימה על התחייבות עצמית והמצאת ערבות צד ג'.

6. בתאריך 12.7.2011, שבועיים לאחר מתן ההחלטה האמורה, הגישה המדינה בקשה למתן רשות ערעור על ההחלטה, ואף עתרה לסעד זמני בגדרי בקשתה – סעד שסירבתי לתיתו, בפרט נוכח ההשתהות בהגשת הבקשה.

המדינה טוענת, בתמצית, כי אין בצו הביניים האוסר על הרחקת המשיב כדי להצדיק את שחרורו מן המשמורת; כי הוא מסוכן לציבור בכלל ולמשפחתו בפרט, וכי לצורך החזקתו של אדם במשמורת, די בראיות מינהליות המצביעות על מסוכנותו, אף אם אינן מגיעות כדי עבירה פלילית.

7. המשיב, בתגובתו המפורטת, סומך ידיו על החלטת בית המשפט הנכבד קמא.

8. דין הבקשה – להידחות, מן הטעמים המבוארים להלן בקיצור נמרץ:

(א) עצם הגשת הבקשה להשיב את המשיב למשמורת, שבועיים לאחר שניתנה ההחלטה, מושא הבקשה, בדבר שחרורו, היא מוקשית כשלעצמה, ואף מעימה על עוצמת טענתה של המדינה בדבר חששה לגורל הגרושה, או הציבור (נסיבות שהיו בידיעתה של המבקשת מאז אפריל 2011).

(ב) המקרה דנן, של שחרור שוהה שלא כדין בתנאים, איננו מצדיק מתן רשות ערעור אף לגוף הדברים. אף שייתכנו מקרים שבהם ראיות מינהליות למסוכנות השוהה שלא כדין יהיה די בהם כדי לאפשר את השמתו במשמורת, לקראת הרחקתו, מסופקני אם מקרה זה הוא אחד מהם.

השימוש בכלי המשמורת, לצורך השמת אדם מאחורי סורג ובריח בשל טענה בדבר עבירה שעבר בעת היותו משוחרר, כל זאת תוך התעלמות מחזקת החפות, הוא בעייתי. במיוחד נכונים הדברים כאשר אדם זה שהה כבר במשמורת במשך קרוב לארבע שנים (גם אם משום שהתנגד להרחקתו מישראל), ובהתקיים יתר הנסיבות שבמכלול, עליהן עמד בית המשפט הנכבד קמא. כן יש לציין כי עוצמת החשש של המשטרה ממסוכנותו של המשיב איננה רבה, כנראה, אם לא נקטה פעולה של ממש לאיתורו של המשיב משך כחודשיים מאז הגשת התלונה אליה. יתר על כן – אם משרד הפנים יכול היה לאתר את המשיב בקלות כה רבה כדי להודיע לו על הקדמת התור למינהל האוכלוסין, ספק אם המשטרה לא יכולה אף היא לאתר את המשיב.

בנסיבות המקרה המיוחד דנן, אין איפוא הצדקה להתערב בקביעת בית המשפט הנכבד קמא, לפיה נכון היה למשטרה לפעול בדרך של הגשת כתב אישום ובקשת מעצר עד תום ההליכים כנגד המשיב, חלף היעזרות במשרד הפנים ובמנגנון המשמורת על מנת להרחיק את המשיב מן הציבור, אך לא מישראל, לפרק זמן שאיננו ידוע.

9. זה המקום להעיר, כי עמדתה של המדינה, לפיה צו ביניים האוסר על הרחקת שוהה שלא כדין מישראל איננה בהכרח מצדיקה, כשלעצמה, את שחרורו ממשמורת – מקובלת עליי, אולם ברי כי לא זה היה הבסיס (ודאי לא הבלעדי) להחלטתו של בית המשפט הנכבד קמא במקרה דנן.

10. נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית. בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות. למען הסר ספק אבהיר שאין בהחלטתי זו כדי למנוע ממשטרת ישראל לפעול לפי זכותה (ואף חובתה) להגן על גרושתו של המשיב, ככל שקיים חשש אמיתי בעניין זה, ואף ליזום הליכים פליליים כנגד המשיב, לרבות בקשה למעצרו, ככל שיש עילה לכך, והכל בהתאם להוראות הדין.

ניתנה היום, ‏ט' אב, תשע"א (‏09.08.2011).