עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1047/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"פ 1047/12

לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקש:

עו"ד מנחם רובינשטיין

נ ג ד

המשיבים:

1. מדינת ישראל

2. אריק קליין

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט קאפח) מיום 3.1.12 בתיק ע"ח 43460-12-11

בשם המבקש: בעצמו

בשם המשיבה 1: עו"ד נעמי לולב

בשם המשיב 2: בעצמו

החלטה

א. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט קאפח) מיום 3.1.12 בתיק ע"ח 43460-12-11, בה נדחה ערר המבקש על החלטת בית משפט השלום (השופטת שריזלי) מיום 13.12.11 בתיק פ' 36810-04-11. עניינו של ההליך – היחס בין תפיסת כספים אצל חשוד במרמה לבין תביעה אזרחית של בא כוחו לשכר טרחה מאותם כספים.

רקע

ב. נגד המשיב 2 (להלן המשיב) מתנהל הליך פלילי בגין עבירות מרמה, שבמסגרתו נתפסו כספים שנמצאו ברשותו. בשלב מסוים ייצג המבקש את המשיב. ביום 24.5.11 דחה בית משפט השלום את בקשת המשיב להחזרת הכספים, אף שנאמר בה כי הכספים נדרשים לצורך מימון הגנתו המשפטית. בין היתר נקבע, כי נוכח הראיות בתיק היה מקום לתפוס את הכספים, וכן כי "קיימת הצדקה להורות כיום על המשך החזקתם. נוכח הצהרת הפרקליט (התביעה-א"ר) על כוונת המשיבה לבקש בבוא היום את חילוטם... יש לעשות כן בכתב האישום".

ג. באותו יום ממש (24.5.11) פתח המבקש הליך אזרחי נגד המשיב, במסגרתו תבע את שכר הטרחה בגין ייצוגו בהליך הפלילי; ניתן צו עיקול זמני של נכסי המשיב (כנמסר המשיבה לא התנגדה לצו העיקול הזמני). ביום 7.6.11 הגישו המבקש והמשיב יחדיו "בקשה בהסכמה למתן פסק דין בהעדר הגנה", וביום 6.7.11 ניתן פסק דין כמבוקש באשר לשכר הטרחה. אציין כבר כאן, ואדגיש שעניין זה לא הוזכר בבקשה, כי בית משפט השלום (בהחלטה מיום 9.6.11) חייב את המבקש למחוק מנוסח הפסיקתא שהגיש לחתימתו את הסעיף בו נקבע: "הריני נותן למשטרת ישראל... הוראה בלתי חוזרת להעביר לידי התובע את הכספים המוחזקים אצלה". למעשה מדובר בניסיון ראשון, אשר לא נתקבל על ידי בית המשפט, לשחרר את הכספים שנתפסו.

ד. ביום 13.9.11 הגישו המבקש והמשיב יחדיו ללשכת ההוצאה לפועל "בקשה בהסכמה למימוש כספים" המתייחסת אף היא לכספים שנתפסו. הבקשה לא הזכירה את החלטת בית משפט השלום מיום 24.5.11 לגבי תפיסת הכספים. לאחר קבלת תגובת המשיבה, אשר פירטה את ההליכים הקודמים, חייב רשם ההוצאה לפועל (הרשם אבי כהן) את המבקש להגיש מחדש את בקשתו ולתמוך אותה "בתצהיר מפורט של הזוכה, שבו יפרט את כל השתלשלות הדברים, לרבות התייחסות לשאלה מדוע לא צירף הזוכה את החלטת בית המשפט מיום 24.511...". כן התבקש המבקש "לפרט היטב את הבסיס החוקי... של בקשתו". תצהיר כאמור לא הוגש, ואפיק זה לשחרור הכספים ננטש.

ה. בשלב זה (ככל הנראה ביום 28.11.11) הגישו המבקש והמשיב יחדיו בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית משפט השלום מיום 24.5.11 (זאת אף שהמבקש לא היה צד להליך המקורי). בין היתר נטען, כי "המשיבה איננה מבקשת להחזיק בכספים בשל קיומו של חשד/יסוד סביר להניח שכספים אלה התקבלו כתוצאה מביצוע עבירה, אלא אך ורק לצורך חילוט הכספים בעתיד, דבר שלא יתאפשר בכל מקרה בשל העיקול שהוטל על כספים אלה" (סעיף 15 לבקשה) - וזאת אף שהמשיבה מסרה בעבר בבית משפט השלום, כי "מהוים הכספים התפוסים שלל העבירות שנעברו" (עמוד 1 להחלטה מיום 24.5.11), ואף בית המשפט (באותה החלטה) ציין, "כי קיימת זיקה בין הכספים שנתפסו לבין העבירות שעבר המבקש. הזיקה היא ברמה של חשד סביר ולמעלה מכך" (עמוד 3). עוד נטען, כי בניגוד לאמור בהחלטה מיום 24.5.11, לא ציינה המשיבה בכתב האישום המתוקן את כוונתה לחלט את הכספים. לאחר קבלת תגובת המשיבה דחה בית משפט השלום (ביום 13.12.11) את הבקשה, ככל הנראה מחוסר סמכות, והפנה את המבקש והמשיב להוראות סעיף 38א לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), תשכ"ט - 1969).

ו. כלפי החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי. ביום 3.1.12 דחה בית המשפט המחוזי את הערר. בהתבסס, בין היתר, על הסכמת המבקש עצמו כי חילוט לפי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (שעניינה חילוט חפצים שנתפסו בתום ההליך הפלילי) אינו טעון הודעה מראש בכתב האישום, ובהתחשב בהצהרות החד-משמעיות של נציגי המשיבה כי בכוונתם לדרוש את חילוט הכספים - קבע בית המשפט כי הכספים נתפסו כדין בהליך שקדם להליך האזרחי, ולפיכך אין לשחררם לטובת המבקש.

ז. כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה הנוכחית. ברם, בטרם נפנה לאמור בבקשה נציין, כי בתגובת המשיבה (מיום 27.2.12) נמסר, שעובר להגשת הבקשה התקיים ניסיון נוסף לשחרור הכספים, באמצעות הגשת בקשה נוספת לעיון חוזר על ידי המבקש לבדו. בקשה זו נדחתה על-ידי בית משפט השלום בהחלטה מפורטת מיום 26.1.12 אשר בחתימתה נאמר:

"לא אמנע מלומר, ובזהירות רבה, כי הסיטואציה שיצרו המבקש וקליין, אותה תיארתי לעיל, סיטואציה שבה כרכו את החזרת הסכום התפוס בתשלום שכר טרחת עורך הדין, ונולדה תביעה אזרחית מאוחרת לתפיסה, אשר פסק הדין וכל הליך אזרחי אחר זוכה לתמיכתו של קליין, היא סיטואציה בעייתית".

מכלול הליכים זה - הבקשה לעיון חוזר, תגובת המשיבה והחלטת בית המשפט מיום 26.1.12 - לא נזכר בבקשה הנוכחית (אשר הוגשה ביום 2.2.12).

טענות הצדדים

ח. בבקשה שלפנינו עותר המבקש להעלות שלוש שאלות בעלות חשיבות עקרונית: ראשית, האם יש לראות בתפיסת חפץ לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי משום הליך פלילי שקדם לעיקול שהוטל בהליך האזרחי, אף שטרם הוצהר "בכתב האישום אודות הכוונה לחלטו בעתיד?"; שנית, האם אמנם ניתן לחלט בסוף הליך פלילי תפוס אשר הוטל עליו עיקול "ומשכך אינו עוד בבעלות המורשע?"; שלישית, נטען כי יש לראות בעורך דין שהובטח לו שכר טרחה מעין "נפגעי עבירה המבקשים להקטין את תוצאת הפגיעה שהוסבה להם" (כלשון בית משפט זה בעניין (ע"א 8679/06 חביץ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), אשר ראוי לאפשר לאינטרס שלהם לגבור על האינטרס הציבורי בחילוט. המשיב עצמו מסר (בתגובה מיום 8.2.12), כי אינו מתנגד לקבלת הבקשה.

ט. המשיבה (בתגובתה מיום 27.2.12) הציגה מספר טעמים אשר מצדיקים, לשיטתה, את דחיית הבקשה על הסף. בין היתר נטען: (1) כי הבקשה תוקפת גם את ממצאי העובדה בעניין הזיקה בין הכספים התפוסים לבין העבירות - עניין שהוכרע בהחלטה מיום 24.5.11 שעליה לא הוגש ערר; (2) כי הבקשה הוגשה "באופן חסר, ומבלי להציג את מלוא ההליכים שהתקיימו לאחר החלטתו של כבוד השופט קאפח"; (3) הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת השלכות רוחב כלליות.

י. לגופו של עניין נטען, בין היתר, כי נוכח הנחת בית המשפט שמקור הכספים שנתפסו בעבירות, קשה להלום את ההתייחסות אליהם כאל "קניינו" של המשיב, ואין להניח כי המחוקק התכוון לאפשר לעבריין לממן את הוצאות הגנתו מתוך כספי מרמה שאינם שלו:

"אין באפשרותו של הנאשם-החייב לפרוע חובותיו מרכוש שאינו שלו אלא נתפש רעיונית כשייך לציבור מעצם זיקתו למעשה העבירה" (בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון (לא פורסם) פסקה 47 - השופטת ארבל).

כן נטען, כי זכותו של המבקש מכוח פסק הדין היא זכות אובליגטורית שאינה יוצרת זיקה ישירה לכספים התפוסים בידי המשטרה - ומסיבה זו אין לו מעמד בהליכים אלה:

"אכן, המחוקק הכיר בכך שייתכנו מצבים בהם תתמודדנה זו מול זו, ביחס לאותו רכוש, טענת המדינה לזכותה לחלט וטענתו של צד שלישי תם לב לזכות באותו רכוש, ואשר בהם יהא זה מוצדק שלא להורות על חילוט חרף האינטרס הציבורי שהוא משרת... על מנת שייחשב אדם ל'טוען לזכות ברכוש', נדרש כי הוא יהא בעל זכות קניינית ברכוש, ולמצער בעל זכות בנכס מסוים באופן היוצר זיקה בינו כנושה לבין אותו נכס" (עניין סיטבון, פסקה 48).

י"א. עוד נטען, כי ההשוואה לעניין חביץ' אינה במקום, הן כיון ששם מדובר היה בחילוט כספים לטובת נפגעי עבירה שרומו על ידי הנאשם, והן נוכח תחולתו הרחבה של סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס – 2000, אשר נוגע לכל "רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו" של העבריין המורשע, אף אם אין לו זיקה ישירה למעשי העבירה. ולבסוף הודגשו הקביעה כי הליך החילוט קדם להליך האזרחי, ודבריו של בית משפט השלום (המובאים מעלה) בדבר הבעייתיות שבסיטואציה.

דיון והכרעה

י"ב. לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. הבעייתיות שעליה עמד בית משפט השלום אינה עניין של מה בכך. אם נאחז את השור בקרניו, המדובר בשכר טרחה המתבקש מכספים שנטען לגביהם כי הם כספי עבירה, כלומר, מגזילת הזולת יממן המבקש את הגנתו, לכאורה. דבר זה אין להלמו ואין להתעלם ממנו; אף אם לא ניתן משקל לריבוי הנסיונות לשחרור הכספים בדרכים מדרכים שונות - אשר לא תמיד הציגו את מלוא התמונה בפני הגורמים השיפוטיים; וגם אם נניח כי המבקש (שלא היה צד להחלטה מיום 24.5.11) יכול היה לפתוח בהליך של עיון חוזר, וכי הליך זה הוא הנכון בנסיבות (ולדעתי לא כך פני הדברים) - סבורני כי יש לאמץ בנסיבות את עמדת המשיבה לגופה.

י"ג. חרף הדרכים השונות שננקטו לשחרור הכספים בתיק זה, בסופו של דבר מדובר בעורך דין התובע כספים מנאשם, אשר נתפסו, בהליך כדין, כספים החשודים כפרי מעשיו הפליליים. הדרכים לעתור לשחרור כספים אלה קבועות בשלב ראשון בסעיף 38א(א) לפקודת סדר הדין הפלילי:

"שוטר מוסמך, אדם שהחפץ נלקח ממנו או תובע זכות בחפץ רשאים לערור על החלטת בית המשפט לפי פרק זה, לפני בית המשפט המחוזי אשר ידון בערר בשופט אחד" (ההדגשה הוספה - א"ר).

ובהמשך, ככל שהכספים יחולטו בתום ההליך הפלילי, גם בסעיף 40 לפקודת סדר הדין הפלילי: "היה אדם שאיננו שותף לעבירה טוען לבעלות על החפץ שחולט או לזכות בו, רשאי הוא... לבקש מאת בית המשפט שציוה על החילוט לבטל את הצו..." (ההדגשה הוספה - א"ר).

י"ד. למעשה, המבקש לא טען – ואף אינו טוען כעת - מדוע אינו בא בגדרים אלה כפי שהתפרשו בפסיקה (ראו והשוו, בין היתר, עניין סיטבון; ע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 238; ע"פ 4496/04 מחג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 1428/08 חורש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בודאי כך, נוכח הקביעות המפורשות לגבי החשש שמא מדובר בכספים שאינם שייכים כדין למשיב.

ט"ו. אציין עוד, כי ביסוד השאלות שהציב המבקש בפתח הבקשה עומדות הנחות מוצא שאינן מובנות מאליהן, ובין היתר נזכיר כי לא ברור המשקל שהמבקש נותן לשאלת הצהרת כוונת החילוט בכתב האישום - לאחר שהוא הודה כי אין צורך בהצהרה כאמור; כן ספק רב מאוד בעיני אם ניתן להתייחס לחפץ שעוקל בעיקול כללי כאל חפץ "שאינו עוד בבעלות המורשע" ולפיכך לא ניתן לחלטו - מה גם שעל עצם בעלות המשיב בכספים הוצב סימן שאלה; עיקול אינו מפקיע בעלות. ולבסוף, ההשוואה - היצירתית, יש לומר - בין עורך דין המתקשר עם לקוח לצורך ייצוגו בהליך פלילי, לבין נפגעי עבירה שאת כספם שלהם מבקשים לחלט מידי העבריין אינה נטולת ספקות, לשון המעטה; ומכאן אי הדמיון במהות בין פרשה זו לעניין חביץ', שם נתבקש להוציא את בלעו של הגזלן מפיו.

ט"ז. סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה.

ניתנה היום י"ז באדר התשע"ב (‏11.3.2012).