עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 10201/06

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

 

 

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט (בדימ') ב' אוקון). בפסק הדין נתקבלה תביעתו של המשיב נגד המערערת 1 לתשלום יתרת חוב שנוצר בחשבונה אצל המשיב, ונדחו תביעת המשיב כנגד המערער 2 לחיובו באופן אישי לפירעון החוב האמור, כמו גם תביעתה הנגדית של המערערת 1 נגד המשיב בגין נזקים נטענים שנגרמו לה, לגרסתה, בגין הפסקת האפשרות להמשיך ולבצע רכישה של ניירות ערך זרים ומסחר בהם.

 

 

 

 

אפתח בתיאור עיקרי הנתונים הצריכים לענייננו.

 

 

 

 

 

 

רקע רלבנטי

 

 

 

 

2. המערערת 1 (להלן: החברה) היא חברה זרה, המאוגדת באיי הבתולה הבריטיים. בחודש ינואר 2000 היא פתחה חשבון בסניף ירושלים של המשיב, בנק אינווסטק (ישראל) בע"מ, שהחליף מאז את שמו ל-יובנק בע"מ (להלן: הבנק). החשבון שימש למסחר בניירות ערך זרים. המערער 2, מר אבינועם כתריאלי (להלן: כתריאלי), היה מיופה כוחה של החברה לפתיחת החשבון בבנק ולביצוע פעולות באותו חשבון, שניזון מכספים של כתריאלי ושל משקיעים עלומי-שם שהפקידו כספים בידיו לצורך זה. כתריאלי העיד כי החברה שימשה למעשה כלי בעבורו לפעולותיו, מושא הערעור.

 

 

 

 

3. מפתיחת החשבון ועד למחצית חודש אפריל 2000, עסקה החברה ברכישת ניירות ערך זרים, בעלי סחירות נמוכה בבורסה שהיו רשומים בבורסה משנית בארה"ב, המכונה Bulletin Board, על סמך מידע שקיבל כתריאלי מ"ידיד בפלורידה" (מכלול שחוקיותו לא נבחנה, שכן לא היה קשור במישרין למחלוקת, מושא המשפט). פעילות זו נעשתה בלא הסתייעות באשראי מן הבנק ובהיקפי מסחר נמוכים יחסית. מחזור הפעילות הכולל של החברה באותה תקופה, שהתפרסה על פני כשלושה חודשים, הסתכם בכששה מיליון דולר, והניב רווחים לחשבון.

 

 

 

 

4. החל מאמצע חודש אפריל 2000 החלה החברה לרכוש ולמכור מניות בעלות סחירות גבוהה בבורסת NASDAQ (בעיקר מניות של החברות הישראליות: צ'קפוינט וקומברס), וזאת בהיקפים גדלים והולכים. הרכישות בוצעו בחלקן באמצעות אשראי שנתקבל מן הבנק. עד לסוף חודש מאי 2000, הסתכם מחזור הפעילות הכולל של החברה בכ-67 מיליון דולר.

 

 

 

 

5. עם הגידול המשמעותי בהיקפי הפעילות של החברה, פנתה, בתאריך 27.4.2000, עובדת בכירה במחלקה לניירות ערך זרים בבנק, גב' לילך סער (להלן: סער) – לכתריאלי בבקשה להסדרת היקפי המסחר היומיים. סער הודיעה בשיחתה עם כתריאלי, כי בעקבות היוועצות בסמנכ"ל ומנהל חטיבת ניירות ערך בבנק, מר יואל ברגר (להלן: ברגר) – על כתריאלי להמציא לבנק מכתב בגדרו יתחייב להיקף פעילות יומי מירבי "ולסגירת פוזיציה" בסוף כל יום של מסחר.

 

 

 

 

 

 

כתריאלי אכן מסר באותו יום מכתב לבנק, לפיו, בהמשך לשיחתו עם סער, הוא מתחייב כך:

 

 

 

 

"... בסוף כל יום מסחר יאוזנו סך קניות ומכירות המניות שיסחרו באותו יום, והמניות שיושארו יהיו על פי סכומי הכסף שקיים בחשבון, בתוספת מסגרת האשראי המאושרת לחשבון בסניף ירושלים. סך המסחר היומי המתוכנן הינו כ- 3,000,000 $ US, מתוכם 1.5 מיליון דולר קניות"

 

 

(להלן: ההתחייבות מתאריך 27.4.2000).

 

 

 

 

יצוין כבר כאן שבין הצדדים נתגלעה מחלוקת האם בין הצדדים נתגבשו הבנות נוספות ביחס לתנאים לקיום המסחר על-ידי החברה, מעבר לאמור בהתחייבות מתאריך 27.4.2000, ובפרט – בשאלת ההון העצמי נטו (הווה אומר, שווי תיק ניירות הערך של החברה, בניכוי יתרות החובה של החברה בחשבון) הנדרש כתנאי לקיום הפעילות כאמור, והאשראי לטווח הקצר שיוענק לחברה, במקרה של היעדר איזון בסוף כל יום מסחר בין הרכישות והמכירות.

 

 

 

 

יש להקדים ולציין כבר כאן כי מהראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, לרבות תמלילי שיחות טלפון שהתקיימו בין נציגי הבנק לכתריאלי, מסתבר כי התחייבות הבנק להעמיד לרשות החברה אשראי יומי בשיעור של 1.5 מיליון דולר לשם מסחר יומי במניות הותנה בדרישה, לפיה ההון העצמי נטו של החברה יהיה בגובה של מיליון דולר. החברה, מצידה, התחייבה למכור בסיומו של כל יום מסחר את כל ניירות הערך שימצאו בחשבון מעבר לסכום הכסף המזומן שקיים בו, בתוספת מסגרת האשראי המאושרת. לשם התמודדות עם מקרים חריגים בהם לא תצליח החברה למכור את כל ניירות הערך כאמור, היה הבנק נכון להעמיד לרשות החברה אשראי קצר מועד בשיעור של 200,000 דולר.

 

 

 

 

6. בפועל, פעמים רבות במהלך ימי המסחר בחודש מאי 2000 – לא עמדה החברה בדרישה לפיה יירכשו ניירות ערך באשראי בסכום כולל של עד 1.5 מיליון דולר, או שסך המסחר היומי יוגבל לשלושה מיליון דולר בלבד. החברה אף לא הקפידה על "סגירת הפוזיציה" כנדרש (הווה אומר, כאמור: איזון של ניירות הערך שנרכשו ונמכרו באותו יום מסחר, כך שההוראות והתוצאות לא תחרוגנה מהמסגרות הנ"ל). עם זאת חריגות אלה לא הובילו בתחילה ליותר מאשר להערות והתראות של נציגי הבנק השונים בכתריאלי, בלא שהבנק ינקוט צעדים ממשיים, דוגמת הגבלת הרכישות, או סגירה יזומה של פוזיציות – ישירות על-ידי הבנק.

 

 

 

 

7. בתאריך 18.5.2000 רכשה החברה מניות של החברות קומברס וצ'קפוינט, בסכום כולל של קרוב לשלושה מיליון דולר. רכישות אלה היוו את עיקר "התיק" של החברה בבנק באותה תקופה. המניות האמורות לא נמכרו, וזאת בעצה אחת (או בהסכמה שבשתיקה) עם הבנק ותוך שכתריאלי מבקש שברגר ייתן את אישורו "להשאיר את זה למחר". המניות אכן לא נמכרו באותו יום, אך גם לא למחרת היום, והבנק לא עמד על "סגירת הפוזיציה". החל מתאריך 22.5.2000, בפתיחת שבוע המסחר הבא, ועד לתאריך 24.5.2000, המשיכה החברה בביצוע עסקאות במניות האמורות, שמחירן בשוק הלך וירד בהדרגה, תוך שהחברה צוברת הפסדים בסכום כולל של כ-547 אלף דולר (עיקרם, כ-425 אלף דולר, בשני ימי המסחר הראשונים הנ"ל).

 

 

 

 

8. ביום המסחר האחרון שנזכר לעיל, בתאריך 24.5.2000, פנה ברגר לכתריאלי בדרישה כי ימכור את כל יתרת מניות קומברס וצ'קפוינט שרכש, כמו גם מניות של חברת מרקורי שנרכשו באותו יום (להלן שלוש המניות יחד יקראו: מניות הנאסד"ק). כתריאלי אכן מכר את כל מניות הנאסד"ק שבתיק ניירות הערך של החברה, ובתיק נשארו רק המניות שנסחרו ב-Bulletin Board. יצוין כבר כאן כי המחלוקת המרכזית שנתגלעה בין הצדדים, לאחר מעשה, נגעה בשאלה האם להסכמתו של כתריאלי להענות לפניית ברגר אליו – למכירת מניות הנאסד"ק, קדמה התחייבות של ברגר לפיה החברה תוכל לשוב ולרכוש למחרת היום אותן מניות הנאסד"ק עצמן – באמצעות אשראי שתקבל מהבנק. על מחלוקת זו נרחיב בהמשך הדברים.

 

 

 

 

9. בתאריך 25.5.2000 הודיע סמנכ"ל האשראי והפיקוח העסקי של הבנק, מר ציון בהלול (להלן: בהלול) לכתריאלי כי החברה לא תוכל להמשיך עוד ברכישת מניות, תוך שימוש באשראי של הבנק, ולאחר הודעה זו אכן תמו הרכישות על-ידי החברה (להלן: הפסקת הרכישות).

 

 

 

 

10. ימים אחדים לאחר שהודיע הבנק על הפסקת הרכישות, הוסיף הבנק והודיע לכתריאלי כי בשל טעות לא עודכנו כיאות שעריהן של שלוש מניות שנסחרות ב- Bulletin Board ואותן החזיקה החברה בתיק ניירות הערך שלה (להלן: מניות הטעות, כהגדרתן בבית המשפט המחוזי). טעות זו הובילה לכך שהשווי הכולל של תיק ניירות הערך של החברה, כפי שהוצג בדו"חות הבנק כבר מאז ראשית חודש מרץ 2000, היה גבוה בכמעט מיליון דולר משוויו הריאלי.

 

 

 

 

11. בעקבות ההתרחשויות הנ"ל, מימש הבנק את יתרת ניירות הערך שהיתה בתיק ניירות הערך של החברה. בתום המימוש, ולאחר שתוקנו הרישומים ביחס למניות הטעות, נותרה בחשבון החברה בבנק יתרת חובה בסכום של 758,428 דולר (להלן: יתרת החובה), אותה סירבה החברה לסלק.

 

 

 

 

תביעת הבנק ותביעת הנגד של החברה

 

 

 

 

12. נוכח סירוב החברה לפרוע את החוב הנטען – הבנק הגיש תביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים, הן נגד החברה והן נגד כתריאלי, לסילוק יתרת החובה הנ"ל. לגבי כתריאלי נטען כי הוא היה מודע לקיומה של הטעות ברישום ערכי מניות הטעות, וניצל את הדבר על מנת שיוכל לבצע מסחר רחב היקף בניירות ערך, תוך שהניח שהבנק יסתמך, באופן שגוי, על כך שבידו ניירות ערך אשר יוכלו לשמש כבטוחה ראויה כנגד הפסדים בחשבון, וימשיך להעניק אשראי לחברה.

 

 

 

 

13. החברה וכתריאלי, בהתגוננותם מפני התביעה, והחברה לבדה – בתביעה נגדית שהגישה כנגד הבנק, העלו טענה עובדתית, הנוגעת למכירת מניות הנאסד"ק על-ידי החברה בתאריך 24.5.2000, אשר נעשתה לבקשת הבנק. לטענת כתריאלי, ברגר ביקש זאת ממנו באופן "חברי", על מנת שה"לחץ" שהחלו לגלות בבנק כלפי החברה – יופחת, אך כתריאלי לא רצה בכך, שכן הוא צפה (בהערכה שהובררה בדיעבד כנכונה) כי שעריהן של מניות אלה יעלה בימים הבאים. לגירסת כתריאלי – נוכח ההתנגדות שהוא השמיע למכירת המניות, ברגר הבטיח לו בשם הבנק כי כל המניות שחברה תמכור באותו יום – היא תוכל לרכוש מחדש באשראי מהבנק למחרת היום, עם תחילת המסחר, כך שהחברה לא תינזק. כתריאלי טען שברגר אפילו התחייב שהבנק יפצה את החברה על הפסדים שייגרמו לה כתוצאה מן המהלך האמור, בדרך של הפחתת עמלות (להלן: ההתחייבות לרכישה חוזרת). בהסתמך על התחייבות זו, כך כתריאלי, הוא נאות למכור את מניות הנאסד"ק. משהופרה ההתחייבות לרכישה חוזרת, נגרם לחברה נזק רב, אותו העריכו המערערים בסך של כ-3,500,000 דולר, אך העמידו אותו לצרכי אגרה על סך של 2,442,557 ש"ח (נכון לשנת 2000). נזק נטען זה חושב בהתאם לפער בין שווי המניות במועד מכירתן, בתאריך 24.5.2000, לבין שוויין בהתאם לשער המקסימלי אליהן הגיעו בתקופה של כשנה וחצי עד להגשת התביעה הנגדית (המתוקנת).

 

 

 

 

טענה נוספת שהעלו כתריאלי והחברה כנגד הבנק נגעה למניות הטעות. לטענתם, כתריאלי נסמך בביצוע הפעולות עבור החברה על שווי מניות הטעות, כפי שהוצג לו על-ידי הבנק. לפיכך, נטען, הבנק מנוע מלתבוע סילוק יתרת חוב, שלא היתה נוצרת אילולא ההסתמכות השגויה של כתריאלי על שווי מניות הטעות. בתביעה הנגדית אף נטען שעל הבנק מוטלת החובה להעמיד את החברה במצב בו היתה ערב תחילת היווצרותה של הטעות, בתאריך 8.3.2000. כיוון שיתרת הזכות של החברה עמדה אז על כשלושה מיליון ש"ח, ומתוך סכום זה משכה החברה כחצי מיליון ש"ח, הרי שלשיטתה יש לחייב את הבנק לשלם לה (כסעד חלופי לזה שמקורו בנזק ממניעת אפשרות הרכישה החוזרת של מניות הנאסד"ק) סכום של כ-2.5 מיליון ש"ח, כאילו לא ביצעה החברה עסקאות כלשהן מאז תאריך 8.3.2000.

 

 

 

 

14. הבנק מצדו גרס כי מעולם לא ניתנה התחייבות לרכישה חוזרת, כנטען, וודאי שמצג מסוג זה לא שימש כתנאי וכבסיס למכירת המניות בתאריך 24.5.2000. הבנק הטעים כי אין גם כל ראיה לקיומה של התחייבות שכזו (למעט טענתו של כתריאלי). זאת ועוד – הראיות שהוצגו שללו לשיטתו את קיומה, ויתרה מכך – אף אין כל הגיון בנקאי במתן התחייבות כאמור. לשם "סגירת הפוזיציה", כך טען הבנק, לא היה הבנק זקוק להסכמתו של כתריאלי, ואילולא הוא שמכר את המניות, כפי מחויבותו – היה הבנק פועל במקומו ומוכר אותן מניות, כפי שאף הובהר לכתריאלי מפורשות שיעשה. לטענת הבנק, ההוראה שדרשה הימנו למכור את מניות הנאסד"ק, ולאחר מכן – להפסיק את הרכישות, היתה פועל יוצא של מספר גורמים: (א) אי-עמידת החברה בהתחייבויותיה; (ב) השחיקה הדרמטית בהון העצמי של החברה, אשר צנח אל מתחת ל-400 אלף דולר, סכום שהיווה פחות מ-10% משווי תיק ניירות הערך של החברה באותה עת; (ג) אופן התנהלותו של כתריאלי לאורך התקופה.

 

 

 

 

זאת ועוד – בהיעדר התחייבות לרכישה חוזרת, כטענת הבנק, הרי שלא היה כל פסול בכך שהבנק מנע מן החברה אפשרות להמשיך ברכישת ניירות ערך, ומכאן שהחברה מנועה מלטעון לנזק כלשהו שנגרם לה כתוצאה מכך, ועליה לסלק את יתרת החוב שנותר בחשבונה.

 

 

 

 

אשר להסתמכות של כתריאלי על שווי מניות הטעות, טען הבנק כי כתריאלי – בניגוד לבנק – היה מודע היטב לטעות בשווי הרשום של אותן מניות, וכי בכל מקרה פעילותו העניפה ברכישת מניות הנאסד"ק כלל לא נסמכה על קיומן של מניות הטעות, אלא על אשראים של מיליוני ש"ח שקיבל מן הבנק.

 

 

 

 

 

 

חוות דעת המומחה ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

 

 

 

15. נוכח מורכבותו של התיק, ומשתמכו בעלי הדין את טענותיהם בחוות דעת של מומחים, שסתרו זו את זו, הורה בית המשפט המחוזי על מינוי מומחה מטעמו, שזהותו הוסכמה על הצדדים – רו"ח יחיעם ברוכי (להלן: המומחה). המומחה סקר בחוות דעתו, בין היתר, את אופי פעילותה של החברה בבנק, את התנאים שנקבעו לביצוע מסחר בניירות ערך זרים על-ידה בחשבונה בבנק, את פעילות החברה בשבוע שנמשך מ-18.5.2000 ועד 24.5.2000, ואת סוגיית מניות הטעות. עם זאת, חוות הדעת לא עסקה בשאלה העובדתית – האם נתן ברגר לכתריאלי התחייבות לרכישה חוזרת, אם לאו. חוות הדעת המומחה נסמכה, בין היתר, על החומר שהומצא לו, לרבות חוות דעת של המומחים מטעם הצדדים וכן על ניתוח של תמלילי השיחות שבין כתריאלי לבין עובדי הבנק, וכן בין עובדי הבנק לבין עצמם, שרובן אותרו על-ידי הבנק, אך חלקן (ובפרט חלק מאלה שנערכו ביום הפסקה הרכישות) – לא נמצאו משום מה.

 

 

 

 

המומחה קבע בחוות דעתו, בין השאר, כי החברה חרגה פעמים רבות מהיקף המסחר של 3 מיליון דולר ליום, מתוכם 1.5 מיליון דולר קניות, בלא שהבנק יפעיל את מלוא סמכותו למנוע מן החברה לעשות כן. היא אף השאירה "פוזיציות פתוחות", לעתים לתקופה של יום, לעתים – למספר ימים, בניגוד להתחייבות החברה מתאריך 27.4.2000, שלא לעשות כן – בלא שהבנק יקפיד על טיפול בחריגה בצורה יומיומית ושוטפת. המומחה נדרש עוד לתנאים לקבלת אשראי בידי החברה, מעבר להתחייבותה בעניין הגבלת היקף המסחר וסגירת הפוזיציה. הוא קבע כי מן המגעים שהתקיימו בין הצדדים עולה הסכמה ברורה לתנאי בדבר קיום הון עצמי נטו של החברה בסכום של מיליון דולר. כן בחן המומחה את שאלת המרווח (margin) המינימלי, נתון המשקלל את שווי תיק ניירות הערך של החברה ביחס לאשראי שהעמיד הבנק, כאשר ככל שהמרווח פוחת ויורד מתחת למינימום – הסיכון שנוטל על עצמו הבנק לאי-פירעון ההלוואה גדול יותר. המומחה לא מצא ביטוי מפורש להסכמות בסוגיית המרווח, אך קבע כי הגיון הדברים מחייב שהבנק ישלב את דרישת ההון העצמי בדרישה של מרווח מינימלי. מבחינת נתוני המסחר בשבוע שבין תאריך 18.5.2000 לבין 24.5.2000 נמצא, כי ההון העצמי נטו של החברה צנח אל מתחת לרף של מיליון דולר, והמרווח צנח אף הוא לרמה שנחשבת מסוכנת. נתונים אלה הקנו לבנק זכות, לסברת המומחה, להפסיק את פעילות המסחר של החברה, כבר החל מתאריך 22.5.2000, לא כל שכן בימים שלאחר מכן.

 

 

 

 

16. חוות הדעת של המומחה הנ"ל, כפי שהבהיר בית המשפט המחוזי בפסק דינו, היוותה כלי עזר חשוב בבחינת הסבירות של מהלכי הצדדים וכן שימשה אותו לצורך בדיקת הנתונים הכלליים הנוגעים לפעילות החברה בבנק עד להפסקת הרכישות. עם זאת, נמצא, כי השאלות המרכזיות שבמחלוקת הן שאלות עובדתיות או משפטיות (ולא של מומחיות ככזו), בהן היה על בית המשפט להכריע, ובראשן – שאלת קיומה של ההתחייבות לרכישה חוזרת של מניות הנאסד"ק ומשמעות הטעות שנתגלתה ברישום ערכן של מניות הטעות.

 

 

 

 

17. בפסק דינו בחן איפוא בית המשפט המחוזי הנכבד ראשית לכל האם בנוסף להתחייבות מתאריך 27.4.2000, שעניינה בחובתה הפורמלית של החברה ל"סגירת פוזיציה" בתום כל יום ולהגבלת המסחר הכולל לשלושה מיליון דולר (מהם קניות – של 1.5 מיליון דולר), היו קיימות בין כתריאלי לבנק הבנות נוספות בעניין תנאי המסחר, כטענת הבנק. בית המשפט קבע כאמור, בהסתמך על חוות דעת המומחה, כמו גם על בסיס ניתוח הראיות שהובאו בפניו, ובפרט – תמלילי ההקלטות של שיחות הבנק וכתריאלי, כי התחייבות הבנק להעמדת אשראי של 1.5 מיליון דולר ליום אכן הותנתה בדרישה לקיום הון עצמי של החברה (הווה אומר: שווי תיק ניירות הערך, בתוספת יתרות הזכות בחשבון, או בניכוי יתרות החובה, לפי העניין), בגובה של מיליון דולר. כן נמצא שהוסכם כי הבנק יעמיד לחברה אשראי קצר מועד בשיעור של 200 אלף דולר, לשם התמודדות עם מקרים חריגים, בהם לא תצליח החברה "לסגור פוזיציה" בתום יום המסחר.

 

 

 

 

בית המשפט ציין כי בפועל לא נשמרו קווי המסגרת הכלליים האמורים במהלך התקופה שבין סוף אפריל 2000 לבין 22.5.2000, וכי הבנק, אף שדרש מכתריאלי לקיים את ההתחייבויות שנתן, בפרט בעניין סגירת הפוזיציה – לא ליווה דרישות אלה בצעדים ממשיים. הבנק וכתריאלי, כך נמצא, פעלו, עובר למשבר, מתוך הסכמה שבשתיקה, שניתן לסטות מהסיכומים שביניהם ולחלופין – תוך אזהרות והתראות לא מחייבות.

 

 

 

 

18. בשלב זה נפנה בית המשפט הנכבד לבחון האם הוראת הבנק (או בקשתו, כטענת כתריאלי) למכירת מניות הנאסד"ק בתאריך 24.5.2000, שניתנה לאחר שבמשך ימי המסחר הקודמים צברה החברה הפסדים של מאות אלפי דולרים במסחר במניות אלה, לוותה בהתחייבות של הבנק לרכישה חוזרת של אותן מניות, כטענת החברה וכתריאלי. התשובה לשאלה זו, כך נקבע, היא בשלילה. בית המשפט סמך קביעתו זו על עדויות שונות, ובפרט על עדות בהלול, האחראי על האשראי בבנק, שעדותו נמצאה כסדורה ועקבית מבין שלל העדויות. בית המשפט קיבל את דברי בהלול לפיהם עת הוא הודיע לכתריאלי בתאריך 25.5.2000 על הפסקת הרכישות, כתריאלי לא דרש את קיומה של ההתחייבות לרכישה חוזרת, שכתריאלי טוען כיום כי ניתנה לו ביום המסחר הקודם. נתון זה מלמד, על פי קביעתו של בית המשפט הנכבד, שהתחייבות כזו כנראה כלל לא ניתנה. כן הביא בית המשפט משיחה בין – ניר הללי, שהיה סחרן בחדר ניירות הערך של הבנק (להלן: הללי) לבין כתריאלי, מתאריך המכירה עצמו ובסמוך לאחר השיחה שהתקיימה בין כתריאלי לבין ברגר, ולאחר שהללי עצמו שוחח עם ברגר. הללי הבהיר לכתריאלי כי רכישה חוזרת של המניות ביום המחרת לא תהא בלתי מותנית, אלא "זה יהיה כל יום ביומו, מבחינת [ברגר – ח"מ], הוא מחר הולך לעשות עוד פעם בדיקה ומשם ממשיך". בית המשפט הוסיף שהסברו של כתריאלי למתן ההתחייבות, לפיה ברגר סיכם עימו על מכירת המניות ועל רכישת אותן המניות עצמן, ללא תנאי ביום המחרת, ואפילו תוך התחייבות לפצות את החברה בעמלות – הוא לכאורה נעדר הגיון: הסיכון על הבנק נותר בעינו, ואפילו עמלות במלואן הוא איננו מרוויח. כן נקבע שאם לשיטת כתריאלי, מטרתו היחידה של ההסדר הנטען היתה ליצור בפני האחראים בבנק חזות "שאנו עושים פעולות ולא רק מחזיקים את המניות", אזי מדובר לכל היותר בהסדר "מתחת לשולחן" של כתריאלי עם אחד מעובדי הבנק (אפילו הוא בכיר), על מנת "לעקוף" את מחלקת האשראי של הבנק – והסדר כזה איננו יכול לחייב את הבנק.

 

 

 

 

משמצא בית המשפט כי התחייבות לרכישה חוזרת – לא ניתנה, אזי באה המסקנה שלא היתה כל מניעה שהבנק יורה על הפסקת הרכישות על-ידי החברה, נוכח השחיקה המשמעותית בהון העצמי של החברה, ומכאן שעל החברה לכסות את יתרת החוב בחשבונה.

 

 

 

 

19. ביחס למניות הטעות: בית המשפט הנכבד קבע כי הבנק לא הוכיח את טענתו, שכתריאלי היה מודע לטעות בשווי הרשום של אותן מניות, וניצל את אי-ידיעתו של הבנק ביחס לטעות זו כדי להגדיל את היקפי המסחר של החברה. קביעה זו הביאה לדחיית תביעתו של הבנק כנגד כתריאלי. מנגד נדחתה אף טענת החברה, לפיה היא הסתמכה על השווי השגוי והמוגדל של מניות הטעות, סחרה עקב כך במניות הנאסד"ק בהיקפים משמעותיים, ולכן הבנק הוא שצריך לשאת בהפסדים שצברה לגביהם במהלך המסחר. טענה זו, כך נקבע: "היא, בלשון המעטה, המצאה שהוצגה לצורך התביעה". החברה, באמצעות כתריאלי, ניסתה כל העת רק להגדיל את היקף המסחר בניירות ערך, ללא כל קשר לכספים שבחשבונה, וכתריאלי אף העיד על עצמו כי הוא פעל "בשכרון חושים", וכי הוא נסחף "עם החשיבה הזאת", והיה "כמו מכור למשהו", מהמר ש-"רואה את אורות לאס וגאס". בנסיבות אלה, נקבע, אין חשיבות מיוחדת לשאלה מתי בדיוק נודע לבנק על הטעות – האם לפני הפסקת הרכישות, או לאחריה, אף שעובדתית נמצא כי הבנק, כנראה, עמד על הטעות רק לאחר הפסקת הרכישות.

 

 

 

 

20. נוכח כל האמור לעיל, בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את תביעת הבנק כנגד החברה בגין החוב שנותר בחשבונה, אך דחה את תביעת הבנק להיפרע מכתריאלי, משלא הוכח שהוא אישית הטעה את הבנק. כן נדחתה תביעתה הנגדית של החברה כנגד הבנק. בית המשפט קבע שנוכח מיקוד הדיון בשאלת אחריותם של כתריאלי מזה ושל הבנק מזה ותוצאות המשפט – לא ייעשה צו להוצאות.

 

 

 

 

מכאן הערעור שבפנינו, שהגישו החברה וכתריאלי.

 

 

 

 

 

 

טענות המערערים

 

 

 

 

21. אף שהערעור הוגש על-ידי החברה וכתריאלי במאוחד, הרי שכל אחד מהם משיג על נדבך אחר בפסק הדין: החברה משיגה כנגד קבלת תביעת הבנק נגדה ודחיית תביעתה הנגדית. כתריאלי מלין על כך שאף שהתביעה נגדו נדחתה, הוא לא זוכה בהוצאות.

 

 

 

 

22. טענתם העיקרית של המערערים מתמקדת בשאלת ההתחייבות לרכישה חוזרת, שבית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתנה, וממילא היתה נטולת היגיון. קביעה זו, נטען, בתמצית, מתעלמת משתי שיחות שערך והקליט כתריאלי עם ברגר בתאריכים 4.6.2000 ו-5.6.2000, כשבוע לאחר הפסקת הרכישות. שיחות אלה, כך נטען, מוכיחות את דבר קיומה של ההתחייבות, שכן המערערים קוראים את תמלילי השיחות כמלמדים על כך שברגר מאשר בגדרן כי אכן חלו שינויים בין מה שהוסכם עמו ביום ה-24.5.2000 לבין הדרך בה פעל הבנק למחרת היום. כך, לדוגמה, מצביעים המערערים על כך שכאשר כתריאלי אמר לברגר: "... כשאני מסכם איתך יום רביעי בלילה תמכור, תקנה מחר", ברגר השיב: "כן". גם כאשר כתריאלי הוסיף: "אז אמרת לי ... בוא תמכור, מחר יום חדש נקנה" השיב ברגר: "כן". המערערים מטעימים עוד שכתריאלי לא נחקר אודות תמלילי השיחות, שצורפו לתצהירו, מחדל שהוא בעל משקל ראייתי רב, לגרסתם ופועל לזכותם. תימוכין נוספים לקיומה של ההתחייבות מוצאים המערערים אף בניתוח עדויותיהם של העדים מטעם הבנק, ובפרט – ברגר ובהלול. המערערים מבקשים להתמודד עם הממצא לפיו לא היה כל הגיון מסחרי במתן ההתחייבות, ומוצאים שניתן להסביר התחייבות זו, בתמצית, במחלוקת בין שני "מחנות" בבנק: מצד אחד – חטיבת האשראי, בראשות בהלול, ביקשה להגביל את פעילות החברה ואת חשיפת הבנק, בעוד שמצד שני – חטיבת ניירות ערך, בראשות ברגר, עודדה את פעילות המסחר של החברה, מתוך שנשאה עיניה לעמלות לבנק הכרוכות בפעילות זו. הפסקת פעילות הרכישות, כך נטען, היתה פרי תפנית קיצונית ומעבר שחל בבנק מעמדתה של חטיבת ניירות ערך – לזו של חטיבת האשראי, היא בוצעה בחטף ותוך התעלמות מן ההתחייבות לרכישה חוזרת, שנתן ברגר. לסברת המערערים, הפסקת הרכישות לא נבעה מירידה בהון העצמי, אלא מהערכת סיכונים מחודשת של הבנק, ואף מגילוי הטעות בשוויין הרשום של "מניות הטעות", וזאת כבר בתאריך 24.5.2000 – טענה עובדתית שבית המשפט המחוזי לא קיבלה. עוד תוקפים המערערים את קביעת בית המשפט המברר – לפיה ניתן לומר על ההתחייבות הנטענת לרכישה חוזרת שהיא לכל היותר ניסיון של החברה להגיע להסדר "מתחת לשולחן" עם מר ברגר, והם גורסים כי אין לקבל עמדה לפיה סיכומים עם סמנכ"ל הבנק הם בגדר הסדר פסול, שאין לכבדו. ממילא, טוענים המערערים, הם לא ידעו באותה עת על מעורבות מחלקת האשראי בבנק, ביחסיהם עם הבנק – ולכן ממילא לא הכירו בצורך לעוקפה באמצעות הסדרים "שמתחת לשולחן".

 

 

 

 

המערערים מוסיפים טענות שאף בקבלתן היה די, לשיטתם, כדי להביא לדחיית תביעת הבנק: אי-הוכחה של החוב, כנדרש; נזק ראייתי שנגרם למערערים בכך שהבנק לא איתר קלטות מסוימות של שיחות שנערכו בין כתריאלי לבין הבנק בתאריכים 24.5.2000 ו- 25.5.2000 ואי-מהימנות נטענת של ברגר בעדותו.

 

 

 

 

המערערים גורסים עוד כי שמנדחתה התביעה של הבנק נגד כתריאלי, היה מקום לזכות את האחרון בהוצאות.

 

 

 

 

23. הבנק, מצדו, סומך ידיו על פסק הדין, מושא הערעור. מעבר לכך הוא טוען כי המערערים מבקשים להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, שלא בהתאם להלכה הפסוקה, שאיננה מאפשרת את הדבר בנסיבות כגון אלו. לבסוף הוא גורס כי אין בטענות המערערים כדי לקעקע את האמור בפסק הדין.

 

 

 

 

משהנחנו את התשתית הבסיסית לבירור המחלוקות – בשלים הדברים לחיתוך הדין, ובכך אעסוק בפרק הבא.

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

 

 

 

24. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, בחומר הרב שהם העמידו בפנינו (לרבות הפניותיהם לפרוטוקול ולראיות שהוגשו בתיק של בית המשפט המחוזי הנכבד) – הגעתי למסקנה כי דין הערעור להדחות. נימוקיי לכך יובאו מיד בסמוך ואולם טרם שאכנס לפירוטים, הנני חייב לציין שמקובלת עלי התרשמותו של בית המשפט המחוזי הנכבד כי המחלוקת בין הצדדים מקורה בדפוסים לקויים בהתנהגות המערערים והבנק כאחד (פיסקה 7 רישא לפסק הדין). יתר על כן נראית לי מדויקת, בנסיבות, אף קביעתו כי: "יוצא שבמקרה זה – האמירה, שאינה תקפה עוד מכח הדין ולפיה חטאו שניהם כאחד – יד המחזיק על העליונה – מנצחת (פה) מכח העובדות" (שם בסייפא לפיסקה 7; התוספת בסוגריים וההדגשה שלי – ח"מ).

 

 

 

 

עתה אבהיר טעמיי ראשון-ראשון ואחרון-אחרון.

 

 

 

 

25. בתום פעילות החברה בבנק, נותרה בחשבונה יתרת חוב. יתרה זו (מוצגים ז' ו-ח' לסיכומי הבנק), בניגוד לטענת המערערים, הוכחה כדין, ולכן על החברה לשלמה לבנק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. העובדה שבמשך תקופה מסויימת נרשמו "מניות הטעות" עקב טעות של הבנק בשווי גבוה מזה האמיתי, אין משמעה שהחברה פטורה מלשאת ביתרת החוב האמיתית, לאחר שנתגלתה הטעות ותוקנו הרישומים, כפי שהובהר בפסק הדין, מושא הערעור.

 

 

 

 

26. בניסיון לחמוק מנשיאה בתשלום יתרת החוב – ואף לזכות בתשלום מן הבנק בגין נזקים נטענים, הציעה החברה בבית המשפט המחוזי הנכבד שתי תזות חלופיות עיקריות:

 

 

 

 

(א) טענה כי הטעות הנמשכת ברישום שוויין של "מניות הטעות" הביאה לכך שהיא סברה בשגגה שהונה העצמי גדול מכפי שהוא למעשה, ולכן סחרה בניירות הערך הזרים בהיקפים גדולים משמעותית משהיתה סוחרת אילולא הטעות; לפיכך כל הפסדיה הם לשיטתה תולדה של רשלנות הבנק. טענה זו נדחתה כאמור מניה וביה בפסק הדין והוגדרה כ"המצאה שהוצגה לצורך התביעה", תוך שבית המשפט הנכבד מציין את העובדה שכתריאלי נהג, אפילו לדבריו שלו, כ"מהמר" ו"בשכרון חושים", בניסיון להגדיל את היקפי המסחר של החברה, בלא כל קשר לנכסים שהיו מצויים בחשבונה. המערערים, בדין, אינם אוחזים עוד למעשה בטענה זו בערעורם.

 

 

 

 

(ב) טענה כי היה על הבנק לאפשר לחברה לרכוש את מניות נאסד"ק חזרה בתאריך 25.5.2000, ומשהופסקה רכישת המניות, נגרם לחברה נזק. באופן מעשי, טענה זו עומדת עתה כמעט בבדידותה בערעור. נבחן אותה איפוא להלן.

 

 

 

 

27. אין חולק על כך שהסמנכ"ל האחראי על האשראי והפיקוח העסקי בבנק, מר ציון בהלול, הודיע לכתריאלי, בתאריך 25.5.2000, כי החברה לא תוכל להמשיך עוד לרכוש מניות באמצעות אשראי של הבנק. באותו מועד לא היו בחשבונה של החברה מניות נאסד"ק, שכן אלו נמכרו בהוראת הבנק ביום המסחר הקודם. כל שהיה בתיק ניירות הערך של החברה באותו מועד, היו מניות ששוויין הרשום (והשגוי) עמד על כ-1.5 מיליון דולר, לעומת יתרת חוב של כ-1.25 מיליון דולר. לאחר תיקון הרישום השגוי ומכירת יתרת המניות נותרה החברה עם יתרת חוב של כ-0.75 מיליון דולר.

 

 

 

 

28. טענת החברה, בתמצית, היא שלו היתה יכולה לשוב ולרכוש בתאריך 25.5.2000 אותן מניות נאסד"ק שמכרה ערב קודם לכן, יכולה היתה להפיק בתקופה העוקבת רווחים נאים, העולים משמעותית על יתרת החוב. על מנת להצליח בטענה זו, העומדת בבסיס ההגנה מפני תביעת הבנק ובבסיס התביעה הנגדית גם יחד, היתה החברה יכולה לנסות ולהוכיח אחת משתי טענות משנה:

 

 

 

 

(א) כי הבנק היה מנוע, באופן כללי, מלהורות בתאריך 25.5.2000 על הפסקת הרכישות, שכן החברה עמדה בכל התנאים שסוכמו עימה על מנת לאפשר לה את קבלת האשראי הנדרש מן הבנק לשם ביצוע הרכישות;

 

 

 

 

(ב) כי גם אם עמדה לבנק עילה כדין להורות על הפסקת הרכישות, הרי שנוכח ההתחייבות לרכישה חוזרת, שלפי הנטען, נתן ברגר לכתריאלי יום קודם לכן – היה על הבנק לאפשר את ביצוע הרכישה החוזרת, ללא כל תנאי. משלא עשה כן – על הבנק לשאת בנזקי החברה (השוו: ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סוראקי, פ"ד מב(4) 811 (1989)).

 

 

 

 

29. לכל אורך ההליך בבית המשפט המחוזי, ואף בערעורם כאן, השליכו המערערים את עיקר יהבם על הטענה השנייה, היא טענת ההתחייבות. עם זאת, כיוון שבשולי טענותיהם (עמ' 37-34 לסיכומיהם בבית המשפט המחוזי, וסעיף 31 לסיכומיהם כאן) אחזו המערערים אף בטענה לפיה הבנק היה מנוע, בנסיבות, מלהורות על הפסקת מתן האשראי לחברה, אדרש ראשית לטענה זו ואשלול אותה.

 

 

 

 

30. הטענה לפיה בנק מחויב לעיתים להשהות את ביצוע החלטתו שלא להעמיד ללקוח אשראי נוסף, או להפסיק את קו האשראי הנתון – היא מורכבת ומעוררת שאלות רבות. הפסיקה הכירה בזכותו העקרונית של בנק להימנע מלהעניק ללקוח אשראי, או מלהמשיך ליתן לו קו אשראי, משיקולים לגיטימיים שנועדו לאפשר לבנק להבטיח את החזר כספיו, דוגמת חשש כן באשר ליכולת גביית האשראי, עקב שינוי לראה בכושר הפרעון של הלקוח (ראו: ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 684 (1983); ע"א 6914/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 18.2.2010) (להלן: עניין בנק לאומי)). יש לזכור עוד שבענייננו, אין מדובר במצב שבו בנק העמיד אשראי, שנוצל על-ידי הלקוח, ואז מבקש הבנק לפתע להעמיד את מלוא האשראי לפירעון. מהלך כזה פגיעתו בלקוח עלולה להיות ניכרת, ולא מן הנמנע שנוכח חובות הזהירות והאמון של הבנק כלפי לקוחו יימצא בנסיבות מסוימות, שאין זה המקום לפרטן, כי על הבנק לבצע מהלך שכזה באורח זהיר ומידתי במיוחד, לרבות מבחינת עיתוי המהלך, הכל – בהתאם לרקע העניין הפרטני (עיינו: מיכל רובינשטיין ובעז אוקון "הבנק כסוכנות חברתית" ספר שמגר (כרך ג'), 819, 832 (2003); Hudson The Law of Finance 875-878 (2009)). ברם כאן מדובר בהסדר יחודי מתחדש-יומית ולפיכך יכול היה הבנק לקבל החלטה שלא לאפשר עוד ללקוח לשוב ולנצל את מסגרת האשראי הייעודית שקיבל, באופן שיאפשר לו לרכוש ניירות ערך חדשים בניסיון להפיק רווחים מן המסחר בהם, אם החלטה כזו היתה מבוססת על שיקולים בנקאיים כנים (ראו: עניין בנק לאומי, בפיסקה 19). מובן שגם החלטה כזו חייבת להיעשות בזהירות הראויה, אולם יש לזכור כי יחסים מעין אלה מעצם טיבם וטבעם ניתן להביאם לידי סיום, לא כל שכן כך, כאשר במהלך הפעילות יש סטייה מצד הלקוח מההסכמות שהושגו לגבי אופי והיקף הפעילות, שאז סיום הקשר יכול להיות בעקרון מיידי, תוך עשיית ניסיון, במקרים המתאימים, להקטין הנזקים הצפויים לצדדים (ראו: עניין בנק לאומי, בפיסקה 20). הנה כי כן, בנסיבות אלה, לא קל היה להם למערערים לבסס טענתם, לפיה הבנק היה מנוע מלהחליט על הפסקתה המיידית של העמדת האשראי, גם כאשר מחלקת האשראי בבנק הגיעה למסקנה שהדבר נחוץ לשם מניעת פגיעה בבנק, נוכח: הפרת ההתחייבות של החברה מתאריך 27.4.2000, דרך ניהול המסחר על-ידי החברה, הונה העצמי המתדלדל, והיחס ההולך ופוחת בין שווי תיק ניירות הערך לבין האשראי שניתן לה, כטענת הבנק.

 

 

 

 

31. עם זאת, בענייננו כלל אין צורך לטעת מסמרות בסוגיות המשפטיות הנ"ל, שהרי המערערים כשלו בהוכחת זכותם הבסיסית לקבלת האשראי בנסיבות עימן התמודדה החברה בתאריך 25.5.2000. על מנת להוכיח את טענתה, לפיה היה על הבנק לאפשר לחברה לרכוש את מניות נאסד"ק בתאריך 25.5.2000 (וזאת – במנותק משאלת ההתחייבות לרכישה החוזרת, בה נעסוק בהמשך), היה על החברה להוכיח ראשית לכל כי היא עמדה בתנאים המוסכמים עם הבנק לביצוע הרכישות. שהרי אם החברה לא עמדה בתנאים המוסכמים לקבלת האשראי, מה לה כי תלין על כך שלא קיבלה אשראי? הנה כי כן לא בהפסקת אשראי מדובר פה, אלא באי-חידושו, בשים לב לעובדה שהחברה לא עמדה עוד כבעבר בסיכומים עם הבנק בהקשר לקבלת אשראי לצורך רכישת מניות.

 

 

 

 

כאמור לעיל, בנוסף להתחייבות מתאריך 27.4.2000 (בעניין סגירת הפוזיציה והגבלת המסחר לשלושה מיליון דולר ליום), מצא המומחה, ובעקבותיו – בית המשפט המחוזי, כי העמדת האשראי על-ידי הבנק הותנתה בקיום של הון עצמי נטו של החברה בגובה של מיליון דולר. אין כל צורך, ואף לא תוחלת, בניסיון לגלות מדוע נבחר דווקא סכום זה, או מה זיקתו ליתר התנאים שבהתחייבות המפורשת של החברה, שכן המדובר בעובדה – זהו התנאי שנקבע במגעים ובסיכומים שבין הצדדים. נתון זה, שהחברה הכחישה קיומו בבית המשפט המחוזי, אך איננה מנסה עוד לסתור אותו בערעורה, עולה בבירור מתמלילי ההקלטות של השיחות בין כתריאלי לבין נציגי הבנק, וכן בין נציגי הבנק לבין עצמם (ראו פרק 9.1 לחוות דעת המומחה).

 

 

 

 

במאמר מוסגר אעיר כי בדומה לבית המשפט המחוזי הנכבד, אינני נדרש כאן לשאלה, אליה התייחסו הצדדים, האם בנוסף לתנאי ההון עצמי נטו נקבע גם תנאי למרווח (margin) מינימלי. חשיבותו של נתון זה מבחינת הסיכונים שנותן האשראי נוטל היא אמנם רבה, ומשמעותית היא העובדה שבימי המסחר הרלבנטיים המרווח צנח לרמה של מתחת ל-10%, באופן המגדיל מאד את הסיכונים שנטל הבנק. הימנעותי מלדון בסוגיית המרווח נובעת מכך שלא ניתן לקבוע ממצאים ברורים באשר להסכמות הצדדים בעניין זה, מה גם שמרווח נמוך כשלעצמו ממילא איננו יכול להצדיק הפסקה מוחלטת של רכישות, שהרי בניגוד להון עצמי – ניתן בדרך כלל להגדילו, בדרך של הגבלת היקף האחזקות של הלקוח בניירות ערך וצמצום האשראי הנדרש עקב כך.

 

 

 

 

נשוב איפוא לסוגיית ההון העצמי נטו המוסכם, ושאלת עמידתה של החברה בתנאי זה. מעת מתן ההתחייבות בתאריך 27.4.2000, ועד לתאריך 18.5.2000, עמדה החברה פחות או יותר בהתחייבותה הראשוניות, והונה העצמי נטו – לפי רישומי הבנק – אכן נע כל העת סביב הסכום של מיליון דולר (מוצג ג' לסיכומי המערערים). ברם מעת שהחלה החברה לצבור הפסדים מן המסחר במניות נאסד"ק, צנח הונה העצמי בכ-60%. בנסיבות אלה הרי שהחברה לא עמדה עוד בתנאי של קיום הון עצמי של מיליון דולר נטו, ובהתאם – לא היה הבנק מחויב, מכוח ההסכמות שבינו לבין החברה, לאפשר לחברה לבצע רכישות של ניירות ערך. הבעייתיות הטמונה בכך שהחברה לא עמדה בהתחייבותה להון עצמי נטו מינימלי אף עלתה במלוא עוזה בשיחות שקיימו עובדי הבנק כבר בתאריך 24.5.2000 (ראו: עמ' 14 לתמלילי השיחות מאותו יום). עוד יצוין כי כתריאלי עצמו היה מודע, ביום הפסקת הרכישות (25.5.2000) לכך שהונה העצמי של החברה נמוך בכמחצית מן המוסכם, ולדבריו שלו, הוא ניסה בהתאם לשכנע את בהלול להעמיד לחברה אשראי בהיקף של מחצית מן המוסכם (שיחת כתריאלי וברגר מיום 4.6.2000, עמ' 5, נספח י"ב לסיכומי המערערים). ברור איפוא שלבנק לא היתה כל מחויבות להיעתר לבקשה מעין זו, על בסיס מכתב ההתחייבות מתאריך 27.4.2000.

 

 

 

 

32. מן האמור עד הנה עולה כי לבנק לא עמדה כל חובה ראשונית להעמיד לחברה אשראי, בתאריך 25.5.2000, על מנת שזו תוכל לבצע רכישה חוזרת של מניות נאסד"ק. לפיכך המוצא היחיד שנותר לחברה כדי להצליח בערעורה בטיעוניה הנוכחיים הוא לבסס את גירסתה שחובתו של הבנק לאפשר לה לקנות את המניות אותן מכרה ביום האתמול, מקורה באותה התחייבות לרכישה חוזרת, שנתן, לפי הנטען, ברגר לכתריאלי בתאריך 24.5.2000 (טענה שעצם העלאתה מלמד שהחברה לא סברה כי קיימת לה זכות עקרונית להמשך רכישת המניות בתאריך 25.5.2000).

 

 

 

 

נעבור איפוא לבחון עתה טענה זו של המערערים, בצד השגתם כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי התחייבות כזו לא ניתנה, ומכל מקום – ממילא אף לו ניתנה היא היתה נעדרת תוקף.

 

 

 

 

33. ייאמר מיד כי הטרוניות שמעלים המערערים על הקביעה לפיה ההתחייבות לא ניתנה – מהווה ניסיון לתקוף ממצאי עובדה ומהימנות, שנקבעו לאחר שבית המשפט הנכבד בחן את שלל הראיות שהוצגו, שמע את העדים הרבים שנחקרו בפניו, וקבע בזהירות וביסודיות הנדרשות את ממצאיו ומסקנותיו. לא מצאתי כי עלה בידי המערערים, שבא-כוחם המלומד העלה עבורם כל טענה אפשרית – כדי לשכנע כי במקרה דנן יש לחרוג מן הכלל לפיו ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שקבעה הערכאה הדיונית (ראו לדוגמה: ע"א 78/84 עיזבון המנוח חג' קאסם אחמד סווילם נ' אלג'ילאני, פ"ד מב(2) 142 (1988); ע"א 3601/96 בראשי ואח' נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582 (1998)). חרף האמור, ולמען שלמות התמונה, מצאתי לנכון להרחיב מעט ביחס לטענה זו של המערערים, המהווה את הבריח התיכון להגנתם כנגד תביעת הבנק ולביסוס התביעה הנגדית.

 

 

 

 

34. הטענה לפיה החברה החזיקה בידיה התחייבות תקפה, לפיה הבנק יאפשר לה לרכוש את מניות הנאסד"ק ביום המחרת ללא תנאי, בלי קשר להונה העצמי הנדרש, או למרווח מספק – נעדרת תימוכין. אבהיר את הדברים להלן.

 

 

 

 

35. כתריאלי טען (סעיף 103 לתצהירו) שהוא רצה לשמר את כל מניות נאסד"ק שרכשה החברה עד לתאריך 24.5.2000, ו"בתגובה" ברגר התחייב שכל המניות שתימכרנה – תירכשנה למחרת היום. משמעות הטענה היא שהבנק החליט לתת בידי כתריאלי התחייבות לרכישה חוזרת, על מנת שכתריאלי ייעתר ל"בקשה החברית" של ברגר, שהופנתה אליו, למכור את המניות כבר באותו היום. בלא התחייבות שכזו, כך משמעות טענתם של המערערים – כתריאלי לא היה נעתר "לבקשה החברית", ולא היה מוכר את המניות.

 

 

 

 

36. הפרופוזיציה הנ"ל – מוקשית היא. כתריאלי היה חייב למכור אותן מניות, משדרש זאת הבנק. כזכור, התחייבותו מתאריך 27.4.2000, הכתובה והמפורשת, היתה שבסוף כל יום, "תסגור" החברה פוזיציה: הרכישות והמכירות יאוזנו, ולא יישארו בידיה ניירות ערך כתוצאה ממסחר היום, מעבר לסכומי הכסף שבחשבון, בתוספת מסגרת האשראי המאושרת. אם זו ההתחייבות, הבנק יכול היה לעמוד על קיומה. כתריאלי אף פעל מתוך ידיעה ברורה שעל מנת שלא לסגור פוזיציה, הוא זקוק לאישור מצד הבנק. כך, עולה משיחתו עם הללי ביום המסחר שהחל את "המפולת", בתאריך 18.5.2000. באותו מעמד, לאחר שכתריאלי החליט שהוא מעוניין (לאחר שנועץ בהללי) "שלא לסגור פוזיציה", הוא ביקש מהללי מפורשות כך:

 

 

 

 

"תשמע, תתקשר ליואל [ברגר – ח"מ] הביתה, תגיד לו שדיברתי אתך, תגיד לו שהכל הלך הפוך, כאילו שזו אשמת השוק, תגיד לו שאמרתי שאני מבקש אישור במקרה וזה לא יעלה – להשאיר את זה למחר. הוא ייתן לך. תגיד לו שאני אמרתי וזה חוק מרפי ... זה סוכם שאני אבקש אישור" (עמ' 1054 לתמלילי השיחות מתאריך 18.5.2000).

 

 

 

 

באופן דומה, בשיחה ביום מסחר מוקדם יותר עם סער, אמרה סער לכתריאלי כי: "ההתחייבות היתה שבסוף היום אתה סוגר פוזיציה. אי אפשר להשאיר את זה פתוח". היא אף הורתה לו, בדרך של ציווי, ולא על דרך של בקשה חברית: "היום תסגור את זה, בפתיחה אתה סוגר את העניינים האלה" – וכתריאלי, תוך היזקקות חוזרת לחוקי מרפי, ביקש אישור שלא לעשות כן (עמ' 36-35 לתמלילי השיחות מתאריכים 16.5.00-27.4.00).

 

 

 

 

יוער כי רוח דומה עולה משיחה שהתקיימה בין ברגר לבין מאיר ברלך, מנהל סניף ירושלים (להלן: ברלך), ביום ה"התחייבות" הנטענת עצמה, בתאריך 24.5.00 (יום רביעי בשבוע). ברגר אמר שם לברלך, בהתייחסו לחשבון החברה, כי: "אני מבין שגם ביום שני-שלישי הוא לא מכר וגם אין לו כבר הון עצמי של מיליון דולר ... תגיד לו שימכור את הכל היום ... אם הוא לא מוכר הכל היום, אנחנו מוכרים הכל מחר, שיעשה מה שהוא רוצה" (עמ' 14 לתמלילי השיחות מתאריך 24.5.2000). דברים אלה אף הועברו לכתריאלי, בתאריך 24.5.2000, על-ידי הללי, הסחרן בחדר המסחר של הבנק, אשר מסר בשמו של ברגר כי: "... הוא אומר שאם לא תמכור היום אז הוא יעשה לך מכירות מחר רגיל", הודעה שלשמעה מסר כתריאלי: "אין שום בעיה" (עמ' 1185 לתמליל השיחות, נספח ה' לסיכומי הבנק).

 

 

 

 

מצאנו איפוא: שברגר היה סבור (ובצדק) שהוא יכול להורות לכתריאלי למכור את כל המניות שקנה; שכתריאלי ידע שאם לא ייעתר להוראה, הבנק הוא שימכור את המניות, ושכתריאלי צריך לבקש, שלא לומר להתחנן, שהבנק ייתן לו אישור שלא למכור בסוף אותו יום מסחר את כל המניות שקנה קודם לכן, ואשר חורגות מהמסגרת – כפי שהתחייב לעשות. אם זהו המצב, אימתי נהפכו היוצרות, והבנק הוא זה ששהיה צריך "להבטיח הבטחות" רק על מנת שכתריאלי יאות למכור את המניות שרכש? למערערים פתרונים, שלא ניתנו, למעט זה שנדון ונדחה בפסקה 37 שלהלן.

 

 

 

 

הנה כי כן – לא היה כל הגיון מסחרי שהבנק, ככזה, ייתן התחייבות – בעלת תוקף משפטי ובלתי מותנית בקיום התנאים המוקדמים להעמדת האשראי – לביצוע רכישה חוזרת.

 

 

 

 

37. במהלך חקירתו הנגדית של כתריאלי, ביקשו הן בא-כוחו של הבנק והן בית המשפט המחוזי הנכבד לחלץ מכתריאלי הסבר ביחס לחוסר ההיגיון המסחרי, הטמון בשילוב הבקשה של הבנק למכירת המניות עם התחייבות של הבנק לאפשר את רכישתן מחדש למחרת היום, כמעט ללא עמלות. כתריאלי התקשה להסביר איזו תועלת גלומה היתה לבנק במהלך שכזה. בצר לו, הוסיף כתריאלי והציע הסבר כאילו המדובר בעניינו האישי של ברגר, שרצה "שייראה לבנק שאנחנו עושים פעילות ולא רק מחזיקים את המניות" וכי "אני חשבתי שאני משתף פעולה איתו כדי להראות לממונים עליו".

 

 

 

 

הסברים אלה של כתריאלי, כפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד, הם אכן בלתי מניחים את הדעת, בלשון המעטה. לצורך ליבון הדברים נלך עוד כברת דרך עם המערערים ונניח, לצורך הדיון בלבד, כי אכן כתריאלי וברגר הגיעו ל-"הסדר פרטי", לפיו החברה תמכור את מניותיה רק על מנת לרכוש אותן מניות עצמן ליום המחרת, תוך שברגר ידאג לכך שהחברה תפוצה על-ידי הבנק בגין ההפסדים הכרוכים במהלך כפול ומיותר זה, והכל – על מנת שהגורמים האחרים האחראים בבנק יסברו שהחברה פועלת במסחר כיאות ובהתאם לדרישות הבנק. אם כתריאלי אמנם הצליח להגיע ל-"הסדר פרטי" שכזה עם ברגר, הרי שכפי שקבע בית המשפט המחוזי, ודאי היה ברור לו שהדבר איננו תואם את מדיניות הבנק. כתריאלי הרי היה בבירור ער לכך שנוכח צניחת ההון העצמי נטו בחשבון החברה – אין החברה עומדת עוד בתנאים שסיכמה עם הבנק לקבלת אשראי. הוא היה ער לזכותו של הבנק, ובפרט – מחלקת האשראי שלו, להורות בכל עת החל מתאריך 22.5.2000 על הפסקת הרכישות על-ידי החברה. הסדר מן הסוג שכתריאלי ניסה לתאר, בחקירתו הנגדית, הוא איפוא הסדר שגם אם נניח שברגר היה שותף לו (דבר שלא הוכח כאמור), הינו הסדר שבנסיבות העניין פסול הוא, ומטרתו "לעקוף" את המעקב של חטיבת האשראי של הבנק. הסדר כזה איננו יכול לחייב את הבנק, כמובהר בהמשך הפיסקה.

 

 

 

 

ראוי לציין כאן כי אם כתריאלי אכן הגיע, או ביקש להגיע להסדר מסוג זה עם ברגר, שיותיר את פעילות החברה מחוץ לתשומת הלב של חטיבת האשראי של הבנק, הרי שזו לא היתה הפעם הראשונה שבה הוא חתר להגיע ל-"הסדר פרטי" שכזה עם מי מעובדי חטיבת ניירות הערך בבנק. בשיחה ממנה הבאנו בפיסקה 36 לעיל, נזפה כאמור סער בכתריאלי על כך שהוא מפר את ההתחייבות לסגור פוזיציה בסוף היום. היא אף הבהירה, בתגובה לניסיון של כתריאלי להותיר "פוזיציה פתוחה" (מהלך שהוא דומה מאד לסגירת פוזיציה ופתיחתה ללא הגבלה ביום המחרת) כי: "כולם בבנק יודעים והם לא יסכימו לפעילות הזאת, לא יקחו סיכונים על הדבר הזה". כתריאלי ביקש איפוא מסער ש:"טוב, אז רק שלא ידעו היום" (ההדגשה שלי – ח"מ). סער סירבה בתוקף, באומרה: "אין דבר כזה לא ידעו, זה כל הבנק פה יודע בדיוק מה קורה. מה אנחנו? זה מחלקה של אבא שלי?" (עמ' 36-35 לתמלילי 16.5.00-27.4.00). אותו ניסיון סוכל איפוא.

 

 

 

 

זאת ועוד – אחרת. משפטית הסדר כזה, אף אם היה נערך עם ברגר – לא יכול היה לחייב את הבנק, שכן פעולת המנהל בנסיבות כאלה, היתה ללא הרשאה, או בחריגה ממנה. במצב דברים זה – אין לעיסקה תוקף מאחר וכתריאלי ידע (בכוח, או בפועל) שיש בה משום חריגה מההרשאה, וזאת כל עוד לא בא עליה אישור בדיעבד של הבנק (עיינו: ע"א 4670/03 י.מ.ש השקעות בע"מ נ' כלל (ישראל) בע"מ, פיסקה 14 לפסק דינו של הנשיא (בדימ') א' ברק (לא פורסם, 13.12.2006) (להלן: עניין כלל)). במקרה שלפנינו הוכח שהתקיימו בפועל התנאים השוללים (חריגה מהרשאה וידיעה של כתריאלי עליה) וברור שהבנק לא נתן, ולו בדיעבד, הסכמתו להתחייבות לרכישה החוזרת.

 

 

 

 

38. מכאן, שבין אם נניח שכתריאלי הצליח להגיע ל-"הסדר פרטי" נטול היגיון מסחרי לבנק – למכירה ולרכישה חוזרת של המניות, על מנת "לעקוף" את הגבלות האשראי של הבנק, ובין אם ניוותר עם קביעתו של בית המשפט המחוזי, שאין להתערב בה, שהסדר כזה כלל לא גובש – הרי שהחברה איננה יכולה להצביע על התחייבות משפטית תקפה לכך שהבנק יאפשר לחברה לרכוש את מניות נאסד"ק בתאריך 25.5.2000, גם אם לא תעמוד בתנאים שסוכמו עימה מלכתחילה לקבלת אשראי.

 

 

 

 

39. זה המקום להוסיף – על מנת להניח עוד את דעתם של המערערים – כי תרתי אחר ראיות כלשהן לביסוס קיומה של התחייבות לרכישה חוזרת, כנטען – וכדרכו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לא מצאתי הוכחות שכאלה. אפרט הדברים להלן.

 

 

 

 

40. הואיל והתמליל מחילופי הדברים שבין כתריאלי לבין ברגר מתאריך 24.5.2000 איננו בנמצא, פנה בית המשפט המחוזי לתיעוד הקרוב ביותר שהיה בנמצא מ"זמן אמת", והוא – שיחה של כתריאלי והללי, בחדר המסחר של הבנק, שהתקיימה לאחר שברגר דיבר, בנפרד, עם כל אחד מן השניים. בשיחה זו נאמר כך:

 

 

 

 

"בנק: ... לפי העובר ושב זה מה שהוא זה יואל [ברגר – ח"מ] רואה. ... אתה צריך לעשות את המכירות האלה היום,

 

 

אבינועם: כן נכון ואז מחר אני יכול לסחור עוד פעם ב-3.

 

 

בנק: הרי כן, אבל עוד הפעם, זה יהיה כל יום ביומו מבחינתו. הוא מחר הולך לעשות עוד פעם בדיקה ומשם ממשיך.

 

 

אבינועם: כן בסדר, אין בעיה".

 

 

(עמ' 1187 לתמליל השיחות, נספח ה' לסיכומי הבנק. ההדגשות הוספו – ח"מ).

 

 

 

 

המסקנה מהדו-שיח הנ"ל היא זו: אפילו ניתן להניח שבמהלך שיחתם של כתריאלי וברגר נאמרו דברים ברוח של: "תמכור היום, תקנה מחר", הרי שאמירה זו, כשלעצמה, מתבקשת כאשר עסקינן בחברה הפועלת באופן מעשי בדרך של מסחר יומי (בלעז: (day trading. במסגרת זו הסוחר בניירות ערך מנסה להפיק רווחים מהפרשי שערים של מניות במהלך יום המסחר, ומכאן שהחברה היתה מחויבת כלפי הבנק לסגור פוזיציה מדי יום (ראו: עמ' 13-12 לחוות דעת המומחה). ברם אמירה כזו – וזה העיקר – עדיין איננה מהווה התחייבות משפטית שגם ביום המסחר הבא יאפשר הבנק בהכרח לחברה לנצל את מסגרת האשראי שניתנה לה, גם אם החברה לא תעמוד בתנאים שנקבעו בהסכמות המקוריות שבין הצדדים לשם העמדת האשראי. מן השיחה בין הללי וכתריאלי, שנערכה בעקבות השיחות של ברגר עם כל אחד מן השניים, עולה איפוא בבירור שהבנק לא התחייב לאפשר לחברה לשוב ולסחור בשלושה מיליון דולר ביום המחרת, מבלי שהחברה תעמוד בהתחייבויותיה המקוריות, אלא שההחלטה תהיה "כל יום ביומו", דהיינו הבנק הוא שיעשה בדיקה – האם יש לאפשר לחברה לבצע את המסחר אם לאו, והבנק הוא הסוברני להחליט בנושא. משהחליטה לפיכך חטיבת האשראי של הבנק, כפי שהיא הודיעה לכתריאלי בתאריך 25.5.2000, כי אין מקום לאפשר לחברה לבצע רכישות נוספות, הרי שכתריאלי לא החזיק בידו כל התחייבות בת-תוקף, אשר תוכל לגבור על החלטה זו.

 

 

 

 

41. בהקשר זה יש להזכיר שיחה נוספת בין הללי לבין כתריאלי, מוקדם יותר באותו יום, אף זאת לאחר שיחותיהם של השניים עם ברגר. בשיחה נוספת זו הודיע הללי לכתריאלי, בשמו של ברגר כי: "... הוא אומר שאם לא תמכור היום, אז הוא יעשה לך מכירות מחר רגיל". תגובתו של כתריאלי: "אין שום בעיה". הנה גם בדו-שיח זה אין זכר להתחייבות לרכישה חוזרת (ואף לא לאותו "הסדר פרטי" בין ברגר לבין כתריאלי, שהאחרון טוען עתה לקיומו).

 

 

 

 

בהקשר זה יש לציין עוד את עדותו של בהלול, שבית המשפט המחוזי מצא אותה כאמור כסדורה וכעקבית ביותר מבין שלל העדויות, בגדרה שלל בהלול, שכתריאלי טען לקיומה של התחייבות כלשהי, לרכישה חוזרת – עת הודיע בהלול על הפסקת הרכישות בתאריך 25.5.2000.

 

 

 

 

42. את עיקר יהבם משליכים איפוא המערערים בערעורם על שיחה שיזם כתריאלי עם ברגר בתאריך 4.6.2000. כתריאלי אמר בחקירתו שהוא תודרך על ידי עורך דינו להקליט את השיחה, ו"להביא את ברגר למצב שהוא רגוע איתי, שהוא לא כועס עלי כדי שאוכל להוציא ממנו עוד פרטים" (עמ' 124 לפרוטוקול). אותו תדרוך, יש לומר, לא סייע די הצורך לכתריאלי, שכן תמליל השיחה מלמד על כך שהמדובר במונולוג מתמשך של כתריאלי, המלווה בעיקר באמירות "כן" של ברגר בהפסקות הקצרות שבאו בדברי כתריאלי.

 

 

 

 

אמנם, ברגר הגיב ב"כן" לאמירות שונות של כתריאלי, דוגמת דבריו: "... כשאני מסכם איתך יום רביעי בלילה תמכור, תקנה מחר", ... "אז אמרת לי ... בוא תמכור, מחר יום חדש נקנה". ברם קשה לראות באמירות "כן" מסוג זה משום אישור לאמיתות הדברים ולדיוקם, להבדיל מאישור על כך שברגר אכן שומע את הדברים, כעולה מהקונטקסט הכללי. ואמנם עיון בתמליל המלא של השיחה מגלה שבעשרות הפעמים הקודמות שברגר פצה את פיו בינות לדבריו של כתריאלי, כמעט תמיד הוא אמר: "כן", לרבות בתגובה לאמירות כמו: "אני מחר-מחרתיים נוסע ללונדון" ו"אני צריך להיות שם אישית".

 

 

 

 

זאת ועוד – המערערים ערים לקושי זה, ולכן הם מנסים להישען על התבטאות נוספת של ברגר, שתומכת לכאורה בגירסתם: כאשר כתריאלי אמר שהוא הלין בפני הללי על הפסקת הרכישות באומרו: "זה לא יכול להיות, זה סוכם אתמול בלילה עם יואל", השיב ברגר: "כן, אבל הם שינו את זה, הם שינו". ברם מהו השינוי המדויק, לא נדע. האם ה"שינוי" הוא שברגר נתן התחייבות משפטית מחייבת, כנטען, לפיה הבנק יאפשר את רכישת המניות בכל תנאי, גם אם החברה לא תעמוד בהסכמות הקודמות שבין הצדדים – ואז חטיבת האשראי החליטה לסגת מהתחייבות משפטית זו? או שמא, לדוגמה, השינוי הוא שחטיבת האשראי החליטה לא לאפשר עוד לחברה לבצע רכישות, חרף אי-עמידתה בתנאים המקוריים שסוכמו לקבלת אשראי – שינוי שאין בו פסול? הנה כי כן מאמירה זו, ודומות לה בשיחותיו היזומות והמוקלטות של כתריאלי עם ברגר, קשה לחלץ התחייבות משפטית מחייבת כטענת המערערים.

 

 

 

 

בהצטרף שיחות אלה למכלול הראיות, שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי, הרי שמסקנתו, שהתחייבות משפטית מחייבת לאפשר רכישה חוזרת – לא ניתנה, היא מבוססת.

 

 

 

 

 

 

43. כאן יש להוסיף ולהעיר, כי בניגוד לטענת המערערים – בית המשפט המחוזי הנכבד לא התעלם מן השיחות הנ"ל של כתריאלי וברגר. הוא היה ער להן היטב, ואף הביא מהן בהקשרים אחרים בפסק הדין (ראו: פיסקה 11 לפסק הדין). עם זאת כאשר הוא בא לבחון את הראיות שבפניו, הוא לא מצא, ובדין, שיש בשיחות אלה כדי להשפיע על המסקנה, לפיה התחייבות משפטית תקפה – לא ניתנה, וכאמור אף אם היתה ניתנת – לא היה לה תוקף (ראו: עניין כלל והניתוח שבפיסקה 37 לעיל).

 

 

 

 

44. זה מקום לדחות אף טענה נוספת של המערערים, לפיה בא-כוח הבנק נמנע מלחקור את כתריאלי אודות התמלילים ולכן יש לקבל את פרשנותו של כתריאלי לנאמר בהם. טענה זו איננה פשוטה כשלעצמה, בנסיבות, ואולם המערערים בכל מקרה מנועים מלהעלותה. הדבר נובע מהודעתם המפורשת של הצדדים, מיד בתחילת החקירות הנגדיות (עמ' 1 לפרוטוקול), כי הם מקבלים את הצעתו של בית המשפט – שהביאה לקיצור משמעותי במשך החקירות – לפיה: "אי חקירת עד כלשהו על עניינים מסויימים לא תיזקף לחובת הצד שלא חקר".

 

 

 

 

45. טענתם העיקרית של המערערים, לפיה הם החזיקו בידם התחייבות לרכישה חוזרת, אשר הבנק הפר – דינה איפוא להידחות. בכך מתייתר אף הדיון בשאלת הנזק הנטען של המערערים, שממילא לא הוכח בשיעור לו הם טענו. אציין כי גם לא מצאתי ממש ביתר טענות המערערים, שהועלו בשולי סיכומיהם ובכל השגותיהם ביחס לקביעות בית המשפט המחוזי הנכבד באשר למניות הטעות ונפקותן.

 

 

 

 

מכאן, שעל החברה לסלק את יתרת החוב שלה לבנק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, והיא איננה זכאית לפיצויים כלשהם בגין הפסקת הרכישות. לכן צדק בית המשפט המחוזי הנכבד בקבלו את תביעת הבנק נגד החברה ובדחותו את התביעה הנגדית.

 

 

 

 

46. אשר לערעורו של כתריאלי, המלין על כך שלא זכה בהוצאות אף שהתביעה נגדו נדחתה: כידוע, הכלל המנחה אותנו הוא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות של הערכאה הדיונית בעניינים אלה (ראו: ע"א 1932/32 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 247 (1995); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 636 (2004); ע"א 9535/04 "סיעת ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (לא פורסם, 16.6.2005)). בשים לב לטעמים שנתן בית המשפט המחוזי הנכבד להחלטתו שלא לחייב בהוצאות, וכן בהתחשב בהתנהלותם הלקויה של הצדדים כולם (לרבות כתריאלי) במכלול – הרי שאין מקום, לדעתי, להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בנושא האמור, לרבות ביחס לקביעתו שאין לזכות את כתריאלי בהוצאותיו.

 

 

 

 

סוף דבר

 

 

 

 

47. נוכח כל האמור לעיל – אציע לחברותי לדחות את הערעור, על שני חלקיו, ולחייב את המערערים לשאת יחד ולחוד בהוצאות המשיב, בסכום של 25,000 ש"ח.

 

 

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה:

 

 

אני מסכימה.

 

 

 

 

ש ו פ ט ת (בדימ')

 

 

 

 

השופטת ע' ארבל:

 

 

אני מסכימה.

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

 

 

 

 

ניתן היום, ‏י"ח בתמוז תשע"א (20.07.2011).

 

 

 

 

 

 

פורום רשלנות רפואית הוא זירה לדיון בנושא תביעות רשלנות רפואית. פורום רשלנות רפואית מנוהל בד"כ ע"י עורך דין העוסק בתחום זה.

לשאלות היכנסו אל פורום רשלנות רפואית

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06102010_K08.doc יא

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il