בפני:

כבוד השופטת א' חיות

המבקשים:

1. דנה אלמוסני

2. ברני אלמוסני

נ ג ד

המשיבים:

1. גרציאלה כרמון

2. יוסף כרמון

3. עו"ד ישראלה לימור כונסת נכסים

4. בנק לאומי לישראל בע"מ

5. בנק הפועלים בע"מ

6. זבולון ספקטור

7. בנק מזרחי טפחות בע"מ

8. קורוס רובן

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 58712-10-10 שניתנה ביום 19.1.2011 על ידי כבוד סגן הנשיא ג' גינת

בשם המבקשים: עו"ד עינבר לב

בשם המשיב 4: עו"ד אבי גרוהר

בשם המשיב 5: עו"ד משה שפורן

בשם המשיב 7: עו"ד סיגל זפט

החלטה

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (כבוד השופט ג' גינת) מיום 19.1.2011, בה נדחתה בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני, אשר יאסור על המשיבים 3-8 – נושיהם של המשיבים 1-2, לבצע כל דיספוזיציה בדירה הידועה כחלק מחלקה 506 בגוש 6598 והמצויה ברחוב אלחנן 16 ברמת השרון (להלן: הדירה שבמחלוקת).

אלה העובדות והטענות העיקריות הצריכות לעניין:

1. המבקשים הינם אחים וילדיה של המשיבה 1 מנישואיה הקודמים, טרם נישואיה למשיב 2 שגם ממנו התגרשה בינתיים. בהקשר זה יצויין כבר עתה כי לטענת המשיבים 3-8 מדובר בגירושין פיקטיביים שנועדו לאפשר את הברחת נכסיהם מפני נושים. ההליך העיקרי המתנהל בבית משפט קמא עניינו בתביעה שהגישו המבקשים למתן סעד הצהרתי בדבר זכויות בעלות שיש להם לטענתם בדירה שבמחלוקת (להלן: התביעה). לטענת המבקשים, הייתה למשיבה 1 ולאביהם דירה הידועה כחלק מחלקה 183 בגוש 6418, המצויה ברחוב אוסישקין 37 ברמת השרון (להלן: הדירה הראשונה). במהלך שנת 1986 התגרשו הוריהם של המבקשים וכחלק מהסכם הגירושין שנכרת ביניהם וקיבל תוקף של פסק-דין בבית הדין הרבני האזורי בתל –אביב ביום 30.3.1986 (להלן: הסכם הגירושין הראשון), העביר אביהם לאמם – המשיבה 1, את חלקו בדירה הראשונה בכפוף להתחייבותה כי תעביר חלק זה בדירה על שמם של המבקשים עם הגיעם לגיל 21. בראשית שנות ה – 90 של המאה הקודמת, נישאה המשיבה 1 למשיב 2 ונוכח רצונם לרכוש דירה משותפת ולאחר שנדברו עם אביהם של המבקשים, נמכרה הדירה הראשונה ביום 6.7.1993 תמורת סכום של 145,000 דולר ולטענת המבקשים חתמו המשיבים 1-2 על תצהיר לפיו שליש מסכום התמורה שהתקבלה בעבור מכירת הדירה הראשונה שייך למבקשים (להלן: התצהיר).

ביום 4.8.1993 רכשו המשיבים 1-2 מכספי תמורת הדירה הראשונה דירה אחרת הידועה כחלק מחלקה 308 בגוש 6546 והמצויה ברחוב הרב ניסים 7 בהרצליה (להלן: הדירה השניה). המבקשים התגוררו עם המשיבים 1-2 בדירה השניה עד שבגרו ועזבו את הבית. במהלך שנת 2002 מכרו המשיבים 1-2 את הדירה השניה ובכספי התמורה שהתקבלו רכשו דירה אחרת – היא הדירה שבמחלוקת. בסמוך לרכישת דירה זו עלו יחסיהם של המשיבים 1-2 על שרטון, כך לטענת המבקשים, והם החלו בהליכי גירושין. באותו שלב, נודע למבקשים, שהיו אותה עת כבני שלושים, על זכויותיהם מכוח הסכם הגירושין הראשון והתצהיר ולטענתם התעורר בהם בשל כך כעס רב, והם הודיעו למשיבה 1 על כוונתם לתבוע אותה בעילה של ביזיון בית משפט. לפיכך ועל מנת ליישב את ההדורים, חתמו המבקשים והמשיבה 1 ביום 25.6.2003 על הסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה), בו התחייבה המשיבה 1 להעביר לידי המבקשים את כל זכויותיה בדירה שבמחלוקת כמו גם כל זכות שתקבל בה בעקבות גירושיה מן המשיב 2. המבקשים הוסיפו וטענו שהובטח להם על ידי המשיבה 1 כי תפעל להעברת הזכויות בדירה שבמחלוקת על שמם מיד עם חתימת הסכם הגירושין בינה לבין המשיב 2. בהמשך, כך על-פי הנטען, אושר ביום 23.10.2003 הסכם הגירושין בין המשיבים 1 ו – 2 והמשיבה 1 נותרה להתגורר בדירה שבמחלוקת, בהסכמת המבקשים. אלא, שלדברי המבקשים, כשבועיים טרם הגשת תביעתם, הופתעו ללמוד מפי המשיבה 1 כי ייתכן ותאלץ לעזוב את הדירה שבמחלוקת, נוכח החובות הרבים שהסתבכו בהם המשיבים 1- 2 ושהובילו להטלת עיקולים רבים על זכויותיהם בדירה ולמינוי כונסי נכסים עליה. להשלמת התמונה בסוגיה זו יצוין, כי הזכויות בדירה שבמחלוקת מעולם לא נרשמו על שמם של המבקשים והן רשומות על שם המשיבים 1-2. בנסיבות אלה, פנו המבקשים לבית משפט קמא בתביעה למתן פסק-דין הצהרתי בדבר זכויות הבעלות בדירה שבמחלוקת שהם טוענים להן. בד בבד עם התביעה, הגישו המבקשים גם בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על נושיהם של המשיבים 1-2 (המשיבים 3 – 8), לבצע כל דיספוזיציה בדירה שבמחלוקת עד להכרעה בתביעתם.

2. במהלך דיון שהתקיים ביום 11.11.2010 בבקשה למתן צו מניעה זמני, הוברר כי לא קיימת דחיפות במתן הצו באשר באותו המועד לא הייתה תלויה ועומדת כל בקשה למימוש הדירה בלשכת ההוצאה לפועל. בנסיבות אלו, הסכימו המבקשים למחיקת הבקשה למתן צו המניעה הזמני, בכפוף לשמירת זכותם לשוב ולפנות לבית המשפט בבקשה דומה אם מי מן המשיבים יפעל למימוש הדירה. לדברי המבקשים, כשבעה ימים לאחר הדיון הנ"ל, הופתעו לגלות כי באת כוח המשיב 7 פנתה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה להורות על מינויה ככונסת נכסים לזכויות המשיבים 1-2 בדירה שבמחלוקת ועל מימושה המהיר של הדירה. בנסיבות אלו, שבו המבקשים ופנו לבית המשפט בבקשה למתן צו מניעה זמני.

ביום 19.1.2011, לאחר שמיעת חקירת המבקש 2 וטיעוניהם של הצדדים, דחה בית המשפט את הבקשה לצו מניעה זמני וקבע כי לא עלה בידי המבקשים להניח תשתית ראייתית לכאורית לביסוס עילת תביעתם ואף לא עלה בידם להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. בית המשפט ציין כי המבקשת 1 והמשיבה 1 שהתקשרו בהסכם הפשרה העומד במוקד תביעת המבקשים, לא הגישו תצהיר אודות נסיבות החתימה על ההסכם ומועד החתימה עליו ועובדה זו, כך נקבע, יש לה חשיבות הואיל והמבקש 2 – היחיד אשר צירף תצהיר לתמיכה בבקשת צו המניעה הזמני – עמד על כך שהמבקשת 1 היא שכתבה את הסכם הפשרה. עוד ציין בית המשפט בהחלטתו כי חתימות הצדדים על הסכם הפשרה אושרו על ידי עורך הדין ליאור חברון (להלן: עורך הדין חברון) שציין על גבי ההסכם בכתב ידו: "אישור זה נועד אך רק [כך במקור] לעניין החתימות, ואין לי כל קשר לתוכנו של ההסכם". בנסיבות אלו, מצופה היה כי המבקשים יציגו תצהיר או ראיה מטעמו של עורך הדין חברון לעניין נסיבות החתימה על ההסכם, אולם זאת לא נעשה ואף לא נשמע מפיהם של המבקשים הסבר מניח את הדעת להעדרן של ראיות אלו.

3. בית המשפט הוסיף והטעים בהחלטה כי מן המסמכים שהוצגו בפניו עולה שעורך הדין חברון ייצג את המשיב 2 וחברה שהמשיבים 1-2 היו בעלי עניין בה בהליך משפטי אחר, שיש לו נגיעה להליך המתנהל בפניו עתה, והדבר מעיד על בקיאותו של עורך הדין חברון בעובדות הרלוונטיות הנוגעות לטענות המבקשים כיום. אף מטעם זה, כך סבר בית המשפט, קיימת חשיבות יתרה לעובדת העדרו של תצהיר מטעמו של עורך הדין חברון לתמיכה בבקשה לצו המניעה הזמני. בית המשפט הוסיף וקבע כי העובדה שהמשיבים 1-2 (אמם של המבקשים ובעלה לשעבר), לא הגישו כל תצהיר לתמיכה בבקשה לצו המניעה הזמני ולא התייצבו לדיון בבקשה, פועלת אף היא לרעת המבקשים, הואיל והעובדות הנוגעות למחלוקת בין הצדדים מצויות בידיעתם המיוחדת של המשיבים 1-2 ולכאורה, האינטרס שלהם עולה בקנה אחד עם זה של המבקשים. בית המשפט הדגיש את החשיבות שבהבאת ראיות אודות מועד החתימה על הסכם הפשרה, להוכחת אמיתותו של הסכם זה, בהינתן החובות הכבדים בהם שרויים המשיבים 1-2 וטענת המשיבים האחרים לפיה תכליתה של התביעה אינה אלא ניסיון להברחת נכסים של המשיבים 1 - 2 מנושיהם בעזרת המבקשים. בית המשפט הוסיף והפנה להלכה שנקבעה בע"א 11502/05 לניאדו נ' הולנד ישראל בע"מ (לא פורסם, 24.2.2008) (להלן: הלכת לניאדו), לפיה בתחרות שבין נושה לבין מקבל התחייבות ליתן מתנה, ידו של הנושה, על העליונה למעט מקרים חריגים ובענייננו, כך נקבע, לא עלה בידי המבקשים להביא ראיות מספיקות לגבי עצם קיומה של התחייבות ליתן להם מתנה ומקל וחומר אין לומר כי עלה בידם להוכיח כי עניינם נמנה עם אותם מקרים חריגים בהם יש להעדיף את מקבל ההתחייבות למתן המתנה על פני הנושה. לבסוף, עמד בית המשפט על העובדה כי לא ניתן להתעלם ממשך הזמן שחלף מאז שעל פי-הנטען הוקנו למבקשים הזכויות בדירה שבמחלוקת ועד למועד בו פתחו בהליכים לאכיפת זכויות אלו. לכך הצטרפה העובדה כי הסכם הפשרה לא נתמך בכל ראיות חיצוניות שמצופה היה כי יתלוו למסמך שכזה דוגמת דיווח לרשויות המס או לחלופין מתן הוראות לעורך דין לביצוען של פעולות לרישום והגנה על זכויות המבקשים בדירה. בנסיבות אלו, ומשלא הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת עילת תביעתם של המבקשים ואף לא לטענה הנוספת שעלתה מפיהם לעניין מאזן הנוחות בדבר מגוריה של המבקשת 1 בדירה, דחה בית המשפט את הבקשה, כאמור.

4. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. לטענת המבקשים לשם קבלת סעד זמני, די בכך שעלה בידי מבקש הסעד להניח תשתית ראייתית לכאורית להוכחת עילת תביעתו ואילו בית משפט קמא בחן את הראיות שבפניו בהתאם לסטנדרטים הנוגעים לבחינת הראיות בהליך העיקרי. לגישת המבקשים, לא היה מקום לייחס חשיבות מכרעת לעובדה שעורך הדין חברון לא הגיש תצהיר מטעמו ולא נחקר. זאת נוכח גרסתם (עליה עמד גם המבקש 2 בחקירתו), לפיה הסכם הפשרה נכתב על ידי המבקשת 1 ואילו תפקידו של עורך הדין חברון התמצה באימות חתימותיהם של הצדדים להסכם. המבקשים מוסיפים וטוענים כי די בכך שהמבקש 2 הצהיר אודות מגוריה של המבקשת 1 בדירה שבמחלוקת וגרסתו זו לא נסתרה בחקירתו הנגדית ומכל מקום, הם סבורים כי הואיל ובקשתם לצו מניעה זמני לא התבססה על טענה למגוריה של המבקשת 1 בדירה אלא על טענתה לזכויות הבעלות של המבקשים בה, ממילא אין כל נפקות לשאלה אם המבקשת 1 מתגוררת בדירה אם לאו. המבקשים מדגישים כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא הניחו הם בפניו ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה ובהן, בין היתר: גרסתו של המבקש 2 בתצהירו המפורט שלא נסתרה בחקירה נגדית; הסכם הפשרה ויתר ההסכמים אשר קדמו לו, המבססים לכאורה את טענות המבקשים בדבר השתלשלות העניינים בנוגע לזכויותיהם בדירה שבמחלוקת והתגבשות זכותם הקניינית בדירה זו. עוד טוענים המבקשים כי לא היה מקום להחיל בעניינם את הלכת לניאדו ולגישתם, אין מדובר במתנה אלא בהקניית זכויות בדירה בתמורה. לפיכך, סבורים המבקשים כי חלה בעניינם ההלכה שנפסקה בע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999) (להלן: הלכת אהרונוב) ולפיה בתחרות בין נושה של המוכר לבין קונה שטרם נרשמה הערת אזהרה לטובתו, יגבר האחרון. לבסוף, טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה במקרה דנן בבירור לטובתם, שכן אם תמומש הדירה שבמחלוקת טרם ההכרעה בתביעתם, לא יוכלו הם לרפא את הנזק שיגרם להם בדרך של קבלת פיצוי כספי.

5. בהתאם להחלטתי מיום 30.1.2011 הגישו המשיבים 5,4 ו – 7 את תגובותיהם הנפרדות לבקשת רשות הערעור ואילו יתר המשיבים לא הגישו תגובתם. טענותיהם של המשיבים 5,4 ו – 7 (להלן: המשיבים) דומות במידה רבה זו לזו ועל כן, אעמוד להלן על עיקר הטענות, כמקשה אחת. המשיבים סבורים כי דין בקשת רשות הערעור להידחות והם מדגישים כי מדובר בהחלטה הנוגעת לסעדים זמניים, בה אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב. בייחוד כך, מקום בו נסמכה ההחלטה על התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדויות שהובאו בפניה, כפי שאירע במקרה דנן. עוד טוענים המשיבים כי לא עלה בידי המבקשים להניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת קיומה של עילת תביעתם. המשיבים שבים וטוענים, כי הנסיבות האופפות את החתימה על הסכם הפשרה מעלות חשש כבד כי תביעת המבקשים אינה אלא ניסיון מצידם לסייע למשיבים 1-2 בהברחת נכסיהם מפני הנושים, כפי שעשו בעבר. כך, חרף העובדה כי לטענת המבקשים הסכם הפשרה בינם לבין המשיבה 1 נחתם עוד ביום 25.6.2003, אין חולק כי לא נרשמה הערת אזהרה לטובת המבקשים מכוחו של ההסכם. עובדה זו תמוהה במיוחד בהתחשב בכך שלטענת המבקשים הטעם לחתימת הסכם הפשרה היה נעוץ בעובדה שהמשיבה 1 הפרה את אמונם. לכך מצטרפת העובדה כי לא ניתן כל ביטוי חיצוני להסכם הפשרה ולזכויותיהם של המבקשים בדירה מכוחו. המבקשים לא טענו כי נשאו בתשלומי המשכנתא החל ממועד החתימה על ההסכם או כי דיווחו לרשויות המס על זכויותיהם בדירה מכוח ההסכם ונשאו במיסים המתחייבים מכך. אם בכך לא די, הרי שאימות החתימות על הסכם הפשרה על ידי עורך הדין חברון אינו כולל כל אינדיקציה ביחס למועד החתימה על ההסכם בפועל ומנגד הוא כולל את אותו סייג, השולל כל קשר בין אישורו של עורך הדין חברון לבין תוכנו של ההסכם. לכך מצטרפת סמיכות הזמנים שבין המועד המצוין בהסכם כמועד חתימתו ובין מועד הסתבכותם הכלכלית של המשיבים 1-2.

המשיבים – הנושים מוסיפים וטוענים, כי בדין קבע בית משפט קמא שבנסיבות העניין חלה הלכת לניאדו, המחייבת אף היא את המסקנה כי סיכויי תביעתם של המבקשים קלושים. לבסוף, טוענים המשיבים כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח כי המבקשת 1 מתגוררת בדירה. בעניין זה מטעים המשיב 4 כי בניגוד לנטען על ידי המבקשים בבקשת רשות הערעור, אין בתצהירו של המבקש 2 זכר לטענה כי המבקשת 1 מתגוררת בדירה. ההפך הוא הנכון. נוסחם של סעיפים שונים בתצהיר מלמד על כך שהמשיבה 1 היא זו המתגוררת בדירה שבמחלוקת ואילו המבקשת 1 אינה מתגוררת בה. בנסיבות אלו, בהן אין מדובר בדירת מגוריהם של מבקשי הסעד הזמני, נוטה מאזן הנוחות בבירור, כך נטען, לטובת הנושים. המשיב 5 מוסיף וטוען כי נוכח החובות הכבדים הרובצים על המשיבים 1-2, עיכוב בגביית החובות יגרום למשיבים נזקים כבדים ואף מטעם זה נוטה מאזן הנוחות במקרה דנן לטובת המשיבים – הנושים.

6. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הלכה היא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב ביחס להחלטות הנוגעות לסעדים זמניים וערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעת זה, להוציא מקרים חריגים (רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו בע"מ, פ"ד נה (2) 307, 310 (2000)). סבורני כי עניינם של המבקשים אינו מצדיק סטייה מן הכלל האמור. בעת בחינתה של בקשה לסעד זמני נזקק בית המשפט היושב בדין ליתן דעתו לשני שיקולים מרכזיים: הראשון, סיכויי התביעה העיקרית – ודי לעניין זה בהנחת תשתית לכאורית לקיומה של עילת תביעה – והשני, מאזן הנוחות, קרי האם הנזק שיגרם למבקש הסעד הזמני עקב אי מתן הצו עולה על הנזק שיגרם לבעל הדין שכנגד עקב מתן הצו. בין שני השיקולים הללו מתקיימים יחסי גומלין, כך שככל שיגבר משקלו של השיקול האחד, יפחת בהתאמה משקלו של השיקול השני (רע"א 5288/07 נפטי נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית (לא פורסם, 25.6.2007)).

במקרה דנן לא ראיתי מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא שהעריך, לאחר בחינה מדוקדקת של התשתית הראייתית הלכאורית שהוצגה בפניו, כי סיכוייה של תביעת המבקשים אינם גבוהים וכי נסיבות כריתתו של הסכם הפשרה מעלות שאלות ותמיהות רבות. במצב דברים זה ואף שצודקים המבקשים באומרם כי אין מוטלת עליהם החובה לפרוש כבר בשלב זה את מלוא יריעת הראיות שבאמתחתם, ניתן היה לצפות כי יציגו למצער תצהיר מטעם המבקשת 1 שהינה הנוגעת הישירה בדבר כמי שערכה את הסכם הפשרה ומתגוררת בדירה על פי הנטען וכן תצהיר מטעם המשיבה 1, וכזאת לא נעשה. אוסיף ואומר כי אף אם אניח לטובת המבקשים כי סיכויי התביעה מעויינים, לא עלה בידם להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, כפי שקבע בצדק בית משפט קמא. ניסיונם של המבקשים להמעיט מחשיבותה של השאלה האם המבקשת 1 אכן מתגוררת בדירה שבמחלוקת אם לאו, אינו יכול להתקבל וכבר נפסק בעבר כי כאשר המדובר בדירה שאינה משמשת למגורי מבקש הסעד הזמני, הנזק שיגרם לו עקב מימושה הינו נזק כספי גרידא, שאינו בלתי הפיך ולמולו יש להביא בחשבון את הנזק שיגרם לנושה, עקב העיכוב בגביית חובו (ראו: רע"א 7276/09 בנק הפועלים בע"מ נ' טוויל (לא פורסם, 3.12.2009)). גם בענין זה, אי הגשת תצהיר מטעם המבקשת 1 פועל לחובת המבקשים ובניגוד לנטען בבקשת רשות הערעור, לא ציין המבקש 2 בתצהירו כי הדירה שבמחלוקת משמשת למגוריה של המבקשת 1. טענה זו עלתה אמנם במהלך חקירתו בבית המשפט, אך בכך לא סגי. זאת בייחוד נוכח הראיות שהציגו המשיבים ובהם תצהירי המבקשת 1 בהליך אחר הסותרים, לכאורה, את הטענה למגוריה בדירה שבמחלוקת. משלא הוגש בעניין זה, כמו גם בעניין ההתקשרות בהסכם הפשרה תצהיר מטעם המבקשת 1, רשאי היה אפוא בית משפט קמא להגיע למסקנה כי לא הונחה בפניו תשתית ראייתית מספקת המצדיקה את מתן הסעד הזמני שנתבקש.

7. מכל הטעמים המפורטים לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות שכר טרחת עורך דינם של כל אחד מן המשיבים 5,4 ו – 7 בסך 5,000 ש"ח.

ניתנה היום, ‏ל' בניסן, תשע"א (‏4.5.2011).