בפני:

כבוד השופטת ע' ארבל

העורר:

משה אינברם

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע

מיום 30.3.11 במ"ת 10765-03-11 שניתנה על ידי

כב' השופט ד' מגד

תאריך הישיבה: כ"ב בניסן תשע"א (26.4.11)

בשם העורר: עו"ד מ' דנינו

בשם המשיבה: עו"ד ב' עמי ברוט

החלטה

ערר בזכות על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 30.3.11 אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

1. כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לפשע, החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי והסתייעות ברכב לביצוע פשע. על פי עובדות כתב האישום העורר ונאשם נוסף היו חלק מקשר עם אנשים נוספים לקבלת סם מסוכן מסוג "דימתילמתקאתינון" ולהחזקתו שלא כדין. העורר והנאשם הנוסף נסעו מאילת במונית ששכר אדם בשם יצחק ואשר הנאשם הנוסף קיבל ממנו רשות להחזיקה ולהפעילה תמורת מסירת הפידיון היומי. השניים נפגשו עם מי מהקושרים בבית שמש, קיבלו מהם את הסם ונסעו חזרה לאילת. המונית נעצרה במחסום משטרתי ובמהלך החיפוש שנערך בה נמצא הסם בשקית מאחורי המושב של הנהג, בו ישב הנאשם הנוסף.

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר והנאשם הנוסף עד לתום ההליכים נגדם. ביום 30.3.11 קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' מגד) כי קיימות ראיות לכאורה כנגד השניים. בית המשפט ציין כי אין חולק שהשקית שהכילה את הסם המסוכן נמצאה במונית מאחורי מושב הנהג, וכי ההלכה הפסוקה היא כי מקום שנתפס דבר בשליטתו הפיסית של אדם קמה לחובתו חזקה שבעובדה שהוא מחזיק באותו דבר ביודעין. כן ציין בית המשפט כי הנאשם הנוסף הודה בחקירתו שהוא מחזיק במונית מזה כחודש וכי היא נמצאת ברשותו 24 שעות ביממה, ולפיכך קמה לחובתו החזקה. בית המשפט קבע כי גרסת הנאשם הנוסף בחקירתו, לפיה ביקש ממנו העורר להסיעו לירושלים לצורך מפגש עם נערות ליווי, אינה מתקבלת על הדעת כאשר מדובר בנסיעה כה ארוכה, במיוחד כאשר מטרת הנסיעה הנטענת לא מומשה בסופו של דבר. כמו כן נקבע כי גרסתו של הנאשם הנוסף שיתכן והשקית נשכחה על ידי אחד מנוסעיו אינה הגיונית כאשר מדובר בנסיעה מיוחדת, בה אין מעלים ומורידים נוסעים. עוד קבע בית המשפט כי פלט שיחות הטלפון הנייד של הנאשם הנוסף מצביע על שיחות רבות בינו לבין העורר, דבר שאינו מתיישב עם טענתו כי התקיימו ביניהם יחסים של נותן ומקבל שירות גרידא. באשר לעורר ציין בית המשפט כי זה שמר על שתיקה בחקירה וכי הדבר מחזק את עמדת התביעה לצורך שלב המעצר. העורר והנאשם הנוסף טענו אף לאכיפה בררנית, שכן כנגד אדם שטביעות אצבעותיו נמצאו על שקית הסם לא הוגש כלל כתב אישום. בית המשפט דחה טענה זו וקבע שמקומה הוא בתיק העיקרי, וכך גם באשר לטענות לפגמים בשרשרת הסם.

3. בית המשפט הוסיף וקבע כי עבירות הסמים המיוחסות לעורר יוצרות חזקת מסוכנות סטטוטורית הנסמכת על מציאות החיים לפיה קשה לתת אימון בסוחרי סמים כי לא ישובו לעיסוקם אף אם ישהו במסגרת מעצר בית. בית המשפט ציין את הרשעותיו הקודמות של העורר בעבירות רכוש, אלימות והימורים, ואת העובדה כי ריצה מאסרים בפועל למרות גילו הצעיר. בית המשפט הדגיש כי לא מצא לתת אימון בעורר ולפיכך אין בנמצא חלופת מעצר העשויה להפחית את מסוכנותו. לפיכך הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

4. על כך הוגש הערר שבפניי. באי-כוח העורר טענו כי יש להבחין בין העורר לבין הנאשם הנוסף שאין לו כל קשר לסם. הנאשם הנוסף טען בחקירתו כי העורר נכנס למונית ללא דבר בידו, וכן לא נמצאו טביעות אצבע שלו על שקיות הסם, ולפיכך ברור כי לא הוא הביא את הסם עימו, הוא לא הבעלים שלו ולא המחזיק שלו. לטענתם, בין השניים יש יחסים של נותן ומקבל שירות. העורר הזמין את המונית של הנאשם הנוסף כל פעם שהיה צריך לנסוע, ומכאן השיחות הרבות ביניהן. הם הדגישו כי נגד העורר לא קמה החזקה שבעובדה, שכן היא אינה חלה על מי ששכר שירותים של רכב ציבורי.

עוד טענו הסנגורים כי ישנן אמרות אגב בפסיקה באשר לשתיקתו של חשוד אשר מחזקת את הראיות נגדו לצורך שלב המעצר, אך אין הלכה בעניין. לטענתם, לא יתכן כי הזכות הניתנת לחשוד במפורש בחוק לשתוק בחקירתו באופן בלתי מסויג תשמש כנגדו בשלב המעצר. לבסוף ביקשו הסנגורים לבחון חלופת מעצר בעניינו של העורר.

5. באת-כוח המשיבה ציינה את החלטת בית משפט זה לדחות את עררו של הנאשם הנוסף על החלטת בית המשפט המחוזי בעניינו. לטענתה ישנן די ראיות לכאורה: העורר נתפס במונית עם הסם המסוכן יחד עם הנאשם הנוסף שהיה נהג המונית. השניים נסעו מאילת לכיוון ירושלים, אך כלל לא הגיעו לירושלים. הם נתפסו בדרך חזרה לאילת באותו היום. גרסתם הנאשם הנוסף לפיה הקשר בינו לבין העורר היא של מקבל ונותן שירות גרידא נדחתה על ידי בית המשפט קמא כמופרכת. לא ניתן כל הסבר לפלט השיחות הכולל שיחות רבות בין השניים בימים שלפני המעצר. לטענתה, די בכך לצורך הוכחת קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר. עוד טענה היא כי אין מקום לשחררו לחלופת מעצר לאור עברו הפלילי והעובדה כי ריצה בעבר מאסרים בפועל.

6. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בראיות שהוגשו לי באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. ראשית אציין כי איני רואה צורך לדון בטענה העקרונית שהעלו הסנגורים, לפיה אין מקום לראות בשתיקת חשוד במשטרה כחיזוק בשלב בחינת הראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים, וזאת מאחר שגם ללא חיזוק זה סבורני כי ישנן די ראיות לכאורה כנגד העורר. אעיר, עם זאת, כי גם ללא התייחסות לשתיקת החשוד כראיה מחזקת בפני עצמה, הרי עצם העובדה שהחשוד לא סיפק הסבר לראיות המחשידות אותו בביצוע עבירה, יוצרת מצב בו נותר החשד בעינו. הוא אמנם אינו מתחזק משתיקתו של החשוד, אך בוודאי שגם אינו נחלש בהעדר הסבר מצידו. וכך הוסברו הדברים על ידי השופטת שטרסברג-כהן:

"אכן, זכות השתיקה של העורר שמורה לו ואין הוא חייב לומר דבר אם אינו רוצה בכך. אולם כאשר ניצב הוא אל מול האשמה המושתתת על עדות אדם המסבך אותו ישירות בבצוע עבירות וכאשר עדות זו מקבלת חזוקים כאמור, וכאשר ראיות נסבתיות קוראות למתן הסבר מפיו שירחיקנו מהמעשים המיוחסים לו והוא בוחר לשתוק, מתקבלת מסכת ראיות לכאורה, בלתי מכורסמת, העומדת נגדו. אין שתיקתו יוצרת ראיה נגדו יש מאין, אלא הראיות הקיימות אינן נפגמות וממילא מתחזקות" (בש"פ 8948/96 בן שטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 22.12.96)).

7. ולגופו של עניין. אכן, לו היה העורר נוסע אקראי במונית ציבורית הרי שהיה קשה לראותו כקשור לסמים שנתפסו במונית ללא ראיות נוספות התומכות בכך. אלא שמהראיות בשלב זה עולה כי בין העורר לנאשם הנוסף, שבחזקתו היתה המונית, היה קשר שאינו מסתכם בנותן ומקבל שירות גרידא. על כך מצביע פלט השיחות המלמד על שיחות רבות שנערכו בין השניים בימים שקדמו למעצר. לשיחות אלו לא ניתן הסבר על ידי העורר ואף לא הסבר מספק על ידי הנאשם הנוסף. עוד יש לציין כי הנאשם הנוסף העיד כי הוא והעורר שהו כל העת יחד מרגע היציאה מאילת ועד רגע המעצר. לכך יש להוסיף את הנסיעה התמוהה מאילת לבית שמש וחזרה באותו היום, ללא כל הסבר מספק למטרת נסיעה זו. צדק בית המשפט קמא משקבע כי הסברו של הנאשם הנוסף כאילו נסעו השניים לפגישה עם נערות ליווי בירושלים איננו מתקבל על הדעת כאשר מדובר בנסיעה כה ארוכה שמטרתה אף לא מומשה לבסוף. אף טענתו של הנאשם הנוסף, לפיה בסוף חזרו השניים ללא מימוש מטרת הנסיעה מאחר שאשתו של העורר התקשרה אליו, התבררה כמופרכת לאחר שאשתו של העורר העידה כי לא התקשרה אליו. עוד אעיר כי העובדה שהנאשם הנוסף העיד כי העורר נכנס למונית ללא דבר בידיו אין בה ולא כלום, שכן על פי החשד העורר והנאשם הנוסף אספו את הסמים בבית שמש.

במצב דברים זה מתקבלת תמונה לפיה היה קשר בין העורר לנאשם הנוסף, מעבר לקשר של נותן ומקבל שירות. קשר זה, לצד הנסיעה מאילת לבית שמש, כאשר בדרך חזרה נתפסת שקית המכילה סם מסוכן במונית בה שהו השניים, מצביעים לכאורה על קשר של העורר לסם שנתפס. גרסתו של הנאשם הנוסף אינה מפריכה תמונת מצב זו, שכן היא אינה מתיישבת עם העובדות ועם השכל הישר. גרסתו של העורר לא ניתנה מאחר שהוא שמר על זכות השתיקה בחקירתו, ולפיכך אין באפשרותה להפריך אף היא את התמונה המתקבלת. כאמור, גם אם אין בשתיקה זו כדי לחזק את הראיות, הרי בוודאי שאין בה כדי לפעול לטובתו, ולפיכך די בראיות הקיימות על מנת ליצור מסכת ראיות לכאורה כנגד העורר.

8. באשר לחלופת מעצר סבורה אני כי צדק בית המשפט קמא משדחה אפשרות זו. העבירות המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית. גישת הפסיקה הינה כי ככלל אין לשחרר לחלופת מעצר נאשמים בעבירות של סחר בסמים, אלא בהתקיימן של נסיבות חריגות ביותר (בש"פ 5438/08 מדינת ישראל נ' אבו ימן (לא פורסמה, 20.6.08)). במקרה דנן יש להוסיף כי העורר הינו בעל עבר פלילי בעבירות אלימות, רכוש והימורים, והוא אף ריצה מאסרים בפועל. במצב דברים זה ברי כי לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות את שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

משכך, הערר נדחה.

ניתנה היום, א' באייר תשע"א (5.5.11).