עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 9026/11

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ב' גרינברגר) הכריז על המערער כבר הסגרה לארה"ב בגין עבירות תקיפה שונות וביניהן תקיפה מתוך מניע גזעני. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית משפט זה, הוא הערעור שלפנינו.

 

רקע עובדתי ודיוני

 

1.        ביום 29.5.2011 הגיש המשיב עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים שבמסגרתה ביקש להכריז על המערער כבר הסגרה בהתאם לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה). העתירה הוגשה בעקבות בקשה שהגישה ממשלת ארה"ב למדינת ישראל, ביום 23.9.2009, להסגיר לידיה את המערער בגין עבירות שונות של תקיפה וביניהן פשע שנאה לפי דיני מדינת ניו יורק, וזאת בהתאם לאמנת ההסגרה בין המדינות (כתבי אמנה 505, כרך 13, 795, והפרוטוקול מיום 10.1.2007) (להלן: האמנה ו-הפרוטוקול, בהתאמה).

 

2.        לפי בקשת ההסגרה, נגד המערער הוגש ביום 30.5.2008 כתב אישום לבית המשפט העליון של מדינת ניו יורק במחוז קינגס, שבו הוא הואשם בעבירות הבאות המוגדרות בחוק הפלילי של מדינת ניו יורק, הן אותן עבירות שבגינן מבוקשת הסגרתו:

 

א.   תקיפה מדרגה שנייה כעבירת שנאה (Assault in the Second Degree as a Hate Crime), לפי סעיפים (2) 120.05, (1) 485.05, שדינה עד 15 שנות מאסר;

ב.    תקיפה מדרגה שנייה (Assault in the Second Degree), לפי סעיף (2) 120.05, שדינה עד שבע שנות מאסר;

ג.    תקיפה מדרגה שלישית כעבירת שנאה (Assault in the Third Degree as a Hate Crime), לפי סעיפים 120.00, 485.05, שדינה עד ארבע שנות מאסר;

ד.    תקיפה מדרגה שלישית (Assault in the Third Degree), לפי סעיף, 120.00, שדינה עד שנת מאסר;

ה.   ניסיון לתקיפה מדרגה שנייה כעבירת שנאה (Attempted Assault in the Second Degree as a Hate Crime); לפי סעיפים (2) 120.05, 110.00, 485.05, שדינה עד שבע שנות מאסר;

ו.     ניסיון לתקיפה מדרגה שנייה (Attempted Assault in the Second Degree), לפי סעיפים 120.05, 110.00, שדינה עד ארבע שנות מאסר.

 

           באותו היום, הוציא בית המשפט העליון במדינת ניו יורק צו מעצר נגד המערער. בבקשת ההסגרה נטען כי כל אותן עבירות הן עבירות הסגרה בהתאם לפרוטוקול ובהתאם לחוק ההסגרה.

 

3.        לעתירה שהגיש המשיב צורפו, בין היתר, הראיות הבאות:

(א)           תצהיר של David Z. Klestzick, עוזר לתובע המחוזי במחוז קינגס (Kings), במשרד התובע המחוזי בניו יורק (להלן: קלסטזיק). בתצהיר זה מתוארות נסיבות האירוע שבגינו מבוקשת הסגרתו של המערער. לפי הנטען, ביום 14.4.2008 בשעות הערב, בשכונת קראון הייטס בניו יורק, התקרב אדם כשהוא רכוב על אופניו לשני גברים אפרו-אמריקאים (להלן: צ'ארלס ו-אוואנס). אותו אדם תקף את צ'ארלס בגז מדמיע ונמלט מהמקום. מיד לאחר מכן, עצרה בסמוך לשניים מכונית בצבע שחור והמערער יצא ממנה, ניגש לצ'ארלס והכה אותו מספר פעמים באמצעות אלה. לאחר מכן, חזר המערער למכוניתו ועזב את המקום. עד ראייה לתקרית, בשם פאווי, נחקר במשטרה ועל בסיס התיאור שסיפק הופץ קלסתרון של המערער ונמסר שמו. פאווי זיהה את תמונתו של המערער במסדר זיהוי של תמונות, כמי שתקף את צ'ארלס. מאוחר יותר, זיהה גם אוואנס את המערער כתוקף.

 

(ב)           לתצהיר של קלסטזיק צורף תצהיר של חוקר במחוז הרלבנטי במשטרת ניו יורק בשם וויליאמס מיום 22.4.2009. בתצהיר זה נכתב כי התקיפה הוגדרה כ"עבירת שנאה" שכן התוקף והקרבנות לא הכירו זה את זה, לא היה ניסיון לבצע שוד אגב התקיפה וכן בשל הרקע הגזעי והאתני של הקרבנות ושל התוקף. לתצהיר זה מצורפות התמונות ממסדרי הזיהוי שנערכו לפאווי ולאוואנס.

 

(ג)            תצהירו של צ'ארלס מיום 22.4.2009. צ'ארלס מסר כי ביום האירוע עמד עם חברו אוואנס ברחוב בשכונת קראון הייטס, כאשר גבר לבן רכוב על אופניים התקרב אליהם, תקף אותו בגז מדמיע ונמלט. לאחר מכן, התקרב אליהם רכב, עצר לידם ויצא מתוכו גבר לבן אחר שניגש אליו והכה אותו מספר פעמים באמצעות אלה. הוא הצהיר כי לא הכיר אף אחד משני הגברים הללו. לאחר האירוע הוא הובהל באמבולנס לבית החולים וטופל בגין חבלות ונפיחות בגב ובזרוע. הוא המשיך לקחת משככי כאבים חודש לאחר התקרית.

 

(ד)           תצהירו של אוואנס מיום 22.5.2009. אוואנס אישר שאדם שהגיע על אופניים תקף אותם בגז מדמיע ונמלט וכי לאחר מכן יצא גבר מרכבו, תקף את צ'ארלס וניסה לתקוף גם אותו. לדבריו התוקף חבש כיפה. אוואנס מסר כי לא הכיר את שני הגברים.

 

(ה)           העתק עדותו של צ'ארלס לפני חבר מושבעים גדול מיום 30.5.2008. צ'ארלס פירט בקשר לאירוע הראשון, וסיפר כי שני הגברים הלבנים ניגשו אליו ואל אוואנס ושאלו אותם אם יש להם בעיה. לאחר מכן, התיז עליהם אחד מהם גז מדמיע. הוא ואוואנס ברחו מהמקום וכשהגיעו לפינת הרחובות קרול ואולבאני, נעצרה לידם מכונית מסוג ג'יפ או טנדר. המערער שאל אותם מה הם עשו לבחור ולאחר מכן יצא מהרכב, ניסה לתקוף את אוואנס וכשאוואנס הצליח להתחמק הוא תקף את צ'ארלס. לדבריו, המערער ניסה להכות אותו בפניו באמצעות האלה, אך הוא חסם את התקיפה בזרועו. המערער הכה אותו באמצעות האלה בגבו שלוש או ארבע פעמים, ולאחר מכן חזר לרכב ועזב את המקום.

 

(ו)            העתק עדותו של פאווי לפני חבר מושבעים גדול מיום 30.5.2008. פאווי ראה רכב שטח מסוג ג'יפ שעצר ליד שני בחורים שהלכו ברגל ברחוב. אמר שייתכן והיה ויכוח מילולי מינורי ביניהם. הוא לא ראה את שני הבחורים עושים או מחזיקים דבר. לאחר מכן, ראה שהנוסע יוצא מהג'יפ ובידו אלת עץ ורודף אחרי שני הבחורים שניסו להימלט ולבסוף מכה אחד מהם פעמיים באמצעות האלה, בגב ובזרוע. לדבריו, מדובר בתקיפה חזקה שכן הוא שמע את הפגיעות. לאחר התקיפה, חזר התוקף לרכב ומיהר לעזוב את האזור, תוך חציית הצומת ברמזור אדום. פאווי רשם את מספר הרכב ומסר אותו לצ'ארלס.

 

(ז)            העתק עדותו של אוואנס בפני חבר מושבעים גדול מיום 30.5.2008. בעדותו הוא הוסיף כי לאחר התקיפה המערער נכנס חזרה לרכב, הסתלק מהמקום במהירות וחצה צומת באור אדום.

 

(ח)          תצהיר משלים של קלסטזיק מיום 1.9.2010. התצהיר המשלים התמקד בהשתייכותו של המערער לארגון שיטור קהילתי בשכונתו בשם "שמירה" (להלן שמירה או הארגון). מפלטי שיחות של הטלפון של המערער נמצא כי כשתי דקות לאחר התקיפה בוצעה שיחה מהטלפון של המערער לארגון, והשיחה נמשכה 64 שניות. עוד נמצא כי לפני ולאחר האירוע בוצעו שיחות רבות מהטלפון של המערער לאדם בשם פרייגר, שהוא הרכז של הארגון. כך, ארבע דקות לאחר האירוע בוצעה שיחה כזו שנמשכה קרוב לארבע דקות. הרכב שבו נסע המערער שייך לאדם בשם אזגי, אשר מופיע באתר האינטרנט של הארגון, כולל כצלם של מספר תמונות.

 

(ט)          תצהירו של פקד אוזגוד, מיום 23.8.2010. פקד אוזגוד הוא המפקד של כוח המשימה לעבירות שנאה של משטרת ניו יורק. לפי האמור בתצהיר, אוזגוד פיתח מודל ובו מספר מבחנים שיסייעו לרשויות אכיפת החוק לאבחן מקרים כ"עבירות שנאה". במסגרת תפקידו חקר אוזגוד למעלה ממאה מקרים של עבירות שנאה בשכונה שבה אירע המקרה מושא בקשת ההסגרה. בתצהיר נכתב כי ב-40 השנים האחרונות נתגלעו מתחים רבים בין האפרו אמריקאים הגרים בשכונה לבין הקהילה של היהודים החסידיים. בעקבות זאת, הקימה הקהילה היהודית שתי קבוצות של משמר אזרחי. האחת, "שומרים", פועלת בשיתוף פעולה עם משטרת ניו יורק. השנייה, "שמירה", לא אומנה על ידי משטרת ניו יורק ואין לה חולצות או מכוניות הניתנות לזיהוי. לדבריו, החברים בה פועלים במקרים רבים בשיטה של לקיחת החוק לידיים תוך שימוש באלימות. אוזגוד הזכיר מספר מאפיינים של האירוע בענייננו שהובילו אותו למסקנה שמדובר ב"עבירת שנאה": הקורבן לא היה מעורב בפעילות פלילית כלשהי; הקרבן לא נשא כלי נשק; הקרבן הותקף באופן מיידי ללא כל התגרות מצידו ותוך נקיטת אלימות חסרת פרופורציה. לפיכך, הגיע אוזגוד למסקנה כי ארגון "שמירה" סבר בטעות, ורק על בסיס גזע, כי אוזגוד היה מעורב בפעולה פלילית כלשהי, אך לא נקט באמצעים כמו הזעקת המשטרה למקום.

 

4.       המשיב טען בעתירה כי העבירה המקבילה לעבירת השנאה המיוחסת למערער, היא עבירה הקבועה בסעיף 144ו לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לטענתו, התיאור העובדתי והראיות שצורפו לבקשת ההסגרה, מתייחסים גם לנסיבות ביצוע העבירה, וביניהן העובדה שהתקיפה התבצעה ללא מניע, והקשר של מתיחות בין הקבוצות המתגוררות בשכונה. עוד נכתב, כי בטרם מחליט התובע בניו יורק אם לכלול בכתב האישום "עבירת שנאה", עליו לקבל המלצה מכוח משימה מיוחד של משטרת ניו יורק. בכל הנוגע לאזרחותו של המערער, נכתב בבקשת ההסגרה כי הוא נולד בארצות הברית וגר שם כל חייו. לאחר האירוע הוא נמלט לקנדה וביום 12.5.2008 הגיע לישראל ומאז הוא מתגורר כאן. המערער אזרח ישראלי שכן אמו היא אזרחית ישראלית, אולם עד 2008 הגיע לארץ רק לביקורים ספורים.

 

5.       נוכח כל זאת, טען המשיב בעתירה כי מתקיימים כל התנאים הקבועים בחוק לצורך הסגרתו לארה"ב. בכל הנוגע לדרישת הפליליות הכפולה, טען המשיב כי העבירות הבאות מקבילות לעבירות המיוחסות למערער בארה"ב:

 

א.   תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות (ממניע גזענות או עוינות כלפי ציבור), לפי סעיף 380 בנסיבות סעיף 144ו לחוק העונשין;

ב.    תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין;

ג.    ניסיון לתקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות (ממניע גזענות או עוינות כלפי ציבור), לפי סעיף 380 וסעיף 25 בנסיבות סעיף 144ו לחוק העונשין;

ד.    ניסיון לתקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 וסעיף 25 לחוק העונשין;

ה.   תקיפה בנסיבות מחמירות ממניע גזענות או עוינות כלפי ציבור, לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 144ו לחוק העונשין;

ו.     תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

 

6.       עוד טען המשיב כי קיימות ראיות לכאורה המספיקות להעמדת המערער לדין בישראל בגין עבירות אלו וכי מתקיימים שאר התנאים הקבועים בסעיף 2א לחוק ההסגרה.

 

7.        ביום 10.11.2011 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים את העתירה והכריז על המערער כבר הסגרה לארה"ב. עוד יש לציין כי ביום 6.10.2010, התיר בית המשפט למערער להגיש ראיות נוספות ככל שמטרתן להראות שמעשיו לא בוצעו מתוך מניע גזעני. בעקבות זאת, הגיש המערער הקלטה של הצהרה שמסר צ'ארלס לתקשורת שממנה עולה, לטענתו, כי הוא מצהיר שהתקיפה לא בוצעה ממניעים גזעניים. בית המשפט נימק החלטתו זו בכך שלא מדובר בראיה שמטרתה לסתור את ראיות המשיב, שכן לא הוצגו ראיות מפורשות בעניין הכוונה שנלוותה למעשיו של המערער. באותה החלטה, סירב בית המשפט להתיר את הגשתן של ראיות נוספות, וביניהן ראיות המתייחסות לאופיו של ארגון "שמירה", שכן מטרתן של ראיות אלה היא לסתור ראיות שהציג המשיב.

 

8.        בפסק דינו קבע בית המשפט כי מתקיימת בענייננו דרישת הפליליות הכפולה שכן על אף השוני הקל בניסוחה של "עבירת השנאה" בחוקיהן של שתי המדינות, מדובר בעבירות חופפות הדורשות הוכחה של מניע גזעני. שנית, קבע בית המשפט כי אין בראיה החדשה שהציג המערער כדי לקעקע את המסקנה הנטענת שלפיה מעשיו בוצעו ממניעים גזעניים. זאת, שכן צ'ארלס לא הכחיש באופן מפורש שמדובר בתקיפה ממניע גזעני, אלא אמר שאין לייחס את התקיפה לאווירה המתוחה הקיימת בשכונה. עוד קבע בית המשפט בהקשר זה כי תחושותיו של המותקף אינן רלבנטיות לצורך הקביעה בדבר הגדרת העבירה כ"עבירת שנאה".

 

9.        במחלוקת העיקרית בין הצדדים, בעניין דיות הראיות להוכחת "עבירת השנאה" המיוחסת למערער, קיבל בית המשפט את עמדת המשיב וקבע כי קיימות ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד את המערער לדין בגין עבירה זו בישראל. בית המשפט חזר על ההלכות לפיהן אין מקום לקבוע בהליך ההסגרה האם המבוקש אשם במיוחס לו אלא רק אם יש הצדקה להמשיך לברר את העניין בבית המשפט המוסמך. בית המשפט דחה את טענתו העיקרית של המערער שלפיה המשיב לא הציג ראיות בדבר קיומו של מניע, ובהיעדרן לא היה מוגש נגדו כתב אישום בישראל בגין עבירות של פשע שנאה. בית המשפט קבע בהקשר זה כי אמנם נקבע שהמניע הוא יסוד מיסודות העבירה, אך בהליך הסגרה די לבחון האם ישנן ראיות נסיבתיות שיהוו בסיס להגשת כתב אישום. בית המשפט הוסיף וקבע כי בענייננו, על פני הדברים, יש די ראיות כדי לבסס את הדרוש לצורך הגשת כתב אישום בגין עבירה ממניע גזעני. בין היתר, ציין בית המשפט את הנסיבות של תקיפת אדם שהמערער לא הכיר קודם לכן ובריחתו המיידית מהמקום. כל זאת, על רקע המתח ששורר בשכונה בין היהודים לבין האפרו אמריקאיים.

 

10.      בית המשפט דחה את טענת המערער שלפיה קיים מניע חלופי הקשור לפעילותו במסגרת ארגון ה"שמירה", וקבע כי גם אם מדובר בהשערה נכונה, אין בה כדי לסתור את המסקנה שלפיה התקיפה נעשתה ממניע גזעני. בית המשפט קיבל את עמדת המערער שלפיה המאפיינים המאוזכרים בתצהירו של אוזגוד אינם מחייבים את בית המשפט בישראל, אך קבע כי מדובר בשאלות הגיוניות שגם בית משפט בישראל היה שואל אותן בהקשר זה. לפיכך, קבע בית המשפט כי אין מניעה להיעזר באותם קריטריונים המצביעים, לכאורה, על מניע גזעני למעשיו של המערער. עוד קבע בית המשפט כי גם אם היה ניתן להוכיח במחקר סטטיסטי כי התביעה בישראל אינה נוהגת להגיש כתבי אישום בעבירות לפי סעיף 144ו לחוק העונשין, כפי שטען המערער, אין בכך ולא כלום עם ההחלטה בעניין הסגרתו. זאת, שכן חובתה של ישראל להסגיר מבוקש שיש לגביו די ראיות לכאורה כדי להעמידו לדין בישראל תופר אם הוא לא יוסגר רק בגלל שהתביעה בישראל הייתה בוחרת בפועל לנקוט במדיניות מרוסנת. נוכח כל האמור לעיל, קיבל בית המשפט המחוזי את העתירה והכריז על המערער כבר הסגרה לארה"ב.

 

טענות הצדדים

 

טענות המערער

 

11.      המערער, ככלל, חוזר על הטענה המרכזית שהעלה לפני בית המשפט המחוזי והיא שאין ראיות המוכיחות את קיומו של מניע גזעני לתקיפה, וזאת אף ברמה הראייתית הנמוכה הנדרשת בהליך הסגרה.

 

           לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי יש להסגירו לארה"ב בגין "עבירת שנאה" שכן הראיות אינן מספיקות בשביל לקבוע שהיו מגישים נגדו כתב אישום זהה בישראל, בהתאם לדין הפלילי הישראלי. לטענתו, הוא פעל מתוך הנחה שצ'ארלס ואוואנס היו מעורבים בפעילות פלילית, וכי גם אם מדובר בהנחה שגויה, וגם אם הוא פעל באופן מוגזם, אין באירוע סממנים המעידים על כך שמדובר בתקיפה על רקע גזעני. לדידו, הסגרתו בגין "עבירות שנאה" תפר את דרישת הפליליות הכפולה, שהיא דרישת בסיסית בדיני ההסגרה, הן לפי חוק ההסגרה, הן לפי הפרוטוקול. לטענתו, דרישה זו אינה מתקיימת בענייננו, שכן אין די ראיות להעמידו לדין בגין עבירות שנאה בישראל. לפיכך, יש להסגירו, אם בכלל, רק בגין עבירות שאינן כוללות עבירות המוגדרות כ"עבירות שנאה". עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שבחן את טענתו זו בהתאם להלכות העוסקות בדיות הראיות בהליך הסגרה. זאת, שכן טענתו אינה נוגעת לכמות או לאיכות הראיות אלא לכך שהן לא מגבשות, באופן מהותי, את העבירה.

 

           ביתר פירוט, טוען המערער כי הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה אינן מגבשות "מניע גזעני". ראשית, טוען המערער כי האירוע עצמו לא כלל כל סממן או גילוי של גזענות. לטענתו, הוא נטל חלק בסיור שגרתי של המשמר השכונתי וקיבל קריאה טלפונית שבה נאמר לו לגשת לאירוע שבו היו מעורבים שני תושבים שחורים ותושב חרדי. האירוע עצמו נמשך שניות ספורות ובמהלכו הוא עשה שימוש באלה שסופקה לו מהמשטרה (בהקשר זה הוא מפנה לעדותו של עד הראייה פאווי שבה הוא אמר כי האלה היא "כמו אלה של משטרה"). המערער טוען כי העדויות מלמדות על כך שהוא הכה את צ'ארלס שתיים או שלוש מכות שטחיות שלא גרמו נזק. תיאור זה של האירוע, אינו כולל, לטענתו, סממן כלשהו של גילוי גזעני לרבות התבטאות מילולית או בחירה של הקרבן על סמך גזעו. שנית, לטענתו, הנסיבות מעידות על מניע אחר והוא חשד שצ'ארלס ואוואנס היו מעורבים בתקיפה של יהודי חרדי. המערער מדגיש שחשד זה לא התבסס על צבע עורם של השניים אלא על האינפורמציה שקיבל הסיור. בנוסף, וזה העיקר, המערער טוען כי צ'ארלס העיד שהוא שאל אותם "מה עשינו לאיש ההוא", ואף ענה שהכוונה הייתה לאיש עם הגז המדמיע. גם אוואנס העיד שהמערער אמר "מה עשיתם לו". בכך יש לטענת המערער די כדי לבסס את טענתו בדבר החשד לכך שהשניים היו מעורבים בתקיפה של תושב חרדי, אותה תקיפה שבשלה הוא קיבל קריאה באמצעות קו החירום של הארגון. לטענתו, די בחשד זה כדי לאיין את המניע הגזעני לתקיפה. שלישית, לטענתו, גם פקד אוזגוד הגיע למסקנה דומה. זאת, שכן בתצהירו נכתב שארגון ה"שמירה" חשב שצ'ארלס מעורב בפעילות פלילית כלשהי.

 

           רביעית, טוען המערער כי הראיה שהציג במסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי מחזקת את טענתו שלפיה המניע לאירוע אינו גזעני. מדובר בראיון לתקשורת שבו אמר צ'ארלס כי הוא מקווה שיפסיקו לכנות את הבעיות בשכונתו כמתח על רקע גזעני. לטענתו, אין להתעלם ממשקלה של אמירה זו, בייחוד על רקע העובדה שאין ראיות אחרות המעידות על מניע גזעני למעשה. חמישית, המערער מדגיש כי אין לו עבר פלילי או קשר כלשהו לפעילות על רקע גזעני. שישית, המערער טוען בהרחבה נגד המסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי מתצהירו של אוזגוד. לטענתו, אותו תצהיר מייחס לו כוונה גזענית לא על סמך העובדות של אירוע מסוים אלא על סמך קריטריונים אובייקטיביים וביניהם העובדה שישנו מתח היסטורי בין הקבוצות השונות בשכונה. רקע זה, לטענתו, אף אם הוא נכון, אינו יכול ללמד על מניעיו במסגרת האירוע. עוד נטען בהקשר זה כי התצהיר אינו נסמך על המצב המשפטי בניו יורק אלא מדובר במודל שפיתח אוזגוד להכשרת שוטרים ולא באסמכתא משפטית מהותית. בכל הנוגע לאירוע, טוען המערער כי אוזגוד סותר את עצמו שכן מצד אחד הוא אומר שלא הייתה פעילות חשודה, אך מנגד הוא מציין שהמערער סבר בטעות כי צ'ארלס היה מעורב בפעילות פלילית.

 

           שביעית, טוען המערער כי הטענה המופיעה בתצהירו של אוזגוד בכל הנוגע לארגון "שמירה", שלפיה הארגון אינו פועל תחת חסותה של המשטרה ומשתמש באלימות היא טענה שגויה ולא מבוססת. לטענתו, מדובר בארגון הפועל פעילות גלויה, המוכר למשטרה ולא נטען כי הוא או מי מחבריו היו מעורבים בפעילות פלילית או גזענית. עוד בהקשר זה טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שמנע ממנו להגיש ראיות המצויות בידו שיש בהן כדי להפריך את הטענה העולה מתצהירו של אוזגוד, והוא מבקש כי נאפשר את הגשתן של ראיות אלו במסגרת הערעור. לבסוף, טוען המערער כי גם אם יוכחו טענותיו של אוזגוד באשר לאופיו של הארגון, אין בכך די כדי להוכיח את מניעו הקונקרטי באירוע הרלבנטי. שמינית, טוען המערער כי שגה בית המשפט בכך שייחס לעובדות מסוימות משמעות באשר להוכחת המניע. כך, בין היתר, טוען המערער כי אין להסיק מכך שלא קרא למשטרה, או מכך שעזב את המקום במהירות, דבר לעניין שאלת המניע המיוחד.

 

12.      הפרק השני בטיעוני המערער נוגע לדרישת המניע בדין הישראלי. לטענתו, לפי הדין הישראלי, אין די בראיות שצורפו לבקשת ההסגרה כדי להעמידו לדין לפי סעיף 144ו לחוק העונשין. ההחלטה העיקרית עליה מסתמך המערער היא החלטת בית המשפט המחוזי בב"ש 4509/03 מדינת ישראל נ' לבני (לא פורסם, 15.6.2003) (להלן: עניין לבני). לטענתו, באותה החלטה קבע בית המשפט המחוזי כי על מנת להוכיח מניע גזעני יש להסתמך על תשתית ראייתית ממשית ולא על נתוני רקע היסטוריים או על השערות והנחות. כמו כן, באותה החלטה נשללה האפשרות להעברת הנטל לנאשם ונקבע כי על התביעה להוכיח מעבר לספק סביר כי המניע היחידי האפשרי לביצוע המעשה הוא המניע הגזעני. עוד טוען המערער כי אין בפסיקה הישראלית מקרה שבו הורשע נאשם בעבירה לפי סעיף 144ו לחוק העונשין מבלי שהיו סימנים גלויים שהעידו על מניע גזעני.

 

           לבסוף, טוען המערער כי במידה וייקבע שאכן לא ניתן להסגירו בגין "עבירות שנאה", כי אז יש לשקול, מטעמי הגינות, האם יש להיעתר לבקשת ההסגרה ביחס לעבירות החמורות פחות.

טענות המשיב   

 

13.      מנגד, סומך המשיב את ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענתו, צדק בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי ישנן די ראיות לכאורה המקימות אחיזה לאישום ואשר מספיקות על מנת להעמיד את המערער לדין בישראל. לטענתו, המערער לא ביסס את טענתו שלפיה תקף את צ'ארלס על סמך חשש כלשהו למעורבותו בפעילות פלילית, והראיות הקיימות מלמדות בבירור על תקיפה יזומה ואלימה ללא כל הצדקה. לטענתו, את המניע הגזעני לתקיפה ניתן להסיק מהראיות הנסיבתיות הבאות: העובדה שהתקיפה אירעה על רקע מעורבותו של המערער בארגון "שמירה", ארגון אשר נוהג להשתמש בשיטות אלימות כלפי האוכלוסייה האפרו אמריקאית באזור; הקורבנות לא היו חמושים, הלכו לתומם ברחוב, לא הכירו את המערער ולא היו מעורבים בפעילות פלילית; לאחר שהמערער שאל אותם "מה עשיתם לבחור" הם ענו שלא עשו דבר ובכל זאת הוא תקף אותם; התקיפה לוותה באלימות קיצונית ושרירותית; המערער לא עיכב את השניים לאחר שאיתר אותם ולא הזעיק את המשטרה; המערער נמלט מהמקום תוך מעבר ברמזור אדום ולאחר שלושה שבועות הגיע לישראל לאחר שנים שלא ביקר כאן. נוכח כל זאת טוען המשיב כי גם אם המערער היה יכול להוכיח חשד קונקרטי בשני הקורבנות, אין בחשד זה כדי להסביר מדוע תקף אותם באלימות ונמלט מהמקום ולכן אין מנוס מהמסקנה שלפיה, לפחות לכאורה, מדובר במניע גזעני.

 

           בכל הנוגע למצב המשפטי בישראל, טוען המשיב כי אין פסיקה ברורה בכל הנוגע להוכחת מניע גזעני ואין הלכה שלפיה יש להוכיחו באופן פוזיטיבי. לטענתו, ניתן להסתייע במבחנים חיצוניים וראיות נסיבתיות על מנת להסיק את קיומו של המניע, בוודאי כאשר מדובר בהליך הסגרה. המשיב מקיש מהמבחנים הקיימים לצורך הוכחת כוונה, גם לענייננו, ולומד מהם לעניין הוכחת המניע. לטענתו, ממבחנים אלה עולה כי די בראיות הקיימות כדי לקבוע שיש הצדקה לקיים את הבירור העובדתי המעמיק בארה"ב. המשיב מתייחס אף הוא בטיעוניו לתצהיר של פקד אוזגוד. לטענתו, פקד אוזגוד הוא נציג של רשויות אכיפת החוק בארצות הברית המתמחה בעבירות שנאה, ולכן תצהירו הוא ראיה בפני עצמה, כחלק מהראיות האחרות שהוגשו. ראיה זו תפקידה להציג את המצב בשכונה, את ארגון "שמירה" ואת הקריטריונים שלפיהם ממליצה המשטרה האם להגדיר עבירה כפשע שנאה אם לאו. המשיב מסכים כי המודל שמציג אוזגוד אינו מחייב את בתי המשפט בישראל, ומציין כי מטרתו היחידה היא להסביר את הרקע הסביבתי ואת הליך סיווגה של העבירה ככזו שנבעה ממניע גזעני.

 

14.      באשר לבקשת המערער להגיש ראיות נוספות בנוגע לארגון, טוען המשיב כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי אין לקבל ראיות אלה, שכן במסגרת הליך הסגרה המבוקש אינו רשאי להציג ראיות מטעמו שמטרתן היא להפחית ממשקל הראיות שהציגה המדינה או לסתור את מהימנותן. לטענתו, מקומן של ראיות אלה בהליך העיקרי ולא בהליך ההסגרה.

 

בקשה להוספת טיעונים משפטיים לערעור

 

15.      בטרם הדיון בערעור, הגיש המערער בקשה להוספת טיעונים משפטיים לערעור, שבה הוא מבקש להוסיף מסמך שהוכן על ידי משפטנים אמריקאיים בנוגע לדין האמריקאי בכלל, וזה במדינת ניו יורק בפרט, החל על הנושא. לטענת המערער מדובר במסמך המלמד על השימוש "הגורף, הבלתי מקצועי ואף הבלתי חוקתי, שנעשה במקרה זה על ידי רשויות התביעה בניו יורק בסמכותם להעמיד לדין בגין "עבירת שנאה"". עוד טוען המערער, כי בקשת ההסגרה אינה מציגה באופן שלם ומדויק את הדין במדינת ניו יורק וכי המסקנות המשפטיות המועלות בה אינן נכונות ולכן לחוות הדעת חשיבות רבה. המשיב מתנגד לבקשה זו וטוען כי הדין הזר יתברר במסגרת ניהול ההליך העיקרי ולא במסגרת הליך ההסגרה.

 

דיון והכרעה

 

16.      סעיף 1 לחוק ההסגרה קובע כי "לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת אלא לפי חוק זה". בית המשפט המחוזי מיקד את דיונו בשאלת הסגרתו של המערער בשאלת דיות הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה, בהתאם לתנאי הקבוע בסעיף 9 לחוק ההסגרה. המערער טוען כי בכך שגה בית המשפט המחוזי שכן לא מדובר בשאלה של דיות הראיות אלא בשאלת קיומה של דרישת הפליליות הכפולה. כאמור, לטענתו, אף אם תתקבל התשתית הראייתית שהוצגה במלואה, הרי שאין ראיות להוכחת מניע גזעני ולכן לא ניתן להסגירו בגין "עבירת שנאה".

 

17.      לטעמי, צדק בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי מתקיימת דרישת הפליליות הכפולה וכי על הדיון להתמקד בשאלת דיות הראיות בהתאם לסעיף 9 לחוק ההסגרה. על דרישת הפליליות הכפולה נכתב כי מטרתה היא:

 

"למנוע מעשה הסגרה על ידי המדינה 'שיש בו כדי לשלול מאדם חופש התנועה וחירות בחירת מקום המושב, אלא-אם-כן עשה אותו אדם מעשה בלתי-חוקי-אף לפי מושגי החוק הישראלי' (דברי השופט ח' כהן בע"פ 205/73 סטיבן איבן רוס נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 365, 373 (להלן – "פרשת רוס")). דהיינו, אין להסגיר אדם למדינה מבקשת כאשר העבירה המיוחסת לו באותה מדינה אינה בישראל עבירה כלל או שהיא עבירה פעוטה. מידת הצדק מחייבת אותנו לנהוג כך. יודגש כי לפי המקובל עלינו מתקיימת פליליות כפולה אם מתקיימת זהות מושגית בין העבירות; דהיינו, שהמעשה המיוחס למי שהסגרתו מבוקשת היא עבירה גם בישראל, אפילו אין העבירה זהה בכל יסודותיה לעבירה שעל פיה הואשם במדינה המבקשת את הסגרתו" (ע"פ 10946/03 עיסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.6.2005)).

 

           עוד נקבע בהקשר זה כי ההשוואה בין שתי העבירות תיעשה "באופן גמיש וליברלי, באופן שיאפשר למדינת ישראל לעמוד בהתחייבויותיה בהסכמי הסגרה, ולא יאפשר למבוקש לחמוק מבירור האישומים נגדו על בסיס טיעונים טכניים..." (ע"פ 6717/09 אוזיפה ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 39 (טרם פורסם, 6.12.2010) (להלן: עניין אוזיפה)).

 

18.      בענייננו, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה מתקיימת דרישת הפליליות הכפולה. הסעיף הרלבנטי בדין הפלילי של מדינת ניו יורק מגדיר את "עבירת השנאה" כך:

 

"A person commits a hate crime when he or she commits a specified offence and either: (a) intentionally selects the person against whom the offence is committed or intended to be committed in whole or in substantial part because of a belief or perception regarding the race, color, national origin, ancestry, gender, religion, religious practice, age, disability or sexual orientation of a person, regardless of whether the belief or perception is correct…".

 

           העבירה המקבילה מופיעה, כאמור, בסעיף 144ו לחוק העונשין, לפיו "העובר עבירה מתוך מניע של גזענות כהגדרתה בסימן א1 או של עוינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטיה מינית או היותם עובדים זרים...". גזענות מוגדרת בסעיף 144א לחוק העונשין כ"רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני". אכן, יש שוני לשוני מסוים בין שתי העבירות, אך מבחינה מהותית מדובר במעשים דומים אשר עונים על דרישת הפליליות הכפולה, כפי שפורשה בפסיקתו של בית משפט זה. טענת המערער, שלפיה לא הובאו ראיות להוכחת המניע הגזעני ולכן לא מתקיימת העבירה המופיעה בסעיף 144ו לחוק העונשין, היא טענה שעניינה דיות הראיות ואין היא רלבנטית לדרישת הפליליות הכפולה.

 

דיות הראיות

 

19.      סעיף 9 לחוק ההסגרה קובע כתנאי להסגרתו של מבוקש להסגרה, כי יש להוכיח את קיומו של בסיס ראייתי אשר על פיו ניתן היה להעמידו לדין בישראל בגין אותה עבירה:

 

 

           לפי הפסיקה, סעיף זה מחייב את בית המשפט לבדוק האם חומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה עולה עד כדי "אחיזה לאישום" (ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, 460 (1977)), והאם הוא מצדיק את המשך בירור אשמתו של המבוקש במדינה המבקשת (ראו למשל: עניין אוזיפה, בפסקה 9 לפסק הדין וההפניות המובאות שם). עוד נקבע כי אין זה מתפקידו של בית המשפט הדן בבקשת הסגרה לבחון את שאלת אשמתו או חפותו של המבוקש. יפים לעניין זה הדברים שכתב השופט מ' חשין בע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 349-348 (2003):

 

"...מטרת הדיון בהליך שבפנינו אינה להכריע בשאלת חפותו או אשמתו של המערער, קרא לפסוק בשאלה אם חומר הראיות יש בו כדי להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו אם לאו. תפקידו של בית-המשפט הוא לבדוק אם חומר הראיות מצביע על כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של המערער; אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום המיוחס למערער; אם החומר המצוי בידי התביעה הכללית מצדיק בירור אישומו של המערער בבית-משפט מוסמך...אכן, עוצמתן של הראיות הנדרשות להכרזתו של מבוקש להיותו בר-הסגרה אינה כעוצמת הראיות הנדרשת להרשעה בדין. כך למשל סתירות בעדויות וביתר הראיות אינן צריכות בירור; אין מקום להעריך את חומר הראיות אם מהימן הוא אם לאו, ואף אין מקום לשקילתן של הראיות, ובלבד שאין הן חסרות ערך על פניהן...".

 

 

20.      לטעמי, הראיות שצורפו לבקשת הסגרתו של המערער מקיימות את הדרישה הקבועה בסעיף 9 לחוק, כפי שזו פורשה בפסיקתו של בית משפט זה.

 

21.      המחלוקת בין הצדדים בשאלה זו נוגעת לשאלת הוכחתו של המניע הגזעני, שכן בכל הנוגע ליתר יסודות עבירת התקיפה נדמה כי אין חולק שישנן די ראיות לצורך הסגרתו של המערער. בכל הנוגע לאופן הוכחת המניע, מסתמך המערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין לבני. מדובר בבקשה שהוגשה למעצרו של נאשם המואשם בעבירה לפי סעיף 144ו לחוק העונשין, עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. במסגרת החלטה זו התייחס בית המשפט לשאלת אופן הוכחת המניע הגזעני באופן הבא:

 

"מאידך, מקובלת עלי הטענה, שאין בחומר החקירה ראיות לכאורה שמעשהו של המשיב נעשה מתוך מניע גזעני. על-פי סעיף 144א לחוק העונשין מוגדרת גזענות כ"רדיפה, השפלה ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני". נטל ההוכחה כי מעשהו של המשיב נעשה מתוך מניע גזעני מוטל על המאשימה. לצורך כך, המאשימה אינה יכולה להסתפק בהשערות או בהנחות, ועליה להוכיח, באופן פוזיטיבי, שהמניע למעשיו של המשיב היה מניע גזעני. הראיות אמנם מצביעות על ירי שביצע המשיב לעבר משאית שהייתה נהוגה על-ידי תושב פלסטיני, אלא שבכך בלבד אין די לביסוס הטענה שהירי בוצע מתוך מניע גזעני. שהרי בנסיבות האירוע לא ניתן לשלול קיומם של מניעים אחרים לפעילותו של המשיב, בכלל זה המניע הביטחוני. בניגוד לטענת ההגנה העצמית, שנטל הבאת ראיות לגביה (כדי קיומו של ספק סביר), מוטל על המשיב, הנטל לשלול מניעים אחרים (לבד מהמניע הגזעני) מוטל על המאשימה. לא שוכנעתי שחומר הראיות די בו כדי להצביע על הנושא הגזעני כמניע היחיד הבא בחשבון לביצוע מעשיו של המשיב".

 

           על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הגיש לבני ערר לבית המשפט העליון, אך בהחלטתו של בית משפט זה לא התקיים כלל דיון בסוגיית המניע הגזעני (בש"פ 5376/03 לבני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.6.2003)). מהחלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין לבני, מסיק המערער ששגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי לצורך הליך ההסגרה די בראיות נסיבתיות על מנת להוכיח את רכיב המניע הגזעני. המערער סומך טענתו זו גם על פסיקה נוספת של הערכאות הנמוכות שממנה הוא מסיק כי נאשמים הועמדו לדין והורשעו בעבירה לפי סעיף 144ו לחוק העונשין רק כאשר הובאו ראיות מפורשות להוכחת המניע הגזעני. לטענתו, ניתן ללמוד מעניין לבני ומפסיקת בתי המשפט בישראל בנושא, כי על המדינה המבקשת מוטל הנטל לספק ראיות פוזיטיביות בדבר המניע, ואם לא תעשה כן לא יתקיים התנאי הקבוע בסעיף 9 לחוק ההסגרה. אין בידי לקבל טענה זו. כאמור, מטרת הדיון בהליך הסגרה היא לקבוע האם יש הצדקה להמשך בירור אשמתו של המבוקש בבית המשפט המוסמך, ולצורך כך, הרמה הראייתית הדרושה אינה זהה בהכרח לזו הדרושה במסגרת הליך של מעצר עד תום ההליכים (ראו לעניין זה ע"פ 3439/04 בוזגלו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294, 299 (2004)), וודאי שאינה זהה לזו הנדרשת בבירור אשמתו או חפותו של נאשם. לפיכך, לטעמי, במסגרת הליך ההסגרה די בראיות נסיבתיות על מנת לקבוע שיש "אחיזה לאישום" , וזאת גם לצורך הוכחת מניע (והשוו בכל הנוגע לראיות נסיבתיות לצורך הוכחת יסוד נפשי של כוונה מיוחדת לע"פ 6322/11 צבטקוביץ' נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 26 (טרם פורסם, 29.11.2012)).

 

22.      מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה ישנן די ראיות נסיבתיות במקרה זה כדי לבסס את הדרישה הראייתית בהליך הסגרה, מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה. ראשית, המערער נקט באלימות כלפי אדם שלא הכיר, שלא היה חמוש בכלי נשק ושלא איים עליו או היווה סכנה כלשהי; שנית, המערער נקט באלימות מוגזמת ולא נדרשת, וזאת ללא כל הסבר; שלישית, המערער ברח מהמקום לאחר האירוע, תוך חציית צומת באור אדום. עובדות אלה מלמדות שאף אם המערער הגיע למקום בעקבות קריאה שהתקבלה במוקד הארגון, כפי שהוא טוען, אין בכך כדי להסביר מדוע נקט באלימות מוגזמת ללא כל סיבה, במקום לעכב את צ'ארלס ולהזעיק את המשטרה שתטפל בעניין. כמו כן, המערער לא הזדהה כחבר בארגון ולא לבש בגדים מזהים או נסע ברכב עם זיהוי כלשהו. בנוסף, עולה מהראיות כי המערער שאל את צ'ארלס ואוונס "מה עשיתם לו", כשלטעתנו הכוונה לאדם החרדי שייתכן והותקף באזור. לטענת המערער מדובר בראיה התומכת בגרסתו שלפיה חשד שהם אלו שהיו מעורבים במעשה פלילי כלפי אדם חרדי. אלא, שאין בכך כדי להסביר מדוע, לאחר שלא קיבל תשובה חיובית לשאלתו, החליט בכל זאת להכות את צ'ארלס באמצעות אלה ולהימלט מהמקום. נסיבות אלה, לטעמי, מצביעות על ראיות נסיבתיות המספיקות כדי להקים "אחיזה לאישום". זאת, מבלי לתת משקל רב לחברותו של המערער בארגון "שמירה", ארגון שלפי האמור בתצהירו של פקד אוזגוד, נוקט באלימות כלפי האוכלוסייה האפרו אמריקאית באזור.

          

23.      המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתבסס על המודל המופיע בתצהירו של פקד אוזגוד. לטענתו, מדובר בקונסטרוקציה משפטית שמתבססת על הנחות ולא על נסיבות קונקרטיות ולכן אין להכיר בה כקבילה במשפט הישראלי לצורך הוכחת מניע של גזענות. קביעתו של המערער שלפיה הקונסטרוקציה המוצעת בתצהירו של פקד אוזגוד אומצה על ידי בית המשפט המחוזי, אינה נתמכת בפסק הדין. זאת, שכן בפסק הדין נכתב באופן מפורש כי למודל זה אין כל משקל בגיבוש מסקנות בדין הישראלי וכי "אין כל הכרח שהתביעה בישראל תבחן את הבסיס הראייתי לצורך הגשת כתב אישום בישראל תוך שימוש במודלים אליהם מפנה אוזגוד בתצהירו" (בפסקה 22). בית המשפט קבע כי אין לתת לקריטריונים המופיעים בתצהירו של פקד אוזגוד מעמד מחייב, אך ניתן להיעזר בהם, וקביעה זו מקובלת עלי. אף לטעמי, אין מניעה שבית המשפט בישראל יגיע למסקנה, על בסיס אותם קריטריונים, או חלק מהם, שלפיה ישנן די ראיות המקימות אחיזה לאישום, בכל הנוגע למניע הגזעני. ייתכן שבמידה והיינו צריכים לקבוע האם יש להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו, היה מתעורר הצורך לבחון האם עלינו לאמץ את אותם קריטריונים לפסיקה הישראלית, או לקבוע רשימה חדשה של קריטריונים שיהיה בהם כדי לשמש ככלי עזר בבחינת המניע של אדם בביצוע העבירה. אך, כאמור, סוגיה זו תישאר בצריך עיון לעתיד לבוא, ואין היא מענייננו במסגרת הליך ההסגרה.

 

24.      טענה נוספת שהעלה המערער נוגעת לאמירות של צ'ארלס לתקשורת שהוגשו כראיה מטעמו לבית המשפט המחוזי. לטענתו, ניתן ללמוד מאמירות אלה של צ'ארלס כי התקיפה לא בוצעה ממניע גזעני. בעניין זה מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי. אף לטעמי אין באמירה זו כדי לסתור באופן מפורש את המסקנה שלפיה מדובר לכאורה בתקיפה שבוצעה ממניע גזעני. זאת, בין היתר, שכן היא מתייחסת לבעיות בשכונה באופן כללי ולא לתקיפה הספציפית. בנוסף, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, תחושותיו של הקורבן אינן רלבנטיות בהכרח לצורך ההכרעה בשאלת המניע.

 

25.      גרסתו של המערער בכל הנוגע לאירוע התקיפה תישמע בפני בית המשפט המוסמך במדינת ניו יורק, ושם ייקבע האם די בה כדי לסתור את הראיות הנסיבתיות שנסקרו לעיל. במסגרת זו תיבחנה טענותיו של המערער בכל הנוגע לארגון "שמירה" ולאמירותיו של צ'ארלס בתקשורת. זה תפקידו של בית המשפט המוסמך במסגרת ניהול ההליך העיקרי, ואין זה תפקידנו במסגרת הקביעה בדבר הסגרתו של המערער.

 

26.      לפיכך, לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא שצורפו לבקשת ההסגרה די ראיות כדי לספק את הדרישה הקבועה בסעיף 9 לחוק ההסגרה. לאחר שעיינתי בראיות אלה לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה מדובר בראיות אשר משקלן הכולל מטה את הכף לטובת המשך בירור אשמתו של המערער בפני בית המשפט המוסמך בארה"ב.

 

בקשה להוספת ראיות וטיעונים משפטיים

 

27.      כאמור, המערער מבקש לצרף ראיות לערעור. ראשית, הוא מבקש לצרף ראיות בכל הנוגע לארגון "שמירה", ראיות שבית המשפט המחוזי סירב לקבלן. שנית, הוא מבקש לצרף חוות דעת הנוגעת לדין האמריקאי ובעקבותיה להוסיף טיעונים משפטיים לערעור. לטעמי, דינן של שתי בקשות אלה להידחות.

 

28.      בכל הנוגע לראיות הנוגעות לארגון "שמירה", לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה אין להתיר את הגשתן. כידוע, בהליך הסגרה "ככלל אין להתיר למבוקש להביא ראיות לסתור את ראיות התביעה – בערכאה הראשונה וממילא גם בערעור..." (ע"פ 2998/92 מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(1) 573, 591 (1993)). זאת, בין היתר, שכן בית המשפט הדן בבקשת הסגרה אינו בוחן את אמינות הראיות שצורפו ולכן אין טעם בהגשת ראיות שמטרתן סתירת העובדות המועלות בהן. אמנם, בית המשפט המחוזי התיר למערער להגיש ראיה אחרת – הצהרה שמסר צ'ארלס לתקשורת. אלא, שעשה כן מהטעם שראיה זו לא נועדה לסתור את עמדת המשיב, שכן לא הוצגו ראיות אחרות שיש בהן להוכיח באופן ישיר את המניע הגזעני. לעומת זאת, הראיות הנוספות שמבקש המערער להגיש, בנוגע לארגון "שמירה", סווגו על ידי בית המשפט המחוזי כראיות שמטרתן לסתור את האמור בתצהירו של פקד אוזגוד. משכך, קבע בית המשפט כי אין להתיר את הגשתן. במסקנה זו לא מצאתי מקום להתערב. מקומן של טענות המערער בנוגע למהות הארגון, כולל טענותיו באשר לאמור בהקשר זה בתצהירו של פקד אוזגוד, תתבררנה במהלך הדיון בהליך העיקרי, במידה ויהיה בכך צורך, ואין מקומן בהליך ההסגרה.

 

29.      בכל הנוגע לחוות הדעת המשפטית שמבקש המערער לצרף, מצאתי כי אין להורות על צירופה, וזאת הן מכוח ההלכה הנוגעת לצירוף ראיות מטעם המבוקש בהליך הסגרה, הן בהתאם לכללים הרגילים החלים במשפט הפלילי בכל הנוגע לצירוף ראיה בשלב הערעור. כידוע, הלכה היא כי הגשת ראיות חדשות במסגרת הערעור היא חריג לכלל הקובע כי על בעלי הדין להביא ראיותיהם בפני הערכאה הדיונית בלבד. בפסיקה נקבע כי שלושה שיקולים עיקריים ינחו את בית המשפט בבואו להכריע בשאלה האם יש לאפשר הגשת ראיות נוספות בשלב הערעור: "ראשית, אם היה באפשרותו של המערער להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הקודמת; שנית, האינטרס בדבר השמירה על עקרון סופיות הדיון; שלישית, טיבן של הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת" (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, 296 (1997)). בענייננו, לא שוכנעתי כי לא הייתה למערער אפשרות להגיש חוות דעת בנוגע לדין החל במדינת ניו יורק לבית המשפט המחוזי. המערער טוען כי האיחור נבע מהרצון לקבל חוות דעת "מאוטוריטה משפטית" ולא של "עורך דין מהשורה". עם כל ההערכה למחברי המסמך, אין בכך כדי להצדיק את השיהוי שבהגשתו. אך יתרה מכך, לטעמי אין בחוות דעת זו כדי לסייע למערער במסגרת הליך זה, שכן המסקנה בדבר התקיימותם של התנאים הקבועים בחוק ההסגרה, ובפרט הקביעה בדבר דיות הראיות, נעשית בהתאם להוראות הדין הישראלי ולא לפי הדין האמריקאי. אכן, בפרשנות הדין הישראלי הרלבנטי בית המשפט יכול להיעזר, והוא עושה כן לעתים קרובות, בדין הקיים במדינות אחרות וזאת לצורך השוואה והשראה. כך ניתן לעשות גם במקרה זה, אך לשם כך אין צורך בחוות דעת מטעם המערער בנוגע לדין הזר. ככל שהמערער סבור שמעשיו אינם עולים כדי "עבירת שנאה" לפי הדין החל במדינת ניו יורק, עליו להשמיע טענותיו אלו לפני בית המשפט המוסמך שם, ולא לפני בית משפט זה במסגרת הליך ההסגרה.

 

30.      אוסיף כי בבקשתו להוספת טיעונים משפטיים, המערער, כאמור, טוען לראשונה שנעשה שימוש גורף, בלתי מקצועי ואף בלתי חוקתי בסמכויות רשות התביעה של מדינת ניו יורק בהעמדתו לדין בגין "עבירת שנאה". אין בידי לקבל טענה זו. אין זה מתפקידו של בית המשפט של המדינה המתבקשת לבחון את ההחלטה בעניין הגשת כתב האישום ולהעביר עליה ביקורת. אמנם, למבוקש שמורה הזכות לטעון טענה של "הגנה מן הצדק" גם בהליך הסגרה (ראו למשל: ע"פ 8801/09 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 30 (טרם פורסם, 21.9.2010)), אך טענה זו תתקבל במקרים חריגים בלבד שבהם ישנה פגיעה חמורה בחוש הצדק. בענייננו, לא מדובר במקרה המצדיק שימוש בטענה זו וממילא טענתו זו של המערער אינה מבוססת ואינה מצביעה על כך שההחלטה להעמידו לדין התקבלה ממניעים פסולים כלשהם. אוסיף, בשולי הדברים, כי אף אם בעקבות שיקולי מדיניות כאלו ואחרים מוגשים בניו יורק יותר כתבי אישום בגין "עבירות שנאה" מאשר בישראל, אין בכך כדי לסייע למערער, שכן כפי שקבע בית המשפט המחוזי "מדיניות ניהול משפטים פליליים בישראל אין לה ולא כלום עם מדיניות ההסגרה" (בפסקה 23).

 

סוף דבר

 

31.      מסקנתי היא כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי להכריז על המערער כבר הסגרה לארה"ב בגין העבירות המצוינות בבקשת ההסגרה. הפורום המתאים והראוי לשפיטתו הוא בית המשפט במדינת ניו יורק, ולא שוכנעתי כי קיים טעם אשר יש בו כדי להצדיק סירוב לבקשת ההסגרה. כל טענותיו של המערער באשר להתקיימות העבירה יתבררו בבית המשפט המוסמך.

 

           אשר על כן, לו תשמע דעתי, דין הערעור להדחות.

 

 

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

           אני מסכימה.

 

1.        "חייל לבן מכה חייל שחור", כמאמר המשורר (חנוך לוין, שחמט) – האם די בכך כדי לקבוע שמעשה אלימות זה הוא פשע שנאה? שאלה זו התחדדה בפנינו, אך בסופו של דבר, וחרף הספק המקנן בלבי באשר לאשמתו של המערער בפשע שנאה, אני מסכימה עם חברי השופט ס' ג'ובראן כי תכליתם של דיני ההסגרה מחייבת ששאלה זו תתברר בארצות-הברית, ולא בפנינו במסגרת הליך ההסגרה.

 

2.        תמצית המקרה שבפנינו היא פשוטה, ומקפלת בתוכה מציאות חיים מורכבת. המערער הוא יהודי חרדי המשתייך לארגון שיטור קהילתי שפועל בשכונת "קראון הייטס" בברוקלין שבניו-יורק. הוא היכה אדם שחור עור שהלך בשכונה לאחר שהיה בקשר עם מוקד הארגון וקיבל דיווח על עימות בין יהודי חרדי תושב השכונה לשני תושבים שחורי עור. אין חולק על כך שהקורבן היה עובר אורח תמים דרך. רשויות ארצות-הברית מבקשות את הסגרתו של המערער בגין ביצוע "פשע שנאה" היינו תקיפה ממניע גזעני.

 

3.        דרישת הפליליות הכפולה של דיני ההסגרה אכן מתקיימת בענייננו בהתחשב בכך שגם המשפט הישראלי כולל עבירה של פשעי שנאה. סעיף 144ו לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מורה בעניין זה כך:

 

"(א) העובר עבירה מתוך מניע של גזענות כהגדרתה בסימן א'1 או של עוינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטיה מינית או היותם עובדים זרים, דינו – כפל העונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים, הכל לפי העונש הקל יותר.

(ב)   בסעיף זה, "עבירה" – עבירה נגד הגוף, החירות או הרכוש, עבירה של איומים או סחיטה; עבירות של בריונות ותקלות לציבור ושל מטרדים הכלולים בסימנים ט' וי"א בפרק זה, ועבירה בשירות הציבור וכלפיו הכלולה בפרט ט' סימן ד', הכל למעט עבירה שהעונש שנקבע לה הוא מאסר עשר שנים ומעלה".

 

 

4.        בהתאם לבקשת ההסגרה, המניע הגזעני המיוחס למערער נלמד מנסיבות ביצוע העבירה כמו גם מן הרקע לה, ולא משום היבט סובייקטיבי הקשור במערער עצמו. למעשה, טענת המניע הגזעני שביסוד בקשת ההסגרה התבססה על השתייכותו של המערער לארגון השיטור הקהילתי "השמירה" שאופיין בתצהירו של מפקד כוח המשימה לעבירות שנאה במשטרת ניו-יורק, פקד מייקל אוזגוד (להלן: פקד אוזגוד) כבעל דפוסי פעולה אגרסיביים; וכן על שיטת הניתוח שפורטה באותו תצהיר לסיווג עבירות כעבירות שנאה. על-פי פקד אוזגוד, ניתן לסווג את המקרה כעבירת שנאה בהתחשב בכך שלא היה קשר קודם בין הצדדים; הקורבן לא היה מעורב בפעילות פלילית, לא נשא נשק והותקף באופן חסר פרופורציה, וכל זאת על רקע המתיחות הבין-גזעית השוררת במקום. במידה רבה, ניתן לומר שבאין מניע אחר שעולה מן הדברים, גישת הרשויות האמריקאיות היתה שדי בנסיבות אלה כדי לבסס מניע גזעני.

 

5.        לשיטתי, יש קושי בהיסק של מניע גזעני רק מנסיבות חיצוניות שעניינן אווירה של חשדנות ומתח השוררת בין קהילות, לפי המתואר. מושכלת יסוד בסיסית בתחום המשפט הפלילי היא שאחריות פלילית נקבעת על-בסיס אינדיבידואלי. לא ניתן לייחס לאדם מניע גזעני, אך בשל השתייכותו לקבוצת אוכלוסייה מסוימת או בשל כך שהוא חי בסביבה אנושית וגיאוגרפית הרוויה בחשדנות בין-גזעית. התחושה הלא-נוחה שעולה מן הטענות שהוצגו בהליך ההסגרה היא שעמדת הרשויות נגועה במעין תיוג גזעי הפוך, היינו: לא ניתן להעלות על הדעת עבירה של יהודי חרדי כנגד שחור בשכונה אלא בפשע שנאה, בהעדר נסיבות מיוחדות אחרות.

 

6.        מעבר לכך, בחומר שהוצג בבקשת ההסגרה נכללו נתונים המעוררים ספק באשר לטענת המניע הגזעני, ככל שהונח לה בסיס מן הנסיבות הכלליות. אין חולק על כך שהמערער הגיע למקום האירוע לאחר שהוא וחבריו "הוזעקו" למקום על-ידי המוקד הטלפוני של ארגון "השמירה" בעקבות מידע שהתקבל על עימות קודם במקום עם תושב מקומי. המערער ניגש אל קורבן התקיפה ובעת שהיכה אותו אמר "מה עשיתם לאיש ההוא?". נסיבות אלה מלמדות לכאורה באופן ברור על קיומו של מניע אחר, חלופי, או לפחות מניע נוסף, לאירוע התקיפה – פעולה (ראויה אמנם לגינוי) של עשיית דין עצמית על-ידי ארגון "השמירה". אין לחסוך במילות גינוי – ביחס לאלימות הלא-מרוסנת ואף ביחס להתנהלות הכללית של "שיטור" פרטי המבוסס על שמועות. כל אלה ראוי שיזכו בגינוי פלילי. ועדיין, מתעוררת השאלה האם נמצאת כאן אחיזה למניע גזעני – של המערער באופן אינדיבידואלי. למעשה, מקרה זה מעורר שאלה עקרונית מעניינת הנוגעת לאפשרות קיומו של מניע לא-גזעני לרקעה של תודעה גזענית. מה הדין כאשר אדם תוקף מסיג גבול כדי להגן על רכושו אך נוטה לעשות כן בשל דעה קדומה כנגד הקבוצה האתנית שעמה נמנה מסיג הגבול. אין ספק שהתנהגותו ראויה לכל גנאי. השאלה היא רק האם ניתן לומר שהמניע להתנהגותו היה גזעני, ולחלופין האם מניע זה היה המניע הדומיננטי? אלה הן שאלות המצריכות עיון נוסף (ראו והשוו: אלון הראל "בעיית המניע הכפול" מגמות בפלילים – לאחר עשור לתיקון 39 לחוק העונשין 227 (אלי לדרמן ואחרים עורכים, 2010)).

 

7.        אלה הן שאלות חשובות – הן במישור התורת-משפטי והן במישור המעשי של המשפט הישראלי (בכל הנוגע לפרשנותו של סעיף 144ו לחוק העונשין) – אך הן אינן צריכות לקבל מענה במקרה שבפנינו. הרף הראייתי הנדרש לפי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה הוא רף ראייתי נמוך. כבר לפני שנים רבות פסק בית משפט זה כי על הבחינה השיפוטית להתמקד בשאלה "האם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום" (ע"פ 308/75 פסחוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, 460 (1977)); או "האם חומר הראיות מצביע על כך כי יש מקום לנהל משפט" על יסוד ראיות "שאינן חסרות ערך" (ע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98, 105 ו-108 (1980)). במלים אחרות, כל שבית המשפט נדרש לבחון בהליך הסגרה הוא האם יש בחומר הראיות שהוגש, על פניו, כדי להצדיק פתיחת משפט פלילי לבירור אשמתו או חפותו של מי שהסגרתו התבקשה (ראו למשל: ע"פ 3439/04 בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294, 300, ש"ז פלר, דיני הסגרה 355 (1980)).

 

8.        ההתלבטות שמעורר המקרה שבפנינו מאפיינת מקרים שבהם כמה עבירות פליליות מבוססות על רכיבים עובדתיים משותפים, והן נבדלות זו מזו רק ביסודות נוספים, או בנסיבות מחמירות נוספות, שקיימים רק בחלקן. כזו היא, למשל, ההבחנה בין עבירות שונות של גרם מוות (החל בגרם מוות ברשלנות וכלה ברצח). כך גם בענייננו: המערער הרי מודה בביצוע של עבירת תקיפה, וטוען אך כנגד קיומה של אחיזה ראייתית למניע הגזעני. בסופו של דבר שוכנעתי כי המדיניות הראויה מחייבת לשלול את העתקת מרכז הכובד של הדיון המשפטי בשאלת המניע הגזעני להליך ההסגרה, ולהשאירו לבית המשפט במקום בו נעברה העבירה. בית המשפט בו בוצעה העבירה הוא בית המשפט שישמע את מלוא הראיות בתיק, וראוי ששאלות סבוכות אלו – שעניינן בירור המניע בגינו בוצעה העבירה – תובאנה בפניו. מדיניות זו גם מביאה לכך שמי שנמלט ממקום ביצוע העבירה לא יצא נשכר בהשוואה למי שנשאר במקום והיה נכון לעמוד בו למשפט.

 

9.        בסיכומו של דבר, שאלות רבות נותרו תלויות, אך ככל שאלה נוגעות לעניינו של המערער עליהן להתברר בפני בית המשפט שבפניו יובא עניינו של המערער בארצות-הברית.

 

 

השופט  י' דנציגר:

 

           אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן ומצטרף אני לתוצאה שאליה הגיע מטעמיו. בנוסף, אני מצטרף להערותיה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז.

 

           כחבריי, אף אני סבור כי המדיניות הראוייה בתחום דיני ההסגרה מחייבת להשאיר לבית המשפט המוסמך בארצות הברית את ההכרעה בשאלת המניע הגזעני שעמד, כך נטען, מאחורי העבירות המיוחסות למערער.

 

 

 

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

 

           ניתן היום, כ"ב בכסלו התשע"ג (6.12.2012).

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11090260_H04.doc   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il