עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8848/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקש:                        עו"ד טל אסף מושקוביץ; עו"ד רם נועם

בשם המשיבה 1:                    עו"ד דורון איצקוביץ; עו"ד רותם אלוני דוידוב

 

 

 

1.        בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי ור' לבהר שרון), במסגרתו נתקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום (כבוד השופטת ז' אגי), ושונו יחסי החבות בין המשיבה לבין המבקשת.

 

2.        המשיבה, פרופורציה פי אם סי בע"מ, היא בעלת מכון פרטי (להלן: המכון) בו מבוצעים ניתוחים קוסמטיים. המשיבה הפורמלית 1 (להלן: התובעת) פנתה למכון להתייעצות בנוגע לניתוח שאיבת שומן מירכיה. היא הופנתה למבקש (להלן: הרופא), והלה המליץ לה לעבור תחילה ניתוח אחר – למתיחת הבטן. בהתאם להמלצה זו, בוצע הניתוח למתיחת הבטן במכון על-ידי הרופא. לתובעת – ועל זאת אין חולק – נגרמו נזקים בעקבות הניתוח. את נזקיה אלה היא תבעה הן מן הרופא המנתח הן מן המכון, אשר הגיש, מצידו, הודעת צד שלישי לרופא. לאחר הגשת תצהירי הצדדים, הושגה הסכמה בדבר סילוק תביעתה של התובעת על-ידי הנתבעים, באופן שכל אחד מהם (המכון והרופא) שילם מחצית מסכום הפיצויים שסוכם, וזאת כמימון ביניים. בית המשפט נדרש להוסיף ולהכריע בשאלת חלוקת האחריות הפנימית בין הצדדים, המעוולים במשותף. 

 

3.        בית משפט השלום דחה את טענת המכון לפיה הוא שימש רק כמתווך בין התובעת לבין הרופא המנתח, וקבע כי אחריות המכון לכישלון הניתוח שווה למידת אחריותו של הרופא, ולפיכך יש לחלק את האחריות הנזיקית ביניהם בחלקים שווים. בית המשפט קבע לעניין זה, בין השאר, כי המכון הוא שמבצע את השיווק, את הפרסום ואת תיאום הפגישות עם הלקוחות הפוטנציאליים; המכון מפנה לרופא המסוים; פגישת הייעוץ מתקיימת במשרדי המכון, ושותף לה הרופא המנתח וגם "יועצות", שהן למעשה נשות מכירה, שאין להן כל השכלה רפואית והכשרתן היא בתחום השיווק והמכירות; קביעת גובה התשלום עבור הניתוח וגבייתו נעשית באמצעות המכון; למכון מערך הסכמים המסדירים את התשלומים עבור השירותים הנדרשים; החומר הרפואי של המטופלים נשמר כולו במכון – החל מגיליון הקבלה, דרך ההזמנה לניתוח וכלה בתוצאות הביקורת והמעקב הרפואי לאחר הניתוח. לגופו של עניין נקבע כי התובעת הגיעה לניתוח בעקבות חשיפתה לפרסומות של המכון, המציג עצמו כמוסד רפואי. התובעת ביקשה לעבור ניתוח שאיבת שומן, והוסבר לה על-ידי עובדת המכון כי מדובר בניתוח קוסמטי פשוט, שתוצאותיו מובטחות. התובעת נותרה, אפוא, תחת הרושם של ההסבר הראשוני שקיבלה מהיועצת במכון, זאת למרות שסוג הניתוח שונה והרופא לא העמיד אותה בהמשך על הסיכונים האמיתיים של הניתוח שעברה בפועל. עוד נקבע כי המכון לא יכול היה לצאת ידי חובתו בעצם ההפניה לרופא, מבלי שפיקח על עבודתו בשירותו, ומבלי שווידא קיום מנגנון רפואי מסודר. לאור האמור, נקבע כי על המכון לשאת בתוצאות הניתוח ולפצות את התובעת ביחד עם הרופא בחלקים שווים ביניהם. בנוסף, דחה בית המשפט את ההודעה לצד שלישי שהגיש המכון נגד הרופא.

 

4.        המכון ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי וערעורו נתקבל. בית המשפט המחוזי צמצם את אחריות המכון ל-20 אחוזים והגדיל את אחריות הרופא ל-80 אחוזים. נפסק כי הרופא הוא ששכנע את התובעת לעבור את הניתוח למתיחת הבטן; הוא לא הסביר לה אודות הסיכונים הכרוכים בניתוח זה, להבדיל מניתוח שאיבת שומן; הוא שהחתימה על טופס ההסכמה, שהתייחס לניתוח שאיבת השומן, תוך שהוא משנה בכתב ידו את סוג הניתוח; הוא לא גילה, במסגרת המעקב, את ההסתבכות שאירעה; ו"כמובן ומעל הכל הרופא הוא זה שכשל בביצוע הניתוח". לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי "במקרה הספציפי דנן, כל המעשים ו/או המחדלים אשר בגינם היה מקום לפצות את התובעת, כל כולם אירעו בגין המשיב [הרופא] וללא קשר לפעולותיה של המערערת [המכון]. משכך, משבאים אנו לבחון את שאלת האשם המוסרי, קשה לקבל את טענת המשיב [הרופא] כאילו הוא והמערערת [המכון] נמצאים באותה דרגה של אשם מוסרי. כך גם קצת מקוממת טענתו אודות הפיקוח עליו. בסופו של יום, האשם המוסרי רובץ רובו אם לא כולו, לפתחו של המשיב [הרופא] ואין מקום לטיעונים כלפי המערערת [המכון], טיעונים שיתכן והתובעת היתה יכולה לטעון אותם, אך לא כן המשיב [הרופא]". בנסיבות אלה, ובהתחשב במידת האשם המוסרי שמצא בית המשפט לנכון לייחס למכון, שונתה, כאמור, חלוקת האחריות במישור היחסים הפנימיים שבין הצדדים.

 

5.        הרופא אינו משלים עם פסק הדין ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. הרופא סבור כי דרושה הכרעה ברורה של בית המשפט העליון, שתנחה את הערכאות השונות בסוגיית חלוקת האחריות בין מכון ניתוחים קוסמטיים לבין המנתח המועסק בו. הוא סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט השלום, חוזר בהרחבה על קביעותיו וסבור כי מן הראוי להחזיר על כנה את חלוקת האחריות בין הצדדים כפי שנקבעה שם. עוד מדגיש הרופא כי המכון הוא שאחראי על פרסום הניתוחים, מתן ההסברים והמידע וכי המכון הוא שנהנה מחלק ניכר מן התמורה הכספית בגין הניתוח. לבסוף, מפנה הרופא לפסקי-דין שונים, בהם נקבעה חלוקת אחריות שווה בין המכונים לבין הרופאים שהועסקו בהם. המכון מצידו סבור כי אין מקום לשנות מהחלטת ערכאת הערעור וכי יש לדחות את הבקשה לערער עליה. המכון סומך ידיו על מסקנות בית המשפט המחוזי לפיהן הרופא הוא שביצע את כל הפעולות בגינן הוגשה התביעה. לאור האמור, טוען המכון כי בנסיבות שבהן כל המעשים הרשלניים בוצעו על ידי הרופא, הרי שגם אם נפל דופי במעשיו של המכון, הרי שאשמו המוסרי של הרופא גדול מאשמו המוסרי של המכון, ואין מקום לחלק את האחריות ביניהם באופן שווה.

 

6.        לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה שבמחלוקת. לא שוכנעתי כי המקרה שלפנינו, אשר נדון ונתברר כבר בפני שתי ערכאות, מעורר שאלה משפטית עקרונית כזו, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים. אכן, למרבה הצער שאלת חלוקת האחריות בין מכונים רפואיים, המציעים טיפולים אסתטיים למיניהם, לבין הרופאים המבצעים את הטיפולים בפועל, הובאה ומובאת לא אחת לפתחן של הערכאות השונות. ואולם, אין בידי לקבל את הטענה לפיה צריכה להיות חלוקת אחריות קבועה בין גורמים אלה, ללא קשר להתנהלותם של המכון ושל הרופא בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה. חלוקת האחריות בין המעוולים במשותף צריך שתעשה במקרה זה, כמו במקרים אחרים, "על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק" (סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). בית המשפט בוחן את כלל הראיות והנסיבות, ומכריע מהי חלוקת האחריות בין המעוולים בהתאם למידת אשמו המוסרי של כל מעוול. במקרה שלפנינו, מבוסס פסק דינה של ערכאת הערעור על עובדותיו המיוחדות של המקרה הנדון. בית המשפט המחוזי בא לכלל מסקנה כי נוכח עובדות אלה, אשמו המוסרי של הרופא גדול משמעותית מזה של המכון. בנסיבות העניין, לא הובא כל טעם המצדיק לשנות ממסקנה זו – ומחלוקת האחריות בין המעוולים שבאה בעקבותיה – קל וחומר שאין לעשות כן במסגרת גלגולה השלישי של הפרשה בפני הערכאות. 

 

           אשר על כן בקשת רשות הערעור נדחית. הרופא יישא בהוצאות המכון בסך 5,000 ש"ח.

 

           ניתנה היום, ו' בתמוז התשע"ב (26.6.2012).

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11088480_P03.doc   גח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il