עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8396/12

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם העורר:                          עו"ד מיכאל כרמל

בשם המשיבה:                       עו"ד נילי פינקלשטיין

 

 

             לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא) מיום 1.11.2012 במ"ת 31976-06-12, במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת"פ 31959-06-12, לאחר שהעורר הפר את תנאי השחרור לחלופת מעצר. כמו כן, במסגרת ההחלטה הורה בית המשפט על חילוט סכום של 75,000 ש"ח שהפקיד העורר להבטחת ביצוע התחייבויותיו במסגרת השחרור לחלופת מעצר.

 

תמצית הרקע העובדתי והליכי המעצר עד עתה

 

1.          כנגד העורר, מוחסן חוסאם (להלן: העורר), הוגש כתב אישום המייחס לו שמונה אישומים שונים שעניינם בעבירות שביצע העורר, על פי הנטען, כשהוא פועל כעורך דין. על פי כתב האישום מיוחסות לעורר עבירות רבות של זיוף ומרמה, גניבה בידי מורשה, הלבנת הון ועבירות מס. על פי כתב האישום, נטל העורר לידיו ולשימושו האישי כספים השייכים ללקוחותיו בסכומים של מאות אלפי שקלים.

 

2.          ביום 28.6.2012 ניתנה החלטה מפורטת ומקיפה של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא) במסגרתה נדונה שאלת מעצרו של העורר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). בית המשפט סקר בהחלטה את האישומים השונים, לרבות קיומן של ראיות לכאורה (וזאת, אף שניתנה הסכמתו של בא כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה). בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין קיים סיכון להישנות מעשיו של העורר, וכי בפסיקה נקבע שגם עבירות רכוש חוזרות ונשנות – כאשר אדם רואה במרמה ובהונאה כדרך חיים לצורך השגת ממון והתעשרות – מקימות עילת מעצר עד תום ההליכים. נקבע כי מעשיו הנשנים של העורר פגעו במספר קורבנות והתפרשו על פני תקופה לא מבוטלת, וכי מדובר בפעילות שיטתית ונטולת עכבות שנועדה לנתב את כספי לקוחותיו של העורר ממקום למקום לצורך השגת רווח אישי, והכול תוך הפרת כללי האתיקה שחלים על עורכי דין בצורה גסה ומבזה. לפיכך נקבע כי העורר הינו נטול עכבות אתיים ובעל נכונות להמשיך ולבצע עבירות פליליות מהסוג שמיוחסות לו כעת. יחד עם זאת קבע בית המשפט המחוזי כי הגבלת יכולת עיסוקו של העורר בעריכת דין ויכולתו לבוא במגע עסקי-מקצועי עם לקוחות פוטנציאליים מאפשרת להסתפק במקרה דנן בחלופת מעצר שיהיה בה כדי להסיר את החשש מפני הישנות העבירות. 

 

3.          בית המשפט המחוזי קבע כי קיים חשש מובנה לשיבוש הליכי משפט, נוכח התנהלותו של העורר – שכללה זיוף מסמכים ומעילה באמון – אך מאחר שאין לעורר בנסיבות העניין מורא על המתלוננים ולא קיים פוטנציאל שהעורר ישפיע על עדותם, אין מניעה להסתפק בחלופת מעצר. כמו כן, נקבע כי קיים חשש להימלטות מאימת הדין, בהתחשב בטיב האישומים המיוחסים לעורר והעונש שבצידם. יחד עם זאת, נקבע כי חשש זה קטן במידה ניכרת נוכח מכלול הנסיבות – כאשר סכומי הכסף שצמחו לעורר עקב מעשיו אינם גבוהים דיים כדי לספק לו "תשתית בריחה" וכאשר מרכז חייו הוא בארץ וכל זיקותיו הן לארץ.

 

4.          נוכח כל האמור, קבע בית המשפט כי האיזון הראוי בין עילות המעצר המתקיימות בעניינו של העורר לבין חזקת החפות שנתונה לו בטרם הורשע בדין יושג על ידי שחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, תוך הפקדת ערבויות כספיות גבוהות במיוחד וקביעת אמצעי פיקוח שיבטיחו את הישארות העורר בחלופת המעצר. יחד עם זאת, לנוכח אופיו האופורטוניסטי וחסר העכבות של העורר, נקבע כי יש צורך לקבל תסקיר מקיף של שירות המבחן בעניינו של העורר, על מנת לבחון את הסיכון להמשכיות ביצוע העבירות ואת היכולת לתת בו אמון שישמור על תנאי מעצרו, וכן לגבי נחיצותו של איזוק אלקטרוני. בנוסף נקבע כי על העורר להיערך להפקיד בטוחה שלא תפחת מסך של 500,000 ש"ח במזומן, וכי לצורך כך יוכל העורר להציע כחלק מהבטוחה לשעבד נכסים ברי מימוש מהיר כשעבוד ראשון לטובת המדינה, כך שהבטוחה במזומן תופחת כנגד שעבוד הנכס על בסיס נוסחה מסוימת (שפורטה בהחלטה), אולם בכל מקרה לא תפחת הבטוחה במזומן מסך של 200,000 ש"ח.

 

5.          ביום 23.7.2012 התקיים דיון לפני בית המשפט המחוזי (השופט א' טובי), שבסופו ניתנה החלטה בנוגע לשחרורו של העורר לחלופת מעצר. צוין כי בתסקיר המבחן מיום 22.7.2012 נאמר שגישת העורר למעשים המיוחסים לו בכתב האישום הינה אמביוולנטית –  כאשר מחד הוא מביע מודעות למעשיו תוך הצגת עמדה ביקורתית והפגנת תחושה של בושה, ומאידך הוא נוטה להתגונן ולהציג הסברים רציונאליים תוך השלכה, הכחשה ומזעור של תוצאות מעשיו. זאת ועוד, שירות המבחן לא התרשם מקיומם של דפוסים עבריינים מושרשים באישיותו של העורר, אך קבע שקיימת נטייה להתנהגות המתאפיינת בבדיקת גבולות ונטילת סיכונים תוך התמקדות העורר בעצמו וקושי לגלות אמפטיה לקורבנות העבירה. בנוסף ציין שירות המבחן כי נפגש עם המפקחים המוצעים – אמו של העורר, אחיו ואחותו וחברו – וכי הם מודעים לנסיבות מעצרו של העורר ומבינים את משמעות תפקידם. נוכח מכלול הנסיבות העריך שירות המבחן כי רמת הסיכון להישנות מעשים דומים הינה גבוהה, אך יחד עם זאת המליץ להסתפק בחלופת מעצר ראויה, המחוזקת באיזוק אלקטרוני ובפיקוח על ידי מפקחים, על מנת להפחית את המסוכנות באופן משמעותי.

 

6.          בית המשפט קיבל את המלצת שירות המבחן והורה על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בביתו בכפר ג'ת, בתוספת איזוק אלקטרוני ובפיקוחם של שלושה מבין ארבעת המפקחים שנבדקו על ידי שירות המבחן (כאשר בית המשפט מצא את אחותו של העורר בלתי מתאימה לתפקיד מפקחת). בנוסף נקבע כי העורר יציע תוך שבעה ימים מפקח נוסף שיהיה מקובל על המשיבה. כמו כן נאסר על העורר ליצור קשר כלשהו במישרין או בעקיפין עם מי מעדי התביעה. בכל הנוגע לערובה הכספית שנקבעה בהחלטה מיום 28.6.2012, דחה בית המשפט את בקשת העורר להפחית את הערובה במזומן כך שתעמוד על סך של 100,000 ש"ח (במקום 200,000 ש"ח). בית המשפט קבע כי הערובה החלופית שהציע העורר הינה בלתי מספקת בעליל, כאשר העורר הציע לשעבד נכס שבו מתגוררות מספר משפחות והיכולת להעמידו למימוש מהיר הינה קלושה ביותר. לפיכך נקבע כי הערובה הכספית תיוותר בעינה, בהתאם להחלטה מיום 28.6.2012, כך ששווייה הכולל לא יפחת מסך של 500,000 ש"ח. כמו כן נקבע כי כל אחד מהמפקחים יחתום על התחייבות עצמית בסך של 100,000 ש"ח.

 

7.          העורר נשאר במעצר במשך כחודש ימים לאחר ההחלטה מיום 23.7.2012, כאשר בין הצדדים התנהלה התדיינות ממושכת בשאלת שוויים של הנכסים שביקש העורר להעמיד כערובה לשחרורו לחלופת מעצר. בסופו של דבר הסכימה המשיבה לקבל את חוות דעתו של שמאי מטעם העורר, בדבר שוויין של שתי חלקות קרקע אשר הוצעו על ידי בני משפחתו ואשר הוערכו על ידי השמאי בסך של למעלה מ-600,000 ש"ח, כאשר שיעבוד הנכסים הללו אמור להוות חלופה לשעבוד הסכום של 300,000 ש"ח מכלל הבטוחה הכספית שנדרשה. יחד עם זאת העורר שב ופנה לבית המשפט בבקשה להפחית את הבטוחה הכספית במזומן מסך של 200,000 ש"ח ל-150,000 ש"ח (בנוסף לשעבוד שתי חלקות המקרקעין). בהחלטה מיום 29.8.2012 נעתר בית המשפט המחוזי (השופט ר' שפירא) לבקשה, וקבע כי העורר מילא את יתר תנאי השחרור, וכי הוא נותר במעצר רק נוכח חוסר יכולתו לעמוד בתנאים הכספיים. בנסיבות אלה, ובמיוחד כאשר העורר מסוגל להעמיד בטוחות סבירות אחרות, קבע בית המשפט כי אין זה ראוי שיישאר במעצר מחמת חיסרון כיס. לפיכך נקבע כי העורר ישוחרר ממעצר למעצר בית מלא, בהתאם לתנאים שנקבעו בהחלטה מיום 23.7.2012, ככל שהדבר נוגע למפקחים ולאיזוק האלקטרוני, ובכפוף לכך שכל אחד מהמפקחים יחתום על התחייבות עצמית בסך 150,000 ש"ח (במקום 100,000 ש"ח כל אחד). באשר לתנאים הכספיים, נקבע כי העורר יפקיד 150,000 ש"ח במזומן (במקום 200,000 ש"ח) ובנוסף ישעבד את שתי חלקות המקרקעין. בנוסף נקבע כי יירשם עיקול בסך של 100,000 ש"ח על חלקת מקרקעין נוספת. בנוסף נקבע כי אחיו ואחותו של העורר יחתמו על ערבות אישית לקיום חיובי העורר בסך 150,000 ש"ח כל אחד.

 

8.          ביום 31.10.2012 התקיים דיון לפני בית המשפט המחוזי (השופט ר' שפירא) בבקשת המשיבה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ועל חילוט הבטוחות שהופקדו על ידו ועל ידי המפקחים, נוכח הפרת תנאי השחרור. בבקשה טענה המשיבה כי העורר הפר את האמון שניתן בו והפר את תנאי השחרור, עת יצא את גבולות הכפר ג'ת והופיע למספר דיונים לפני בית משפט השלום בחדרה (כעורך דין שמייצג לקוח), וזאת בזמן שאושרו לו "חלונות יציאה" לצורך טיפולי שיניים בבאקה אל גרבייה. עוד נטען כי בניגוד להודעת העורר לבית המשפט על תוכנית ארוכה של טיפולי שיניים שלטענתו נקבעו מראש בטרם מעצרו, התברר למשיבה מבדיקה שנערכה למול רופאת השיניים כי העורר מעולם לא טופל אצלה ולא התייצב לטיפולי שיניים במועדים שנטענו על ידו. עוד נטען כי בניגוד לתנאי השחרור, העורר ממשיך לעסוק בעריכת דין ולייצג לקוחות בבית משפט.

 

9.          בהחלטה מיום 1.11.2012 קבע בית המשפט כי המשיב הפר את תנאי השחרור שכללו, בין היתר, איסור להגיע לחדרה, איסור לעסוק בעריכת דין ואיסור על יצירת קשר עם עדי התביעה. בית המשפט קבע כי אין חולק שהעורר הפר את תנאי המעצר, כאשר מהראיות שהוצגו לו עולה כי העורר הגיע לחדרה במספר הזדמנויות, פעל כעורך דין וייצג את אחיו בהליכים פליליים, הופיע בבית המשפט, קיים פגישות עם מערך התביעות המשטרתי, קיים פגישות עם לקוחות במשרדו, וכל זאת תוך הפרת תנאי השחרור. עוד נקבע כי העורר ביקש לצאת במועדים שונים לטיפולי שיניים, אך מהראיות עולה כי במועד זה העורר כלל לא טופל אצל רופאת השיניים וכי הוא ניצל את "חלונות היציאה" על מנת להופיע בבית משפט ולייצג לקוחות. בית המשפט קבע כי הפרת תנאי השחרור במקרה זה הינה חריגה בנסיבותיה, כאשר לא מדובר בהפרה חד-פעמית בהיסח דעת אלא בהפרה סדרתית שלוותה בתכנון מוקדם ובמצגים שקריים, תוך הצגת בקשות מרמה לפרקליטות ולבית המשפט – בהן הוא מבקש אישור יציאה לצרכים רפואיים או לצרכי ניהול הגנתו – ותוך ניצול ההיתר שניתן לעורר לביצוע פעולות שנאסרו עליו במפורש. נקבע כי בנסיבות העניין לא ניתן ליתן אמון בעורר שהפר ביודעין, במחשבה תחילה ובתכנון מוקדם את האמון שנתן בו בית המשפט. מעבר לכך הודגש כי בית המשפט ראה בעיסוקו של העורר כעורך דין ובהגעתו למשרדו בחדרה את מוקד המסוכנות שלו כלפי הציבור וכי מעשיו של העורר מוכיחים כי חלופת המעצר, על כל התנאים וההגבלות שנקבעו בה, אינה מאיינת את המסוכנות שנשקפת ממנו. לבסוף הורה בית המשפט על חילוט סך של 75,000 ש"ח מהכספים שהופקדו כערובה, כאשר יתרת הכספים ושאלת הערבויות של המפקחים יידונו בהמשך, לאחר שתסתיים חקירת המפקחים.

 

נימוקי הערר

 

10.        לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד מ' כרמל – אין מחלוקת שהעורר הפר במספר הזדמנויות את תנאי השחרור לחלופת מעצר. יחד עם זאת, טוען העורר כי בהחלטת בית המשפט המחוזי נפלו שתי טעויות שמצדיקות התערבותו של בית משפט זה. ראשית, נטען כי בית המשפט היה צריך לבחון את חלופת המעצר החדשה שהציע העורר, אשר כוללת את הורי אשתו שמוכנים לפקח עליו בצורה הדוקה בכל שעות היממה. עוד נטען כי בית המשפט לא התייחס להצעת העורר לפנות ללשכת עורכי הדין לשם התליית רישיונו עד תום ההליכים כנגדו, כך שתחסם אפשרות כלשהי שהעורר ימשיך לייצג לקוחות בבית משפט. נטען כי בית המשפט לא התייחס להתנצלותו על מעשיו ולהסברים שנתן להפרת תנאי השחרור, ובראשם לטענתו כי פעל מתוך מצוקה אישית ומשפחתית וחש חובה לעזור לאחיו כיוון שהרגיש אשם בגין מעצרו. בנוסף נטען כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לעובדה שהעורר שהה במעצר של 10 ימים עד למתן ההחלטה בעניינו ביום 1.11.2012 וכי כניסתו החוזרת אל בין כותלי בית הסוהר חידדה עבורו את גבולות המותר והאסור. העורר מפנה לפסיקה של בית משפט זה, שבה נדונו מקרים של נאשמים שהפרו את תנאי השחרור לחלופת מעצר וניתנה להם "הזדמנות נוספת", וזאת על אף שהעבירות שיוחסו להם היו חמורות מהעבירות המיוחסות לעורר. עוד נטען כי משפטו של העורר צפוי להיות סבוך וארוך, וכי לעורר ישנה הגנה משמעותית בחלק מהאישומים, ולפיכך אין הצדקה להחזיקו במעצר זמן רב אך ורק בשל חוסר יכולתו לעמוד בתנאי השחרור שהוטלו עליו. שנית, נטען כי בית המשפט שגה עת הורה בשלב זה על חילוט סך של 75,000 ש"ח מהבטוחה, כאשר ראוי היה להמתין עם מתן ההחלטה בשאלת חילוט הערבות, עד להשלמת החקירה בדבר הפרת תנאי השחרור (אשר אין חולק שטרם הסתיימה). נטען כי המקום לדון בשאלת חילוט הערבות הינו במסגרת כתב אישום שיוגש בגין ההפרה. בנוסף נטען כי גם אם היה מקום לחילוט בשלב זה, הרי שניתן היה להסתפק בסכום נמוך יותר וכי בנסיבות העניין מדובר בהחלטה בלתי מידתית.

11.        לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד נ' פינקלשטיין – יש לדחות את הערר. המשיבה מתנגדת בתוקף לטענות העורר ומדגישה את הפער שבין האמון שנתן בית המשפט בעורר לבין ההפרה הבוטה של תנאי השחרור על ידו. נטען כי חומר הראיות מעיד על הפרה גסה ושיטתית. עוד נטען כי נוכח העובדה שהעבירות המיוחסות לעורר בוצעו במסגרת עיסוקו כעורך דין – ונוכח קביעתו הברורה של בית המשפט המחוזי שהמסוכנות שנשקפת מהעורר נוגעת לעיסוק זה, ומכאן ההוראה בדבר איסור העיסוק בעריכת דין במהלך תקופת השחרור לחלופת מעצר – יש לראות בהגעתו של העורר לבית משפט השלום בחדרה במספר הזדמנויות והופעתו לפני בית המשפט כעורך דין שמייצג לקוחות כהפרה חמורה שאינה מאפשרת לתת בו אמון כלשהו. אשר לסוגיית חילוט הערבויות,  נטען כי החלטת בית המשפט הינה מידתית ואין מקום להתערב בה, כשמשמעות ההחלטה הינה חילוט מחצית מהסכום שהופקד כערבות במזומן באופן שמשקף את חומר הראיות שנאסף עד לאותו מועד במסגרת החקירה בדבר הפרת תנאי השחרור ושהוצג לבית המשפט. לבסוף נטען כי התנהלות העורר הינה חמורה ביותר ופוגעת באפשרות שבתי המשפט ייתנו אמון בנאשמים וברצונם לקיים את תנאי השחרור, ולפיכך צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו למצות את הדין עם העורר ולא להקל עימו.  

 

דיון והכרעה

 

12.        לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ובהחלטותיו של בית המשפט המחוזי בעניין מעצרו של העורר, ולאחר ששמעתי את טענות באי כוח הצדדים בדיון שהתקיים לפני, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

 

13.        כידוע, חוק המעצרים מחייב את בית המשפט, כאשר הוכחו לבית המשפט קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, לשקול האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים). תפקידו העיקרי של מוסד השחרור בערובה ובתנאים הינו לשמש אמצעי חלופי למעצרו של אדם מאחורי סורג ובריח עד לסיום משפטו, תוך הגשמת התכלית שבבסיס המעצר על ידי שימוש באמצעי מידתי יותר שפגיעתו בחירות האישית של הנאשם פחותה, והכול תוך שימת לב לכך שלנאשם עומדת חזקת החפות עד לסיום משפטו [ראו, למשל: בש"פ 980/12 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.2.2012) בפסקה 14 והאסמכתאות המאוזכרות שם (להלן: עניין פלוני)].

 

14.        הלכה ידועה היא כי ביסודו של עיקרון השחרור בערובה עומד האמון שנותן בית המשפט בנאשם [ראו, למשל: בש"פ 7853/12 אלעואדרה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.11.2012) בפסקה 20 והאסמכתאות המאוזכרות שם (להלן: עניין אלעואדרה)]. אלא שמדובר באמון זהיר ביותר, שהרי בית המשפט מתנה את השחרור לחלופת מעצר בתנאים ובערובה. כאשר מנצל הנאשם לרעה את השחרור לחלופת המעצר ומפר את האמון שנתן בו בית המשפט – אם בדרך של ביצוע עבירה נוספת ואם בדרך אחרת – רשאי בית המשפט להורות על מעצרו ולהורות על חילוט הערבויות. ודוק, מעצרו של הנאשם בשלב זה מבוסס על עילת מעצר עצמאית הקבועה בסעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים, אשר עומדת על רגליה שלה ללא קשר לשאלה אם ממשיכות להתקיים עילות המעצר האחרות הקבועות שם [ראו, למשל: בש"פ 7364/09 מדינת ישראל נ' אדרי (טרם פורסם, 17.9.2009) בפסקה 7]. ודוק, מקום שבו מתברר לבית המשפט כי הנאשם מפר את האמון שנתן בו, לא ימהר בית המשפט לשוב וליתן אמון בנאשם, מתוך הבנה ש"סלחנות מוגזמת" מצד בית המשפט להפרות של תנאי הערובה תעודד בעקיפין הישנות של ההפרות ותפגום ביעילותו של מוסד השחרור בערובה [ראו פסקה 15 בעניין פלוני והאסמכתאות המאוזכרות שם].

 

15.        נוכח האמור לעיל, לא מצאתי שבנסיבות העניין קיים טעם להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר. בית המשפט בחן את הראיות שהובאו לפניו בעניין הפרת תנאי השחרור וקבע כי לא מדובר בהפרה חד-פעמית אלא בהפרה סדרתית שלוותה במצגים שקריים מצד העורר כלפי הפרקליטות ובית המשפט, ואשר מעידה על מחשבה תחילה ועל תכנון מוקדם. נוכח קביעה זו – אשר מבוססת על חומר הראיות שהובא לפני בית המשפט המחוזי – סבורני כי צדק בית המשפט בקובעו שיש לעצור את העורר מחדש. איני רואה צורך לחזור על רשימת ההפרות שצוינה בהחלטת בית המשפט המחוזי ושאת תמציתה הזכרתי בפסקה 9 לעיל. הנמקתו של בית המשפט מקובלת עלי במלואה ואוסיף כי סבורני שהתנהלותו של העורר בנסיבות העניין אינה מהווה "רק" פגיעה באמון שנתן בו בית המשפט אלא מעידה על זלזול מוחלט בבית המשפט, ולפיכך מחייבת תגובה ברורה ונוקשה בבחינת "מסר ברור וחד משמעי למשוחררים לחלופת מעצר" [כדברי השופט א' שהם בעניין אלעואדרה]. מעבר לפן ההרתעתי-חינוכי הכללי, יש לזכור כי הפרת תנאי השחרור בנסיבות אלה "מקימה לתחייה" גם את אחת מעילות המעצר האחרות שמתקיימות בעניינו הספציפי של העורר – המסוכנות הנשקפת מהמשך עיסוקו של העורר כעורך דין פעיל, בין אם יותלה רשיונו ובין אם לאו. הנה כי כן, במכלול הנסיבות יש לדחות את הערר בכל הנוגע להחלטת בית המשפט לעניין המשך מעצרו של העורר.

16.        אשר לסמכותו של בית המשפט לפי סעיף 51 לחוק המעצרים להורות על חילוט הערבויות, כולן או חלקן, עקב הפרת תנאי השחרור, הרי שמדובר בסמכות רחבה של הערכאה הדיונית אשר הינה מטבעה תלוית נסיבות [ראו, למשל: פסקאות 16-15 בעניין פלוני; ע"פ 6978/09 מטודי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.3.2010) בפסקאות 13-11 (להלן: עניין מטודי); פסקה 22 בעניין אלעואדרה]. חילוט הערבות מבהיר לנאשם הספציפי – ומאותת לציבור הנאשמים בכלל – כי ישנו "מחיר" להפרת תנאי השחרור ולהפרת האמון שנתן בו בית המשפט. מעת שקובע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להפרת תנאי השחרור קמה הסמכות להורות על חילוט הערבויות, כולן או חלקן. אין לקבל את טענת העורר כי יש להמתין תמיד עם ההחלטה בנוגע לחילוט עד לתום ההליך הפלילי שיינקט כנגדו בגין הפרת הוראה חוקית, משל היה מדובר בחילוט "על תנאי". לטענה זו אין אחיזה בסעיף 51 לחוק המעצרים וקבלתה ככלל גורף תחליש במידה רבה את מוסד השחרור בערובה [השוו לדבריי בפסקה 16 לעניין פלוני].

 

             אשר לטענת "מידתיות" החילוט, לפיה בית המשפט החמיר יתר על המידה בקובעו שיחולט סך של 75,000 ש"ח, אכן אין לכחד כי סכום החילוט במקרה דנן הינו סכום נכבד. יחד עם זאת, בנסיבות העניין – כאשר מדובר בהפרה סדרתית ובוטה של תנאי השחרור; כאשר מדובר בחילוט חלקי בלבד; וכאשר מדובר בסמכות ששיקול הדעת שבצידה הינו רחב – סבורני כי מדובר בהחלטה מידתית ומאוזנת שאין מקום להתערב בה על דרך של הפחתת סכום החילוט. אשר לטענה כי הכספים שחולטו אינם כספי העורר אלא כספים שאספו בני משפחתו, אשר הסתמכו על דברי העורר כי מעשיו מותרים ואינם חורגים מתנאי השחרור, אין בידי לקבלה. כבר נאמר בעבר כי התחקות אחר מקורות הפיקדון תוך מתן זכות טיעון לכל אחד מהמסייעים להפקדה אינה נכונה עיונית והינה בעייתית מבחינה פרקטית [ראו פסקה 10 לעניין מטודי]. ודוק, ערבויות המפקחים במקרה דנן טרם חולטו בשלב זה, עד לסיום החקירה בנוגע להפרת תנאי השחרור [ראו והשוו לעניין חילוט ערבויות מפקחים בנסיבות שבהן מדובר בהפרות חמורות: בש"פ 7924/11 לוין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.6.2012); בש"פ 8163/12 אלון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.11.2012)].

 

17.        סוף דבר; הערר נדחה.

 

           ניתנה היום, ‏י"ד כסלו תשע"ג (28.11.2012).

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12083960_W01.doc   אב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il