עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8318/11

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

1.             אביו של המבקש, שנפטר בשנת 1997, התגורר בדירת מגורים בקומת הקרקע בבניין ברחוב יבנאל בתל אביב (להלן: הדירה), שהיה בבעלות משותפת של האב ושל אחיו ואחיותיו של האב. לאחר מותו של האב, הגישה דודתו של המבקש (שעיזבונה הוא המשיב 2 לבקשה דנן) – היא  הבעלים של מרבית הנכס – כתב תביעה נגד המבקשים (המבקש וזוגתו), שבגדרו עתרה לסילוק ידם מהדירה. בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא א' גולדין) קבע בפסק-דינו מיום 1.3.2002, כי המבקש הוא דייר מוגן בדירה, שכן אביו היה דייר מוגן בה וזכויות אלה הוסבו לו כדין. בפסק-דין זה הורה בית המשפט למבקש לפנות חדר נוסף שהחזיק בקומת הקרקע.

 

2.             בחודש דצמבר 2003, הגישו המשיבים תביעת חדשה, שבה טענו כי קיימת עילת פינוי בגין אי תשלום דמי השכירות המוגנת, בנוסף עתרו המשיבים לחייב את המבקשים לבצע עבודות בינוי והריסה לשם החזרת המצב בנכס לקדמותו. בית משפט השלום (כב' השופט צ' דותן) דחה את התביעה לפינוי הדירה. בפסק הדין נקבע כי אכן קמה עילת פינוי נגד המבקשים מכוח דיני הדיירות המוגנת בגין אי תשלום דמי השכירות, אך אין מקום ליתן סעד של פינוי, בשל דיני השיתוף במקרקעין, שכן המבקש הוא גם בעלים במושע בנכס. בצד האמור, חייב בית משפט השלום את המבקשים לבצע עבודות בינוי לצורך החזרת המצב לקדמותו וחייב אותם בתשלום דמי השכירות המוגנת ודמי שימוש ראויים. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' שנלר, ק' ורדי ור' לבהר-שרון) קיבל את ערעור המשיבים על פסק הדין, ופסק כי לא היה מקום לקביעה כי אין לפנות את המבקש בשל דיני השיתוף במקרקעין. בית המשפט המחוזי קבע אפוא כי קיימת עילה לפינוי הדירה, והחזיר את הדיון בתיק לבית משפט השלום, לשם בחינה אם עומדת למבקשים הגנת סעד מן הצדק (לפי סעיף 132 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972), שיש בה כדי למנוע את פינויים מהדירה. על פסק דין זה לא הוגשה בקשת רשות לערער.

 

3.             בית משפט השלום  בהרצליה (כב' השופט צ' דותן) קבע כי המבקשים אינם זכאים לסעד מן הצדק והורה על פינויים מהנכס. בפסק הדין נמצא כי המבקשים התחילו לשלם את דמי השכירות רק בחודש מאי 2006, וגם אז, לא שילמו אלא את החוב בגין התקופה שלאחר הגשת התביעה השנייה לפינוי (משנת 2003). עוד נקבע כי אין בטענות המבקשים כי שילמו את החוב כולו בשלב מאוחר יותר, כדי לסייע להם. המבקשים – כך נקבע – נמנעו מתשלום דמי השכירות, גם לאחר שהמשיבים פנו אליהם ואף אחרי שניתן פסק דין שקבע כי הם דיירים מוגנים. טענותיהם הנוספות של המבקשים – כי אין להם דירת מגורים אחרת וכי מצבו הרפואי של המבקש רע – נדחו, בהיעדר תשתית עובדתית מספיקה.

 

4.             בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' שנלר, ק' ורדי ור' לבהר-שרון) דחה את ערעור המבקשים על פסק הדין. ראשית, נדחתה בקשת המבקשים להוספת ראיות, שבגדרה עתרו להציג לפני ערכאת הערעור מסמכים הקשורים לתשלום חובות העבר, אישורים ביחס למצבו הרפואי של המבקש ואישורים בדבר זכויותיו של המבקש במקרקעין. לגופם של דברים, סבר בית המשפט המחוזי כי התנהגותם של המבקשים לקתה בחוסר תום לב, שכן הם נמנעו מתשלום דמי השכירות במשך תקופה ארוכה, על אף שידעו כי הם מחויבים לעשות כן. עוד נקבע כי המבקשים לא הציגו תשתית עובדתית בדבר מצבם הכלכלי, מה גם שהמבקש הוא בעלים במשותף של המקרקעין שעליהם נמצא הנכס, ומימוש זכויותיו אלו יכול לאפשר לו למצוא דיור חלוף. לפנים משורת הדין, דחה בית המשפט את מועד פינוי הדירה ליום 31.12.2011.

 

5.             מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה נטען כי נפלו טעויות רבות בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. בין היתר, נטען כי העיכוב בתשלום דמי השכירות הוא של שנתיים חצי בלבד, ולא של תשע שנים כפי שנקבע בפסק הדין נושא הבקשה. עוד נטען כי המבקשים כלל לא ידעו כי עליהם לשלם דמי שכירות, שכן אביו המנוח של המבקש – כך נטען – לא היה מחויב בתשלום דמי שכירות. על כל פנים, נטען כי גם דמי השכירות בגין תקופת העבר שולמו זה מכבר למשיבים, שהסכימו לקבלם ללא כל התנגדות. בצד האמור, טוענים המבקשים כי מצבם הכלכלי קשה וכי מצבו הבריאותי של המבקש בכי רע. כמו-כן, הדירה המדוברת היא דירת המגורים היחידה להם ולשני ילדיהם הקטינים. נוכח האמור, נטען כי גם אם קמה עילת פינוי, היה מקום ליתן סעד מן הצדק ולא לפנות את המבקשים וילדיהם מהדירה.

 

           בנוסף, שבים המבקשים ומדגישים כי המבקש הוא בעלים במשותף של 7/64 מהנכס כולו. לעובדה זאת, לשיטתם, יש נפקות כפולה לענייננו. ראשית, מכוח בעלותו בחלק מהנכס הוא זכאי גם לנתח מהרווחים שמפיקים המשיבים מהשכרת דירה נוספת בנכס. לכן, היה מקום לאפשר לו לקזז את חלקו ברווחים מדמי השכירות המוגנת שבהם חויב. לשיטתו, לו הייתה מתקבלת טענת הקיזוז, הרי שדמי השכירות המוגנת שולמו אף ביתר. בנוסף, נטען כי בעלותו בחלק בלתי מסוים של הנכס צריכה להקנות לו גם זכויות שימוש עצמי בדירה, ולכן יש בכך כדי למנוע את פינויו.

 

6.             המשיבים סומכים ידיהם על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי וסבורים כי אין מקום לתת רשות ערעור בנסיבות העניין, שכן הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה.

 

           לטענת המשיבים, בדין נדחתה בקשת המבקשים לסעד מן הצדק, שכן הם פונים לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים. לדבריהם, המבקשים לא ביצעו את החובות שנקבעו בפסקי הדין הקודמים שניתנו בעניינם, כגון פינוי מחסן שעליו השתלטו וביצוע עבודות בנייה להחזרת המצב לקדמותו. עוד נטען כי התנהלות המבקשים לקתה בחוסר תום לב, בכך שנמנעו מתשלום דמי השכירות המוגנת, ואף לא עשו כן לאחר שניתנו פסקי הדין בעניין זה. עוד נטען כי המבקשים לא הציגו תשתית עובדתית כלשהי לתמיכה בבקשתם לסעד מן הצדק. בצד האמור, עומדים המשיבים על מגמת צמצום ההגנה על הדיירות המוגנת נוכח ההכרה בחשיבות זכות הקניין כזכות חוקתית, וטוענים כי אין להרחיב את הגנת הסעד מן הצדק (שהיא החריג), לנסיבות שבהן אין הצדקה עניינית לעשות כן.

 

           אשר לטענות המבקשים בדבר זכותם למגורים בדירה מכוח דיני השיתוף במקרקעין וטענת הקיזוז, נטען כי אלה הוכרעו בפסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי משנת 2009, שעליו לא הוגש ערעור.

 

7.             לאחר שבחנתי את הבקשה והתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. ראשית יובהר, כי הקביעה בדבר קיומה של עילה לפינוי המבקשים מהדירה לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר (בגין אי תשלום דמי השכירות), הפכה חלוטה לאחר שהמבקשים לא ביקשו לערער על פסק-דינו הראשון של בית המשפט המחוזי (השוו: רע"א 8629/08 עטר נ' אשל, פסקה 6 לפסק-דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (לא פורסם, 5.10.2011)). משכך, שאלת זכאותו של המבקש להתגורר בנכס מכוח דיני השיתוף במקרקעין או שאלת עמידתו בתשלומי דמי השכירות (טענת הקיזוז), אינן עומדות לפנינו בשלב זה. במוקד ההכרעה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי נושא בקשה זו, עמדה שאלת זכאותם של המבקשים לסעד מן הצדק. ככלל, "הכרעה בעניין מתן סעד מן הצדק, שהוא ביסודו סעד שבשיקול דעת, נעוצה ושלובה בנסיבות העובדתיות המיוחדות של המקרה הנדון, ובאיזון בין שיקולים נוגדים שונים הכרוכים בו. אופן יישומם של העקרונות המשפטיים על נסיבותיו העובדתיות של מקרה נתון אינו מן הדברים המצדיקים דיון בפני ערכאה שלישית" (רע"א 2348/04 נאות רבקה חברה למסחר ולהשקעות בע"מ נ' גדעון לוי (לא פורסם, 6.6.2005)). בנסיבות העניין, לא מצאתי הצדקה לחרוג מכלל זה. בית משפט השלום מצא כי המשיבים נמנעו מתשלום דמי השכירות, גם לאחר שהיה ברור לכל כי עליהם לשלמם. בית המשפט המחוזי – בפסק-דין מפורט – דחה את השגותיהם של המבקשים. הנה כי כן, עניינם של הצדדים נשמע והוכרע על-ידי שתי ערכאות, בהחלטות מנומקות. על אף שלא ניתן להקל ראש בתוצאה האופרטיבית של החלטות אלה – פינוי המבקשים מדירת מגוריהם – אין בכך בלבד כדי להצדיק דיון בבקשה ב"גלגול שלישי".

 

           הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, ‏י"ח בכסלו התשע"ב (‏14.12.2011).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11083180_M04.doc   יב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il