עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8089/12

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

תאריך הישיבה:                     י"ג בכסלו התשע"ג (27.11.12)

בשם העורר:                          עו"ד מיכאל עירוני

בשם המשיבה:                       עו"ד יעל שרף

 

 

1.             לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (מפי כב' השופט י' נועם), בתיק מ"ת 45342-09-12, מיום 28.10.2012, בגדרה נעצר העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

 

 

עובדות כתב האישום שהוגש נגד העורר

 

 

2.             נגד העורר, ושלושה נאשמים נוספים, הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, המגולל מסכת של שני אישומים, להלן תמציתם:

 

 

א.          האישום הראשון בכתב האישום – נטען כי ביום שאינו ידוע במדויק, בחודש מאי 2012, במהלך הלילה, עבד יובל ועקנין, חברו של הנאשם 4 בכתב האישום (להלן: יובל) יחד עם איתמר דיין (להלן: איתמר), במשרד חברת סולר בבעלות משפחתם של הנאשמים 3 ו-4 בכתב האישום ובידיעתם (להלן: המשרד). למחרת היום, חשדו הנאשמים 3 ו-4 כי במהלך אותו לילה עישנו יובל ואיתמר סמים במשרד וגנבו ממנו מעטפה ובה סכום של כ- 3,000 ₪.

 

           על רקע חשדם זה, פנו הנאשמים 3 ו-4 לעורר על מנת שייסע להם לטפל בנושא, והשלושה ביקשו ממוטי דיין, בן דודו של איתמר (להלן: מוטי) כי יאמר לאיתמר להגיע לביתו של מוטי. כאשר הגיע איתמר ברכבו לאזור החניה בסמוך לביתו של מוטי, חיכו לו בחניה הנאשמים 3 ו-4 והעורר, ומוטי הצטרף אליהם אף הוא. הנאשמים 3 ו-4 והעורר חסמו את רכבו של איתמר ברכבם, העורר ירד מהרכב, פנה אל איתמר וביקש ממנו לפתוח את דלת הרכב. איתמר שאל את העורר מי הוא והעורר השיב כי "אתה היית אצלי [ביום] שבת במשרד ואני רוצה לדעת מה היה שמה" והוסיף כי "אל תדאג מוטי בדרך לפה, אין לך ממה לפחד. תפתח לי את הדלת". כאשר פתח איתמר את הדלת, התיישב העורר ברכבו, הניח יד על גרונו, חנק אותו ושאל אותו "איפה הכסף שגנבת לי מהמשרד?". איתמר השיב שאינו יודע על מה הוא מדבר וכי לא גנב דבר. לאחר מכן, הושיט העורר את ידו לעבר כיסו של איתמר ובדק האם יש שם מזומנים. איתמר ניסה למנוע ממנו לעשות זאת באמצעות ידו, אך העורר הזיז את ידו של איתמר בכוח, ולקח מכיסו סכום של 18,000 ₪. לאחר שערך העורר חיפוש ברכבו של איתמר, במטרה למצוא כסף נוסף, אמר לו העורר כי הוא שילם את חלקו, וכי את השאר יובל יישלם.

 

           לאחר מכן, דרשו הנאשמים 3 ו-4 והעורר מאיתמר לנסוע ברכב למשרד על מנת להציג בפניו את שצולם במצלמות האבטחה במשרד. במהלך הנסיעה, אמר העורר לאיתמר: "אתה לא מקבל ממני מכות רק בגלל דוד שלך מוטי". עם הגיעם למשרד, הורה העורר לנאשמים 3 ו-4 לכבות את מצלמות המשרד כדי שלא יהיה תיעוד להבאת איתמר למקום. העורר הראה לאיתמר סרט וידאו בו נראים הוא ויובל במשרד כשהם מסיטים את המצלמה הצידה. לאחר שאיתמר הכחיש את דבר גניבת הכסף וביקש כי כספו יוחזר, הורה לו העורר להתקשר ליובל ולקרוא לו לבוא למקום. איתמר שוחח עם יובל, לאחר שהובטח לו כי לא ינהגו כלפיו באלימות, וביקש ממנו להגיע למקום. משהעורר נוכח לדעת כי יובל מתחמק מהגעה למקום, הוא לקח את מכשיר הטלפון מידו של איתמר ואמר ליובל "יש לך 10 דקות לבוא לפה".

 

           בסמוך לאחר מכן, הגיע יובל למשרד, ונשאל על-ידי העורר לגבי הגניבה לכאורה של הכסף. לאחר שיובל הכחיש את גניבת הכסף וביקש כי כספו של איתמר יוחזר, אמר העורר לנאשם 4: "לך תביא אלה מבחוץ". הנאשם 4 נתן למוטי 1,500 ₪ על מנת שייקח את איתמר לגמילה ומוטי לקח את איתמר מהמשרד. לאחר מכן, החלו הנאשמים 3 ו-4 והעורר להכות את יובל במשרד.

 

            על יסוד עובדות האישום הראשון, הואשם העורר בעבירה של שוד, לפי סעיפים 402(א) ו-402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ובעבירה של תקיפה בחבורה, לפי סעיף 379 ו-382(א) לחוק העונשין.

 

ב.          האישום השני בכתב האישום – נטען כי הנאשם 2 שימש כשליחם של העורר ואחיו גיא ואמיר (להלן: האחים אילוז) בגביית דמי חסות מכספי הימורים בירושלים. במהלך חודש אפריל 2012, או בסמוך לכך, ניהלו אלברט בבחנוב (להלן: בבחנוב) ויוסי מנציקובסקי (להלן: מנציקובסקי) עסק של הימורי קלפים במקומות שונים בירושלים. בכתב האישום נטען כי באחד ממפגשי ההימורים באותה תקופה, הופיע הנאשם 2 בשליחות האחים אילוז ואמר לבבחנוב ומנציקובסקי "אם הם רוצים שהכל יהיה בסדר ושאף אחד לא יפגע בהם" הם צריכים לשלם לו כסף; וכן, אם לא יעשו מה שצריך "יהיו בעיות עם האחים"; וכי הם "לא יכולים לעשות משחקים בלי אישור שלו ושל חבריו"; ועוד הוסיף כי הם חייבים כסף לאחים אילוז.

 

           בעקבות שיחה זו, התקיים מפגש בין האחים אילוז והנאשם 2 מצד אחד לבין האנשים שנשלחו על-ידי בבחנוב ומנציקובסקי מהצד האחר, במלון "קראון פלזה" בירושלים, בו הובהר כי על כל משחק של הימורי קלפים שבבחנוב ומנציקובסקי יקיימו עליהם לשלם 500 ₪ לאחים אילוז. בבחנוב ומנציקובסקי שילמו לאחים אילוז עבור שישה משחקים, 500 ₪ בכל פעם.

 

           בשל התנהגות פרועה ואלימה של הנאשם 2 במהלך המשחקים, נפגש בבחנוב עם העורר. בפגישה זו אמר בבחנוב לעורר כי הוא לא מוכן שהנאשם 2 יגיע יותר למשחקים, משום שהוא מפחיד את המשתתפים, וביקש כי הוא יגיע אך ורק לאיסוף הכסף עבור האחים אילוז. העורר הסכים לבקשה, והציע כי בבחנוב ומנציקובסקי ישלמו סכום חודשי קבוע של 2,000 ₪ לאחים אילוז במקום תשלום תמורת כל משחק, ובבחנוב הסכים לכך, בתנאי שהנאשם 2 לא יהיה מעורב בעניין. עוד סוכם, כי תתקיים פגישה נוספת בין בבחנוב, העורר והנאשם 2, אך זו לא התקיימה. כמו כן, למפגש הימורים נוסף שארגנו בבחנוב ומנציקובסקי, הופיע פעם נוספת הנאשם 2. עקב כך, נפגשו העורר ובבחנוב, לבקשתו של האחרון. בבחנוב הופיע לפגישה עם שון אבייב, המועסק על-ידי בבחנוב (להלן: אבייב) והשניים סיפרו לעורר על התנהגותו של הנאשם 2 במשחקים, ועל כך שהנאשם 2 מתנהג כאילו הוא "בעל הבית" ולא העורר. בתגובה, השיב העורר לבבחנוב שהוא ידאג "לזיין" את הנאשם 2, ו"לחתוך לו את הזין ולהכניס לו לפה ולתפור". באותו ערב, בעקבות פניית בבחנוב לעורר, התקשר הנאשם 2 לבבחנוב, צעק עליו ואיים עליו ש"יזיין אותו". לאחר מכן, התקשר בבחנוב לעורר, והעורר השיב לו שהכל בסדר ושבבחנוב אינו חייב לו עוד כסף.    

 

            על יסוד עובדות האישום השני, הואשם העורר בעבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין.

 

הבקשה למעצר עד תום הליכים

 

 

3.             בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את ארבעת הנאשמים בכתב האישום, ובכללם את העורר, עד תום ההליכים המשפטיים בעניינם. בבקשה נטען, כי ברשות המבקשת ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לנאשמים בכתב האישום, לרבות, עדויות המתלוננים ועדים, המספרים את אשר אירע. לטענת המשיבה, נגד הנאשמים קמה חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), שעניינה "עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם". כן נטען, כי נגד הנאשמים קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש כי הנאשמים יסכנו את ביטחונו של הציבור. עוד טענה המשיבה, כי נגד הנאשמים קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי, מאחר שקיים יסוד סביר לחשש שאם ישוחררו ממעצר ינסו לשבש את הליכי המשפט נגדם.

 

           בבקשה צויין, כי לעורר עבר פלילי הכולל, הרשעה משנת 1997 בגין עבירות ניסיון לגרימת מות אדם, חטיפה, קשירת קשר לפשע ותקיפה בתנאים מחמירים, בגינה ריצה 12 שנות מאסר; הרשעה משנת 1999 בעבירות שעניינן תקיפת עובד ציבור, בגינן הוטל עליו מאסר על תנאי; הרשעה משנת 1999 בעבירות סמים, בגינן הוטלו עליו שנתיים מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופסילת רישיון נהיגה.

 

בנסיבות דנן, ביקשה המשיבה, כי בית המשפט יורה על מעצרם של הנאשמים, ובכלל זה העורר, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

 

החלטת בית משפט קמא

 

4.             ביום 2.10.2012, ניתנה החלטתו של בית משפט קמא בעניינם של הנאשמים, בגדרה נקבע כי הנאשמים 3 ו-4 ישוחררו לחלופת מעצר ארעית, עד לקבלת תסקיר מעצר בעניינם. אשר לעורר ולנאשם 2, נקבע כי הם ימצאו במעצר, עד לקבלת תסקיר מעצר אודותם.

 

             במסגרת אותה החלטה, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי "יש בחומר החקירה ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעתם של המשיבים [הנאשמים] בעבירות המיוחסות להם בשני האישומים", וציין כי עוצמת הראיות בעניינם של המשיבים 3 ו-4 חלשה במעט, ביחס לעוצמת הראיות לגבי העורר והנאשם 2. בית משפט קמא קבע, כי די בגרסתם של איתמר, אשר נתמכה בעדויות נוספות לעניין עצם קיום המפגשים ברכב ובמשרד, כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירות המיוחסות לנאשמים באישום הראשון. אל זאת מתווסף חומר הנוגע לתחקור בעל פה שנערך ליובל, בו טען כי הוכה על-ידי העורר ו"אדם נוסף שהיה בחדר". עוד נקבע כי התשתית הראייתית לעניין האישום השני מבוססת על הודעותיהם בכתב של בבחנוב, מינצקובסקי ואבייב.

 

             אשר לעילת המעצר כנגד הנאשמים, נקבע, כי זו מתגבשת מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, לנוכח קיומו של יסוד סביר לחשש כי הנאשמים יסכנו את ביטחון הציבור. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי על חשש זה למדים אנו מאופי העבירות המיוחסות לנאשמים. בית המשפט סבר, כאמור, כי ניתן להפיג את הסיכון הנשקף מהנאשמים 3 ו-4 לביטחון הציבור באמצעות חלופת מעצר בית מלא, וזאת שעה שאיש מהם לא הופלל באופן ישיר במעשה אלימות קונקרטי באירוע השוד והתקיפה, וכאשר הם נעדרי עבר פלילי. מאידך גיסא, קבע בית המשפט, כי הסיכון הנשקף מצד העורר והנאשם 2 הוא ממשי ומוגבר, וזאת שעה שהעורר נקט אמצעי אלימות כלפי איתמר במהלך השוד וכלפי יובל בעת התקיפה במשרד; כאשר התנהלותו באירועי הסחיטה והאיומים הנדונים באישום השני, מצביעה על תעוזה עבריינית ומסוכנות לשלום הציבור; ובשים לב להרשעותיו הקודמות של העורר.

 

             על יסוד האמור לעיל, קבע בית המשפט, כי שאלת חלופת המעצר בעניינם של העורר והנאשם 2 תידון ותוכרע רק לאחר קבלת תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן.

 

5.             ביום 22.10.2012, התקבל תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן, בעניינו של העורר. שירות המבחן התרשם, כי לאור עברו הפלילי של העורר נראה כי במצבים בהם הוא חש כי פוגעים בכבודו, הוא עלול לנהוג באימפולסיביות, באלימות, ומבלי שהוא שם לנגד עיניו גבולות. שירות המבחן העריך, כי נשקפת מסוכנות מצד העורר להישנות התנהגות אלימה בעתיד בדרגת חומרה גבוהה מאוד. אשר לחלופה שנבחנה, קבע שירות המבחן כי "לאור הערכת הסיכון הגבוהה מאוד, והתרשמותנו מבעייתיות החלופה המוצעת, אין אנו באים בהמלצה לשחרורו לחלופת מעצר זו". וכן נקבע, כי אין בכוחה של חלופת מעצר כלשהי לאיין סיכון לביצוע עבירות נוספות, במקרה זה.

 

           לפיכך, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

 

6.             ביום 28.10.2012, ניתנה החלטתו של בית משפט קמא בעניינו של העורר. בית המשפט סבר, כי לנוכח הסיכון הממשי והמוגבר הנשקף מהעורר, אין בנמצא חלופת מעצר הולמת, אשר תבטיח את מטרות מעצרו. עוד נקבע, כי הסיכון הנשקף מהעורר נלמד מאופי העבירות בהן הואשם; מהאלימות שנקט, לכאורה, כלפי המתלוננים; מחלקו הדומיננטי בתקיפה ובגניבה; ומעצם העובדה כי הנאשם 2 פעל, לכאורה, בשליחותו ועל-פי הוראותיו באירוע המתואר באישום השני. עוד נקבע, כי הסיכון הנשקף מצד העורר הינו ממשי ומוגבר, לנוכח עברו הפלילי המכביד בעבירות רכוש ואלימות, וכישלון ההרתעה בעקבות העונשים שהושתו עליו עד היום, וביניהם, מאסר ממושך לתקופה של 12 שנה בגין עבירת ניסיון לגרימת מות אדם ועבירות נוספות. אשר לעובדה כי יתר הנאשמים שוחררו לחלופת מעצר, קבע בית משפט קמא, כי אין בה כדי להשפיע על עניינו של העורר, שכן "יתר המשיבים נעדרי עבר פלילי והמעשים שביצעו בפועל כלפי המתלוננים היו פחות חמורים ביחס לתעוזה העבריינית שהפגין המשיב [העורר] באירועים".

 

           לאור האמור, קבע בית משפט קמא, כי יש להותיר את העורר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

 

עררו של העורר

 

7.             בערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי, נטען על-ידי העורר, כי ההבחנה אשר בוצעה בינו לבין יתר הנאשמים, אשר שוחררו ממעצרם, לא התבססה על נימוקים ראויים. עוד נטען, כי דווקא הנאשמים 3 ו-4 הם אלה אשר בשליחותם ובהוראתם בוצעו, לכאורה, המעשים המתוארים באישום הראשון; כי בהעדר טעמים מיוחדים, אשר לא פורטו בהחלטת בית משפט קמא, אין לקבוע כי "תעוזתו העבריינית" של העורר רבה יותר מזו של יתר הנאשמים; וכי ראיית עברו הפלילי של העורר כטעם למעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים, עוד טרם הוכחה אשמתו, איננה מתיישבת עם חזקת החפות, עם עיקרון השוויון ועם הזכות החוקתית לחירות.

 

           עוד טוען העורר, כי הימנעות שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו לחלופת מעצר נבעה אך ורק עקב קיומו של עבר פלילי, וזאת על אף שהרשעתו האחרונה הייתה לפני כ-15 שנה, וחרף העובדה כי מצבו המשפחתי והאישי של העורר, שונה כיום כרחוק מזרח ממערב, מזה שהיה אז. כן הוסיף וטען העורר, כי לא היה מקום לזקוף לחובתו את כפירתו בעבירות המיוחסות לו, וטענתו כי הוא חף מפשע.

 

             באשר לעוצמת הראיות העומדות לחובתו, טוען העורר, כי ספק אם ניתן יהא להכריע את הדין לחובתו על סמך הודעותיו של איתמר, שעה שזה מוכר כנרקומן ועבריין בעל הרשעות קודמות; כאשר גיסו של איתמר, מוטי דיין, כמו גם עומרי דואיב, מסרו גרסה לפיה העורר כלל לא נכח באירועים נשוא האישום הראשון.

 

             ביחס לאישום השני, נטען, כי העורר נותר במעצר על אף שאֶחיו ("האחים אילוז") שוחררו כבר בשלב הצהרת התובע; כי בבחנוב שודל על-ידי חוקרי המשטרה למסור הודעה המפלילה את העורר; כי לחובת שני מפעילי בתי הקזינו שעל עדויותיהם מבוסס האישום השני עומדים רישומיהם פליליים, אשר הושמטו מתיק החקירה; וכי סתירות עולות מדברי העדים בפרשה.

            

8.             בדיון שנערך לפניי, ביום 27.11.2012, חזר בא כוח העורר על טענותיו בערר, והדגיש כי מרשו מופלה לרעה ביחס ליתר הנאשמים בתיק; כי עוצמת הראיות אינה מצדיקה את המשך מעצרו; וכי תסקיר המעצר מבוסס על שיקולים לא רלבנטיים. לבסוף, ביקש בא כוח העורר, כי בית משפט זה יורה לשירות המבחן לערוך תסקיר משלים בעניינו של העורר.

 

             מנגד, טענה באת כוח המשיבה, כי די, בשלב זה, בתשתית הראייתית הלכאורית שהונחה בפני בית משפט קמא, כדי להקים סיכוי סביר להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו, שעה ששאלות הנוגעות למשקלן של הראיות, סופן להתברר בהליך העיקרי. המשיבה עמדה על ההבחנה בין העורר לבין יתר הנאשמים בתיק, וטענה כי עוצמת הראיות לחובתו רבה יותר, וכי חלקו כמבצע בפועל גדול יותר. זאת, בין היתר, בשים לב לעובדה שהוא זה אשר נכנס לרכבו של איתמר, חנק אותו, ולקח ממנו את כספו; שעה שהעורר הוא זה אשר הורה לנאשמים 3 ו-4 לכבות את מצלמות האבטחה במשרד אליו הגיעו יחד עם איתמר; כאשר במעמד זה, העורר הוא זה אשר הורה לנאשם 4 כי יביא לו "אלה מבחוץ"; בהינתן העובדה כי העורר הוא היחיד מבין הנאשמים אשר לו מיוחסים שני האישומים נשוא כתב האישום; ולנוכח העובדה כי עברו הפלילי של העורר מכביד, ואילו יתר הנאשמים נעדרי עבר פלילי.

 

             עוד הוסיפה וטענה המשיבה, כי צדק בית משפט קמא כשאימץ את המלצתו השלילית של שירות המבחן, בהיותה מבוססת על מכלול של שיקולים, וביניהם, התייחסותו של העורר לעברו הפלילי; העובדה כי הוא לא קיבל עד כה כל טיפול בבעיותיו; אופי וחומרת המעשים המיוחסים לו; וכיוצא באלו.

 

דיון והכרעה

 

9.             לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפניי, ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא, בגדרה נעצר העורר עד לתום ההליכים במשפטו. זאת, לאחר ששוכנעתי כי לא ניתן להפיג את הסיכון הנשקף מהעורר בדרך של שחרור לחלופת מעצר.

 

10.          כידוע, הכרעה בבקשה למעצר עד תום ההליכים תינתן לאחר שבית המשפט נתן דעתו לשלושה אלו: קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם; קיומה של עילת מעצר בעניינו; והעדר חלופת מעצר שבכוחה להגשים את תכלית המעצר במידה נאותה. ואכן, העורר אינו חולק על דבר קיומן של ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעה, כמו גם על קיומן של עילות מעצר העומדות כנגדו. יחד עם זאת, נטען על-ידו כי מן הראוי להורות על שחרורו לחלופת מעצר, לנוכח עוצמתה המוחלשת של התשתית הראייתית העומדת לחובתו ובשים לב לעובדה כי יתר הנאשמים בתיק שוחררו ממעצר.

 

11.          בפתח דבריי, מן הראוי להזכיר כי בחינת קיומה של תשתית ראייתית לכאורית, מחייבת את בית המשפט לבחון, האם הפוטנציאל הראייתי הגלום בחומר הראיות מקים סיכוי סביר כי חומר זה, לאחר עיבודו במהלך המשפט, יוביל לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר, שעה שמשקלן של הראיות עתיד להיקבע בהליך העיקרי (ראו, לעניין זה, בש"פ 4329/12 אימאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.6.2012); בש"פ 4667/12 אזולאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.2012); בש"פ 5684/12 מדינת ישראל נ'  שהר (לא פורסם, 23.7.2012); בש"פ 8477/12 פיניש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.11.2012)). סבורני, כי דין טענותיו של העורר, בדבר סתירות העולות מדברי העדים בפרשה; זהותו ונסיבותיו של העד איתמר; ומחדלי חקירה נטענים, להתברר בהליך העיקרי. לטעמי, אין בטענות אלה כדי להחליש את משקלן של הראיות לכאורה עד כי אין הצדקה למעצר מאחורי סורג ובריח. לאחר עיון בחומר שהונח לפניי ובטיעוני הצדדים הגעתי למסקנה ברורה כי די בחומר ראייתי זה, כדי להקים סיכוי סביר לביסוס אשמתו של העורר.

 

12.          אין חולק כי העבירות המיוחסות לעורר בשני האישומים – שוד, תקיפה בחבורה וסחיטה באיומים – ונסיבות ביצוען, מבססות עילת מעצר כנגדו, שכן קיים יסוד סביר לחשש כי העורר יסכן את ביטחון הציבור. מסוכנותו של העורר, נלמדת מאופי העבירות המיוחסות לו, שעה שנטל חלק דומיננטי בתקיפה ובגניבה; נקט באלימות כלפי איתמר ולקח את כספו בכוח; הורה לנאשמים לכבות את המצלמות במשרד; הורה לנאשם 4 להביא לו אלה; נטל "דמי חסות" מהמתלוננים בתחום ההימורים הבלתי חוקיים; ושלח את את הנאשם 2 כשליח מטעמו. לאור אלו, צדק בית משפט קמא בקובעו כי מהעורר נשקף "סיכון מוגבר וממשי לביטחון הציבור".

 

13.          כמו כן, סבורני כי אין ממש בטענת ההפליה, עליה סומך בא כוח העורר את ידיו. בית משפט קמא עמד על ההבדלים בין הנאשמים, ובצדק קבע כי אין להחיל עליהם גזירה דומה. אין להתעלם מכך, כי בשונה מיתר הנאשמים, העורר לקח חלק מרכזי ופעיל בעבירות מושא שני האישומים, ולא רק באחד מהם; כי העורר הוא זה אשר נטל את כספו של איתמר בכוח ולקח חלק מרכזי בהשתלשלות האירועים מושא האישום הראשון; כי העורר הוא היחיד מבין הנאשמים ששמו נמסר על-ידי יובל כמי שהכה אותו; כי העורר הוא זה אשר הפעיל ושלח את הנאשם 2 לגבות עבורו "דמי חסות", באירוע מושא האישום השני; וכי יתר הנאשמים נעדרי עבר פלילי, ואילו לחובת העורר עבר פלילי, מכביד הכולל, מאסר ממושך בגין ניסיון לגרימת מות אדם ועבירות אחרות.

 

           בנסיבות הללו, ולאור השוני המהותי במעשיהם ובנסיבותיהם של הנאשמים האחרים, אין יסוד לטענה כי העורר הופלה לרעה ביחס ליתר הנאשמים בפרשה זו.

 

14.          בית משפט קמא קבע כי אין בכוחה של החלופה המוצעת כדי להשיג את תכליות המעצר, וזאת לאחר שאימץ את המלצתו החד משמעית של שירות המבחן. שירות המבחן, בחן את המפקחים המוצעים, וקבע באשר לאחד מהם כי הוא אינו יכול להוות גורם פיקוחי מתאים "לאור מצבו הנפשי ועמדתו כלפי רשויות החוק והמדינה", ובהתייחס למפקחת אחרת, ציין שירות המבחן, כי היא מגוננת על העורר, נוטה למזער את מעשיו ותלויה בו רגשית. יתר על כן, שירות המבחן סבר, כי אין בכוחה של חלופת מעצר כלשהי, לאיין את מסוכנותו הרבה של העורר.

 

           על אף שהמלצת שירות המבחן אינה מחייבת את בית המשפט, אשר אמור להפעיל שיקול דעת עצמאי, הרי שבהעדר נסיבות מיוחדות יש ליתן משקל משמעותי להמלצות שירות המבחן, שהוא הגורם המקצועי אשר אמור לבחון את שאלת המסוכנות, ועד כמה ניתן להפיגה באמצעות חלופת מעצר הולמת. בענייננו, לא נמצא כל טעם של ממש להתעלם מהמלצות שירות המבחן, ובשים לב לכלל הנסיבות, לא מצאתי כל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים בעניינו.

 

15.          לאור האמור לעיל, דין הערר להידחות.

 

           ניתנה היום, ‏כ"ט בכסלו התשע"ג (‏13.12.2012).

 

________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12080890_I01.doc   יא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il