עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8014/11

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

 

 

                                          

 

           לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בצ"א 30939-06-11 (כבוד השופטת ו' מרוז, מיום 26.10.2011). בהחלטתו דחה בית המשפט את בקשתה של המשיבה הפורמאלית (להלן: דור אלון) להכיר בה כטוענת לזכות בכספים של העוררים שנתפסו על ידי המשיבה במסגרת צו חילוט זמני, וזאת מכוח האמור בסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים). בנוסף, נדחתה בקשת העוררים להעביר את אותם כספים לדור אלון כנגד ערבות בנקאית.

 

           נגד העוררים ונאשמים נוספים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות רבות וביניהן עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון) בהיקף של מיליוני שקלים. כתב האישום מתאר פעילות עבריינית רחבת היקף בתחום הדלק שבמסגרתה פעלו לכאורה העוררים, בין היתר, למכירת סולר מהול ללקוחות, ליצירת מצג כוזב למנהל המכס והבלו, למכירת דלק ללא היתר ולהונאת רשויות המס בדרכים שונות. עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה סעד זמני לפיו כספים השייכים לעוררים ייתפסו על ידה להבטחת מימוש החילוט העתידי, במידה ויורשעו. בית המשפט נענה לבקשת המשיבה והעוררים לא השיגו על החלטה זו.

 

           לעוררת 3 חוב כספי לדור אלון בסך של 3,000,000 ש"ח בעקבות קשרים עסקיים בין השתיים. דור אלון פעלה לגביית החוב באמצעות פתיחה בהליך הוצאה לפועל. כפי שעולה מהערר, העוררים 2-1 ערבים אישית לחובה של העוררת 3 כלפי דור אלון. בהליך נפרד, פנתה דור אלון לבית משפט השלום בראשון לציון (ה"ת 51621-03-11, כבוד סגן הנשיאה א' היימן) וביקשה להעביר אליה את סכום החוב מתוך הכספים שנתפסו בתמורה לערבות בנקאית. בית המשפט נעתר לבקשה, ככל שהיא נוגעת לכספים שנתפסו מחשבונות הבנק של העוררת 3. אלא, שהמשיבה פנתה לבית המשפט וטענה כי הכספים אשר נתפסו מחשבונותיה של העוררת 3 מעוקלים לצדדים שלישיים ולפיכך לא ניתן לשחררם. ערר שהגישה דור אלון לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 3.8.2011 (ע"ח 43351-07-11, כבוד השופטת ו' מרוז). ערר שהוגש לבית משפט זה נמחק בהסכמת הצדדים (בש"פ 5777/11).

 

           בעקבות זאת, הגישו העוררים ודור אלון בקשה משותפת לבית המשפט המחוזי. דור אלון ביקשה שיכירו בה כטוענת לזכות בנכסים התפוסים, והעוררים ביקשו לשחרר את סכום החוב מהכספים שנתפסו ולהעבירו לדור אלון כנגד ערבות בנקאית לטובת המשיבה. כאמור, בית המשפט דחה את שתי הבקשות. בכל הנוגע לבקשתה של דור אלון, קבע בית המשפט המחוזי כי לדור אלון אין מעמד משפטי בהליך וכי היא אינה טוען "לזכות ברכוש" כפי שקובע סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים. זאת, שכן בית משפט זה פירש את המונח "זכות" כזכות קניינית ולא כזכות אובליגטורית. מעבר לנדרש קבע בית המשפט כי דור אלון אף לא הוכיחה כי יש לה "זיקה" לרכושם של העוררים (למעט העוררת 3), וממילא אין ב"זיקה" זו כדי להקים זכות קניינית. בנוסף, קבע בית המשפט כי בהצעתה של דור אלון – שהכספים יועברו לה כנגד העמדת ערבות בנקאית – יש כדי לחתור תחת תכלית מוסד החילוט בהקשר זה. זאת, שכן בהתאם להצעה זו יוכל כל אדם לבקש שרכוש חלוט יועבר אליו כנגד ערבות בנקאית ולא לכך התכוון המחוקק. לבסוף, קבע בית המשפט כי דור אלון היא בעצמה טוענת לזכות באותם כספים ולפיכך לא מדובר בערבות בנקאית אוטונומית ללא תנאי וייתכן מצב שבו דור אלון תכשיל את מימוש הערבות. כמו כן, התייחס בית המשפט לטענת המשיבה לפיה ישנם נושים נוספים לאותם כספים ולכן אין להוציאם כעת מחזקתה. בית המשפט דחה גם את בקשת העוררים, שכן היא מבוססת על אותן טענות ואינה עומדת על בסיס עצמאי. כמו כן, התייחס בית המשפט לטענת המשיבה לפיה היא שחררה רכוש רב לחזקת העוררים אשר די בו כדי לפרוע את חובה של העוררת 3 לדור אלון.

 

           מכאן הערר שלפניי, אותו הגישו העוררים בלבד. דור אלון צורפה להליך כמשיבה פורמאלית. העוררים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקשר בין מעמדה של דור אלון בהליך, לבין זכותם להעמיד ערבות בנקאית אוטונומית כנגד העברת הכספים שנתפסו לדור אלון. לטענתם, היענות לבקשתם תשרת את תכלית תפיסת הנכסים ותפגע פחות בזכות הקניין שלהם. זאת, שכן המשיבה תשמור על זכות החילוט העתידית שלה ולפיכך אין באפשרותה לסרב לקבלת הערבות הבנקאית חלף הכספים. עוד טוענים העוררים כי הפסיקה קבעה כי ערבות בנקאית אוטונומית משמעה כי למשיבה יש זכות לחלט את הערבות באופן אוטונומי לחלוטין ובכפוף לתנאיה ולכן אין כל משמעות לזהות הגורם אשר הוציא את הערבות. עוד טוענים העוררים כי דחיית בקשתם תסב להם נזק כבד וזאת ללא כל צידוק. טענה נוספת שהעלו העוררים היא כי יש לדחות את טענת המשיבה ככל שהיא נוגעת להרמת מסך ההתאגדות בין העוררים השונים.

 

           מנגד, טוענת המשיבה כי דין הערר להידחות. המשיבה סומכת את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענתה, מדובר בניסיון לעקוף את דרישות החוק. זאת, שכן נקבע במפורש כי דור אלון אינה "טוענת לזכות ברכוש" ולפיכך אם תתקבל בקשתה הרי שהיא תועדף על פני נושים אחרים למרות שאין לה זכות בכספים המוחזקים. לטענת המשיבה, העוררים למעשה מבקשים "זכות אוטומטית לחלופת חילוט", מבלי לבדוק מיהו הגורם שהוציא את הערבות הבנקאית, וזאת בניגוד לתכלית החילוט. לטענת המשיבה, יש חשיבות ניכרת לגורם שמקבל את הכסף, שכן במקרה זה מדובר בעקיפת הוראות החוק, בהעדפת נושים ובהפרת האיזון הראוי בין זכות הקניין של העוררים לבין האינטרס הציבורי המושג בחילוט. לבסוף, טוענת המשיבה כי מהנכסים התפוסים שוחרר כבר לטובת העוררים רכוש ששוויו עולה באופן ניכר על החוב הנטען לדור אלון ולפיכך אין צורך בשחרור כספים נוספים.

 

           לאחר שעיינתי בהודעת הערר, בתגובת המשיבה ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

 

           החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוססת ומנומקת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לדור אלון אין מעמד בהליך זה של "טוען לזכות ברכוש" מכוח פקודת הסמים המסוכנים. קביעה זו מבוססת על בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון (לא פורסם, 31.10.2007) (להלן: פרשת סיטבון) שבו נקבע כי הטוען לזכות ברכוש הוא מי שיש לו זכות קניינית או מעין קניינית בנכס מסוים ולא מי שיש לו זכות אובליגטורית בנכסים מכוח חוב (בפסקה 48 להחלטה). עוד נקבע באותו עניין כי במצב זה, בו לנאשם או לחשוד חוב לצד שלישי, על אותו צד שלישי לפתוח בהליך אזרחי ואין הוא יכול לקנות לו מעמד כצד להליך החילוט הפלילי (בפסקה 51).

 

           משמצאתי כי אין מקום להתערב בקביעה על פיה דור אלון אינה צד להליך, מתעוררת השאלה האם יש מקום לקבל את בקשת העוררים ולשחרר לידם את הסכום המבוקש, על מנת שיוכלו להעבירו לדור אלון, וזאת כנגד ערבות בנקאית שתוציא דור אלון לטובת המשיבה. כפי שיוסבר להלן, בקשה זו היא למעשה ניסיון לעקוף את ההלכה שנקבעה בפרשת סיטבון, והיא מנוגדת לתכלית מוסד החילוט. משכך, אין בידי לקבלה.

 

           חוק איסור הלבנת הון מאפשר למדינה, בנסיבות מסוימות, לחלט רכוש של נאשם שהורשע לפיו (סעיף 21 לחוק). עוד קובע החוק, כי על פעולת החילוט יחולו הסעיפים הרלבנטיים מפקודת הסמים המסוכנים, וביניהם סעיף 36ג(א) העוסק בצד שלישי הטוען לזכות ברכוש וסעיף 36ו(א) המאפשר לבית המשפט לתת סעד זמני עם הגשת כתב האישום, במטרה להבטיח את מימוש החילוט במידה והנאשם יורשע. לפעולת החילוט במסגרת זו מספר מטרות וביניהן פגיעה בכדאיות הכלכלית של ביצוע העבירה, פגיעה בבסיס המימון של העבריינים והוצאת רכוש שהושג שלא כדין מידיו של הנאשם (ראו למשל: ע"פ 4980/07 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.11.2010)). בענייננו, מדובר בסעד זמני שנועד למנוע את סיכול פעולת החילוט ולהבטיח את מימוש תכליותיה. אלא, שיש לזכור שכאשר מדובר בסעד זמני, הנאשם הוא בחזקת חף מפשע ויש להימנע ככל האפשר מפגיעה לא מידתית בזכות הקניין שלו. העוררים טוענים כי המרת הכספים התפוסים בערבות בנקאית אוטונומית, יש בה, בנסיבות מקרה זה, כדי להוות חלופה מידתית יותר הפוגעת פחות בזכויותיהם הקניינות, בעוד שתכליות הסעד הזמני לא תיפגענה. לטעמי, היענות לבקשת העוררים, על אף שהיא אכן תהווה פגיעה פחותה בזכותם לקניין, אינה אפשרית במקרה זה שכן היא אינה משרתת את תכליות התפיסה באותה מידה.

 

           כפי שנקבע בפרשת סיטבון, הסדרת העדיפות בין הנושים של הנאשם אינה אחת מתכליותיו של מוסד החילוט. ההליך הפלילי אינו המקום המתאים לקבוע למי מהנושים תינתן עדיפות בקבלת הכספים שנתפסו במסגרתו בהתאם לשיקולים המקובלים בעניין זה. משכך, למעט כאשר מתקיימים התנאים הקובעים מיהו "טוען לזכות ברכוש" בהתאם לפקודת הסמים, תנאים המבוססים על תכליותיו ומאפייניו של ההליך הפלילי, המדינה אינה מחויבת להעביר את הרכוש שתפסה לאדם שלישי. העברה כזו, שאינה בהתאם לתנאים הקבועים בפקודה, עשויה להעמיד את המדינה במצב שבו יהיה עליה להחליט למי מהנושים תינתן עדיפות, ואף עשויה להוביל לפגיעה בצדדים נוספים שלהם טענות בנוגע לזכויות ברכוש התפוס.  כך נכתב בהקשר זה בפרשת סיטבון:

 

"סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים אינו דן כלל במצבים של קדימות בין נושים. זו, עניין היא למשפט האזרחי. המצב בו עוסק סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים עניינו בהתמודדות בין גורמים הפועלים בשני מישורים שונים לחלוטין: המדינה כמחלטת ומולה נושי הנאשם. אין מדובר בהתדיינות אזרחית בין נושים ובעלי זכויות בנכס אלא בשאלה זכותו של מי תגבור – זכותו של בעל זכות קניינית ברכוש, או זכותה של המדינה בתפקידה כריבון, כשלטון. שיקול הדעת השיפוטי המופעל בסוגיית החילוט בהליך הפלילי, שונה על כן מזה המופעל בהליך אזרחי שעניינו סוגיית הקדימות בין נושים. עיקרו של שוני זה יסודו בכך שבעוד ההכרעה בין נושים אינה אלא עניין אזרחי בטוהרו, בהחלטה בנושא החילוט מודרך בית המשפט בין היתר גם בשיקולים שבאינטרס הציבורי ובהשגת  מטרותיו של ההליך הפלילי" (שם, בפסקה 46).

 

           עוד נקבע באותה פרשה, כי נכסי הנאשם שנתפסו במסגרת ההליך הפלילי, כלל אינם יכולים להיות חלק ממצבת נכסיו ואין הם בגדר נכסים מהם יכולים להיפרע נושיו. זאת, שכן "אין באפשרותו של הנאשם-החייב לפרוע חובותיו מרכוש שאינו שלו אלא נתפש רעיונית כשייך לציבור מעצם זיקתו למעשה העבירה" (שם, בפסקה 47). דברים אלה יפים אף לענייננו. העוררים מנסים לטעון כי אין מדובר במצב של "טוען לזכות לרכוש" כי הם המבקשים את הכסף שנתפס בתמורה לערבות בנקאית אוטונומית. אלא, שברי כי הכספים שישוחררו יועברו לדור אלון, שהיא אף זו שתוציא את הערבות הבנקאית לטובת המדינה. במצב זה, שבו ישנם צדדים נוספים הטוענים לזכויותיהם בכספים, לא ניתן לקבל את עמדת העוררים, שכן קבלת בקשתם תהווה, הלכה למעשה, העדפה של דור אלון – כטוענת לזכות באותם כספים – על פני טוענים פוטנציאלים אחרים וזאת ללא כל סמכות חוקית וללא הצדקה. היענות לבקשת העוררים תעקוף למעשה את ההלכה שנקבעה בפרשת סיטבון בכל הנוגע ל"טוען בזכות לרכוש" ותוביל למצב שבו כל אדם שלו זכות אובליגטורית כנושה בכספים שנתפסו בהליך פלילי, יוכל לקבלם תמורת הפקדת ערבות בנקאית. כפי שקבע בית המשפט המחוזי "לא לכך התכוון המחוקק ולא זו תכלית הפקודה" (בפסקה 15 להחלטה").

 

           העוררים מבססים טענתם, בין היתר, על בש"פ 10532/03 רשל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.3.2005) (להלן: עניין רשל). באותה פרשה נקבע כי לערבות בנקאית תכונות הדומות לכסף מזומן וזאת ללא קשר למיהות הגורם שהוציאה ולאיזו מטרה הוצאה. לא שוכנעתי כי יש בטענה זו ממש, שכן לא ניתן ללמוד מעניין רשל לענייננו. באותו מקרה דובר באדם שנעצר בחשד לביצוע עבירה ונדרש להפקיד ערבות בנקאית על מנת להשתחרר לחלופת מעצר. הערבות שהופקדה הוצאה על ידי אדם אחר והשאלה שעמדה בפני בית המשפט היא מהו מעמדו של אותו אדם בשעה שתנאי השחרור הופרו והמדינה מבקשת לחלט את הערבות, או בשעה שהנאשם מבקש לשנות את תנאי שחרורו. בית המשפט עסק במהותה של הערבות הבנקאית וקבע כי אין זיקה בין מוציא הערבות בשמו של אותו נאשם לבין המדינה. זאת, בין היתר, לנוכח הקביעה כי "לו הפקיד רשל החייב [הנאשם – ס' ג''] כסף מזומן תחת הערבות הבנקאית, הכל היו מבינים כי אין חשיבות לשאלה מה מקורו של אותו מזומן ואם הייתה זו אימו שנתנה לו את הכספים. זה דין המזומן וזה דין הערבות הבנקאית" (עניין רשל, בפסקה 13).

 

           שונים הדברים בענייננו. ראשית, לא דין ערבות בנקאית שמפקיד נאשם כתנאי לשחרורו ממעצר כדינם של כספים שנתפסו במסגרת סעד זמני בהליך פלילי בכלל, ובעבירות מכוח חוק איסור הלבנת הון בפרט. כאמור לעיל, לתפיסת הנכסים במסגרת ההליך בענייננו תכליות שונות וביניהן התכלית של מניעת שימוש בכסף שהושג שלא כדין וכן מניעת האפשרות של סיכול החילוט באמצעות הברחת הכספים. ברי, כי לתכליות אלה אין ולא כלום עם תכליתה של הערבות בפרשת רשל והיא הבטחת התייצבותו של הנאשם לדיונים בעניינו ומניעת האפשרות כי יברח מהדין. בהקשר זה, אין לכסף עצמו משמעות כלשהי מעבר לתכליתו ולכן אין זה משנה מי סייע להשגתו או מי הוא זה שחתום על הערבות הבנקאית שהופקדה. לעומת זאת, בענייננו, לנוכח תכליות מוסד החילוט, יש משמעות רבה לשאלה מהיכן הכסף הגיע, ולמי יועבר במידה וישוחרר בתמורה להפקדת הערבות. שנית, בעניין רשל, אמו וסבו של הנאשם הם החתומים על כתבי הערבות שהופקדו והם אכן צדדים שלישיים שאינם קשורים להליך. לעומת זאת, בענייננו, דור אלון אינה צד ג' תמים שכל רצונו לסייע בידי העוררים לשחרר את הכספים התפוסים, אלא צד הטוען לזכות באותם כספים בחזקת נושה של העוררת 3. אמנם, דור אלון מכירה בכך שאין לה זכות מיוחדת על הכספים שישוחררו אך בשל העובדה שהיא זו החתומה על הערבות, אך היא עדיין עומדת על זכותה לטעון לזכות באותם כספים, ככל טוען אחר לזכות בהם. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מצב זה עשוי להעמיד קשיים בפני המשיבה בבואה לממש את כספי הערבות.

 

           לאור כל זאת, שוכנעתי כי כל שהעוררים מנסים לעשות הוא לעקוף את הקביעה לפיה דור אלון אינה בגדר "טוען לזכות ברכוש", ולכך לא ניתן לתת יד. חוק איסור הלבנת הון קובע כלל של חילוט. קבלת בקשתם של העוררים עלולה לרוקן כלל זה מתוכן שכן משמעה כי כל נאשם יוכל להעביר לחזקתו שלו, או לחזקתו של אחד מנושיו, את הכספים התפוסים תמורת ערבות בנקאית. תוצאה זו היא תוצאה קשה, החותרת תחת התכלית העומדת בבסיס השימוש באמצעי החילוט כחלק מהמאמצים להילחם בתופעת הלבנת ההון (ראו גם בפרשת סיטבון, פסקה 49).

 

           אשר על כן, דין הערר להידחות.  

 

           ניתנה היום, כ"א בתמוז התשע"ב (11.7.2012).

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11080140_H05.doc   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il