עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 801/12

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

           בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים א' אפעל-גבאי, א' פרקש ור' כרמל) שקיבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן-הנשיאה ש' פיינברג) שמצידו קיבל תביעה כספית שהגיש המבקש נגד המשיבה.

 

1.             המבקש, מתווך במקצועו, הגיש תביעה נגד המשיבה, חברה פרטית העוסקת ביזמות בנייה ומוחזקת בחלקים שווים בידי שתי חברות. מר גיל מסטיי (להלן: מסטיי) הוא מנהלה של המשיבה ובשליטתו, יחד עם שמעון מידני (להלן: מידני), אחת משתי החברות שמחזיקות במשיבה, כמו גם שתי חברות נוספות. בעניינם של מסטיי ומידני הוצאו צווי עיכוב הליכים במסגרת הליכי פשיטת רגל שנפתחו נגדם; ובעניינן של שלוש החברות שבשליטתם, שבהן גם החברה-אם של המשיבה, ניתן צו הקפאת הליכים. בכתב התביעה נטען כי המבקש סיפק למשיבה שירותי תיווך ושכרו לא שולם לו. עוד נטען כי המבקש העמיד למשיבה אשראי במועדים שונים, אך החוב לא נפרע. בסך הכל תבע המבקש מהמשיבה 2,270,751 ש"ח. המשיבה, מצידה, הכחישה שהיא חייבת למבקש סכום כלשהו. לשיטתה, את כל ההתחייבויות שהמבקש טוען שקיבל – הוא קיבל ממסטיי בגפו. חותמת החברה אומנם הוטבעה על שני מסמכים הכוללים התחייבויות כספיות, אולם החותמת הוספה – לפי הנטען – ללא הרשאה ובחריגה מסמכות. לדברי המשיבה, מסטיי לא היה מוסמך לחייבה בחתימתו בסכום העולה על סך של 20,000 דולר, וכדי לחייבה מעבר לכך נדרשה חתימתו של דיוויס בלימן (להלן: בלימן).

 

2.             בית משפט השלום קיבל את התביעה בחלקה בקובעו שהמבקש הלווה למסטיי סכומי כסף בלא לערוך הסכמים בכתב, לאחר שמסטיי שכנע אותו שיוכל להיות שותף לרווחי המשיבה אם יעמיד למסטיי את המימון לצורך רכישת חלקו בה. מאוחר יותר ערכו הצדדים שני הסכמים בכתב המעגנים התחייבויות לפרוע כלפי המבקש חובות בסכומים שונים, שבהם הוטבעה גם חותמת החברה. בית המשפט סמך על עדותו של המבקש ושל נושה אחר של מסטיי ושל חברות שבשליטתו שלפיה בלימן ידע והסכים שמסטיי נוטל אשראי עבור המשיבה. בית המשפט קבע כי למעשה מדובר בהלוואת בעלים, כאשר במקום להחזיר את ההלוואה לבעלים של החברה, התחייבה המשיבה להחזיר את החוב למי שנתן את ההלוואה לבעליה (המבקש). בית המשפט הוסיף כי המשיבה הייתה חברה האם של אחת החברות שמסטיי ניהל אותן, ושהזרמת אשראי מחברה אחת לחברה אחרת באשכול חברות אינה תופעה חריגה לקונצרנים המקיימים יחסי קרבה בין חברות קשורות, באופן שמלמד שלא הייתה הפרדה כלכלית מלאה בין החברות. בית המשפט דחה טענה של המשיבה לזיוף מסמכים וכן טענה שלמסטיי לא הייתה הרשאה לחתום בשם החברה. לבסוף דחה בית המשפט גם את התביעה לדמי תיווך בנימוק שלא התקיימה דרישת הכתב. נוכח האמור קיבל בית המשפט את התביעה באופן חלקי, וככל שהיא נשענת על אחד המסמכים שנשא את חותמת החברה וצורף כנספח ד' לתביעה. בית המשפט הורה למשיבה לשלם למבקש סך של 1,451,751 ש"ח וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 75,000 ש"ח.

 

3.             המשיבה ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי אשר החליט לקבל את הערעור. בית המשפט הטעים שאין למצוא בשני המסמכים שעליהם הוטבעה חותמת המשיבה כל התחייבות מצידה לפרוע את התחייבויותיו של מסטיי כלפי המבקש. ניתן היה לצפות, כך בית המשפט המחוזי, שלו היה מוסכם שהמשיבה תשא בחובותיו של מסטיי, הדבר היה נכתב מפורשות במסמכים. כך לא נעשה. בית המשפט קבע שמתן הלוואה לגורם שביקש לרכוש את החברה אינו יוצר בהכרח קשר ישיר בין המלווה לבין החברה. המבקש לא השכיל להבטיח את ההלוואות שנתן למסטיי, ובעובדה שהכסף שימש למטרת השקעה אין די כדי לבסס חבות של המשיבה. בית המשפט הוסיף כי מעדותו של בלימן ניתן ללמוד כי בניגוד לקביעתו של בית משפט השלום, המשיבה לא נתנה את הסכמתו לשאת בחובותיו של מסטיי, אלא שההיפך הוא הנכון. בית המשפט נימק מסקנתו זו בעדותו של בלימן, אשר בין היתר הכחיש את טענותיו של המבקש בהקשר זה. בית המשפט דחה את עדותו של העד שתמך במבקש – עדות שכשלעצמה הייתה עדות מפי השמיעה; וכן דחה את קביעת בית משפט השלום בנוגע לאשכול החברות, בציינו שלא התקיימו התנאים המנויים בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 לשם הרמת מסך ההתאגדות בין החברות שנשלטו בידי מסטיי. לסיכום קבע בית המשפט, שבהעדר קשר ישיר בין המבקש ומשיבה – שלא בוסס בכתב או בעל פה – אין עילה לחייב את המשיבה בחובו של מסטיי למבקש, ומכאן שדין הערעור להתקבל. בית המשפט חייב את המבקש בשכר טרחת עו"ד בסך של 45,000 ש"ח.

 

4.             מכאן הבקשה שלפניי, שבה פורש המבקש יריעה רחבה, על פני לא פחות מ-45 עמודים. לטענת המבקש, בתמצית, בית המשפט המחוזי שגה בכך שהתערב בפסק דינו של בית משפט השלום אשר חייב את המשיבה בתשלום החוב. לשיטתו, מסטיי, אשר שימש מנהל בחברה, חתם בשמה על שני מסמכים באופן שמחייב אותה לקיים את ההתחייבויות הנקובות בהם. במצב דברים זה, לדבריו, היה על בית המשפט לחייב את החברה מכוח פעולותיו של אורגנה במתווה שנקבע בע"א 4670/03 י.מ.ש השקעות בע"מ נ' כלל (ישראל) בע"מ (לא פורסם, 13.12.2006). המבקש סוקר בפרוטרוט את חומר הראיות וגורס כי המסקנה העולה ממנו שונה מזו שאליה הגיע בית המשפט המחוזי.

 

5.             דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערעור שני תינתן מקום שבו מתעוררת שאלה כללית שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת שביניהם (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). המבקש למעשה אינו חולק על כך שהבקשה דנן אינה עומדת באמת מידה זו. בית המשפט המחוזי ראה להתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית, וקבע שהמבקש לא הוכיח קשר בין ההלוואות שנתן למסטיי לבין חובתה של החברה לשאת בתשלום החוב. הנמקתו של פסק הדין היא עובדתית באופייה והיא תחומה לדל"ת אמותיו של המקרה. למותר לציין, כי אף אם פסק-דינו של בית המשפט המחוזי משנה מהכרעתה של הערכאה הדיונית, אין הדבר מוציא את המקרה מגדר "גלגול שלישי" ואינו מצדיק כשלעצמו מתן רשות ערעור (רע"א 7079/10 ברעלי נ' הוצאת ספרים ע''ש י.ל. מאגנס, האוניברסיטה העברית (לא פורסם, 31.10.10)).

 

6.             נוכח האמור, לא ראיתי ליתן רשות לערער. הבקשה נדחית בלא צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, ‏י' באדר התשע"ב (‏4.3.2012).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12008010_M01.doc   טח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il