עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7816/11

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיאה י' זפט) מיום 12.9.2011 בהפ"ב 38426-07-11 בו נדחתה בקשה להעברת הבוררים - השופט (בדימ') י' שמעוני, פרופ' א' בנדור ועו"ד י' רזניק  - מתפקידם.

 

רקע והליכים קודמים

 

א.        המבקש ייצג את המשיבים בהליך משפטי. על רקע זה התגלע ביניהם סכסוך באשר לשכר הטרחה שעליהם לשלם לו. המבקש הגיש תביעה כנגד המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וביום 14.12.06 הסכימו הצדדים להעברת הסכסוך לבוררות. על פי הסכם הבוררות מיום 26.2.07, זו נערכה במתכונת דו-שלבית: תחילה נדון הסכסוך לפני הבורר השופט (בדימ') ד' ארבל, וניתנה לצדדים זכות לערער על הפסק לפני הרכב של שלושה בוררים המקובלים על הצדדים, ובהעדר הסכמה - במינוי בית המשפט.

 

ב.        ביום 26.2.08 נתן הבורר ארבל את פסקו (להלן פסק הבוררות הראשון) בו דחה את תביעת המבקש. המבקש הגיש ערעור על החלטת הבורר להרכב הבוררים שמונה: השופט (בדימ') י' שמעוני, פרופ' א' בנדור ועו"ד י' רזניק, וביום 20.1.11 נדחה ערעור המבקש על-ידיהם.

 

ג.        המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות, בגדרה טען שתי טענות מרכזיות: האחת, כי בפסקם לא התייחסו הבוררים לטענותיו הנוגעות לטעויות שנפלו בפסק הבוררות הראשון; והשניה, כי למרות שהבוררים קבעו קודם למתן הפסק כי תיק הבוררות יועבר לידיהם, התיק לא היה מצוי לפניהם קודם לנתינתו, לא נבחנו טענותיו הנוגעות להתנהלות הבורר ארבל ולהשגותיו על קביעותיו.

 

ד.        בפסק דינו מיום 3.7.11 קבע בית המשפט המחוזי (השופט ש' שוחט) כי פסק הבוררות יוחזר לבוררים כדי שיינתנו ההוראות הדרושות להמשך הדיון לפניהם, וכדי שטענות המבקש הנוגעות לטעויות שנפלו בפסק הבוררות הראשון יידונו ויוכרעו (להלן פסק הדין הראשון). קביעה זו נעשתה לאחר שבית המשפט מצא כי בפסק הבוררות לא נדונו טענות המבקש בקשר לטעויות הללו. באשר לטענתו השניה של המבקש, שעל פיה קודם למתן הפסק לא היה תיק הבוררות מצוי לפני הרכב הבוררים, קבע בית המשפט המחוזי כי אינו נדרש לטענה, אך כי מוטב יהיה שתיק הבוררות יימצא בפני הבוררים בשעה שישלימו את פסקם. 

 

ה.        לאחר מתן פסק הדין הראשון עתר המבקש בשנית לבית המשפט המחוזי, והפעם בבקשה כי הבוררים יועברו מתפקידם. לעניין זה טען שוב, כי תיק הבוררות לא היה מצוי בפני הרכב הבוררים קודם למתן הפסק, כי בכך הפרו את חובת הנאמנות בה הם חבים, וכי הדבר מעלה חשש ממשי למשוא פנים באופן המקים עילה להעברתם מתפקידם.

 

ו.        בית המשפט המחוזי (סגן הנשיאה זפט) דחה את הבקשה. נקבע כי בפסק הדין הראשון לא נדונה הטענה העובדתית לפיה תיק הבוררות לא הועבר לבוררים, וכי אף אם התיק לא הונח לפניהם קודם למתן פסק הבוררות, אין בכך כדי להצדיק את העברתם מתפקידם, בנסיבות המקרה. זאת, מאחר שיש להניח שבמסגרת הסיכומים אותם הגיש המבקש צורפו כל הראיות הדרושות לביסוס טענותיו.

 

           מכאן הבקשה הנוכחית.

 

בקשת רשות הערעור

 

ז.        בבקשתו שב המבקש על הטענות שהעלה לפני בית המשפט המחוזי שעיקרן, כאמור, כי קמה עילה להעברת הבוררים מתפקידם, מאחר שתיק הבוררות לא היה מצוי בפניהם במועד מתן פסקם. המבקש מפנה לפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל (לא פורסם), וטוען כי על פי אמות המידה שהותוו באותו העניין קמה עילה להעברת הבוררים מתפקידם. המבקש מוסיף וטוען כי המשך ניהול הליך הבוררות לפני הרכב הבוררים יגרום לו נזק בלתי הפיך, שכן אינם מעוניינים לדון בערעור וכן נוכח קביעתם בפסק הבוררות לפיה הממצא בפסק הבוררות הראשון באשר לטענות לגופן מבוסס כדבעי. נוכח קביעה זו, כך טוען המבקש, ההליך הנוסף לפני הבוררים הוא בגדר "משחק מכור", כהגדרתו, שתוצאתו ידועה מראש.

 

           באשר לפסק דינו של בית המשפט המחוזי לעניין העברת הבוררים מתפקידם, טוען המבקש כי ההנחה עליה מיוסד פסק הדין, לפיה במוצגים אותם הגיש במסגרת הליך הערעור יש כדי לרפא את הפגם הנטען בדבר אי הימצאות תיק הבוררות לפני הרכב הבוררים, אינה מבוססת. כן נטען שפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו עולה בקנה אחד עם הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (אשר הוסכם כי הבוררות תתנהל לפיהן), הקובעות כי ההכרעה בערעור תיעשה על יסוד כתבי הטענות שהוגשו והראיות שהובאו לפני הערכאה הדיונית כעולה מן הפרוטוקול שנרשם. עוד טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו, לפיה בפסק הדין הראשון לא נדונה טענתו שפסק הבוררות ניתן מבלי שהועבר להרכב הבוררים תיק הבוררים, וטוען כי טענה זו נדונה והתקבלה על ידי בית המשפט המחוזי בגדר פסק הדין הראשון. כן נטען לעניין זה שבמסגרת ההליך לפני בית המשפט המחוזי אשר קדם למתן פסק הדין הראשון הודה בא כוח המשיבים, כי תיק הבוררות לא הועבר להרכב הבוררים. בנוסף על הנטען, מפנה המבקש לתכתובת שהוחלפה בין באי כוחו לבין הרכב הבוררים והבורר ארבל, ממנה עולה לשיטתו כי תיק הבוררות "נעלם" ולא הועבר להרכב הבוררים.

 

הכרעה

 

ח.       לא אוכל להיעתר לבקשה. כידוע, רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות תינתן במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית עקרונית החורגת מגדר עניינם הפרטני של הצדדים, או מקום בו נדרשת התערבות בית משפט זה מטעמים של צדק או מניעת עיוות דין. כשלעצמי סברתי כי יש לנקוט בגישה גמישה יותר (ראו למשל, רע"א 7255/11 וורמן נ' רוזנס והאסמכתאות הנזכרות בפסקה ו' שם), אך ההלכה היא זו הנזכרת. מקרה זה אינו נמנה על אלה.

 

ט.         אמות המידה העקרוניות הנוגעות להעברת בורר מתפקידו הותוו בפרשת ארט-בי הנזכרת. כפי שציין השופט דנציגר באותה פרשה, על דרך הכלל תוכרע סוגיית העברת בורר מתפקידו (לפי העילה הקבועה בסעיף 11(1) לחוק הבוררות) על יסוד מבחן, אובייקטיבי במהותו, לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים. כך נקבע שם:

 

"סיכומם של דברים: ניתן למצוא נימוקים לכאן ולכאן בשאלה האם יש להחמיר או להקל במבחן הפסלות של בורר לעומת שופט. אני כשלעצמי סבור כי המבחן לפסלות בורר צריך שיהיה דומה למבחן שנקבע בעניינם של שופטים, קרי, כי על הטוען לפסלות בורר להוכיח בהתבסס על ראיות אובייקטיביות, קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. קביעתן של אמות מידה מחמירות יותר לבורר מאלה שנקבעו בעניינם של שופטים עלול להוביל למצב בו בוררים יירתעו מלקבל על עצמם את התפקיד ואף יחששו מפני תביעות לפי סעיף 30 לחוק הבוררות. כמו כן, החמרה יתרה באמות המידה לפסלות בורר עלולה לפגוע ביעילות מוסד הבוררות כמנגנון מהיר להכרעה בסכסוכים. מנגד, הקלה באמות המידה הנדרשות מבורר עלולה אף היא להביא לפגיעה במוסד הבוררות ולאמון שרוכש לו הציבור" (שם, בפסקה 115 לפסק דינו).

          

 

           עם זאת, ציין השופט דנציגר כי בנסיבות קיצוניות עשוי חשש לפגיעה במראית פני הצדק כדי להצדיק העברת בורר מתפקידו מכוח סעיף 11(1) לחוק הבוררות (פסקה 118 לחוות דעתו). באשר לאופיין של אותן נסיבות קיצוניות הפנה הוא לנסיבות אותן מנה בחוות דעתו ברע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה (לא פורסם):

 

"מן הסקירה שלעיל ניתן לגזור שלוש נסיבות חשובות לענייננו, העולות מן המקרים המיוחדים בהם ניתנה הבכורה דווקא לעקרון מראית פני הצדק ולמבחן "החשש הסביר" הסובייקטיבי. האחת, לכאורה מובנת מאליה - כי מראית פני הצדק נפגעה או עשויה להיפגע בצורה מוחשית וברורה. ודוק: המשותף למקרים בהם הופעלו מבחנים אלו דווקא, היה כי הם היו מצויים בטווח שבין הפגיעה במראית פני הצדק לבין החשש הממשי למשוא פנים, כאשר תחושת הצדק לא איפשרה המשך הדיון לפני אותו שופט רק משום שהמסכת העובדתית שלהם לא הקימה חשש ממשי למשוא פנים; השנייה, כי במקום בו חלה עמימות עובדתית, למשל באשר לתוכן הדברים שהוחלפו בשיחה בין שופט לבין צד אחד בלא נוכחות השני - העדיפה הפסיקה שהחילה את עקרון מראית פני הצדק - ללכת בדרך "הזהירה" יותר ולנהוג כאילו הוכח שהצדדים דיברו ביניהם על עניין המהותי להליך, דרך המובילה להעברת התיק לשופט אחר; השלישית, כי שופט לא ישב בדין מקום בו חזקת מקצועיותו אינה ערובה מספקת לשמירה על מראית תקינות ההליך. מילים אחרות, לעיתים מזמנת המציאות מצבים בהם מקצועיותו של שופט מיומן וניסיונו לא יוכלו לנסיבות, אשר בהצטרפן, גם אם יצליח השופט לשמר את האובייקטיביות המקצועית עליה הוא אמון, הדבר כרוך במאמץ שאינו בשגרה ואשר עשוי להיראות אחרת לצופה מן הצד" (פסקה 13 לחוות דעתו בעניין גנאמה).

 

           כפי שציינתי בפרשת ארט-בי, אף אני סבור כי יש לאמץ את מבחן קיומו של חשש ממשי למשוא פנים כמבחן הקובע לעניין העברת בורר מתפקידו לפי סעיף 11(1) לחוק הבוררות. עם זאת, סברתי כי את החריג לכלל זה ניתן יהיה לזהות בנקל באותם מקרים בהם השכל הישר יחייב את המסקנה, שמראית פני הצדק אינה מאפשרת המשך הדיון לפני הבורר. זו הייתה תמצית עמדתי:

 

"אשר לאמות המידה להעברת בורר מתפקידו לפי סעיף 11(1) לחוק הבוררות. כפי שתיאר חברי, המבחן הבסיסי לפסלות שופט כמו גם בורר – ולטעמי, כדעתו, חד הם ביסודו של דבר לעניין זה – הוא אובייקטיבי; אך עם זאת ציין, כי הביע דעתו שישנן נסיבות בהן המבחן של מראית פני הצדק ו'החשש הסביר' הסובייקטיבי תופס את מקומו. כך – מקום מראית פני הצדק נפגעת בצורה מוחשית, כאשר חלה עמימות עובדתית באשר להתנהגות ספציפית של שופט אל מול צד, ובמצבים שבהם חזקת מקצועיותו של השופט אינה עזה דיה למראית תקינות ההליך (רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה (לא פורסם)). באופן כללי, לטעמי החריג למבחן האובייקטיבי טמון בגדרי השכל הישר, המשקלל נסיבות ובודק האם מראית העין הפוסלת היא כזאת, שברי לכל כי ה'שידוך' הכפוי בין השופט או הבורר לבעלי הדין אינו יכול לצלוח, בשל משקע שאין לקעקעו" (פסקה ד' לחוות דעתי).

 

           מן האמור עולה באופן ברור כי התשתית הנורמטיבית לבחינת טענות המבקש הותוותה עוד בפרשת ארט-בי. הבקשה אינה מעוררת איפוא שאלה החורגת מגדר הסכסוך הפרטני בין הצדדים, ואף מטענות המבקש עולה כי אין הוא מבקש אלא ליישם את הכללים שהותוו שם על נסיבות עניינו.

 

י.        זאת ועוד. איני סבור, למקרא החומר, כי נדרשת התערבות בית משפט זה מטעמי צדק או על מנת למנוע עיוות דין. בית המשפט המחוזי קבע, וכפי שאפרט להלן איני רואה מקום להתערב בכך, שבמסגרת פסק הדין הראשון לא נדונה ולא הוכרעה לגופה טענת המבקש לפיה תיק הבוררות לא היה מצוי לפני הרכב הבוררים קודם למתן הפסק. כן נקבע כי טענה זו לא הוכחה על ידיו אף בגדר ההליך שקדם למתן פסק הדין מושא ההליך הנוכחי. בנסיבות אלה, מובן כי לא הונחה תשתית לביסוס טענת המבקשים באשר להכרח, הנטען, להעברת הרכב הבוררים מתפקידו.

 

           ואבהיר - עיון בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי להעברת הבוררים מתפקידם מעלה, כי זו נשענת על הטענה שבמסגרת פסק הדין הראשון נקבע כממצא עובדתי כי תיק הבוררות לא היה מצוי לפני הבוררים. אין לקבל טענה זו. בפסק הדין הראשון נקבע שפסק הבוררות יוחזר להרכב הבוררים לאחר שהתקבלה טענת המבקש לפיה חלק מטענותיו לא נדונו ולא הוכרעו בפסק הבוררים. בית המשפט המחוזי ציין באופן מפורש כי, אינו נדרש לטענה בדבר אי הימצאות תיק הבוררות לפני הרכב הבוררים, אינו מכריע באשר לה:

 

"בנסיבות אלו, לאור התוצאה אליה הגעתי, איני מוצא מקום להידרש לטעם השני עליו הצביע המבקש לביטול פסק הבוררים המכוון לכך, כי תיק הבוררות שהיה לפני הבורר לא הועבר לידיהם וכמתחייב על פי החלטתם, וניתן להותיר ההכרעה בסוגייה זו, לעת מצוא, ככל שיידרש. עם זה, ומבלי שהדבר יהוה כדי הבעת עמדה באשר לטענה זו, אציין כי מוטב שתיק הבוררות שהיה לפני כב' הבורר יובא לפני הבוררים היושבים, כערכאת ערעור, עת ידרשו הם להשלמת פסק דינם, ולו מן הטעם כי כך הורו הם בשעתו....".

 

 

           נוכח זאת, אין להלום את טענת המבקש, לפיה במסגרת פסק הדין הראשון התקבלה הטענה כי תיק הבוררות לא היה מצוי לפני הבוררים. זאת ועוד, לטענה לפיה תיק הבוררות לא היה מצוי לפני הבוררים קודם למתן פסקם לא הובאה כל ראיה במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי שיזם המבקש לאחר מתן פסק הדין הראשון. בנסיבות אלה, לא נגרם למבקש עיוות דין. בהקשר זה אעיר כי לא מצאתי בתכתובת שצירף המבקש לבקשה שלפני ביסוס לטענתו לפיה תיק הבוררות לא הועבר לבוררים.

 

יא.      למעלה מן הצורך אציין, כי מן התכתובת שצירף המבקש לבקשתו עולה שלאחר מתן פסק הדין מושא ההליך שלפניי חויב בהפקדת ערבות, ולאחר שערבות כאמור לא הופקדה, נקבע בהחלטת הרכב הבוררים מיום 25.9.11 שיש לראותו כמי שויתר על הטענות אשר לגביהן נקבע בפסק הדין הראשון כי על הבוררים לשוב ולדון בהן; נפסק איפוא, כי פסק הבוררים שניתן מלכתחילה יעמוד בתוקפו. מבלי להידרש לטענות המבקש הנוגעות לעצם ההחלטה לחייבו בהפקדת הערבות, טענות שאין מקומן בגדר ההליך הנוכחי, עצם העובדה שהרכב הבוררים קבע כי פסק הבוררות שניתן על ידיהם יעמוד בתוקפו, מייתרת את הדיון בבקשה שלפני שעניינה העברת הבוררים מתפקידם, כנושא שלאחר מעשה. ומכל מקום, גם אם ההליך שהוחלט על החזרתו לבוררים (בפני השופט זפט, סגן הנשיאה) אינו גורם קורת רוח למבקש, איני סבור שהגענו למדרגת "משקע שאין לקעקעו" כשבבוררים שהם משפטנים מקצועיים ברמה גבוהה עסקינן.

 

יב.       מוצא אני מקום להוסיף ולציין, ואף זאת למעלה מן הצורך, כי בהעדר הסכמה אחרת בין הצדדים, מן הראוי שבבוררות דו-שלבית יימצא לפני ערכאת הבוררות השנייה מלוא החומר שהונח מצוי לפני הבורר בשלב הראשון של הבוררות. במסגרת תיקון מס' 2 לחוק הבוררות מתשס"ח-2008 אף נקבע הדבר כברירת המחדל מקום בו הצדדים הסכימו על בוררות דו-שלבית (ראו, סעיף 21א(א)(2) לחוק הבוררות וסעיף ד' לתוספת השניה). דבר זה בעיניי הוא בחינת מושכלות יסוד – כך שערכאת שהערעור תוכל, אם תרצה בכך או הדבר יתחייב מן התיק, לעיין בכל חומר שעמד לפני הערכאה הדיונית, הכל בכפוף להוראות הדין. גם באשר לבוררות כך צריך להיות הכלל; ואולם, אכן יתכנו מקרים בהם על אף שלא היה מצוי מלוא תיק הבוררות לפני ערכאת הערעור לא ייגרם לצדדים עיוות דין. כך למשל, כאשר הצדדים הגישו, במסגרת הליך הערעור, אסמכתאות מן החומר שהוגש לבורר הראשון ומפרוטוקול הדיונים, באופן שמלוא היריעה נפרשה בשלב הערעור (השוו בכל הנוגע לבתי המשפט, רע"א 7809/05 הלשכה הגדולה למדינת ישראל של בונים חופשיים, קדמונים ומקובלים נ' עיריית תל אביב (לא פורסם, 25.12.05)). כן יתכן הדבר מקום בו הטענות שמעלים הצדדים הן מן הסוג שאינו מחייב הידרשות לראיות או לעדויות (למשל, באשר לפרשנות הוראת חוק הנדרשת לצורך הכרעה בסכסוך). ברם, הכלל עליו יש להקפיד הוא כי תיק הבוררות יימצא לפני ערכאת הערעור, לעיונה לפי הצורך.

 

יג.       מן הנימוקים שהובאו מעלה איני נעתר איפוא לבקשה.

 

           ניתנה היום, ח' בכסלו התשע"ב (4.12.2011).

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11078160_T01.doc/צש

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il