עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7770/10

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט א' א' לוי:

 

           בפנינו ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת רות לורך), בה נדחתה בקשת המערערים לחיוב המשיבה בתשלום פיצויים והוצאות משפט מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

 

 

תמצית העובדות הצריכה לעניין וההליכים בבית-המשפט המחוזי

1.        המערערים, אב ובנו, עבדו כשומרים במספר אתרי בניה באזור העיר מודיעין. בליל ה-23.09.2009 התרחשה קטטה בין המערערים ובין שלושה אחים ממשפחת אלקססי (להלן: "המתלוננים"), גם הם שומרים מטעם חברת אבטחה אחרת הפועלת במקום. גרסאות הצדדים באשר לנסיבות שהובילו לקטטה כמו גם ביחס להתרחשויות שבגדרה, היו שונות לחלוטין:

 

           המתלוננים טענו כי תחילתם של האירועים בניסיון של מערער 2 לגנוב מזגן מאחד המבנים בשטח עליו שמרו. בתגובה לקריאותיהם כי יחדל ממעשיו, החל מערער 2 במנוסה עד אשר הצליח לחמוק מהם. מאוחר יותר, הגיעו המערערים ברכבם לזירת האירוע, שם התפתח עימות מילולי בין הצדדים. בתוך כך רץ מערער 1 לרכב שעמד מונע בסמוך, נטל סכין ובאמצעותה דקר את אחד האחים, פריד, בבטנו. מיד לאחר מכן, רץ מערער 2 חזרה לרכב ופתח בנסיעה מהירה לכיוונם של האחים הנותרים בכוונה לדרוס אותם. אלה מיהרו לקפוץ הצידה, וכתוצאה מכך נחבלו באופן קל בגופם. משהבחין כי מערער 1 עומד בסמוך, סטה מערער 2 בחדות מנתיב הנסיעה ופגע בעוצמה רבה בפריד. כתוצאה מן הפגיעה הועף פריד לגובה רב ולאחר מכן נפל לבור בעומק של כשבעה מטרים. פגיעה זו גרמה לשבר בעמוד השדרה של פריד, ובעקבות כך הוא נותר משותק ברגליו.

 

           מנגד, גרסת המערערים, בה התמידו לאורך כל ההליכים נגדם, היתה כי מה שגרם לקטטה הוא וויכוח ישן בין הצדדים בנוגע לשליטה על חלוקת אזורי השמירה ביניהם. על רקע זה, ומשנתקלו המתלוננים במערער 2 במקרה, הם קיללו אותו וניסו להכותו. בעקבות כך, הזעיק מערער 2 את מערער 1 שהגיע למקום ברכבו. כשירד מן הרכב, המתינו לו המתלוננים כשהם אוחזים במוטות ברזל, והחלו להכותו בגופו ובראשו עד אשר נשמעה הקריאה "משטרה". לשמע קריאה זו חדלו המתלוננים מלהכות את מערער 1, והוא הצליח להימלט יחד עם מערער 2 ברכבו.

 

           באשר לתוצאות הקטטה לא היתה מחלוקת, אלא שכל צד פירש אותן בהתאם לגרסה שמסר. בניגוד לטענה כי מערער 1 הוכה על ידם, הסבירו המתלוננים את הפגיעה בו בכך שהוא נחבל כאשר קפץ גם הוא כדי לברוח ממסלול הנסיעה של מערער 2. מן הצד השני, הציגו המערערים גרסה אפשרית לפציעתו של פריד, היינו, עקב החושך ששרר במקום, הוא נבהל בסוברו שרכבם קרוב אליו ומעד לתהום, ללא קשר להתנהגותם. ביחס לפציעה שבבטנו (שעל פי טענת המתלוננים מהווה תוצאה של דקירה), הועלו שתי אפשרויות: האחת, כי זו נגרמה כתוצאה ממוטות הברזל שהחזיק אחיו והשנייה, כי ברזלים או מקלות שהיו בבור אליו נפל הם שגרמו לפציעה. יצוין כי על סמך בדיקתו של הרופא המשפטי שבדק את פריד, לא ניתן היה להעריך את המנגנון להיווצרות הפצע שבבטנו (עמ' 91 להכרעת הדין של בית-המשפט קמא).

 

2.        נגד המערערים הוגש כתב-אישום המתבסס על גרסת המתלוננים באשר לקורות אותו לילה. המערערים נעצרו ביום 24.09.2009 ומעצרם הוארך מעת לעת. ביום 22.11.2009 הם שוחררו למעצר בית בו שהו עד למתן הכרעת הדין ביום 16.05.2010. סה"כ שהו המערערים במעצר 61 ימים ובמעצר בית כ-180 ימים.

 

           בפתח המשפט, ובתגובה לכתב-האישום, הכחישו המערערים את המיוחס להם מכל וכל, ולאורך ההליך כולו המשיכו לדבוק בגרסה אותה מסרו בחקירתם. בניסיון להסביר את התלונות נגדם, טענו המערערים כי כתב-האישום הוא פרי מאמציהם של המתלוננים לנצל את התאונה המצערת שאירעה לפריד כדי לנשלם משטחי השמירה נשוא המחלוקת ביניהם. בתום שמיעת הראיות, זיכה בית-המשפט המחוזי את המערערים מחמת הספק, תוך שהוא קובע כי גרסת המערערים היא אפשרית ואחוזה בראיות, וכי על אף שלא ניתן לקבוע שהגרסה שמסרו היא הנכונה, הרי שהיא הותירה בו רושם מהימן יותר מגרסתם של עדי התביעה שנמצאה תמוהה ולא עקבית. סיוע נוסף להוכחת קיומו של ספק סביר בדבר אשמת המערערים, מצא בית-המשפט המחוזי בממצאי ה-DNA שהופקו מכתמי דם שנמצאו במקומות שונים ברכב ותאמו לפרופיל ה-DNA של מערער 1, וכן ממחדלי חקירה שיוחסו למשטרה – הימנעות מבדיקת טביעות אצבע על המזגן שעל פי הנטען ניסה מערער 2 לגנוב וברכב, והימנעות מזימון בוחן תנועה לזירת האירוע.

           בעקבות זיכוים בדין, הגישו המערערים בקשה לפיצוי ולתשלום הוצאות הגנתם מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה בהתבסס על מספר נימוקים: ראשית, לא הוכח כי התביעה התנהלה בזדון או ברשלנות ברורה. שנית, לחובת המערערים עומדת העובדה כי נמצאו סתירות מסוימות בעדויותיהם וכן העובדה שלא היה בפיהם הסבר באשר לפציעתו של פריד, וגרסתם הכבושה בעניין זה נמסרה רק בבית-המשפט. שלישית, נקבע כי התשתית הראייתית עובר להגשת כתב-האישום והתוצאות הקשות של האירוע, הצדיקו את העמדתם של המערערים לדין ובחינת הגרסאות המנוגדות בידי בית-המשפט. רביעית, העובדה כי המערערים זוכו מחמת הספק, מהווה שיקול מרכזי לאי-פסיקתו של פיצוי.

 

הטענות בערעור

3.        בערעורם טוענים המערערים כי התקיימו במקרה דנן נסיבות מיוחדות הנוגעות לאופן ניהול ההליך ותוצאתו, המצדיקות פסיקת פיצוי והשבת הוצאות הגנתם. בעיקר מלינים המערערים על מחדלי החקירה מצד המשטרה, ועל כך שהמשיבה נמנעה מלמחוק את כתב-האישום נגדם או למצער להסכים לשחרורם ממעצר, גם כאשר הגיעו תוצאות בדיקת ה-DNA, מהן ניתן היה ללמוד כי הרכב לא פגע בפריד וכי הדם שנמצא במקומות שונים ברכב שייך למערער 1 (עמ' 98-99 להכרעת הדין). עוד מציינים המערערים, כי גם אם עלו תמיהות מסוימות בגרסתם, היא נמצאה עדיפה על פני גרסתם של עדי התביעה, וכי לאורך כל ההליך דבקו בחפותם תוך שיתוף פעולה מלא בהליכי החקירה. באשר לגרסתם ביחס לפציעתו של פריד, טוענים המערערים כי אין לומר שמדובר בעדות כבושה, שכן נודע להם לראשונה על פציעתו רק במהלך חקירתם. לבסוף, מדגישים המערערים כי העובדה שזוכו מחמת הספק, אין בה כדי לשלול אפשרות פיצוי מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין.  

 

דיון

4.        סעיף 80(א) לחוק העונשין מתווה את המסגרת לזכאותו של נאשם שזוכה בדין לקבלת פיצוי על מעצרו או מאסרו ושיפוי בגין הוצאות הגנתו, וזו לשונו:

 

"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט".

 

      

           עינינו הרואות, כי שתי עילות קבע המחוקק לבחינת זכאותו של נאשם שזוכה בדין לקבלת פיצויים מאוצר המדינה: האחת, אם לא היה יסוד להאשמה, והשנייה, אם מתקיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בענייננו לא הייתה מחלוקת כי היה בסיס להעמדה לדין (עמ' 6 להודעת הערעור), ועל כן זכאותם של המערערים לפיצוי תיבחן במסגרת העילה השנייה, היינו, אם התקיימו בעניינם נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

 

           במשך השנים פורשה עילה זו באופן מרחיב באשר לנסיבות שיבואו בגדרה. יפים לעניין זה דבריו של השופט י' זמיר בעניין רייש (ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 496 (1997)):

 

"לא בכדי בחר המחוקק, בעניין הנדון, ביטוי עמום, שאין לו צורה ואין לו מידה, כמו "נסיבות אחרות". הביטוי נולד עמום על-מנת שיישאר עמום. הוא נמנה על משפחה של ביטויים עמומים, כמו צדק, מוסר, תקנת הציבור, סבירות, משמעת, קלון ועוד. יש הקוראים להם בשם מושגי שסתום. העמימות של ביטויים אלה היא טעם החיים שלהם. הם אמורים לרחף, בלתי מוגדרים, מעל הכללים. אסור לקצץ את כנפיהם ולכלוא אותם בכלוב של כלל נוקשה. כלל כזה עלול להרוג אותם".

          

אכן, עילה זו מעניקה לבית-המשפט שיקול דעת רחב ביותר בבואו להכריע בדבר פיצוי נאשם שזוכה בדין (ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 450, 457 (2002)). יחד עם זאת, ואף שאין מדובר ברשימה סגורה, מקובל לחלק את הנסיבות הבאות בגדרי עילה זו לשלושה סוגים: נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם; ונסיבותיו האישיות של הנאשם, שהינן חיצוניות למשפט (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 118 (2002)). 

 

           בבחינת נסיבות שעניינן הליכי משפט יבואו התנהלות בזדון או ברשלנות ברורה מצד התביעה, בהגשת כתב-אישום בהיעדר אינטרס ציבורי לכך או כשעצם ההעמדה לדין נבעה מרדיפת המערער או מניסיונות להתנכל לו (ע"פ 6137/05 שלומוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 08.01.2007)). אופי זיכויו של הנאשם (או "טיב הזיכוי") עניינו בשאלה אם הנאשם זוכה זיכוי מוחלט או מטעמים טכניים או מחמת הספק בלבד. הדעה הרווחת היא כי כאשר אין מדובר בזיכוי מוחלט, יהיה זה שיקול מרכזי נגד פיצויו של הנאשם (וראו לעניין זה: טוויל, בעמ' 460). קבוצת הנסיבות השלישית נוגעת להשפעת ההליך על הנאשם הספציפי, כגון: פגיעה בבריאותו, פגיעה ביחסיו עם משפחתו או נזק כלכלי שנגרם לו. נהוג לומר כי ההתחשבות בנסיבות אלה מקורה במידת הרחמים (ראו לעניין זה דברי השופט י' טירקל בע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505 (1999)).

 

מן הכלל אל הפרט

5.        שיקול הדעת באשר לפיצוי נאשם שזוכה, מסור ככלל לערכאה הדיונית שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מן הראיות. התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטה בעניין זה תיעשה אפוא רק במקרים חריגים (ע"פ 1109/09 שיבלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 04.01.2010)). כאמור, במקרה שלפנינו סבר בית-המשפט המחוזי כי אין לפצות כלל את המערערים מן הטעמים שפורטו לעיל. אכן, מקרה זה איננו ממין המקרים המובהקים בהם מתעורר הצורך לפיצוי נאשם שזוכה, ואף על פי כן סבורני כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט קמא ולהורות על פיצוי חלקי.

 

           נסיבות שעניינן בהליכי משפט – בית-המשפט המחוזי סבר כי מכיוון שהצטברו ראיות כבדות משקל נגד המערערים, כאשר שלושה עדים הצביעו עליהם כמי שביצעו את העבירות, אין לומר כי התביעה התנהגה בזדון או ממניע של רדיפת המערערים (ראו ההחלטה נושא הערעור, בעמ' 114). בעוד שדברים אלה רלבנטיים לקביעה כי נגד המערערים עמד יסוד לאשמה (העילה הראשונה בסעיף 80(א) לחוק העונשין), הרי שאין בהם כדי להפחית ממחדלי החקירה שאירעו בחקירת תיק זה (כפי שפורטו לעיל) או לשנות מן העובדה כי לאחר שהוצגו ממצאי ה-DNA ראוי היה לשקול, למצער, את שחרורם של המערערים ממעצר. בהקשר זה יש לתת משקל גם לכך שהמערערים מסרו גרסה אפשרית ועקבית, ושיתפו פעולה בהליכי החקירה תוך שהם טוענים לחפותם למן הרגע הראשון. גם אם עלו מספר תמיהות מעדותם, אין לומר כי דבקה בהם אשמה להתארכות ההליכים והצורך להאריך את מעצרם פעם אחר פעם. אדרבה, היו אלה המתלוננים לגביהם קבע בית-המשפט כי גרסתם "גם ביחס לנקודות מהותיות, לא היתה עקבית, השתנתה והשתכללה עד לגרסה המפלילה את הנאשמים" (הכרעת הדין בעמ' 101).  

 

           אופי הזיכוי – אכן, העובדה שהמערערים זוכו מחמת הספק, מהווה שיקול מרכזי בבחינת זכאותם לפיצוי, אולם אין בה כדי לשלול בהכרח את האפשרות כי המערערים יפוצו. יפים לכך דבריו של המשנה לנשיא מ. חשין בעניין דבש:

 

"לא אמרנו - אף לא נאמר - כי זיכוי טכני או זיכוי מן הספק יביאו בהכרח לשלילת שיפוי או פיצוי מנאשם, אך בה-בעת גם לא נאמר כי זיכוי "מוחלט" יביא מעצמו לפסיקת שיפוי או פיצוי. כל שאומרים אנו אינו אלא זה, שטיב הזיכוי - כל זיכוי; ונסיבות הזיכוי - כל הנסיבות; גם הזיכוי גם הנסיבות שיקולים שלענין הם לבחינתו של בית-המשפט אם יורה או אם לא יורה על תשלום פיצוי או על שיפוי; ובמקום בו יורה על שיפוי או פיצוי - על שיעורם של אלה".

 

           נסיבותיהם האישיות של המערערים – בדין קבע בית-המשפט קמא כי "הקשיים שהם מנת חלקו של הנתון במעצר טרם זיכויו בדין, נבחנים, בין היתר, אל מול משמעותה הציבורית של ההעמדה לדין והאינטרסים אותם קידמה ההחלטה בדבר הגשת כתב-האישום" (עמ' 115 להחלטה). אולם, במקרה זה לא טוענים המערערים נגד העמדתם לדין והגשת כתב-אישום נגדם. טענת המערערים היא כי נתקיימו בעניינם נסיבות מיוחדות שהצדיקו את שחרורם ממעצר אף לאחר הגשת כתב-האישום. נסיבות אלה מתמקדות בפגמים שנפלו בחקירתם, ובהתנהלות התביעה בעקבות הגשת ממצאי ה-DNA מהם עלה ספק ממשי באשר לאישומים שיוחסו להם. אכן, כדברי בית-המשפט קמא בהחלטתו "אין די בחסרון כיס שנגרם לנאשם כדי שבית-המשפט יפסוק לו פיצויים ללא שיקול דעת". ללא שיקול דעת – אין בכך די, אולם בהפעלת שיקול הדעת יש ויש מקום להתחשב בחסרון הכיס שנגרם לנאשם. במקרה זה, המערערים שהו במעצר ממש במשך 61 ימים, ולאחר מכן במעצר בית במשך כ-180 ימים. במהלך תקופה זו לא עבדו, וניתן לשער כי מצבם הכלכלי התדרדר עד למאוד. יתירה מכך, על המערערים היה לממן את הוצאות הגנתם שנתארכה. לבסוף, מבלי לנקוט עמדה באשר למהימנות העדויות, אין חולק כי מערער 1 סבל מחבלות חמורות כתוצאה מן האירוע נשוא פרשה זו, וגם לכך יש משמעות בבחינת נסיבותיו האישיות.

 

           לאור כל האמור, באיזון כלל השיקולים שמניתי ולנוכח אופי הזיכוי, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל, ואם תשמע דעתי היינו פוסקים למערערים פיצוי בשיעור של 50% מסכום הפיצוי המרבי הקבוע בתקנות לעניין הפיצוי בגין מעצר.

 

 

ש ו פ ט

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           אני מסכים.

ש ו פ ט

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

1.        סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) קובע הסדר מחוץ לדיני הנזיקין. עם זאת, המחוקק נזהר מלקבוע הסדר גורף של אחריות ללא אשם, וניתן לומר כי ההסדר הקבוע בחוק, נמצא בנקודה מסויימת במשרעת שבין הטלת אחריות על המדינה מכוח דיני הרשלנות לבין הטלת אחריות ללא אשם.

 

           בקביעת הפיצוי לפי סעיף 80 מעורבים שיקולי מדיניות שונים המושכים לכיוונים מנוגדים, חלקם שיקולים המצדיקים גישה מצמצמת בפסיקת הפיצויים וחלקם מצדיקים גישה מרחיבה (על השיקולים השונים ראו עומר דקל "הזכאי זכאי לפיצויים? על זכותו של נאשם שזוכה לפיצוי בגין נזקיו" עלי משפט ט 523 (תשע"א) (להלן: דקל)). דקל מציע במאמרו מספר מודלים לפיצוי, וממליץ על מודל לפיו הכלל הוא שנאשם שזוכה בהליך הפלילי יהא זכאי לפיצוי בגין נזקיו בכפוף לשני סייגים: כאשר מדובר בנזק שהיה בידי הנאשם למנוע (כמו ראיה שאותה חשף רק בשלב מאוחר) ובהתקיים נסיבות נדירות, מיוחדות ולא שגרתיות המצדיקות את שלילת הפיצוי או הפחתתו (שם, עמ' 564). דומני כי במשרעת שהזכרנו לעיל, מודל זה קרוב יותר לצד במשרעת של אחריות ללא אשם.

 

2.        בשלב זה, אותיר את המודל הרצוי בצריך עיון, ואלך בדרכה של הפסיקה, אשר נמנעה מלקבוע קריטריונים וכללים ברורים לפיצוי נאשם שזוכה, והותירה את הדברים לבחינה פרטנית של כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו. כפי שציין חברי, השופט א' א' לוי, התערבות ערכאת ערעור בהחלטת הערכאה הדיונית לגבי פיצוי לפי סעיף 80 לחוק, תיעשה במקרים חריגים. לא מצאתי במקרה דנן נסיבות מיוחדות לסטות מכלל זה. כפי שהדגיש בית משפט קמא בהחלטתו לדחיית הבקשה, לא נקבע בהכרעת הדין כי גרסת הנאשמים אמיתית ומשכנעת, אלא שבית המשפט לא שוכנע "לקבוע ממצאים עובדתיים כגרסת הנאשמים, אלא אך לקבוע כי גרסתם אפשרית, למצער בגדר העלאת ספק סביר באשמתם". אף איני רואה במקרה דנן מחדלי חקירה של ממש. לכך יש להוסיף את התוצאה הקשה של האירוע (כאמור, פריד נותר משותק בעקבות הנפילה) וכי ההסבר שנתנו המערערים לנסיבות פציעתו היה בגדר גרסה כבושה שהועלתה על ידם לראשונה בבית המשפט ולא בחקירתם במשטרה. מכאן, שאפילו אחזנו במודל המוצע על ידי דקל לעיל, הרי שיש להחיל את החריג למודל.

 

3.        אשר על כן, לו דעתי נשמעה, היה דין הערעור להידחות.

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

           הוחלט, ברוב דעות, כאמור בחוות דעתו של השופט א' א' לוי.

 

           ניתן היום, כ"א באלול התשע"א (20.09.11).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10077700_O04.doc   אז

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il