עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7696/09

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

1.        המערערים הם יורשי המנוח יעקב עמיר ז"ל, יליד 1947, שנפטר בעקבות תאונת עבודה שארעה ביום 1.1.2003 במפעל בו עבד משך 32 שנה. התאונה ארעה לאחר שבמפעל פרצה שריפה, במהלכה נפגע המנוח שהובהל לבית החולים כשהוא סובל מכוויות קשות בכל חלקי גופו. נסיונות הרופאים להציל את המנוח עלו בתוהו, וביום 12.1.2003 הלך לבית עולמו.

 

2.        המחלוקת לעניין האחריות נתגלעה בין המפעל לבין המשיבה. בסופו של יום, קבע בית המשפט כי השריפה פרצה מארון המונים והאחריות הוטלה אפוא לפתחה של המשיבה. בהמשך, דן בית המשפט בשאלת הנזק, וקבע כלהלן:

 

א.        בסיס ההשתכרות של המנוח לצורך חישוב הפסד השתכרותו בשנים האבודות הועמד על 23,000 ₪ ברוטו, ושכרה של האלמנה, המערערת 1, הועמד על 4,000 ₪ ברוטו. בהתאם לכך חושבו הפיצויים על פי שיטת הידות.

 

           בגין אובדן הכנסות מגיל 67 ועד תום תוחלת החיים של המנוח, נפסק סך של כ-398,000 ₪. זאת, על פי תחשיב לפיו המנוח, שנהנה מזכויות פנסיה מקיפה ב"מבטחים", היה צפוי לקבל מפרישתו ועד תום חייו פנסיה בגובה של 70% מהשכר המבוטח, ועל פי ההלכה לפיה לאחר יציאתו של אדם לגמלאות מהווים תקבולי הפנסיה את מקור הכנסתו בגדר תחליף לשכר העבודה בשנות עבודתו. בהתאם לכך נעשה החישוב על פי שיטת הידות.

 

           הסכום הכולל בגין אבדן הכנסה ב"שנים האבודות" (כולל תקופת הפנסיה) הועמד על 2,941,694 ₪.

 

ב.        בגין אובדן שרותי בעל ואב נפסק על דרך האומדנא סך של 50,000 ₪.

 

ג.        בגין הוצאות קבורה ומצבה נפסק הסך של 16,000 ₪.

 

ד.        בגין כאב וסבל נפסק 600,000 ₪ ובגין קיצור תוחלת חיים נפסק בנוסף הסך של 400,000 ₪.

 

           סך הכל נפסק לזכות המערערים כ-4 מיליון ₪. מהסכומים דלעיל נוכו קצבאות התלויים בסך כ-2.5 מיליון ₪, וכן נוכה תשלום חד פעמי בסך של למעלה מ- 500,000 ₪ שקיבלו המערערים מקרן הפנסיה "מבטחים" בעקבות פטירת המנוח. נוכח סכום הניכויים הכולל, נקבע כי יש לשלם למערערים רבע מסכום הנזק (הרבע מסכום הנזק גבוה מסכום הפיצוי שנפסק לאחר הניכויים).

 

3.        הערעור שבפנינו הוא במישור הנזק בלבד, לאחר שהמשיבה חזרה בה מערעורה בשאלת האחריות (ע"א 9357/09).

 

           בערעור שבפנינו הלינו המערערים על טעויות שונות שנפלו לשיטתם בפסק דינו של בית משפט קמא. עיקר טרונייתם של המערערים נסבה על חישוב בסיס השכר של המנוח; על כך שנפסק למערערים סך 50,000 ₪ בלבד בגין אובדן שרותי אב ובעל; על כך שבחישוב ההפסדים בתקופת הפנסיה התעלם בית המשפט מקצבת הזקנה לה היה צפוי המנוח; ועל כך שהורה לנכות מסכום הפיצויים את התשלום החד פעמי שקיבלו המערערים ממבטחים.

 

4.        אומר בקצרה, כי אין חולק שאכן נפלו מספר טעויות בפסק דינו של בית משפט קמא, אך מדובר בנקודות שמשמעותן הכספית הכוללת זניחה בהתחשב בכך שבראש הנזק של כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים נפסק לעזבון על הצד הגבוה והסכומים "מתקזזים" זה כנגד זה.

 

5.        המחלוקת העיקרית שהיא בעלת משמעות כספית של ממש, נסבה על ניכוי הסכום ששולם למערערים על ידי "מבטחים". לטענת המערערים, יש לראות את המענק החד פעמי שהשתלם על ידי מבטחים כתגמולי ביטוח, כאשר הסכום שהתקבל מורכב מ"תגמולים" בסך 339,790 ₪ ופיצויי פיטורין בסך 150,708 ₪. לשיטת המערערים, פיצויי הפיטורין היו משולמים למנוח ממילא במקרה של פיטורין או התפטרות כדין, והסכום בגין תגמולים שולם למערער בגין כספים שצבר משך כל שנות עבודתו במפעל.

 

6.        דין הטענה להידחות.

 

           הכלל הבסיסי בדיני הנזיקין הוא שהפיצויים נועדו להעמיד את העזבון או התלויים במצב בו היו אלמלא מותו של המנוח ואין להיטיב עמם מעבר לכך. לכן, יש לנכות הטבות כספיות הנובעות כתוצאה ישירה ממות המנוח למעט תשלומים על פי חוזה ביטוח. הדברים מעוגנים בסעיף 81(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בהתייחס לתביעת התלויים, הקובע כלהלן:

 

"81. בקביעת סכום הפיצויים לא יובאו בחשבון -
(1)   סכום שנתקבל או שזכאים לקבלו במות המת לפי חוזה ביטוח;

(2) ...."

 

           וכן בסעיף 86 לפקודת הנזיקין בהתייחס לתביעת הנפגע עצמו:

 

"86. שעה שבאים לשום פיצויים המשתלמים בשל עוולה, לא יובא בחשבון כל סכום ששולם או שמגיע לרגל אותה עוולה על פי חוזה ביטוח".

 

[במאמר מוסגר: לא ברור מה בא להוסיף סעיף 81 (1) על ההוראה הכללית בסעיף 86, ויש להניח כי הכוונה הייתה להסיר ספק כי יש להשוות בנקודה זו בין תביעת התלויים לתביעת הנפגע (ראו יורם גלין "ניכוי קיצבה מפיצוי הניזוק – פרס למעוול ועוול לניזוק" עיוני משפט ב 897, 898 ה"ש 9 (1972) (להלן: גלין))].

 

           הרציונל העומד מאחורי סעיפים אלה הוא, שלא יהא זה צודק להנות את המזיק בגין פרמיות ביטוח ששילם הניזוק. הצד השני של המשוואה הוא, שהמבטח ששילם על פי חוזה ביטוח לא זכאי לחזור על המזיק בתביעת שיבוב, בניגוד לזכותו של משלם תגמולי פנסיה לחזור בתביעת שיבוב על המזיק (ע"א 331/75 מבטחים נ' פלצ'י, פ"ד לב(1) 63 , 70 (1977) (להלן: עניין פלצ'י)). הדברים מעוגנים בסעיף 4 סיפא לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן: חוק הטבת נזקי גוף) הקובע כלהלן (הדגשה שלי – י.ע.):

 

"לענין חוק זה אין נפקא מינה אם המיטיב פעל לפי חובה שבדין או שבהסכם או שפעל בהתנדבות; ואין נפקא מינה אם המיטיב הוא אגודה שיתופית שהמוטב אחד מחבריה; אלא שאם היה המיטיב תאגיד העוסק בעסקי ביטוח - למעט תאגיד המבטח את חבריו בלבד - ופעל לפי חוזה ביטוח עם הניזוק או המוטב, לא יהיה זכאי להיפרע לפי חוק זה, אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מזכותו לפי חוק אחר".

 

7.        בפסיקה נקבע כי חוק הטבת נזקי גוף חל על תשלומי פנסיה ופנסיית שארים (ע"א 345/75 מדינת ישראל נ' מנורה חברה לאחריות ולביטוח משנה בע"מ, פ"ד לא(2) 354 (1977)). קרן הפנסיה "מבטחים" נחשבה כתאגיד המבטח את חבריו בלבד ונתפסה כחוג סגור, בהיותה תאגיד המבטח רק עובדים במקום עבודתם, כשהמעביד והעובד משתפים פעולה בתשלום הפרמיה (עניין פלצ'י). מאז ומתמיד תשלומי פנסיה לא נחשבו כחוזה ביטוח ונקבע כי יש לראותם כטובת הנאה שיש להפחיתה מסכום הפיצויים (ע"א 154/70 בידה נ' רובין, פ"ד כה(2) 43 (1971) (להלן: עניין בידה); עניין פלצ'י; ע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פ"ד לו(1) 449 (1982) (להלן: עניין וליס)).

 

           היו שחלקו על טעמה של הלכת בידה והפסיקה שהלכה בעקבותיה, הן מהטעם שהיא מסתמכת על הדין האנגלי (ציפורה כהן "בשולי 154/70 שושנה בידה נ' חנן רובין" עיוני משפט 228 (1972)) והן לגופה של הלכה. זאת, באשר ניכוי תשלומי הפנסיה מהפיצויים שולל מהנפגע או מתלוייו הנאה שהרוויח בזיעת אפו ומאחר שיש בכך כדי להנות את המעוול. אלא שבית המשפט דחה ביקורת זו באומרו:

 

"... אין הנתבעים במקרה דנא ובמקרים אחרים הדומים לו יוצאים נפסדים והם זוכים במלוא התמיכה הכספית, שהיו נהנים ממנה מידי הנפגע לולא העוולה, אך תמורת התמיכה אינה משתלמת כולה על ידי האחראי לעוולה, אלא באה בחלקה מכספי קרנות פנסיה או במקרים בהם הפנסיה היא תקציבית – מכספי המעביד... התוצאה של שינוי כזה בחוק תהיה, שהנתמך יועמד מבחינה חמרית לא פעם במצב הרבה יותר טוב משהיה נתון בו לולא התאונה... גם המניע של מניעת 'הנאה' מהמזיק אינו נראה לי כהצדקה מספיקה לתיקון החוק. עובדה היא, שברובם המכריע של המקרים לא המזיק הוא שנושא בנטל הפיצויים, אלא המבטח של המזיק או מעבידו..." (דברי השופט י. כהן בעניין בידה, עמ' 53 (בדעת יחיד, אף שהיה שותף לתוצאת פסק הדין)".

 

           ובקיצור, הדעה הרווחת מאז הלכת בידה היא כי נוכח מטרת דיני הנזיקין להשיב מצב הנפגע לקדמותו אלמלא הפגיעה, אין לאפשר לנפגע להנות מסכום נוסף על זה שהיה לו אלמלא נפגע, וכי מתוך סעיף 86 שעניינו חוזה ביטוח, נשמע לאו לגבי טובות הנאה שמקבל נפגע ושאינן "על פי חוזה ביטוח" (ציפורה כהן "ניכוי טובות הנאה שלא על פי חוזה ביטוח מפיצויי הניזוק" עיוני משפט ב 908 (1972)). 

 

8.        עם זאת, יש לזכור כי לא כל תשלום המשולם לתלויים על ידי קרן הפנסיה מסווג בהכרח כתשלומי פנסיה. כך, לדוגמה, יכול וישולמו לתלויים סכומים מכוח תכנית ביטוח חיים קולקטיבי שנעשה על ידי קרן הפנסיה, או ביטוח פנימי שנעשה מתוך כספים שהעובדים הפרישו לשם כך. לכן נקבע בפסיקה כי הסיווג של תשלומים ששולמו על ידי קרן פנסיה, אם כתגמולי ביטוח או כתשלומי פנסיה, נגזר ממהות התשלום ותנאי החוזה מכוחו שולמו התשלומים (ע"א 8181/06 הכשרת הישוב, חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אטיאס דוד ז"ל (לא פורסם, 21.1.2010) (להלן: עניין אטיאס); ע"א 125/68 מחסני החמצן בע"מ נ' ברנשטיין, פ"ד כב(2) 914 (1968) (להלן: עניין מחסני חמצן)). כך, בעניין מחסני חמצן קבע בית המשפט כי סכום חד פעמי של 3,000 ל"י שקיבלה האלמנה כ"מענק לשאירי חבר שנפטר לפני הגיעו לגיל הפרישה" הוא בגדר דמי ביטוח, לאחר שהוכח כי התשלום הותנה בכך שהחבר ומעבידו שילמו לפחות עבור 12 חודשי עבודה והחבר לא הגיע לגיל הפרישה. אציין כי פסק הדין בעניין מחסני חמצן לא מתיישב עם הלכת בידה (גלין, שם בעמ' 898 ה"ש 9) ובעניין וליס, הגיע בית המשפט למסקנה הפוכה באומרו:

 

"מרכיב אחר הוא סך של 000, 3ל"י, אשר הוגדר 'כמענק פנסיוני המשתלם במקרה של פטירת חבר ששאיריו אינם זכאים להנות מגמלאות שאירים משום שהמנוח לא צבר את תקופת ההכשרה הדרושה לכך'. התשלום הזה במהותו הוא תשלום פנסיוני, הנובע ישירות ממות המנוח, והרי בסכום הפיצויים, שנפסק לטובת המערערים, זיכה אותם בית המשפט בפיצוי על אבדן פנסיה עתידית ובסכום נכבד. לפיכך, יש לנכות את הסכום הזה מסכום הפיצויים שנפסקו" (שם, עמ' 466)".

 

           הנטל להוכיח כי התשלום הוא בגדר תגמולי ביטוח ולפיכך פטור מניכוי, מוטל על הטוען (ע"א 813/81 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח בוסקילה ז"ל, פ"ד  לח(4) 785 (1985) (להלן: עניין בוסקילה); ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(2) 705, 742 (1994)).

 

9.        בעניין אטיאס לא התערב בית משפט זה בקביעתה של הערכאה הדיונית לפיה יש לראות את התשלומים ששולמו לתלויים מקרנות הפנסיה כתשלומי ביטוח וזאת התבסס על תקנוני הקרנות, היותו של המנוח עצמאי והעובדה שהחברה שניהלה את קרנות הפנסיה היא חברת ביטוח. בפסק הדין, העלה חברי, המשנה לנשיאה השופט ריבלין, "הרהורי כפירה" לגבי ההבחנה בין תשלומי פנסיה לבין תשלומים על פי חוזה ביטוח:

 

"ניתנת האמת להיאמר כי גם תשלומי פנסיה – למצער תשלום פנסיית שאירים – יש בהם מטבעם יסודות של ביטוח, וההבחנה בין פנסיה לבין חוזה ביטוח היא הבחנה דקה ולא תמיד קלה. ניתן גם להטיל ספק בנכונות ההנחה היסודית, שלפיה קיים תמיד הבדל משמעותי בין ביטוח לבין תשלומי פנסיה המשתלמים כאשר מתממש סיכון של אובדן כושר השתכרות או פטירה. בשני המקרים מדובר תכופות בחוזה וולונטרי, שבו משלם המבוטח פרמיה לשם הבטחת עתידו ועתיד משפחתו במקרה של אובדן כושר השתכרות או פטירה. קרן פנסיה הפועלת על פי עקרונות אקטואריים, אינה מיטיבה עם מבוטחיה מעבר לשווי של תשלומי הפרמיה ששילמו. מקצת מן הנימוקים שהובאו בפסיקה להבחנה בין ביטוח לבין פנסיה אינם רלוונטיים עוד לאור ההתפתחויות הרבות שעברו דיני הנזיקין מאז קביעת ההלכה בפסק הדין בעניין בידה. אמת, המזיק לא נהנה מניכוי תשלומי הפנסיה מהפיצויים לנפגע או לתלוייו שכן לקרן הפנסיה, כמיטיבה, נתונה זכות לשיפוי מהמזיק לפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (ראו ע"א 331/75 "מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ נ' פלאצי, פ"ד לב(1) 63 (1977)). אולם ניתן להעלות ספק לגבי ההצדקה לכך שקרן הפנסיה תהנה משיפוי עבור תשלומים שביצעה תמורת פרמיה ששילם המבוטח. אך כל זאת, כאמור, איננו דרוש להכרעה בענייננו, שבו נפסק על-ידי בית המשפט כי מדובר בתשלומים על פי חוזה ביטוח".

 

10.      ואכן, אחת האינדיקציות לזיהוי ולסיווג התשלום כפנסיה או כתשלום מכוח חוזה ביטוח היא אם קרן הפנסיה מצאה לחזור בתביעת שיבוב על המזיק-המעוול, כמיטיבה מכוח זכותה לפי חוק הטבת נזקי גוף. עמד על כך בית המשפט בעניין בוסקילה. שם, למרות שלכאורה היה מקום לנכות את הסכומים ששולמו על ידי "מבטחים", הגיע בית המשפט למסקנה כי אין לנכות תשלומים אלה באומרו:

 

"אולם, עומד למשיבים השיקול, שמאז אירוע התאונה עד לתאריך, בו נשמעו טענות הצדדים, לא טרחה "מבטחים" להגיש תביעה נגד המערערת, כפי שזכותה הייתה לעשות, אילו מדובר היה בתשלום שאינו על-פי חוזה ביטוח. בנסיבות אלה, כאשר חלפו שנים רבות למן התשלום הנדון, קשה להעלות על הדעת, שתביעה כזאת עוד תוגש עד תום תקופת ההתיישנות...[ ] ...ברור ש"מבטחים", משבחרה לא לתבוע (ובהנחה גרידא שיש לה בכלל זכות תביעה), תרצה ביקרו של המבוטח, קרי המנוח והתלויים בו. לפיכך, אפילו נניח שלא היה זה תשלום על-פי חוזה ביטוח - ועל-כן בר-ניכוי מהפיצויים לתלויים תוך הענקת זכות ל"מבטחים" לחזור על המערערת - גם אז זכאים המשיבים מכוח המחאה מכללא, שהתשלום האמור לא ינוכה. אם בכל זאת תוגש תביעה כזאת, תוכל כמובן המערערת לחזור על המשיבים, בתביעת צד ג'. יתר-על-כן, עצם ישיבתה של "מבטחים", כגוף היודע את מלאכתו, ב"שב-ואל-תעשה" מחזקת את ההנחה לכאורה, שאכן מדובר בתשלום שמקורו בחוזה ביטוח. כך או אחרת, המסקנה לענייננו אינה משתנה, ודין הטענה להידחות".

 

           בדומה, נקבע בע"א 5915/96 גלית שיבם ואח' נ' יעקב שיבם ואח' (לא פורסם, 17.8.1999) (להלן: עניין שיבם) כי למרות שהוכח לכאורה שהתשלומים ששולמו על ידי "מבטחים" הם תשלומי פנסיה, אין לנכותם:

 

"אשר לשאלת נטל ההוכחה, הוגש מסמך נ/3 שממנו עולה כי מדובר לכאורה בתשלומי פנסיה. משכך, יש לכאורה לנכות את התשלומים ששולמו על-ידי מבטחים, שכן הלכה פסוקה היא שתשלומי פנסיה מנוכים מן הפיצויים. כנגד זה עולה מחומר הראיות כי מבטחים העבירה את התשלומים האמורים לתלויים מאז יום 20.4.92 ובכל אותן שנים שחלפו מאז, נמנעה היא מלתבוע את החזר התשלומים, ובתוך כך אף התיישן חלק מתביעתה. בנסיבות אלה, אף אם נניח כי תשלומים אלו היוו פנסיה, הרי שהימנעותה של מבטחים מלתבוע את החזרם מן האח והמדינה במשך שנים ארוכות, שבמהלכן כאמור אף התיישן חלק מתביעתה, מלמדת כי ויתרה היא על זכותה לחזור למזיק, או כי לפנינו המחאה מכללא של זכותה לניזוק. לחלופין יש בכך ראיה לכאורית כי אין המדובר בתשלומי פנסיה אלא בתשלומי ביטוח שאינם ברי ניכוי".

 

11.      מפסקי הדין בעניין בוסקילה ובעניין שיבם עולה כי להימנעותה של "מבטחים" מלהגיש תביעת שיבוב כנגד המזיק במהלך תקופת ההתיישנות - או להימנעותה מלהודיע על כוונתה לעשות כן טרם חלפה תקופת ההתיישנות - עשויה להיות השלכה בשני מישורים: במישור הראייתי - כאינדקציה לכך שמדובר בחוזה ביטוח. במישור המהותי - כהמחאת זכותה של "מבטחים" לזכות הניזוק או שאיריו או כויתור של "מבטחים" על זכות השיבוב שלה (ראו ת"א (מחוזי חי') 205/01 מאיר רות תקווה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 16.3.2007); ת"א (מחוזי ב"ש) 10/94 נציגות יורשי אבשלום מיכאלי נ' תדיראן בע"מ (לא פורסם, 23.4.2001)).

 

           במקרה דנן, חלפו למעלה משבע שנים מאז התאונה ולא נטען כי "מבטחים" פנתה למשיבה בתביעת שיבוב. לכאורה, ניתן להסיק מכאן כי "מבטחים" עצמה סבורה כי מדובר בחוזה ביטוח או ש"מבטחים" המחתה את זכותה לשיבוב לטובת המערערים או שויתרה על זכותה לשיבוב. ברם, הטענה להחלת הלכות בוסקילה ו-שיבם לא הועלו על ידי המערערים, לא בבית משפט קמא ולא בערעור בפנינו, ולא הונחה לטענות אלה  כל תשתית עובדתית. לכן, לא ידוע אם אכן לא הייתה פניה של מבטחים אל המשיבה, ולא נשמעו טענות לגבי תקופת ההתיישנות של תביעת שיבוב מצד "מבטחים" בהתחשב בכך שפסק הדין הקובע את אחריותה של המשיבה ניתן רק בשנת 2009, שבע שנים לאחר התאונה.

 

           לאור זאת, איני רואה להחיל את הלכות בוסקילה ושיבם בענייננו. למעלה מן הצורך, ובמישור המהותי כפי שעולה מהלכות אלה, ספק בעיני אם העובדה אי הגשת תביעת שיבוב על ידי "מבטחים", מאיינת את זכותו של המזיק לתבוע ניכוי תשלומי הפנסיה ששולמו לניזוק. כפי שהראינו לעיל, ההצדקה העיקרית והמקובלת לניכוי תגמולי הפנסיה היא, שיש בכך כדי להשיב את מצב הניזוק לקדמותו אילולא העוולה ולא להיטיב מצבו מעבר לכך, בעוד שהרציונל שלא להנות את המזיק-המעוול הוא המשני בחשיבותו.

 

           אותיר את הדברים בצריך עיון, ואבחן להלן כיצד לסווג את התשלומים ששולמו על ידי "מבטחים" על פי חומר הראיות שהובא בפני בית משפט קמא – האם כתשלומי פנסיה או כתשלום על פי חוזה ביטוח.

 

12.      ענייננו בקרן הפנסיה "מבטחים", להבדיל מקרן הפנסיה "מבטחים החדשה",  ונקודת המוצא היא ש"מבטחים" הישנה אינה כחברת ביטוח רגילה (להבחנה בין קרנות הפנסיה החדשות לקרנות הפנסיה הותיקות, ראה פסק דינה המקיף של כב' הנשיאה גילאור בת.א. (מחוזי-חיפה) 22776-12-09 מגדל מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ נ' המאגר הישראלי (לא פורסם, 27.3.2011). באותו מקרה נקבע כי יש לראות את תשלומי פנסית הנכות המשתלמים על ידי קרן פנסיה חדשה כתשלומים המשתלמים לפי חוזה ביטוח ולכן אין להביאו בחשבון בשומת הפיצויים). ברגיל, ההצטרפות ל"מבטחים" נעשתה על פי הסכם קיבוצי ועל פי מגזרים ענפיים ולא מכוח בחירתו האישית של העובד. לכך יש להוסיף כי ביטוח בקרן-פנסיה הוא נפוץ ביותר, לעיתים אף בגדר חובה, ובכך דומה יותר לביטוח לאומי שאין חולק על ניכוי גימלאותיו מסכום הפיצויים. ענייננו במנוח שהיה שכיר, והוא ומעבידו הפרישו יחדיו סכומים לקרן הפנסיה, להבדיל מחברת ביטוח רגילה שרק העובד משלם דמי הפרמיה. וכדברי השופטת בן-פורת בעניין פלצ'י "תכנית פנסיה במקום העבודה אינה 'חוזה ביטוח'".

 

           בהקשר זה אציין כי המחוקק הוציא במפורש מתחולת חוק חוזה ביטוח "קופת גמל לקיצבה" בהתאם לצו חוזה ביטוח (קביעת סוגי עסקאות עליהן לא יחול החוק) התשמ"ו-1986. קופת גמל לקיצבה מוגדרת בצו זה כלהלן:

 

"קופת גמל לקיצבה" - כמשמעותה בתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), תשכ"ד-1964, למעט קופת ביטוח, כמשמעותה בתקנות האמורות.

 

           עוד אפנה להודעת הפיקוח על עסקי ביטוח (ענפי ביטוח), התשמ"ה-1985, המבחינה בין סוגים שונים של ביטוחים. סעיף 1(3) להודעת הפיקוח מגדיר "ביטוח פנסיה - קרנות פנסיה להבטחת קיצבה ליחידים, בין לפי הסכם קיבוצי ובין לפי כל הסדר אחר, למעט ביטוח גימלה כאמור בפסקה (1)", וביטוח גימלה מוגדר בס"ק (1) להודעת הפיקוח במסגרת הגדרת "ביטוח חיים מקיף" כגימלה שסכומה "מחושב על בסיס הצבירה לתחילת תשלומי הגימלה, למעט ביטוח פנסיה כאמור בפסקה (3).

 

           לאור האמור לעיל, נראה כי נקודת המוצא היא שבתשלומי פנסיה עסקינן. האם עלה בידי המערערים לסתור נקודת מוצא זו?

 

13.      לא רק שהמערערים כשלו מלהוכיח כי הסכום ששולם על ידי "מבטחים" הוא בעל מאפיינים ביטוחיים ועל-כן אין לנכותו, אלא שמהראיות שהובאו ניתן להסיק היפוכו של דבר, קרי, כי מדובר בתגמולי פנסיה כפשוטם. נציגת מבטחים נחקרה על ידי הצדדים בקצרה ובתשובה לשאלת הנתבעים השיבה (עמ' 8 לפרוטוקול):

 

"ש. האם נכון שסכום שקרוב ל-500,000 ₪ שולם לאלמנה בעקבות פטירתו של המנוח?

ת. זה פידיון פנסיה. זה בעקבות פנייתה. הזכאות קמה בעקבות פטירתו של המנוח".

 

 

           גם תקנון "מבטחים" בו תלו המערערים יהבם אינו תומך בטענתם כי שולם להם תשלום שמקורו בביטוח או ביטוח חיים. כותרת התקנון היא "קרן פנסיה לעמיתים ותיקים" והפרק הרלוונטי לענייננו הוא פרק ז' שכותרתו "קצבת שאיר מבוטח". המערערים הפנו לסעיפים 21(א)(4) ו-21(א)(5) לתקנון, לפיהם הזכאות לקצבת שאיר מבוטח חלה בהיעדר זכאות לקבלת קצבה או גמלה מהמל"ל על פי פרק תאונות עבודה, או בהיעדר זכאות לקבלת פיצויים לפי פקודת הנזיקין. ברם, דווקא מהוראות אלה עולה כי הסכומים ששולמו למערערים מקורם בכספים שנצברו לזכות המנוח והיו מיועדים להשתלם לו בבוא העת כתשלומי פנסיה לאחר צאתו לפנסיה אילולא פטירתו, שאם לא כן, לא הייתה מוטלת חובה על "מבטחים" לשלם למערערים. הוראות התקנון אף עולות בקנה אחד עם תשובתה של נציגת "מבטחים" כי התשלום הוא בגדר פדיון פנסיה. ניכוי הסכום ששולם על ידי "מבטחים" מביא לסימטריה בתוצאת פסק הדין: מחד, נפסקו למערערים הפסדי הפנסיה שהייתה משולמת למנוח אילולא פטירתו, ומאידך, יש לנכות הסכומים ששולמו לו על ידי מבטחים בתשלום חד-פעמי חלף תשלומי הפנסיה.

 

           המערערים טענו כי הסכום ששולם על ידי "מבטחים" כולל גם תשלום בגין פיצויי פיטורין ולכן אין לנכותם. טענה זו הועלתה בעניין וליס ונדחתה על ידי בית המשפט:

 

"אשר לפיצויי הפיטורין, ששולמו למערערים, ייאמר. כי המנוח היה זוכה עם פרישתו לגימלאות לאחת משתיים - או לפיצויי פיטורין או לתשלומי פנסיה - ולא לשניהם גם יחד. משפסק בית-משפט קמא פיצוי על אבדן הפנסיה עד לגיל תוחלת חייו של המנוח (75 שנה). אין לזכות את המערערים בהנאה הכפולה - גם הפנסיה המלאה וגם פיצויי פיטורין. לפיכך, מששולמו למערערים פיצויי פיטורין בסכום כולל של 35,359.20 ל"י, צריך היה בית-משפט קמא לנכות מסכום הפיצוי שפסק את הסכום הזה במלואו... הוא הדין, למעשה, גם בסכום של 15,210 ל"י, שהצטבר לטובת המנוח מכספים, שהופרשו לקרן תגמולים אשר ב"מבטחים" מכספי  המנוח ומכספי מעבידתו" (שם, בעמ' 465).

 

14.      סיכומו של דבר כי המערערים לא הוכיחו כי הסכום ששולם להם על ידי "מבטחים" הוא בגדר תגמולי ביטוח על פי חוזה ביטוח, ולכן צדק בית משפט קמא שהורה על ניכוי הסכום מהפיצויים שנפסקו.

 

           אשר על כן, אני דוחה את הערעור ולפנים משורת הדין אין צו להוצאות.

 

ש ו פ ט

 

השופט ע' פוגלמן:

           אני מסכים.

ש ו פ ט

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

           מצטרף אני לפסק דינו של חברי השופט י' עמית.

 

           מוסכם עלי, כי גם על-פי התשתית הראייתית שהונחה בתיק זה לא הוכיחו המערערים כי הסכום ששולם להם על-ידי "מבטחים" הוא בגדר תגמולי ביטוח על-פי חוזה ביטוח.

 

המשנה לנשיאה

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

           ניתן היום, ח' באייר התשע"א (12.5.2011).

 

 

 

המשנה לנשיאה                           ש ו פ ט                            ש ו פ ט

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   09076960_E10.doc   עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il