עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 76/12

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקשים:                     עו"ד י' מילר; עו"ד פ' ג'ובראן-מילר

 

 

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטות ש' שטמר, צ' קינן ור' למלשטרייך-לטר) בעמ"ש 44206-05-11 שניתן ביום 28.11.2011, בו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (השופט ב"צ ברגר) בת"ע 4834-11-08 שניתן ביום 27.3.2011.

 

תמצית העובדות והליכים קודמים

 

1.        א' ז"ל, אמם של מבקשת 1 ומבקש 2, הלכה לעולמה ביום 26.7.2008, בהיותה בת 58 (להלן: המנוחה). המנוחה הייתה גרושה ומאז 1999 קיימה קשר זוגי עם המשיב. השניים החזיקו בדירה משותפת שכורה (להלן: הדירה) שאת הוצאותיה ניהלו מתוך חשבון משותף, ייעודי, אליו הזרימו השניים סכומי כסף שווים. בין השניים לא נערך הסכם ממון ולא היה להם רכוש משותף מלבד חשבון הבנק הייעודי. לאורך חלק ניכר מתקופת הזוגיות שהה המשיב בחו"ל, לצורך עבודתו. באותה עת התגוררה המנוחה בדירה, והמשיב התגורר בה אף הוא במהלך חופשותיו התכופות בארץ. מאז תחילת שנת 2008 סבלה המנוחה מכאבי גב קשים, ובהמשך נתגלה אצלה גידול בעמוד השדרה. ביום 20.7.2008 החלה התדרדרות במצבה הרפואי והיא אושפזה בבית החולים. ביום 22.7.2008 חלה הרעה משמעותית במצבה והיא הועברה ליחידה לטיפול נמרץ. מצבה המשיך להידרדר עד שביום 26.7.2008 נפטרה.

 

2.        המנוחה לא השאירה אחריה צוואה בכתב. המבקשים – שהם ילדיה, נכדיה וכלתה של המנוחה – עתרו לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בבקשה לקיים את הצוואה בעל-פה שלטענתם נערכה בידי המנוחה לפני מותה בהיותה "שכיב מרע". במסגרת צוואה זו הורישה את כל רכושה למבקשים, למעט מכוניתה, אותה ציוותה למשיב. לטענתם, ביום 22.7.2008 זימנה המנוחה את עו"ד יניב ממן כדי שיכין את צוואתה, והביעה באוזניו חשש שימיה ספורים ולכן ביקשה לצוות על רכושה לאלתר. באותו מעמד העלה עורך הדין ממן את הדברים על הכתב, וזימן לחדרה של המנוחה בבית החולים את מ', אשת אביה, באוזניה חזרה המנוחה על רצונה. בתום הפגישה נטל עורך הדין ממן את רישומיו וערך במשרדו צוואה בכתב, עליה אמורה הייתה המנוחה לחתום, אלא שכתוצאה מהתדרדרות מצבה הרפואי הדבר לא התאפשר. המנוחה נפטרה כאמור ביום 26.7.2008, ובערבו של אותו יום ערך עורך הדין ממן זיכרון דברים המפרט את נסיבות עריכת הצוואה, את  העדים לה ואת תוכן דברי המנוחה. זיכרון דברים זה הופקד אצל הרשם לענייני ירושה רק ביום 20.8.2008, וזאת לטענת עורך הדין ממן עקב כך שנסע לחו"ל מיד לאחר שנערך זיכרון הדברים.

 

3.        המשיב עתר מנגד למתן צו ירושה, בהסתמך על סעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה) בטענה שהיה הידוע בציבור של המנוחה מאז שנת 1999 ועד יום מותה. המשיב טען עוד כי המנוחה מעולם לא ערכה צוואה בעל-פה וכי המבקשים יצרו "גרסה שקרית" במטרה לזכות ברכושה, וכי אפילו אם אכן נערך מפגש בינה לבין עורך הדין ממן, הרי שלא הוכח כי התקיימה אצלה גמירות דעת לצוות על רכושה בעל-פה. המשיב טען עוד כי המשיבה לא הייתה כלל בגדר "שכיב מרע" כהגדרת המונח בסעיף 23 (א) לחוק הירושה מכיוון שלא סברה בעת המפגש הנטען בינה לבין עורך הדין ממן כי היא נמצאת מול פני המוות. המבקשים התנגדו לבקשתו של המשיב וטענו כי השניים אמנם קיימו קשר זוגי בעבר, אך הוא נותק ובעת פטירתה של המנוחה לא היו עוד השניים בני זוג.

 

4.        בפסק דינו קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המנוחה לא גמרה בדעתה לצוות בעל-פה, תוך שהטיל ספק באמינות גרסתם של המבקשים ובעצם קיומה של הצוואה בעל-פה. בית המשפט קבע כי אף אם במהלך מפגשה עם עורך דין ממן ציינה בפניו המנוחה כיצד ברצונה לחלק את רכושה, לא השתכללו הדברים לכלל צוואה בעל-פה, משלא הוכחה גמירות דעת מצד המנוחה ומשלא הוכח שהתקיימו דרישות היסוד הקבועות בסעיף 23 לחוק הירושה. כך, קבע בית המשפט כי המנוחה לא הייתה "שכיב מרע" בעת שנפגשה עם עורך הדין ממן, כיוון שבאותה עת לא סברו לא היא ולא הרופאים כי מחלתה חשוכת מרפא וכי המנוחה זימנה את עורך הדין ממן כדי שיערוך לה צוואה בכתב, שתובא בהמשך לעיונה ולחתימתה, וכלל לא התכוונה לערוך צוואה בעל-פה. בית המשפט קבע עוד כי הרעיון לשוות למפגש עם עורך הדין ממן מעמד של צוואה בעל-פה התגבש אצל המבקשים ועורך הדין ממן בדיעבד, לאחר פטירתה של המנוחה; כי דברי הצוואה לא נאמרו בפני שני עדים, כנדרש על פי סעיף 23 לחוק הירושה; כי זיכרון הדברים לא נערך בסמוך למועד בו ציוותה לכאורה המנוחה בעל-פה אלא רק לאחר שנפטרה וכי זיכרון דברים זה הוגש לרשם לענייני ירושה באיחור ניכר. נוכח כל זאת, דחה בית המשפט את בקשת המבקשים לקיים את צוואת המנוחה שניתנה לטענתם בעל-פה.

 

5.        בהתייחס לבקשתו של המשיב, קבע בית המשפט כי המשיב היה בן זוגה של המנוחה עד למותה, כי השניים הוסיפו לחלוק את הדירה המשותפת בה התגוררו יחדיו בכל חופשותיו התכופות של המשיב בארץ וכי המנוחה בילתה עם המשיב בחו"ל לעיתים מזומנות. בית המשפט ציין כי בשנת 2006 אישר המוסד לביטוח לאומי את בקשתה של המנוחה להכיר בה כידועה בציבור של המשיב וכי ארבעה חודשים לפני מותה ארגנה לו המנוחה מסיבת יום הולדת מפוארת. בית המשפט ציין עוד כי משנודע למשיב על מחלתה של המנוחה חזר לארץ וסעד אותה במסירות. כן ציין כי כאשר התקבלה המנוחה לאשפוזה האחרון בבית החולים, נרשמו פרטיו של המשיב כ"בן זוגה-בעלה" וזאת בלא שהיה נוכח שם. נוכח כל זאת קיבל בית המשפט את בקשת המשיב למתן צו ירושה המכיר בזכותו לרשת את המנוחה כבן זוגה.

 

           על פסק דין זה הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

6.        בית המשפט המחוזי סמך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה וקבע כי אין מקום להתערב בקביעותיו, המושתתות בעיקרן על ממצאים שבעובדה ועל התרשמותו מן העדים שהופיעו בפניו. בית המשפט ציין כי ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט לענייני משפחה מבוססים ומנומקים היטב, ובכלל זאת קביעתו כי אין לתת אמון בגרסת המבקשים. בית המשפט המחוזי קבע כי די היה בקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה, המעוגנת בראיות, לפיה המנוחה ביקשה לערוך צוואה בכתב ולא גמרה דעתה לערוך צוואה בעל-פה, כדי לדחות את בקשת המבקשים. קל וחומר כי זהו הדין מאחר שלא נתקיים אף לא אחד מהתנאים המנויים בסעיף 23 לחוק הירושה. בית המשפט המחוזי ציין כי אינו מקבל את קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה לא הייתה המנוחה בבחינת "שכיב מרע" בעת המפגש עם עורך הדין ממן, אך הוסיף כי אין צורך להידרש לכך משום שממילא לא הוכחה גמירות דעתה של המנוחה לצוות בעל-פה ולכן גם לא ניתן יהיה לקיים את הצוואה על אף הפגמים שבה לפי סעיף 25 לחוק הירושה.

 

           כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

 

תמצית נימוקי הבקשה

 

 

7.        בבקשה דנן טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי לא הוכחה גמירות דעתה של המנוחה לערוך צוואה בעל-פה. זאת, כיוון שלטענת המבקשים בית המשפט המחוזי ובית המשפט לענייני משפחה הסכימו על כך שהמנוחה ביקשה לערוך צוואה; על כך שהקפידה על הפרדה ממונית מלאה מהמשיב וביקשה להקפיד על הפרדה מוסכמת זו גם לאחר מותה; על כך שביקשה לערוך צוואה אשר עיקרה הוא אי הורשת מאומה למשיב; ועל כך שראתה עצמה מול פני המוות (וזאת על פי בית המשפט המחוזי בלבד). קביעות אלה היו אמורות להוביל, לטענת המבקשים, למסקנה כי המנוחה הניחה אחריה צוואה בעל-פה, ורצונה להוסיף לצוואה זו צוואה בכתב לא רוקן את הצוואה בעל-פה מתוכנה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי אין כל פסול בכך שמשפחתה של המנוחה בדקה את האופציות המשפטיות העומדות בפניה, ואין לראות בעובדה זו כפוגעת באמינותה ובתוקפה של צוואתה בעל-פה של המנוחה. בהקשר זה טוענים המבקשים כי מלכתחילה התכוון עורך הדין ממן להחתים את המנוחה על צוואה בכתב רק כגיבוי לצוואה בעל-פה, אך משהחתמתה לא הייתה אפשרית עוד, נדרשה בחינת הפרוצדורה המשפטית הנדרשת לצורך מתן תוקף לצוואה בעל-פה, ואין בכך כדי לפגום בגמירות דעתה של המנוחה להוריש למבקשים את רכושה. לכן, טוענים המבקשים, אפילו נפל פגם בצוואה, ניתן לתקנו מכוח סעיף 25 לחוק הירושה.

8.        המבקשים מוסיפים וטוענים כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התייחס לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה היה המשיב בן זוגה של המנוחה כקביעה עובדתית שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה. המבקשים טוענים כי מדובר בקביעה שהיא בעיקרה משפטית, וכי שגה בית המשפט לענייני משפחה כאשר קבע כי המשיב היה בן זוגה של המנוחה לצורך סעיף 55 לחוק הירושה. זאת, מכיוון שלטענתם כלל לא התקיים היסוד הכלכלי של חיי המשפחה, קרי המנוחה והמשיב לא ניהלו משק בית משותף. המבקשים טוענים בהקשר זה כי בין המנוחה לבין המשיב התקיימה הפרדה רכושית מלאה, ובמסגרת זאת ניהלו חשבונות בנק נפרדים.

 

9.        המבקשים טוענים עוד כי בקשתם מעוררת שאלה ציבורית רבת חשיבות, המצדיקה מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". זאת, מכיוון שלטענתם נדרשת הכרעה בשאלת חלוקת ממון נכונה וצודקת בין בני הזוג, בפרט לאחר המוות. המבקשים טוענים כי בית משפט זה טרם הכריע בשאלה האם יכול אדם לרשת את בת זוגתו למרות ששמרו על הפרדה רכושית מלאה בזמן חייהם המשותפים, וכי התשובה לשאלה זו צריכה להיגזר מהדין החל על צוואות הדדיות, הקבוע בסעיף 8א לחוק הירושה. נוכח כל זאת עותרים המבקשים לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

           

 

דיון והכרעה

 

 

10.      לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיב. בהתאם להלכה הפסוקה אם אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי ב 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. מגבלה זו על היקף ההשגה הערעורית נועדה לאפשר ערעור ברשות בנסיבות המתאימות, אך בה בעת למנוע פגיעה בסופיות הדיון, בוודאות המשפטית וביעילות המערכתית [ראו: גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער ('בגלגול שני')" עיוני משפט ל(1) 71, 78 (2006)]. משכך, האיזון הראוי מחייב כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן מקום בו הדיון בפני ערכאה שלישית יביאה לקידומה של סוגיה משפטית עקרונית מעבר למחלוקת הפרטנית שבין הצדדים או כאשר עיוות הדין שיגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת. במקרה דנן לא מתקיימים המבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שכן טענות המבקשים מתמקדות בנסיבותיו הפרטניות של הסכסוך בין הצדדים, למרות ניסיונם"לעטוף" אותן בטענות כלליות.

 

11.      בנוסף לכך, לא השתכנעתי כי הבקשה שלפני מעוררת שאלה משפטית שטרם הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה. יצויין כי אפילו אם הייתה מתעוררת שאלה כזו – וכאמור איני סבור כך – לא היה בכך כדי להצדיק בנסיבות המקרה דנן מתן רשות ערעור, זאת היות והלכה היא כי לא תינתן רשות ערעור אפילו אם מתעוררת שאלה משפטית חשובה אך אין בפתרונה כדי להשפיע על תוצאת הערעור (ראו, למשל: רע"א 202/05 מנהל השירותים הוטרינריים נ' גולדשטיין (לא פורסם, 14.6.2005), בפסקה 5 להחלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה; רע"א 6953/11 הוד מעלת הפטריארך אירינאוס הראשון נ' הפטריארך בפועל תיאופילוס ג'אנופולוס (לא פורסם, 20.12.2011), בפסקה 11 להחלטתי). במקרה דנן, קבע בית המשפט לענייני משפחה באופן ברור וחד משמעי כי המנוחה והמשיב היו בני זוג לצורך סעיף 55 לחוק הירושה, כי ניהלו משק בית משותף וכי "הטענה כי המתנגד [המשיב – י.ד.] אינו ידוע בציבור הינה טענה שקרית שנועדה [למנוע – י.ד.] ממנו לרשת את המנוחה". המבקשים לא הוכיחו בבית המשפט לענייני משפחה את טענתם כי בין המשיב לבין המנוחה היה סיכום על "הפרדה ממונית מוחלטת והרמטית" שתימשך גם לאחר מותם. מכאן שהבקשה שלפני כלל לא מחייבת דיון בשאלה הירושה בין בני זוג שסיכמו על הפרדה רכושית מוחלטת.

   

12.      למעלה מן הצורך אוסיף, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הוא מקיף, מנומק ומבוסס כולו על ממצאים עובדתיים שנקבעו לאחר שמיעת עדים. משכך, בדין סירב בית המשפט המחוזי להתערב בממצאים אלו. יתרונה של הערכאה הדיונית בקביעת ממצאים עובדתיים מקבל משנה תוקף כאשר אלו מבוססים על התרשמות בלתי אמצעית מהעדים שהופיעו לפניו (ראו למשל: ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר (טרם פורסם, 29.3.2011), בפסקה 28 לחוות דעתי). קל וחומר שבית משפט זה אינו נוהג להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית כאשר מדובר ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: רע"א 3583/11 חג' יחיא נ' המיסיה הדתית הרוסית (טרם פורסם, 11.7.2011), בפסקה 5 להחלטתו של השופט ע' פוגלמן). יתרה מכך, לא מצאתי כי נפל כל פגם בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה, עליהן סמך את ידיו בית המשפט המחוזי. בהקשר זה אזכיר כי הקביעה לפיה המנוחה והמשיב היו בני זוג עד יום מותה של המנוחה התבססה, בין השאר, על פנייתה של המנוחה למוסד לביטוח לאומי בבקשה כי יכירו בה ובמשיב כידועים בציבור; על האירוע המרשים שערכה המנוחה למשיב לכבוד יום הולדתו ה-60, וזאת רק כארבעה חודשים לפני מותה; על דבריו המפורשים של אחיה של המנוחה בהקשר זה; ועל כך שכאשר אושפזה המנוחה בפעם האחרונה לפני מותה, צויין במסמכי בית החולים המשיב כ"בן זוגה-בעלה". כן אזכיר כי טענת המבקשים כי המנוחה בילתה עם גבר אחר ולא עם המשיב את ערב השנה האזרחית האחרון לחייה (בשנת 2008) הופרכה מכל וכל, כאשר הסתבר כי באותו מועד שהתה המנוחה בחו"ל עם המשיב.

 

13.      סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיב, איני עושה צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, כ"ג בשבט התשע"ב (16.2.2012).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12000760_W01.docהג + חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il