עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 6666/13

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 1.9.2013 (עמ"ש 45184-05-11, סגן הנשיאה י' שנלר והשופטים ק' ורדי ו-ר' לב הר שרון). פסק הדין קיבל בחלקו את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב מיום 4.4.2011 (תמ"ש 33314/97, סגנית הנשיאה ט' סיון). הבקשה נסבה, למעשה, על חלקו האחר של הערעור שלא התקבל.

 

2.        בעיקרו של דבר, הבקשה, כמו גם ההליכים הקודמים, נסבה על סכסוך משפחתי שמעורבים בו המשיב 1 (להלן: יצחק) ושלושת ילדיו – המבקש 1 (להלן: אריאל), המבקש 2 (להלן: יורם) והמשיבה 2 (להלן: אביטל). אם המשפחה (להלן: המנוחה) נפטרה ביום 7.6.2005. בגין הסכסוך שפרץ בין הצדדים התנהלו כמה וכמה הליכים בבתי המשפט השונים, שנגעו הן לעסק המשפחתי (להלן: העסק) והן לדירות שבהן התגוררו אריאל ויורם (להלן: הדירות העליונות) אשר נבנו מעל דירת הוריהם (להלן: הדירה התחתונה).

 

3.        ראשיתו של ההליך דנן בתביעה שהגיש יצחק לבית המשפט לענייני משפחה, ובה עתר לפינויים של אריאל ויורם מהדירות העליונות, בטענה כי בעבר התיר להם להתגורר בדירות האמורות אך הרשאה זו בוטלה (להלן: תביעת הפינוי). בהמשך, הגיש יצחק תביעות נוספות. תביעה אחת על סך של 356,150 שקל הוגשה כנגד יורם בטענה כי מדובר בסכום שיצחק הלווה לו בתקופת גירושיו (להלן: התביעה בעניין ההלוואה). תביעה נוספת הוגשה כנגד יורם ואריאל ובה טען יצחק כי הוא והמנוחה העבירו לידי בניהם את השליטה בעסק, בתמורה לכך שהללו יעבירו לידיהם תשלום חודשי בגובה המשכורות שהיו להם ערב פרישתם מהעסק, וכן ישלמו לידיהם מדי שנה 33% מרווחי העסק וישלמו בעד החזקת כלי הרכב שלהם (להלן: הסכם הפרישה). יצחק טען בהקשר זה כי הבנים הפרו את הסכם הפרישה, ועקב כך תבע מיורם ואריאל סך של כמיליון שקל וכן ביקש שיינתן צו למתן חשבונות לצורך הערכת גובה החוב הנוגע לרווחי העסק (להלן: התביעה בעניין העסק). אריאל, יורם ואביטל הגישו מצידם תביעה נגד יצחק במסגרתה הם עתרו לרישום מחצית מהזכויות במקרקעין שעליהם בנויות הדירה התחתונה והדירה העליונה (להלן: המקרקעין). כמו כן, הם תבעו ממנו להשיב סך של 465,000 שקל. כל זאת, בטענה שהמנוחה הורישה להם את כל רכושה, הכולל את מחצית מהמקרקעין האמורים וכן מחצית מהיתרה שהייתה בחשבון הבנק המשותף של המנוחה ויצחק ועמדה באותה עת על 700,000 שקל (להלן: תביעת הילדים). בית המשפט לענייני משפחה דן בארבע התביעות במאוחד.

 

4.        בהתייחס לתביעת הפינוי קבע בית המשפט לענייני משפחה כי בניגוד לטענתם של יורם ואריאל, הדירות העליונות לא הוענקו להם במתנה על ידי יצחק. בית המשפט לענייני משפחה ציין, בהקשר זה, כי הצדדים הונו את רשויות המדינה וטענו בעבר כי הן הדירות העליונות והן העסק הם בבעלות יצחק בלבד, וזאת כדי לחמוק מתשלום מס כמו גם על מנת "להבריח" נכסים מאשתו של יורם שממנה הוא התגרש באותה תקופה. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי יורם ואריאל לא הציגו מסמך שממנו ניתן ללמוד כי יצחק התחייב להעניק להם את הדירות העליונות במתנה. יחד עם זאת, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי מחצית מהדירות העליונות הייתה שייכת למנוחה, וכי יורם ואריאל נמנים עם יורשיה. לפיכך, נקבע כי אין מקום להורות על פינויים של יורם ואריאל מהדירות שבהן הם מתגוררים, אלא רק לחייבם בתשלום דמי שימוש ראויים בעבור השימוש בחלקו של יצחק בהן. בית המשפט לענייני משפחה הורה על מינוי מומחה שיקבע את גובה דמי השימוש שבהם יחובו אריאל ויורם, וזאת מכוח סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק בית המשפט לענייני משפחה).

 

5.        בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה שהוגשה על-ידי יצחק בנוגע להלוואה, וקבע כי באותה עת התנהלו נכסי המשפחה במעין "קופה משותפת" שבעזרתה כיסה יורם את העלויות הכרוכות בגירושיו, ולכן אין מקום לדרוש ממנו להשיב כספים אלה בדיעבד.

 

6.        בהתייחס לתביעה בעניין העסק קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הסכם הפרישה שנחתם בין הצדדים הוא הסכם מחייב ותקף, ודחה את הטענה לפיה ההסכם שונה מאוחר יותר. לפיכך, קיבל בית המשפט לענייני משפחה את התביעה באופן חלקי, והורה על מינוי מומחה מטעם בית המשפט שיקבע מהם הסכומים שאותם זכאי יצחק לקבל, וזאת על בסיס חישוב של משכורת העומדת על סך של 9,500 שקל נטו ותשלומים בגין החזקת רכב בסך של 2,000 שקל לחודש. כן קבע בית המשפט לענייני משפחה כי יצחק זכאי לקבל 16.5% מרווחי העסק (מחצית מן ה-33% שלהם היו המנוחה והוא זכאים במשותף לפי הסכם הפרישה).

 

7.        לבסוף, בית המשפט לענייני משפחה קיבל גם את תביעת ילדיו של יצחק בכל הנוגע לירושתה של המנוחה. הוא קבע כי המקרקעין שעליהם עומד בית המשפחה אמנם ניתנו ליצחק במתנה בידי הוריו, אך יצחק והמנוחה היו נשואים למעלה מ-50 שנה והיו שותפים מלאים ברכוש לכל דבר ועניין. על כן, כך נקבע, מחצית מן המקרקעין היו שייכים למנוחה מכוח חזקת השיתוף. בית המשפט לענייני משפחה קבע גם כי הכספים שהיו בחשבון הבנק המשותף של יצחק והמנוחה היו שייכים לשניהם, ומכאן שהמבקשים ואחותם היו זכאים לקבל מחצית מהסך של 700,000 שקל, שהוא הסכום בו נקבו בכתב התביעה, שלא תוקן (הגם שלאחר מכן הסתבר כי בחשבון הבנק המשותף הייתה למעשה יתרה של 930,000 שקל).

 

8.        המבקשים ואביטל ערערו לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בערעורם זה הם טענו כי שגה בית המשפט לענייני משפחה כאשר פסק להם את מחצית הסכום שנקבו בכתב התביעה – סך של 700,000 שקל – ולא את מחצית הסכום הממשי שהיה בחשבון הבנק המשותף של הוריהם היינו מחצית מסך של 930,000 שקל. בנוסף לכך, הם ערערו על כך שבית המשפט לענייני משפחה קיבל באופן חלקי את תביעת הפינוי ודחה את טענותיהם לעניין זכויותיהם בדירות העליונות, וכן על כך שקיבל את התביעה בעניין העסק. יצחק מצידו הגיש ערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, אך חזר בו מכך וערעורו נמחק.

 

9.        בית המשפט המחוזי דחה את רוב טענותיהם של המבקשים, למעט בעניין זכאותם למחצית הסכום שהיה בחשבון הבנק המשותף של הוריהם, כמפורט להלן.

 

10.      בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי המחלוקות שעמדו בפני בית המשפט לענייני משפחה היו ברובן מחלוקות עובדתיות, וכי בית המשפט לענייני משפחה קבע ממצאים עובדתיים ברורים המבוססים היטב על חומר הראיות ועל העדים שנשמעו בפניו, כך שאין מקום להתערב בהם. על כך הוא הוסיף כי בראיות החדשות שאותן ביקשו המבקשים להציג בשלב הערעור כדי לשנות מקביעותיו העובדתיות המבוססות של בית המשפט לענייני משפחה.

 

11.      בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשים לפיה היה מקום לדחות את התביעה בעניין העסק הואיל ותביעה זהה הוגשה על ידי יצחק לבית הדין לעבודה ונדחתה. הוא קבע בעניין זה כי התביעה נדחתה בבית הדין לעבודה מטעמים של חוסר סמכות ולא לגופה, ולכן אין בכך כדי למנוע הגשת תובענה אחרת בגין אותה עילה לבית המשפט המוסמך. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המבקשים לפיה התביעה בעניין העסק התיישנה.

 

12.      עם זאת, לעניין תביעתם של הילדים, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשים ואביטל היו זכאים לקבל את מחצית הסכום שעמד לזכות הוריהם בחשבון הבנק המשותף שלהם. לשיטתו של בית המשפט המחוזי, כתב התביעה אמנם התייחס לסך של 700,000 שקל, אך בפועל הוכח כי הכספים שהיו בחשבון הבנק המשותף עמדו על סך של 930,000 שקל, והמשיב שנחקר בעניין זה לא התנגד לכך אלא בשלב הסיכומים. על כן, נקבע כי יש לקבל את הערעור בהקשר זה. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשים ואביטל זכאים להשבת הסכום של 465,000 שקל, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה.

 

13.      בשולי הדברים, קבע בית המשפט המחוזי כי אינו מוצא מקום להתערב בכל הנוגע למינוי המומחים השונים על ידי בית המשפט לענייני משפחה.

 

14.      במסגרת הבקשה דנן, טוענים המבקשים כי מתעוררת בעניינם שאלה כללית, הנוגעת לעובדה שבית המשפט לענייני משפחה עשה שימוש בסעיף 7 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה לצורך מינוי מומחים, על אף שסעיף זה מתייחס לתביעות בין בני זוג או בעניינו של קטין, ועל כן ממילא אינו חל על הליכים כדוגמת אלה שהתנהלו בין יצחק לבין המבקשים.

 

15.      המבקשים מוסיפים וטוענים כי בית המשפט לענייני משפחה הכריע בנוגע לבעלות בדירות העליונות על בסיס תצהירים שמסרו המבקשים בהליך קודם ושלטענת המבקשים הם תצהירים שקריים, מבלי שבחן את הראיות שהוצגו בפניו, ובכך נעשה להם עיוות דין.

 

16.      המבקשים טוענים עוד כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא אפשר להם להגיש בשלב הערעור ראיות נוספות שנדרשו להם על מנת להוכיח כי החיוב שהושת עליהם במסגרת התביעה בעניין העסק, העומד על סך של למעלה מ-1,700,000 שקל, אינו מוצדק וגורם להם לעיוות דין.

 

17.      לבסוף, טוענים המבקשים כי בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה נפלו שורה של שגיאות, אשר בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא התערב בהן. במסגרת זאת, טוענים המבקשים, בין השאר, כי שגה בית המשפט לענייני משפחה כאשר חייב אותם בתשלום דמי שימוש בהתייחס לדירות העליונות; כאשר התעלם מכך שיצחק השתהה בהגשת תביעתו; וכאשר התעלם מטענות הסף שאותן העלו.

 

18.      לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיב. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה כללית הדרושה להכרעה וחורגת מעניינם של הצדדים או כאשר קיים חשש לעיוות דין חמור המחייב את התערבותו של בית משפט זה (ראו: ר"ע 103/82‏ חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ''ד לו(3) 123 (1982)). אף שהמבקשים מנסים "לעטוף" את טענותיהם בכסות של כלליוּת, הרי שלמעשה מדובר בטענות הנטועות בנסיבותיהן הקונקרטיות והמיוחדות של המקרה דנן. כפי שציין בצדק בית המשפט המחוזי, רוב רובן של השאלות שעמדו בפני בית המשפט לענייני משפחה הן שאלות שבעובדה, והוא הכריע בהן באופן סדור ובהיר, על בסיס הראיות שהוצגו בפניו. בלב הבקשה שבפני עומד רצונם של המבקשים לתקוף ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בידי בית המשפט לענייני משפחה, הגם שאין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים כאלה, ולא כל שכן במסגרת "גלגול שלישי" (ראו למשל: בע"מ 356/12 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' עידה, בפסקה 8 (11.3.2012)). לא מצאתי מקום לחרוג מכך בענייננו, מה גם שהתרשמתי כי הטענה לפיה נגרם למבקשים עיוות דין אינה מבוססת, בלשון המעטה.

 

19.      לפני סיום, אציין כי יש להצטער על כך שהמשיב והמבקשים, אב ובניו, נאבקים זה בזה בערכאות משפטיות מזה שנים ארוכות, ואף בשלב זה נראה כי התדיינות נוספת עומדת על הפרק. גם אם בשלב הנוכחי פתרונו של הסכסוך בדרכי שלום אינו נראה כמסתבר, יש לקוות כי הצדדים לא יזנחו אפשרות זו.

 

20.      סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, י' בכסלו התשע"ד (13.11.2013).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   13066660_A01.doc   אמ

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il