עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 640/11

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

                                          

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

1.        במסגרת העתירה שלפנינו, מבקשים העותרים להשיג על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 467/08) מיום 12.7.2010.

 

2.        עניינו של ההליך הוא בשניים – ראשית בשאלה האם יש לראות בעותרים, שוחטים ומשגיחים בעבודות שחיטה בחו"ל (להלן: עובדי שח"ל), כעובדים של הרבנות הראשית. שנית, האם יש מקום, במסגרת הליך זה, למתן הוראות למשיבות 4-3 (הרבנות הראשית לישראל (להלן: הרבנות הראשית) ומדינת ישראל) לפעול להסדרת העסקתם של העותרים.

 

3.        תחילתו של ההליך בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (ע"ב 6256/03, כבוד סגנית הנשיא ח' שגיא). בפסק דין ארוך ומנומק נדחתה טענת העותרים כי יש לראות בהם כעובדי הרבנות הראשית ולחילופין לראות ברבנות כמעסיקה במשותף שלהם, או לקבוע כי הרבנות מהווה לצורך זה לשכת עבודה פרטית הפועלת ללא רישיון. משכך, קבע בית הדין כי אין לו סמכות להכריע בטענות העותרים הנוגעות לתקינות פעילותה של הרבנות הראשית.

 

4.        בית הדין בחן את הזיקות בין העותרים לבין הרבנות לצורך הכרעה בשאלה האם ניתן לראות ברבנות הראשית מעסיקה. ברקע לדברים, החובה המוטלת על כל המבקש לייבא בשר לישראל וחפץ בתעודת כשרות, לבצע את השחיטה באמצעות שוחטים המופנים אליו דרך הרבנות, ודרכה בלבד. לעניין זיקות העבודה בין עובדי שח"ל לבין הרבנות הראשית, קבע בית הדין כממצא שבעובדה כי העסקת עובדי שח"ל נעשית על ידי פנייה של היבואן לרבנות הראשית, המשבצת את העובדים, וזאת, על בסיס מאגר של מועמדים המוחזק ברבנות הראשית. לעובדים עצמם אסור ליצור קשר עם היבואן, והעדפות של היבואן באשר לזהות העובדים שישלחו אליו, אף אם מקבלות משקל מסויים ברבנות, אינן מחייבות אותה והיא הקובעת היחידה באשר לזהות העובדים שישלחו. בהמשך לכך, מחליטה הרבנות הראשית על מועדי יציאת עובדי שח"ל לחו"ל ועל חלוקת התפקידים הפנימית בין עובדי שח"ל המצוותים ליבואן. כל שינוי בחלוקה זו מחייב את אישורה של הרבנות. בהקשר זה, אין לרבנות כללים ברורים באשר להחלטה על שיבוץ עובדים וזו נעשית על פי שיקול דעתו של האחראי על התחום ברבנות. בהמשך לכך, הרבנות היא המחליטה אף על סיום ההעסקה של עובדי שח"ל (וזאת, ללא שימוע) על פי רצונה. בהקשר זה, היבואן אינו יכול לסיים את עבודתו של עובד שח"ל, אלא באמצעות פנייה לרבנות לקבלת אישור ממנה. השיבוץ של העובד אצל היבואן נעשה בכל פעם לכמה חודשים ספורים, והרבנות אינה מתחייבת כי העובד ימשיך בעבודתו אצל אותו יבואן או בכלל. יתר על כן, הרבנות פועלת במכוון למנוע כל מצב של היווצרות זיקה בין יבואן לעובד, על ידי קביעת איסור על שיבוץ קבוע של עובדים ליבואנים. בנוסף, הרבנות קובעת את סדר היום של עובדי שח"ל, לרבות שעות העבודה ונהלי העבודה, וכל העסקה שלהם בשעות נוספות דורשת אישור של הרבנות. כנסים, תדרוכים וימי עיון שוטפים לעובדי שח"ל מבוצעים על ידי הרבנות. לצד זאת, קבע בית הדין כי הרבנות אף מכתיבה לעובדי שח"ל כיצד ינהגו בשעות הפנאי שלהם. כמו כן מקיימת הרבנות פיקוח בשטח על עבודת עובדי שח"ל. בנוסף, כל צוות עובדים כפוף לראש צוות שנמצא בקשר רציף עם מנהל מחלקת שחיטות חו"ל של הרבנות. ראש הצוות מחוייב להעביר לרבנות מידע שוטף בעניין חברי הצוות, לרבות היקף נוכחותם של העובדים. קשרי העבודה שבין הרבנות לבין העובדים, ובין הרבנות לבין היבואנים, נמשכים שנים ארוכות. 

 

5.        מנגד, עמד בית הדין על כך שמשכורתם של עובדי שח"ל נקבעת במו"מ בין העובד והיבואן, כאשר הרבנות משמשת כגוף מיודע, ולעיתים אף מתערבת במו"מ, במקרה של מחלוקת. כמו כן נושאים היבואנים בנטל הביטוח הרפואי של העובדים, משלמים על הטסתם ונותנים להם בגדי עבודה. בנוסף, עובדי שח"ל מוחתמים על מסמך במסגרתו הם מסכימים כי כל האחריות לעבודתם תוטל על היבואן.

 

6.        יצוין כי בהליך לפני בית הדין האזורי טענו המשיבים הפורמאליים, הם היבואנים, כי אין להם כל יחסי עובד-מעביד עם עובדי שח"ל וכי היחסים ביניהם לעובדי שח"ל הם קצרי טווח (ונמשכים לכל היותר שלושה חודשים). עוד טענו חלק מהיבואנים כי אף מי מהם ששילם באמצעות תלוש שכר לעובדי שח"ל עשה זאת רק כדרך טכנית להסדרת התשלום. בהמשך לכך טענו כי הסכינים המשמשות את העובדים לשחיטה הם רכוש פרטי של עובדי שח"ל וכי החותמות אותן מחזיקים עובדי שח"ל הן רכושה של הרבנות. בנוסף טענו כי אפשר ויש לראות ביצרן הזר כמעסיק, שכן השוחטים פעלו בחצרם.

 

7.        בית הדין קבע כי קיימים סממנים רבים (כמפורט לעיל) המעידים על קיומם של יחסי עובד-מעביד, וכי עובדי שח"ל מהווים חלק מהמערך הארגוני של הרבנות. בהקשר זה נדחתה טענת המדינה כי משמונו העובדים ללא מכרז וללא כתב הסמכה אין לראות בהם עובדי מדינה, שכן אף אם נפלה אי חוקיות במנגנון ההעסקה, אין בכך כדי לפגוע באפשרות שמתקיימת העסקה בפועל. כמו כן, נקבע כי עובדי שח"ל הם חלק אורגני מפעילות היבואנים. משכך, קבע בית המשפט כי ישנן ראיות להעסקה במשותף, וכי אף שיקולי מדיניות תומכים במסקנה זו.

 

8.        יחד עם זאת, קבע בית הדין כי המעסיקים של עובדי שח"ל הם היבואנים בלבד. זאת, נוכח תפקידה המנהלי של הרבנות בפיקוח על כשרות הבשר המיובא, שאינו מקים יחסי עובד-מעביד, ובהתאם להלכות בית הדין הארצי לעבודה. משכך, לא נדרש בית הדין לבחינת יתר עילות התביעה, בהעדר סמכות.

 

9.        על פסק הדין הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין דחה את הערעור. ברקע לדברים, ציין בית הדין כי משך שנים ארוכות היו עובדי שח"ל חלק מהרבנות הראשית, וכי רק למן שנות התשעים הופרט רכיב זה של הרבנות. מכאן, פנה בית הדין הארצי לבחינת כל אחד ממאפייני העסקתם של עובדי שח"ל. משפורטו אלו בהרחבה לעיל, לא נרחיב יתר על המידה. בקווים כלליים, אימץ בית הדין הארצי את קביעותיו של בית הדין האזורי. בהקשר זה אף נפנה בית הדין הארצי לבחינת נטל תשלום המס בגין משכורתם של העובדים ומצא כי הוא מוטל על היבואנים. לאחר סקירת מאפייני ההעסקה, מצא בית הדין כי "במבט ראשון, תמונת העסקתם של השוחטים מעלה את הרושם כי סממני העסקתם משמשים בערבוביה אצל היבואנים והרבנות באופן המצדיק לראות באלה מעסיקים במשותף. שהרי, בכל הנוגע לפיקוח על השוחטים, לסמכות להפסיק את עבודתם ולהפנייתם לעבודה – ישנם סממני העסקה משותפים לרבנות וליבואנים" (פסקה 9 לפסק דינו של הנשיא ס' אדלר). יחד עם זאת, בית הדין מצא כי חרף קביעתו זו, אין מקום להכיר ביחסי העבודה בין העובדים לבין הרבנות, ויש לקבוע כי העובדים מועסקים על ידי היבואנים בלבד. ראשית, נקבע כי אף שבמרבית המקרים אין חוזה העסקה בכתב עם היבואנים, נכרת חוזה העסקה בעל פה בין היבואן ובין העובדים, בעוד שבהתקשרות בין הרבנות לבין העובדים צוין במפורש כי לא ישררו יחסי עובד מעביד. שנית, נקבע כי לא התקיים בין הרבנות לבין עובדי שח"ל רכיב התמורה בגין העבודה, שכן הרבנות לא מימנה, ולו בעקיפין, את שכרם של העובדים. שלישית, נקבע כי יש לראות בעבודה ככזו שבוצעה בחצרם של היבואנים. לצד אלו, הטעם המרכזי לאי קיומם של יחסי עבודה על פי פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה הוא בכך שהרבנות פעלה במסגרת יחסים אלו בכובעה כרגולטור, וכי עיקר תפקידה של הרבנות בהקשר זה הינו פיקוח הלכתי-מקצועי, ולא פיקוח על תנאי העבודה (שעות נוספות, נוכחות וכדומה). בהקשר זה, עמד בית הדין הארצי על הקושי הממשי שנוצר מכך שלכאורה, התנהלות הרבנות בהקשר של העסקת עובדי שח"ל אינה תקינה מבחינה מנהלית, וסובלת מחוסר שקיפות כמו גם מהתערבות בהיבטים של ההעסקה החורגים מגדר הפיקוח על הרמה המקצועית-הלכתית של העובדים. משכך, המליץ בית הדין לרבנות על קביעת קריטריונים ברורים בדבר אישור מועמדות לשחיטת חו"ל, שיבוץ בצוותי עבודה, פיקוח על עבודת השוחטים וכיוצא בזה (פסקה 10 לפסק דינו של הנשיא ס' אדלר). בסוף הדברים, עמד בית הדין על הקושי הגלום בקביעה כי היבואנים הם המעסיקים הבלעדיים של עובדי שח"ל, שכן בפועל "במתכונת העסקה זו, המאופיינת בתקופות העסקה קצרות וזמניות אצל יבואנים שונים, אין כמעט באפשרותם של עובדי שח"ל לצבור זכויות סוציאליות כלשהן אצל אף לא אחד מהיבואנים" (פסקה 5 לפסק דינה של השופטת ו' וירט-ליבנה).

 

10.      מכאן העתירה שלפנינו לה שני ראשים. ראשית, מבקשים העותרים כי יבוטל פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, ויקבע כי הרבנות הראשית היא מעסיקתם במתכונת העסקה משותפת, ומשכך, יוחזר ההליך לבית הדין לעבודה לבחינת הסעדים הכספיים להם הם זכאים. שנית, מבקשים העותרים כי בית משפט זה יחייב את הרבנות הראשית להסדיר באופן ברור את הקריטריונים הנוגעים לשיבוצם ותנאי העסקת אצל היבואנים.

 

11.      באשר לראשה הראשון של העתירה, טוענים העותרים כי נפל פגם בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, מקום בו ניתן מלוא המשקל בבחינת קיומם של יחסי עובד מעביד לשאלת התמורה, בעוד שיתר המבחנים לקיומם של יחסי עבודה מצביעים על היות הרבנות מעסיקתם. בהקשר זה, טוענים העותרים כי מקום בו הסממן היחיד להתקיימות יחסי עבודה בינם לבין היבואנים הוא תשלום השכר, יש מקום לקבוע כי הרבנות הראשית היא מעסיקתם היחידה ולמצער, מעסיקה במשותף. בהקשר זה, טוענים העותרים כי יש מקום להתערבותו של בית משפט זה בפסק הדין חרף הרף המחמיר שנקבע להתערבות מסוג זה, מאחר שפסק דינו של בית הדין יוצר מצב מובהק של אי צדק, במסגרתו מקופחות זכויות העותרים. בהמשך לכך, טוענים העותרים כי יש לתת משקל לעובדה שבינם לבין הרבנות מתקיימים קשרים ארוכי שנים, בעוד שהיחסים בינם לבין היבואנים הם קצרי טווח; לכך שהיבואנים עצמם מתנגדים להגדרתם כמעסיקים; ולניגוד העניינים שייווצר מקום בו יהיו הם כפופים ליבואנים, ובו בזמן ישמשו כגורם המפקח עליהם. עוד טוענים העותרים שנפל פגם בפסק דינו של בית הדין הארצי שכן הם כלל לא הוחתמו על המסמך הקובע כי בינם לבין הרבנות לא מתקיימים יחסי עובד מעביד, וכי המסמך שהוגש לבית הדין היה מסמך ריק, בעוד שהמסמכים עליהם חתמו העותרים לא כללו סעיף זה.

 

12.      בראשה השני של העתירה, טוענים העותרים כי שגה בית הדין הארצי לעבודה בכך שהסתפק בהמלצה על תיקון המצב ולא הורה לעשות כן. בהקשר זה, טוענים העותרים כי על הרבנות הראשית מוטלת חובת תום לב מוגברת, וכי התנהלותה, בהעדר שקיפות באשר לאופן שיבוץ עובדי שח"ל, אינה עומדת בסטנדרטים של מנהל תקין. בהקשר זה אף מפנים העותרים לבג"ץ 3336/04 התנועה להגינות שלטונית נ' מועצת הרבנות הראשית (להלן: פרשת התנועה להגינות שלטונית) שעניינו הסדרת היחסים המשולשים שבין הרבנות הראשית, משגיחי כשרות ומקבלי תעודת כשרות בישראל (פרשה זו תידון בהמשך).  

 

13.      במענה, טוענת המדינה, בשם המשיבים 4-3 (להלן: המשיבה), כי דין העתירה להידחות על הסף, שכן אינה מסוג המקרים בהם יתערב בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. בהמשך לכך, טוענת המשיבה כי אף לגופו של עניין לא נפל פגם בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. בהקשר זה מפנה המשיבה להודעות התשובה שהגישה בבית הדין הארצי לעבודה. בקווים כלליים, עיקר טיעונה של המשיבה הוא כי בית הדין ביסס את ממצאיו העובדתיים היטב, וכי המסקנה הסבירה העולה מהם היא שהרבנות אינה בגדר מעסיק של העותרים. בקביעה זו, לגישתה, לא נפל כל פגם, והיא אינה חורגת מההלכה הפסוקה על ידי בית הדין הארצי לעבודה כמו גם על ידי בית משפט זה לעניין קיומם של יחסי עובד מעביד. בהמשך לכך, טוענת המשיבה כי לא נפל כל פסול בהחלטת בית הדין שלא להורות על תיקון פגמים בהתנהלות הרבנות הראשית, שכן אין הדבר בסמכותו. עוד טוענת המשיבה כי מיום מתן פסק הדין חלו שינויים מסויימים באופן העסקת עובדי שח"ל, אף שאלו עדיין לא אושרו (יצוין כי המשיבה לא טרחה לפרט בפנינו אילו שינויים חלו, ומהו הצפי באשר למועד יישומם).

 

14.      לאחר שעיינו בעתירה על צרופותיה, בפסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה ובית הדין האזורי לעבודה, ובתשובת המשיבה על צרופותיה, מצאנו, לא בלי לבטים, כי דין העתירה להידחות על הסף. 

 

15.      בטרם דיון, יצוין כי תשובתה של המשיבה, המפנה באופן כללי לתשובות שהוגשו על ידה בערכאות הקודמות, אינה תקינה. זאת, שכן בהליכים הקודמים נדונו טענות רבות שכלל לא נטענו בפנינו, דוגמת טענת שיהוי והשתק, והיה מקום כי המשיבה לכל הפחות תפנה לפסקאות ספציפיות מסיכומיה בפני הערכאות הקודמות, תוך הבהרת הטיעונים עליהם היא עומדת, ולא תסתפק בהפניה כללית לסיכומים בשלמותם.

          

16.      לגופו של עניין, כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה, ומשכך, הליך של קבלת עתירה נגד פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה שמור רק למקרים נדירים, בהם מדובר בשגגה משפטית מהותית ובולטת, בעלת חשיבות ציבורית, חברתית וכללית, אשר הובילה לאי-צדק שלא ניתן להתעלם ממנו. (ראו בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1984)). בהקשר זה, אף שנתעוררה מחלוקת בפסיקה באשר להיקף הביקורת השיפוטית של בית משפט זה על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה (וראו סקירתו המקיפה של השופט צ' זילברטל של ההלכה בנושא בבג"ץ 7391/10 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם, 30.5.2012) פסקאות 11-8) ההלכה הקובעת היא כי על המבקש את התערבותו של בית משפט זה לעמוד בשני תנאים – ראשית, להוכיח כי נפלה שגגה משפטית מהותית בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, ושנית, להראות כי יש מקום להתערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק וכדי למנוע עיוות דין.

 

17.      באשר לראשה השני של העתירה, מצאנו כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. משקבע כי לא מתקיימים יחסי עובד מעביד, כלל אין בסמכותו להורות הוראות שונות הנוגעות למנהל התקין של הרבנות הראשית. בהקשר זה, לא חמקה מענינו העובדה כי, בשונה מבית הדין הארצי לעבודה, לבית משפט זה הסמכות לתת הוראות לרבנות הראשית בכל הנוגע להתנהלותה כגוף רגולטורי. יחד עם זאת, מצאנו כי אין ההליך הנוכחי מהווה את המסגרת המתאימה לבחינת הסוגיות הסבוכות המתעוררות בהקשר זה. זאת, משלושה טעמים. ראשית, העותרים, וכך גם המשיבה, טענו בצמצום בלבד לעניין אופן הפעלת סמכותה של הרבנות הראשית, ולא עומדת בפנינו תשתית עובדתית מלאה ומספקת לבחינת הסוגיה. בהקשר זה, מצאנו כי אין זה נכון לכרוך את שאלת דיני העבודה החלים על יחסי הרבנות הראשית והעותרים, הנוגעת בעיקרה ליחסים שהתקיימו עד ליום זה, לשאלת הסדרת העסקתם של עובדי שח"ל, הצופה פני עתיד. שנית, העולה מהודעת המשיבה כי נעשה תהליך להסדרת הסוגיה. בנסיבות אלו, מן הראוי שהמשיבה תפעל במהירות, בהתאם להמלצות בית הדין הארצי, להסדרת ההיבטים המנהליים של העסקת עובדי שח"ל והפיקוח עליהם, וכלל לא יידרש סעד מבית משפט זה. שלישית, במסגרת פרשת התנועה להגינות שלטונית נדונה בפני בית משפט זה השאלה המקבילה, של תקינות התנהלותה של הרבנות הראשית בכל הנוגע למשגיחי כשרות בתוך גבולות המדינה. במסגרת הדיונים בפנינו, פעלה המדינה להסדרת הסוגיה, תוך שהיא מתייחסת במישרין אף לסוגיה של מפקחי כשרות בחו"ל (ראו פסקה א' להחלטה מיום 24.9.2009). משדן בית המשפט זה במישרין בסוגיות שעל הפרק, לא מצאנו לנכון לנהל הליך מקביל. בהקשר זה יודגש כי אין בפסק דיננו הנוכחי כדי למנוע מהעותרים לבקש להצטרף כצד לפרשת התנועה להגינות שלטונית, או, במידה ועניינם לא יוסדר במסגרת אותו ההליך, להגיש עתירה נפרדת הנוגעת להתנהלותה של הרבנות הראשית ביחס לעובדי שח"ל.

 

18.      עיקר הקושי בהליך הנוכחי נוגע לראשה הראשון, והמרכזי, של העתירה. נראה כי אין מחלוקת בין הצדדים לעניין התשתית העובדתית שפורטה בהרחבה לעיל. משכך, אין מקום לקבל את טענת המשיבה כי מדובר בבקשה להתערב בממצאי עובדה של בית הדין הארצי לעבודה. כמו כן, אין כל מחלוקת באשר לעקרונות המשפטיים על בסיסם נבחנת שאלת קיומם של יחסי עובד מעביד, לרבות יחסי העסקה משולשים (וראו לעניין זה דב"ע נב/142-3 אלהרינאת – כפר רות, פד"ע כ"ד 535). השאלה העומדת על הפרק היא שאלת המשקל שניתן לשיקולים שונים במסגרת בחינת קיומם של יחסי עובד מעביד בין הרבנות הראשית ובין העותרים. במסגרת זאת, נדרשים העותרים, כאמור, לשניים – ראשית, להוכיח כי, כטענתם, ניתן משקל יתר לרכיב התמורה לצורך קביעת יחסי עובד מעביד, ושנית, כי שגיאה משפטית זו מצדיקה את בחינת העתירה לגופה משיקולי צדק.

 

19.      כפי שפורט לעיל, בין הרבנות הראשית לבין העותרים מתקיימים מרבית סממני ההעסקה במשותף, לרבות שליטה על העסקה ועל פיטורין, פיקוח על נוכחות ושעות עבודה, ולא פעם אף מעורבות בקביעת המשכורת ובחוזה העבודה עצמו. יצוין בהקשר זה כי קביעת בית הדין הארצי לעבודה כי בין העותרים ליבואנים קיים חוזה עבודה בעל פה, וכי חוזה עבודה שכזה לא קיים בין העותרים לבין הרבנות היא קביעה מעגלית, שכן היא נשענת על שיקולי המדיניות האחרים שהנחו את בית הדין ואינה עומדת בפני עצמה. כך לדוגמא, נדמה שאם התמורה לעבודה הייתה ניתנת על ידי הרבנות הראשית, באותו מצב דברים עצמו, היה נקבע כי מתקיימים יחסי עבודה. בהקשר זה, מקובלת עלינו טענת העותרים כי היה צריך לבחון את ההסכמים שהם חתמו בפועל מול הרבנות הראשית, ולא טופס ריק, עליו לא הוכח שהוחתם מי מהעותרים. עוד יצוין בהקשר זה כי יש לתת משקל אף לעובדה כי היבואנים עצמם, כמו העותרים, כופרים בקיומם של יחסי עבודה ביניהם.

 

20.      לגופו של עניין, על שני טעמים מרכזיים מבוססת פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה.

 

21.      הטעם הראשון הוא בהיות הרבנות הראשית גוף רגולטורי, ומשכך, מטעמי מדיניות משפטית, אין לראות בגופים המפוקחים על ידה כעובדיה. טעם זה, ספק שיש בו די כדי להצדיק את אי ההכרה ברבנות הראשית כמעסיקה של העותרים. ברי, כי חלק נכבד מפעילות הפיקוח של הרבנות אינה נוגעת לתפקידיה כגוף מפקח. כך לדוגמא, אין כל זיקה בין ההנחייה ההלכתית מקצועית של הרבנות לבין פיקוח על שעות עבודת העובדים, אופן חלוקת התפקידים ביניהם, פעילותם בשעות הפנאי, חוזה העבודה בינם לבין היבואן וכדומה. תחומים אלו אינם נוגעים במישרין או בעקיפין לשאלת הפיקוח על כשרות הבשר המיובא, ולמקצועיות של העותרים. בהקשר זה, לו הייתה מסתפקת הרבנות רק בהפעלת סמכויותיה הרגולטוריות, ודאי שהיה בכך כדי לחזק את הטענה שלא מתקיימים יחסי עובד מעביד (השוו לדוגמא בג"ץ 1234/10 א. דינמיקה אחזקות 2002 בע"מ נ' המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון (טרם פורסם, 21.7.2010), פסקאות 23-17). יחד עם זאת, מקום בו הפעילה הרשות סמכויות שאינן בגדר פעילותה כרשות מנהלית מפקחת, יש לבחון לגופם של דברים האם התקיימו יחסי עובד מעביד, וזאת, אף אם ההעסקה נעשתה שלא כדין או בהעדר סמכות (השוו תע"א (ת"א) 8351/06 בירן נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (לא פורסם, 28.4.2011) (להלן: פרשת בירן)). בהמשך לכך, אף שישנם שיקולי מדיניות כבדי משקל שלא להטיל אחריות כמעסיק לגוף רגולטורי, ישנם שיקולים שאינם פחותי ערך, ובראשם, ההגנה על זכויות העובדים, לקבוע כי במקום בו בשל התנהלות הגוף הרגולטורי נפגעות זכויות העובדים, תהיה עליו החובה לפצותם בגין פגיעה זו.

 

22.      משכך, נפנים אנו לטעם השני שהוצע על ידי בית הדין הארצי, הוא העדר התמורה. כידוע, המבחנים לקיומם של יחסי עובד מעביד הינם מרובים, ואינם בגדר רשימה סגורה. כך, נבחנת זהות הגורם המסוגל להתחיל בהעסקה ולסיימה, הגורם המפקח, הגורם בעל היכולת להשפיע על שיבוץ בעבודה ועל תנאי העבודה, הגורם הנושא בנטל השכר של העובד, הגורם שהעבודה בוצעה בחצריו, הגורם הנושא בנטל המס, הבעלות על הציוד, משך ההעסקה ורציפותה. כמו כן, נבחן האופן בו רואים הצדדים למערכת יחסי העבודה את היחסים ביניהם. ברי, כי, כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין הארצי, מכל המבחנים, למעט שניים, ישנה זיקה ישירה בין העותרים לבין הרבנות הראשית. שני המבחנים בהם לא מתקיימת זיקה הם מבחן מקום ביצוע העבודה ומבחן התמורה.

 

23.      באשר למבחן הראשון, הרי שספק אם זה רלבנטי בענייננו, שכן לרוב תכליתו הפוכה היא, ומשמשת להוכיח כי חרף קיומו של מעסיק ישיר עימו נכרת חוזה, ישנו מעסיק עקיף בפועל. במילים אחרות, לו היה המצב הפוך, והעותרים היו טוענים כי היבואנים הם מעסיקיהם, ולא רק הרבנות, היה עזר במבחן זה, אך משקלו לענייננו נמוך ביותר. משכך, כאמור, לב הסוגיה העומדת בפנינו היא האם די בנסיבות המקרה בכך שהתמורה שולמה על ידי היבואנים לקבוע כי הם המעסיקים הבלעדיים. סוגיה זו, של איזון בין הזיקות השונות שבין העובדים לבין המעבידים, טרדה את מנוחתנו. אין ספק כי התוצאה על פיה הרבנות אינה המעסיקה נותנת משקל כמעט מוחלט לשיקול התמורה, ומייתרת את שלל השיקולים האחרים. בהקשר זה יצוין כי בשונה מבפרשת בירן, שם לא הייתה משמעות כלכלית של ממש לסיווג העובדות כעובדות מדינה, שכן תנאיהן ממילא הוצמדו לתנאי עובדות מדינה, במקרה הנוכחי המשמעות הכלכלית רבה היא, ולמעשה העותרים נותרו ללא כל זכויות סוציאליות, בהעדר מעסיק ברור לתבוע ממנו זכויות אלו. עוד יצוין בהקשר זה כי יש אף להתחשב בעובדה כי ברקע למבנה ההעסקה הנוכחי המעבר ממתן שירותי הכשרות במישרין על ידי הרבנות הראשית ועובדיה, למתן שירותי הכשרות בעקיפין, באמצעות פיקוח של הרבנות על משגיחים העובדים במישרין תחת היבואנים. יחד עם זאת, לאחר ששקלנו ושבנו ושקלנו באשר לאיזון הראוי בין הזיקות השונות המצביעות על קיומם של יחסי עובד מעביד, לא מצאנו כי בנסיבות המקרה הספציפיות יש מקום להתערבותו של בית משפט זה בפסק הדין. אף אם האיזון שערך בית הדין הארצי לעבודה נותן משקל יתר לגישתנו לשיקול התמורה, אין בו כדי פגם של ממש בשיקול הדעת השיפוטי, המצדיק את התערבותו של בית משפט זה כבית המשפט הגבוה לצדק. נוכח האמור, ומשמצאנו כי העותרים לא צלחו את המבחן הראשון להתערבותו של בית משפט זה, איננו נדרשים לשאלה האם, לו היה מדובר בפגם משפטי גלוי, מתקיימים בנסיבות מקרה זה שיקולי צדק המצדיקים את התערבותנו.

 

24.      בטרם סיום יצוין כי, בדומה לבית הדין הארצי לעבודה, אין דעתנו נוחה מהמציאות בה נותרים העותרים ללא סעד ממשי. מן הראוי כי המשיבים 4-3 ישקלו, במסגרת הסדרת הסוגיה אף את עניינם של העותרים ודומיהם, הן לעניין הסדרת העסקתם בעתיד, והן לעניין הגנה על זכויותיהם שנפגעו בשל הקשיים שנתגלו בהעסקתם עד כה.

          

25.      סוף דבר, העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא מצאנו לנכון לעשות צו להוצאות.

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

א.        מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט ג'ובראן, לרבות - ובהטעמה בכל לשון - בדבר הצורך בהסדרה במבט צופה פני עתיד של נושא שוחטי חו"ל. המצב האנדרוגני שתואר בפנינו, גם אם אינו מגיע לכלל התערבות, בפסיקת בית הדין הארצי, אומר בקול גדול דרשני.

 

ב.        בפני בית משפט זה תלויה ועומדת מזה שנים העתירה בבג"צ 33366/04 התנועה להגינות שלטונית נ' מועצת הרבנות הראשית ואח', שעניינה המקורי היה הפסקת קשר בין עסקים מקבלי תעודות כשרות לבין משגיחי הכשרות, קביעת אמות מידה אחידות להעסקת משגיחים ומפקחי כשרות בארץ ובחו"ל, וקיום מבחני הסמכה ומתן תעודות כשירות למקצועות ההשגחה והפיקוח על הכשרות. ניתנו במהלך הטיפול בעתירה עשרות החלטות (ובהן צו על תנאי), וכאמור בהחלטה מ-24.9.09 "בית משפט זה ראה תפקידו במעקב ובזירוז...". בהחלטה מ-19.7.10 באותה עתירה צוין כי כבר נקבעו נהלים להעסקת משגיחי כשרות ונקבעו מבחני הסמכה, אך הנהלים לא עסקו במשגיחי חו"ל. נאמר, כי טרם הוסדר כראוי שמשגיחי כשרות לא יקבלו שכרם במישרין מבעלי העסקים המושגחים, והנושא עודו על האבניים.

 

ג.        בנוסף על האמור בחוות דעתו של חברי, הסכמתי לאי היעתרות לעתירה מתבססת גם על התבוננותי בזיקה בין מכלול הנחיותיה של הרבנות הראשית לשוחטים לבין תפקידה הרגולטורי. חברי מטעים, "ברי, כי חלק נכבד מפעילות הפיקוח של הרבנות אינה נוגעת לתפקידיה כגוף מפקח. כך לדוגמא, אין כל זיקה בין ההנחייה ההלכתית מקצועית של הרבנות לבין פיקוח על שעות עבודת העובדים, אופן חלוקת התפקידים ביניהם, פעילותם בשעות הפנאי..." (פסקה 21). ואולם, יתכן מאוד שמעורבות הרבנות בתחומים אלה נעשית - למצער בעיניה שלה - כחלק מתפקידה הרגולטורי. כך עולה (לדוגמה) מעדותו של הרב עזרא רפול (מנהל תחום כשרות הבשר ברבנות הראשית) בבית הדין האזורי:

 

"כאשר השוחט נמצא בחו"ל הוא חייב לייחד זמן ללימוד תורה. הוא חייב לייחד זמן גם לתפילות. לפי הנהלים הוא צריך להקפיד על זמן שינה כדי שלא יהיה עייף... אנו מורים לשוחטים כיצד לפעול בשעות הפנאי שלהם ככל שזה נוגע לדרישות ההלכה והרמה התורנית... אם יחסים של שוחט עם חבריו לקבוצה מעורערים, אני יכול להחזירו ארצה במידה והדבר עלול להשפיע על כשרות השחיטה" (עמודים 50-49 לפרוטוקול הדיון מיום 22.3.07; ההדגשות הוספו - א"ר).

 

ובמקום אחר:

 

"מי שצריך לשמור על כך שהשוחטים לא יחרגו מהשעות זה אני [קרי, הרבנות הראשית - א"ר] ולא היבואן. היבואן רוצה תפוקה" (עמוד 39; ובהקשר זה השוו, לדוגמה, תקנה 168 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961).

 

           חברי ציין, כי "לו היתה מסתפקת הרבנות רק בהפעלת סמכויותיה הרגולטוריות, ודאי שהיה בכך כדי לחזק את הטענה שלא מתקיימים יחסי עובד מעביד" (פסקה 21). כאמור, אינני בטוח שהנחיות הרבנות הראשית, גם אלה שאינן נוגעות ישירות למעשה השחיטה, חורגות - למצער בעיניה שלה - מסמכויותיה הרגולטוריות, וגם מסיבה זו אני מצטרף להכרעתו של חברי.

 

ד.        הסדרת תחום שוחטי חו"ל נשוא ענייננו, בנוסף להשלמת הסדרתם של הנושאים שבתוך ישראל, עודנה ממתינה. היא חיונית הן מטעמי ניקיון ונקיון הדעת והן מטעמים עקרוניים, סוציו-כלכליים ואנושיים. יפה שעה אחת קודם.

 

 

 

השופט י' דנציגר:

           אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט ג'ובראן ולהערותיו של חברי השופט רובינשטיין.

 

 

           לפיכך הוחלט לדחות את העתירה על הסף, כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

 

           ניתן היום, כ' באב התשע"ב (8.8.2012).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11006400_H14.doc   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il