עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5995/06

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

הנשיאה ד' ביניש:

 

           עניינה של העתירה שלפנינו בבקשתם של העותרים כי תבוטל החלטת משרד הפנים (להלן: המשיב), השוללת את המעמד שניתן להם מכוח חוק השבות, התשי"ב-1952 (להלן: חוק השבות).

 

עיקרי העובדות והשתלשלות האירועים

1.        ביום ה-1.10.1996 עלתה משפחת העותרים - זוג ההורים (הם העותרים 3-2), ילדתם (היא העותרת 1) ואימהּ של האם, הגב' פלגיה פלבייה (להלן: הגב' פלבייה) - לישראל. העותרים הוכרו כזכאים למעמד מכוח שבות על בסיס תעודת הלידה של הגב' פלבייה, בה צוין שהיא יהודיה. בעת עליית המשפחה ארצה, הייתה העותרת 1 קטינה בת 15. במהלך שנת 1998, במהלך בדיקה שגרתית אצל המשיב, התעורר חשד באשר לתעודת הלידה של הגב' פלבייה. התעודה נשלחה לבדיקה במחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל, ונמצא כי נעשתה מחיקה כימית של מילוי התעודה, וכי על גבי המחיקה יש רישומים חדשים. בעקבות ממצאים אלו נשלחה התעודה לבדיקה מול ספרי המרשם המקוריים במדינת המקור - טג'יקיסטאן - ובדיקה זו העלתה כי הרישום האמור אינו קיים.

          

           נוכח האמור זומנה הגב' פלבייה, הלא היא סבתה של העותרת 1, ביום 1.2.1999 לשימוע במשרד הפנים. השימוע נערך במונית שעימה הגיעו הגב' פלבייה וביתהּ, העותרת 3, למשרד הפנים, מפאת מצבה הבריאותי של הגב' פלבייה, ובמהלכו התברר כי הגב' פלבייה אינה שומעת ואינה יכולה להשיב על השאלות שנשאלה. בשימוע שנערך לעותרת 3 עצמה, באותו היום, נטען על ידה כי אין מדובר בתעודת לידה מזויפת, ולאחר שהודע לה כי מעמד המשפחה כולה עלול להישלל, ניתנה לה שהות נוספת להמציא מסמכים להוכחת יהדות אימהּ. לאחר הדברים האלה, ומשלא הומצאו מסמכים נוספים המעידים על יהדות הגב' פלבייה,  בהודעה מיום 6.12.1999 נשלל מעמדם של העותרים. מאז תאריך זה ועד ליום הגשת העתירה לא יצאו העותרים את הארץ. במהלך הזמן שחלף פנו העותרים לאו"ם על מנת לקבל מעמד פליט, אך מעמד זה לא ניתן להם, בשל סברתו של נציב הפליטים באו"ם כי לא הצליחו לבסס טענת רדיפה בטג'יקיסטאן. ביני לביני, נפטרה הגב' פלבייה. ביום 7.5.2006 נעצרו העותרים 1 ו-2, בשל שהייתם שלא כדין (העותרת 3 לא נעצרה בשל מצבה הרפואי), ולאחר שנערך להם שימוע הוצאו נגדם צווי משמורת וצווי הרחקה. לאחר מעצרם פנו העותרים בעתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב יפו, בבקשה לבטל את צווי המשמורת וההרחקה שהוצאו נגדם. בפסק דינו מיום 19.6.2006 קבע בית המשפט המחוזי (השופט נ' ישעיה), כי יש לשחרר את העותרים 2-1 ממשמורת, לאחר מעצר בן 44 ימים, בתנאי ערבות בנקאית שתבטיח את יציאתם מהארץ. צווי ההרחקה כנגד העותרים 2-1 הושעו למשך 30 יום, על מנת לאפשר לעותרים להוציא תעודות מעבר - בהיעדר דרכון תקף לעותרת 1, ולהתארגן לצורך עזיבה מרצון את הארץ, לאחר שבאת-כוחם התחייבה כי יצאו מן הארץ כמשפחה יחד עם העותרת 3. ביום 17.7.2006 הגישו העותרים את העתירה שבפנינו, כדי שנורה למשיבים להשיב להם את מעמדם מכוח חוק השבות. ביום 10.8.2006 ניתן על ידי השופטת מ' נאור, בהסכמת המשיב, צו ביניים האוסר על גירוש העותרים עד להחלטה בעתירה.

 

טענות הצדדים

2.        העותרים העלו טענות כנגד ההחלטה לבטל את מעמדם הן בשל פגמים בהליכים שהתבצעו בעניינם, והן לגופה. במסגרת הטענה בדבר פגמים בהליך טענו העותרים כי השימוע שנערך לגב' פלבייה ולעותרת 3 נחזה בעיניהם (לטענתם, בשל מצג שווא שהציגו נציגי המשיב) כאילו נועד לזרז את הליכי הוצאת תעודות זהות בעניינם, ולא למטרות בחינת יהדותם. בנוסף גרסו כי יש לפסול את השימוע נוכח חוסר האפשרות של הגב' פלבייה לענות על השאלות שנשאלה בשל גילה המתקדם ונוכח נסיבות השימוע, משך הזמן הקצר שארך, ומיקומו במונית מחוץ למשרדי המשיב. כמו כן לטענתם פנו לאחר השימוע למשיב וביקשו להציג מסמכים נוספים המעידים על יהדותם. לטענתם, פקידה במשרדי המשיב סירבה לקבל העתק ממסמכים אלו בטענה שאין צורך במסמכים נוספים (סעיף 32 לעתירה).

          

3.        לגופה של העתירה, טענו העותרים כי הם זכאים למעמד מכוח חוק השבות. לתמיכה בטענתם זו הציגו מסמך מהארכיון המרכזי של טג'יקיסטאן המאשר כי ברשימת האזרחים שפונו למחוז סטלינבאד בשנת 1942 הייתה הגב' פלבייה, הרשומה ברשומותיהם כיהודיה; ותמונה של מצבה בבית הקברות, שלטענתם הינה של סבתהּ של העותרת 3, אימהּ של הגב' פלבייה, שעליה מופיע מגן דויד. כן נטען, אף שלא הובאו לכך תימוכין נוספים, כי סבו של העותר 2 היה גם הוא יהודי, וכי בשל כך הוא (העותר) נימול. נוכח הטענות המצטברות בדבר פגם בהליך קבלת ההחלטה כמו גם היותה מוטעית לגופה, ביקשו העותרים כי נבטל את החלטת המשיב מדצמבר 1999, ונשיב להם את מעמדם לפי חוק השבות.

 

           לחלופין, העלו העותרים שתי טענות מקבילות המצדיקות, לתפיסתם, הענקת מעמד. ראשית, טענו כי לעותרת 1 מערכת יחסים ארוכה עם אזרח ישראלי, המצדיקה מתן מעמד מכוח איחוד משפחות. שנית הציגו העותרים בקצרה את הקורות אותם בארץ מוצאם, טג'יקיסטאן, וטענו כי נפגעו ונרדפו שם, ולפיכך יש להכיר במעמדם כפליטים בישראל. בשולי הדברים הבהירו העותרים כי לעותרות 1 ו-3 אין כלל אזרחות רלוונטית, ואף לא דרכון תקף, משום שעזבו את טג'יקסטאן עוד כאשר הייתה חלק מברית המועצות, ולפיכך בבעלותן עדיין דרכונים ישנים של ברית המועצות, שאינם תקפים. 

 

4.        המשיב ביקש כי נדחה את העתירה הן על הסף והן לגופה. ראשית, נטען כי העותרים המשיכו לשהות בארץ באופן לא חוקי ולפעול להשבת מעמדם, אף שהיה ידוע להם היטב כי אין בידיהם היתר להמשך שהייה בישראל. כך, פנו העותרים כאמור לנציבות הפליטים של האו"ם, וסורבו. לאחר מכן פנו העותרים למשרד הפנים, באמצעות חבר הכנסת אבשלום וילן, וגם בקשה זו נענתה בסירוב, תוך הפניית חבר הכנסת לסיבות שבשלן נשלל מעמד העותרים, והבהרה נוספת כי עליהם לצאת את הארץ באופן מיידי. גם לאחר דברים אלה, הדגיש המשיב, לא צייתו העותרים ולא יצאו מהארץ, ובמרץ 2005 התייצבו בלשכת מנהל האוכלוסין בחולון על מנת לקבל תעודות זהות חדשות. במעמד זה הובהר להם ברביעית כי אזרחותם בוטלה שש שנים קודם לכן, וכי עליהם לצאת את הארץ בתוך חודש ימים. מכתב לעניין זה נמסר לעותרים 3-2, ושניהם חתמו על קבלתו. עם זאת, אף לאחר דברים אלה לא נשמעו העותרים להוראות מטעם גורמי משרד הפנים, והוסיפו ופנו, באמצעות בא-כוחם, למינהל האוכלוסין בבקשות לשינוי ההחלטה בדבר שלילת מעמדם. פניות אלה נענו על ידי מנהל מינהל האוכלוסין, שהבהיר לעותרים כי עניינם נבחן מספר פעמים, כי לא נמצאה עילה לשנות מההחלטה שהתקבלה, וכי כפי שנמסר להם מספר פעמים, עליהם לצאת את הארץ באופן מיידי. רק לאחר שהעותרים לא שעו לאזהרות וההבהרות החוזרות ונישנות נעצרו העותרים 2-1 ביום 7.5.2006, בגין שהייה בלתי חוקית בישראל. אם בכך לא די, מוסיפים המשיבים, העותרים הפרו גם את התחייבויותיהם לבית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים, ששחרר אותם ממשמורת רק בשל התחייבותם לצאת מן הארץ במהירות ותוך שיתוף פעולה עם המשיבים לצורך כך. מכל האמור טוענים המשיבים כי יש ללמוד על חוסר נקיון כפיהם של העותרים ועל שיהוי כבד בו לוקה העתירה, ודי בשני אלה כדי לדחות את העתירה על הסף.

 

5.        לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי ההחלטה לבטל את מעמדם של העותרים עומדת בתנאי סעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל, הקובע כי ניתן לבטל מעמד שהוענק מכוח שבות אם התברר כי ניתן בהסתמך על מסמכים כוזבים, ונוכח קביעת הגורם המוסמך, הוא מז"פ, באשר להיותה של תעודת הלידה של הגב' פלבייה מזוייפת. כמו כן מדגישים המשיבים כי אף לאחר שניתנה לעותרים הזדמנות לכך לא הציגו הללו ולו מסמך אחד המוכיח את זכאותם למעמד מכוח שבות. באשר לטענות העותרים בדבר היעדר דרכון לעותרת 1, והסכנה שנישקפת לעותרים במדינת מוצאם, מפנים המשיבים לתשובת נציבות האו"ם לפליטים לבקשת העותרים, ומדגישים כי הוצע לעותרים סיוע בשיבה לטג'יקיסטאן ובהתאקלמות שם, וכי העותרים לא הצליחו לשכנע את הגורמים המקצועיים בטענת הרדיפה שניסו לבסס. לעניין דרכונן של העותרות 1 ו-3 מבהירים המשיבים כי לעותרת 1 הונפקה תעודת מעבר ישראלית עוד בהיותה במשמורת, וכי העותרת 3 זומנה למשרדי משרד הפנים על מנת שתונפק גם לה תעודה כזו. לבסוף, באשר לטענות בדבר הקשר שמקיימת העותרת 1 עם אזרח ישראלי, המקנות לה לטענתה זכות למעמד מכוח זה, טוענים המשיבים כי טענה זו מעולם לא הועלתה באופן רשמי ולא נטענה כלל עד לשלב מאוחר ביותר, בשימוע שנערך לעותרת בהליך המשמורת. ממילא טוענים המשיבים כי בקשה למתן מעמד מכוח איחוד משפחות לא הוגשה, ואילו הייתה מוגשת ונדחית הרי שהערכאה הראויה לבירור טענה מסוג זה הינה בית המשפט לעניינים מנהליים.

 

6.        ביום 3.7.2008 התקיים דיון בעתירה בהרכב המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים ס' גובראן ו-א' חיות. נוכח טענותיהם של העותרים בדבר מסמכים נוספים המעידים על יהדותם שטרם נבדקו נעתרו המשיבים להמלצת בית המשפט וקיבלו על עצמם לערוך בחינה נוספת של המסמכים ושימוע מחודש. ביום 5.3.2009 הגישו המשיבים הודעה מעדכנת ובה פירטו את ההליכים החדשים שננקטו בעניינם של העותרים. כך, ביום 23.7.2008 נערך לעותרת 3 שימוע מחודש על ידי המשיבים. עם זאת, לטענת המשיבים במהלך השימוע לא הציגה העותרת ראיות חדשות המלמדות על זכאותה למעמד מכוח שבות. יתרה מכך, חלק מהדברים שעלו במהלך השימוע סותרים, לטענת המשיבים, טענות קודמות שהציגו העותרים במסגרת העתירה. באשר למצבה היהודית שאת תמונתה הציגו העותרים, הסבירו המשיבים כי אין כל ראיה הקושרת את היהודיה שתמונת מצבתה הוצגה ובין העותרת, למעט תעודת הלידה של הגב' פלבייה - שבה מצויינת אותה אשה יהודיה כאימהּ, והעותרת 3 כביתהּ - אך כאמור נקבע כבר כי תעודה זו מזויפת. המשיבים גם בדקו את הטענה בדבר היותה של הגב' פלבייה ברשימת המפונים בשנת 1942, אך הצלב האדום, שבארכיוניו רשומים מי שפונו במהלך מלחמת העולם השניה, מסר כי אין ברשותו כל רישום הנוגע לגב' פלבייה, אימהּ של העותרת 3. נוכח תוצאות אלו של השימוע והבדיקות הנוספות לא מצאו המשיבים לשנות מהחלטתם, והם שבו וביקשו כי נדחה את העתירה.

 

           ביום 15.7.2009 קיימנו דיון שני בעתירה. עובר לדיון הגישו המשיבים הודעה מעדכנת ובה ציינו כי פנו ללשכת רישום האוכלוסין בטג'יקיסטאן, וכי לא קיים כל רישום על לידתה של הגב' פלבייה בין השנים 1979-1977, אף שעל גבי תעודת הלידה המשוחזרת שלה, שעל בסיסה התקבל המעמד מכוח שבות, מצוין כי הונפקה בשנת 1978. בנוסף הציגו המשיבים מסמך שהתקבל לידיהם ולפיו כבר בשנת 2005 פנתה הגב' פלבייה למרכז האיתור והמידע של הצלב האדום, וקיבלה תשובה שלילית באשר לקיום רישום שלה כמי שפונתה בזמן מלחמת העולם השנייה. על אף האמור, ונוכח טענותיהם של העותרים בדבר אי בדיקת התעודה המעידה על הגב' פלבייה כמי שגורשה מאודסה בשנת 1942, ביקשנו כי העותרים יציגו למשיבים בתוך 3 חודשים מסמכים המאמתים תעודה זו ככל שהללו יהיו בידם, וקבענו כי לאחר קבלת הודעת עדכון נוספת מהמשיבים בעניין זה נחליט על המשך הטיפול בעתירה. ביום 13.10.2009 ביקשו העותרים הארכת מועד להשגת מסמכים מאמתים נוספים, ותלו את העיכוב בקושי להשיג מסמכים מטג'יקיסטאן, בהיותה מדינה מוסלמית עוינת; ובחלוף הזמן הרב מאז קרות האירועים הנוגעים למסמכים אותם הם מבקשים לאתר. בתגובתם לבקשה להארכת מועד, מיום 9.12.2009, הציגו המשיבים מידע חדש שהתקבל אצלם, במסגרת המשך המאמצים לבירור עניינם של העותרים. כך, המשיבים הציגו מסמך רשמי מטעם משרד החוץ הרוסי, ובו נסח ארכיוני מכפר לידתה של הגב' פלבייה. על פי נסח ארכיוני זה שני הוריה של הגב' פלבייה היו נוצרים אורתודוכסים, ובחודש אפריל בשנת 1914 הוטבלה אף הגב' פלבייה עצמה לנצרות. לבסוף, ביום 21.2.2011 הודיעונו העותרים כי מאמציהם לאתר מסמכים נוספים שיאמתו את יהדותם העלו חרס, וביקשו כי נכריע בעתירה על סמך המסמכים המצויים בפנינו, בהתחשב בעובדה כי העותרים מצויים בארץ 14.5 שנים וכי העותרת 1 הגיעה לארץ בהיותה בת 15 בלבד.

 

7.        דין העתירה להידחות. מלכתחילה, התנהלו העותרים בעצלתיים בכל הנוגע לפנייה לערכאות ולבירור מעמדם, מרגע שהובהר להם - חזור והבהר - כי נשללה זכאותם לאזרחות על פי חוק השבות, וכי עליהם לעזוב את ישראל באופן מיידי. התנהלותם זו מצדיקה דחייתה של העתירה בשל השיהוי הרב שבו הוגשה (לעניין זה ראו בג"ץ 5260/05 מילושב נ' משרד הפנים (לא פורסם, 23.8.2005); אך בעיקר בשל חוסר נקיון כפיים של העותרים שמשך שנים ארוכות עשו דין לעצמם (וראו בג"ץ 6952/05 ג'ראדה נ' משרד הפנים (לא פורסם, 12.9.2005), ובפרט נוכח התחייבות באת-כוחם כי יעזבו את הארץ מיד עם שחרורם ממשמורת, ביוני 2006. אמנם, שהייתם הארוכה של העותרים בישראל, וביחס לעותרת 1 - שהייתה בישראל כמעט מחצית חייה וכל חייה הבוגרים - תקשה על שיבתם לארצם והעותרים הדגישו עניין זה כעילה המצדיקה יחס מיוחד לפנים משורת הדין. עם זאת, החשש שהתעורר אצל המשיב התעורר בזמן סמוך להענקת האזרחות, וההודעה על שלילת האזרחות הועברה לעותרים כבר בשנת 1999. משסירבו להיענות לדרישות המשיב לצאת את הארץ ובחרו להישאר בה על אף מודעותם לאי החוקיות שבשהייתם, אין לעותרים להלין אלא על עצמם.

 

           לגופו של עניין, ועל אף האמור לעיל, ראינו לבקש כי ייערך לעותרים שימוע מחודש, נוכח הפגמים המהותיים שנפלו בשימוע הראשוני שנערך לגב' פלבייה ולעותרת 3. אלה היו בעיקר עריכתו של השימוע באופן שטחי ולא ממצה, אף שעורכיו היו מודעים לקשיי השפה וההבנה שנבעו מגילה ומחלתה של הגב' פלבייה; העובדה שלנשים שלהן נערך השימוע לא הובהרה כדבעי מטרתו, ולכך הייתה השפעה על יכולתן לספק מענה לטענות שהועלו בו; וסירובו של המשיב לקבל לידיו מסמכים נוספים שביקשו העותרים להגיש לאחר השימוע. ראוי להזכיר, כי בניגוד למצב בו מתבקשת אזרחות לפי חוק השבות, שאז על המבקש הנטל להוכיח את זכאותו, הרי שבעת שלילת מעמד בשל ידיעות כוזבות עובר הנטל למשיב, ועליו למצוא ראיות של ממש, ולא להסתפק בספיקות בדבר מהימנות המבקש (בג"ץ 4504/05 סקבורצוב נ' שר הפנים, פסקה 16 לפסק דינו של השופט מלצר (לא פורסם, 4.11.2009)). על חשיבותה של הזכות לאזרחות עמדנו לא פעם ולעניין שלילתה כבר אמרנו כי: "לעלייתו של אדם ארצה ולקבלת אזרחות בה יש חשיבות רבה. אזרחות מעניקה זכויות וחובות מן המעלה הראשונה, ולפיכך הענקת זכות זו או שלילתה צריכות להיעשות לאחר בירור עובדתי ושיקול-דעת ראויים" (בג"ץ 2394/95‏ מוצ'ניק‎ ‎נ' משרד הפנים, פ''ד מט(3) 274, 280 (1995)).

 

           עם זאת, גם בירור מחודש זה לא הוביל לגילוי מסמכים התומכים ביהדותם של העותרים אלא להיפך, אישש את הנחת המשיב כי התעודה שעל בסיסה קיבלו העותרים מעמד אינה תעודה אותנטית. כעת, משנראה כי אכן לא נמצא כל אימות ליהדותה של אם המשפחה, אין עוד מקום להמשיך ולטעון כי החלטת שר הפנים לשלול את האזרחות שקיבלו העותרים, על בסיס מידע כוזב, אינה סבירה (וראו בג"ץ 2796/04 דינה פופלבסקי נ' שר הפנים (טרם פורסם, 16.12.2007)).

 

           מאחר שהעותרים מיקדו טיעוניהם בזכאותם לאזרחות מכוח חוק השבות, וטענו לעניין הקשר הקיים בין העותרת 1 לבין אזרח ישראלי רק בשולי הדברים, לא מצאנו לקבל החלטה בסוגייה זו. ברי, כי אין בפסק דיננו זה כדי למנוע מהעותרת 1 לפנות, גם לאחר שתצא את הארץ, באמצעות הערוצים המקובלים, לקבלת מעמד בישראל, אם וככל שיהיה בכוחה להוכיח זכאותה. למותר לציין, כי ככל שיימצאו בידי העותרים מסמכים אחרים הרלוונטיים לזכאותם מכוח חוק השבות, יוכלו לפעול על פי הנהלים המתאימים.

          

           אשר על כן, דין העתירה להידחות ובהתאם, מתבטל בזה הסעד הארעי שניתן לעותרים ועליהם לצאת מישראל בתוך 45 ימים ממתן פסק-דין זה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

 

 

                                                                                      ה נ ש י א ה

 

 

 

 

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      המשנה לנשיאה

 

השופטת ע' ארבל:

 

           אני מסכימה.

 

                                                                                      ש ו פ ט ת

 

           הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש.

 

 

           ניתן היום, ז' בטבת התשע"ב (02.01.2012).

 

 

 

ה נ ש י א ה                               המשנה לנשיאה                               ש ו פ ט ת

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   06059950_N18.doc   דז

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il