|
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים |
|
ע"א 5796/08 |
|
לפני: |
כבוד השופט (בדימ') א' א' לוי |
|
|
כבוד השופט ח' מלצר |
|
|
כבוד השופט י' עמית |
|
המערער: |
ארגון פועלים להתיישבות שיתופית בנווה ימין |
|
|
נ ג ד |
|
המשיב: |
מינהל מקרקעי ישראל |
|
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 13.5.08 בתיק ה"פ 835/07 שניתן על ידי כבוד הרשם א' זמיר |
|
תאריך הישיבה: |
ל' בניסן התש"ע |
(14.4.10) |
|
בשם המערער: |
עו"ד תמר אבשלום |
|
בשם המשיב: |
עו"ד רות גורדון |
|
פסק-דין |
השופט ח' מלצר:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (שכותרתו: "החלטה") מתאריך 13.5.2008 (כב' הרשם (כתוארו דאז) א' זמיר), בגדרה נמחקה על הסף תובענת המערער, מחמת חוסר סמכות עניינית.
אפתח בהבאת העובדות והרקע הנורמטיבי הרלבנטיים להכרעה.
הנתונים הצריכים לעניין: החלטות 717, 727 ו-972 של המינהל ותובענת המערער
2. טרם שניתן יהיה לפרט את השתלשלות העניינים שהובילה לפלוגתא בין הצדדים ולהגשת התובענה על ידי המערער, יש מקום להסביר בקצרה את הרקע הנורמטיבי העומד ביסוד הפרשה.
3. מועצת מקרקעי ישראל אמונה, מכוח סעיף 3 לחוק רשות מקרקעי ישראל, התש"ך-1960, על עיצוב המדיניות הקרקעית שלפיה יפעל מינהל מקרקעי ישראל (להלן גם: המינהל). גוף זה קיבל, עם השנים, מספר רב של החלטות הנוגעות למגזר החקלאי בישראל. כך, בהחלטה מס' 1 של מועצת מקרקעי ישראל, מתאריך 17.5.1965, הוסדרה מסירת קרקעות חקלאיות לחוכרים, לצורכי חקלאות. במסגרת החלטה זו נקבע, כי ייעודה של הקרקע לא ישונה, אלא במקרים יוצאי דופן. במקרים כאלה – הקרקע תושב למינהל, ואילו החוכר יהיה זכאי לפיצויים.
4. החלטה 717 של מועצת מקרקעי ישראל מתאריך 20.6.1995 (להלן: החלטה 717) איפשרה ליישובים חקלאיים שהיו מעוניינים בכך לפתח קרקע שנועדה לצרכי חקלאות – לשם הקמת אזורי תעשייה, וזאת מבלי שהקרקע תוחזר למינהל. בגדרי ההחלטה האמורה נוצר "מסלול" מנהלי שהעניק הטבות למחזיקים בקרקע, אשר ביקשו להקים עליו מפעל: בין היתר, ניתן לחוכרים פטור ממכרז, וכן הטבות שונות, אשר גולמו בגובה דמי החכירה, בגודל השטח שהוקצה למפעל, ועוד.
בהחלטה 727 של מועצת מקרקעי ישראל מתאריך 3.7.1995 (להלן: החלטה 727) נקבע "מסלול" נוסף שאיפשר שינוי ייעוד קרקע חקלאית – בין היתר, לצורכי מגורים, תעשייה או מסחר. במסגרת "מסלול" זה, החוכרים הנוכחיים של השטח אמורים היו ליהנות מהטבות כלכליות שונות, בתמורה להשבת קרקעותיהם למינהל. במקביל עמדה בפני החוכרים האפשרות לבחור שלא לקבל פיצויים, וחלף זאת לקבל לחזקתם חלק מהקרקעות, לאחר שייעודן שונה.
לתיאור הרקע ההיסטורי להחלטות אלו ולמהותן, ולהרחבה בנוגע להחלטות אחרות שאינן קשורות בצורה ישירה לענייננו – ראו: בג"צ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25 (2002) (להלן: פרשת עמותת שיח חדש), (בפסקאות 4-1, 14-7 לפסק דינו של השופט ת' אור). בפרשת עמותת שיח חדש נידונו, בין היתר, טענות שונות מתחום המשפט החוקתי והמנהלי, שהועלו כנגד החלטות 717 ו-727 הנ"ל, ובסופו של דבר בוטלו ההחלטות האמורות, הכל כפי שיפורט בהמשך.
5. המערער יזם הליך של שינוי ייעוד של שטח חקלאי בגודל של כ-810 דונם, אשר נמצא ב"משבצת החקלאית" שלו. לצורך כך, הגיע המערער להסכמה עם המשיב באשר ל"מסלול" שבו יבוצע השינוי. הסכמה זו מצאה את ביטויה בהחלטת הנהלת המשיב מחודש אוקטובר 1995 (להלן: ההחלטה המקורית), שבגדרה נקבע, כי בחלק מהשטח האמור – 250 דונם – ייעשה השינוי ב"מסלול" של החלטה 717, ואילו על יתרת השטח תוחל החלטה 727. כן נחתם בין הצדדים, בתאריך 25.2.1996, הסכם הרשאה לתכנון, ופורסמה, בתאריך 9.11.2000, הודעה בדבר הפקדת תכנית מיתאר מקומית.
6. בתאריך 15.8.2001 ניתן צו ביניים בפרשת עמותת שיח חדש, אשר הקפיא את המשך החלת החלטות 717 ו-727 (ובנוסף אליהן גם את החלטה 737, שאינה רלבנטית לענייננו). הוראות המעבר שנקבעו בצו הביניים קבעו כי הצו לא יחול עד לתאריך 15.11.2001, ובנוסף נאמר כי צו הביניים לא יחול על החלטות מסוימות שנזכרו בו.
7. בעקבות חילוקי דעות שנתגלעו בין הצדדים שבפנינו, בנוגע לאופן חישוב השטחים, המגיעים למערער, לטענתו, בעקבות ההחלטה המקורית – הוא שלח בתאריך 4.11.2001 מכתב למשיב, ובמסגרתו הוא ביקש לשנות את ההסכמה המקורית בין הצדדים, כך ששינוי הקרקע כולו ייעשה על פי ה"מסלול" שהותווה בהחלטה 727. בהמשך למכתב זה של המערער התקבלה, בתאריך 12.11.2001, החלטת הנהלה אצל המשיב, שבגדרה אושרה בקשת המערער שהועלתה במכתבו מתאריך 4.11.2001 )להלן: ההחלטה המאוחרת). בהחלטה זו נקבע, בין השאר, כי: "מאושרת החלת החלטת מועצה 727, או כל החלטה אחרת שתחול במקומה" (ההדגשה לא במקור – ח"מ) לגבי מקרקעי המערער, מושא ההחלטה המקורית. יש לציין כי הביטוי "כל החלטה אחרת שתחול במקומה" לא הופיע בהחלטה המקורית – עובדה שיש לה השלכה משמעותית על מערכת היחסים שבין הצדדים, כפי שיובהר להלן. על מנת להביא את ההחלטה המאוחרת לכלל הגשמה – הועברה למערער, בסמוך לתאריך 15.11.2001, או ביום זה עצמו, טיוטה של חוזה חדש, אך המערער ביקש לשנות הוראות מסוימות בטיוטת החוזה שהועברה אליו. המשיב סירב לכך ובסופו של דבר – החוזה לא נחתם.
8. בתאריך 29.8.2002 ניתן פסק דין בפרשת עמותת שיח חדש, בגדרו בוטלו החלטות 717 ו-727. ביטול ההחלטות לא נשא תוקף מיידי, והוא הוכפף להוראות המעבר שנקבעו בצווי הביניים שהוצאו במסגרת הבג"צ בתאריכים 15.8.2001 ו-15.11.2001, וזאת עד שמועצת מקרקעי ישראל תגבש הוראות מעבר אחרות. בתאריך 2.10.2003 נכנסו לתוקף הוראות המעבר החדשות (להלן: החלטה 972). בגדרה של החלטה 972 נקבע, בין היתר, כי ככל שבהחלטה אשר הקנתה את הזכויות בעסקה נעשה שימוש בביטוי: "או כל החלטה אחרת", הרי שניתן להשלים את העסקה, למרות ביטול החלטות 717 ו-727, ובלבד שהתקיימו תנאים מסוימים – עד לתאריך 15.11.2001 (כאמור, התאריך שבו נכנס לתוקף צו הביניים שהוצא בבג"צ). לעומת זאת, במידה שלא נעשה שימוש בלשון זו בהחלטה, אשר הקנתה את הזכויות בעסקה – הרי שהמועד הקובע להשלמת האמור בהחלטה יסתיים (לאחר הארכתו על ידי המינהל, במספר החלטות המשך) – בתאריך 31.12.2006.
נפקותה של החלטה 972 לענייננו היא, איפוא, כי לפי ההחלטה המקורית, שבה כאמור לא ננקט הביטוי "או כל החלטה אחרת" – תאריך השלמת האמור בהחלטה, על מנת שתעמוד בהחלטה 972, הינו 31.12.2006, בעוד שהתאריך האמור לצורך אותו עניין, לפי ההחלטה המאוחרת, שבו נאמר: "מאושרת החלת החלטת מועצה 727, או כל החלטה אחרת שתחול במקומה" – הוא 15.11.2001.
9. בתאריך 30.12.2003, וכן מספר פעמים לאחר מכן, פנה המערער למשיב, בבקשה להחיל עליו את החלטה 972 (בחלופת ה-31.12.2006), היות שהוא עומד, לדעתו, בתנאים האמורים בהחלטה זו. המשיב השיב במכתב מתאריך 21.8.2005, ומסר כי לגישתו, לא מתקיימים בעניינו של המערער התנאים של החלטה 972 בחלופה המבוקשת, מאחר שהחוזה בין הצדדים לא נחתם, כאמור, עד לתאריך הקובע, הוא ה-15.11.2001. לאחר מכן, במהלך חלופת מכתבים ארוכה, התקיים דין ודברים נוסף בין הצדדים לעניין העמידה בתנאי החלטה 972, ואולם מגעים אלה לא הביאו לתוצאות.
10. נוכח סירוב המינהל להיענות לפניות של המערער אליו – הגיש המערער תובענה, על דרך של המרצת פתיחה, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, במסגרתה התבקשה שורה ארוכה של סעדים בנוגע למכלול (להלן: התובענה). בגדרי התובענה, ביקש המערער, בין היתר: להצהיר כי ההסכמה המקורית היא היחידה המחייבת את הצדדים; להצהיר כי הצדדים אימצו את החלטות 717 ו-727 והפכו אותן לחלק מן ההסכם שנכרת ביניהם; להצהיר כי המערער עומד בתנאי החלטה 972, בחלופת ה-31.12.2006; להצהיר שההחלטה המאוחרת איננה תקפה, ועוד.
בתגובה, המשיב הגיש לבית המשפט הנכבד בקשה לסילוק התובענה על הסף, בין השאר מחמת חוסר סמכות עניינית.
11. בתאריך 13.5.2008 ניתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, שבגדרו הוחלט כי בתובענה משולבים יסודות מובהקים מתחום המשפט המנהלי, וכי: "העובדה שהסעדים הראשונים המאוזכרים בהמרצת הפתיחה, קשורים למערכת ההסכמית, היא צורנית בלבד" (ראו: עמוד 4 להחלטה, בשורות 1, 5-6). בהתאם לכך, קבע בית המשפט הנכבד קמא כי הוא חסר סמכות עניינית לדון בתובענה, באשר זו אמורה להתברר בפני בית המשפט הגבוה לצדק, והתובענה נמחקה על הסף.
מכאן הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים
12. המערער טוען, כי בית המשפט הנכבד קמא שגה, עת קבע כי היסודות הדומיננטיים שבתובענה הם אלה שמתחום המשפט המנהלי. לשיטתו, הסעדים שמתחום המשפט המנהלי, המתבקשים במסגרת התובענה, הם משניים לאלה החוזיים-ההצהרתיים, ומשכך התובענה היא חוזית במהותה, ומקומה בבית המשפט המחוזי. עוד טוען המערער כי משמעותו של הכשל האמור היא ריקון של ההליך שננקט מעיקר תוכנו, שכן לסברתו הדיון בתובענה מסוג זה שהוא הגיש, אם יעשה בדרך של עתירה לבג"צ יתמקד בטענות מתחום המשפט המנהלי בלבד ובכך זכויותיו תמצאנה חסרות.
מנגד, המשיב טוען כי בית המשפט הנכבד קמא יישם באופן ראוי את ההלכה הפסוקה ביחס לסיווג התובענה, וכי אין מקום להתערב בפסק-דינו.
דיון והכרעה
13. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון בחומר הרב שהוגש על ידם, הגעתי למסקנה כי דין הערעור – להידחות. אפרט עתה את נימוקיי למסקנה זו.
14. בית המשפט הגבוה לצדק הוא כידוע בעל הסמכות לדון בעניינים שמתחום המשפט החוקתי והמנהלי, אשר לא הועברו לסמכותו של בית משפט, או בית דין אחר, לרבות בית המשפט לענינים מנהליים, וזאת מכוח סעיפים 15(ג) ו-(ד) לחוק יסוד: השפיטה. לבית המשפט המחוזי, לעומת זאת, מסורה סמכות שיורית לדון בכל עניין אזרחי או פלילי, שאיננו בסמכותו של בית משפט, או בית דין אחר, וכן נתונות בידיו סמכויות ספציפיות – הכל כמפורט בסעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. במקרה זה, אנו נדרשים לבחון את קו הגבול שבין שתי הוראות אלו, ולהכריע בשאלה, האם תובענה, שהוגשה בנסיבות שתוארו לעיל, נכנסת לגדרי סמכויות בית המשפט הגבוה לצדק, או שמא עליה להידון בפני בית המשפט המחוזי.
15. מהן אמות המידה הרלבנטיות לבחינת השאלה הנ"ל? הסוגיה היא מורכבת, ואנליטית היא עדיין לא תוחמה סופית. יחד עם זאת ב-ע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.12.2006) (להלן: פרשת צ'רני) נעשה ניסיון להציע מסגרות לתשובה והשופטת א' פרוקצ'יה אמרה שם כך:
"סיווגו הענייני של נושא התובענה אינו תמיד קל. הוא מצריך בחינה החורגת מניסוחן הטכני של עילות התביעה והסעדים המבוקשים בתובענה, ומחייב לא אחת ירידה למהות הסכסוך בין הצדדים, ועמידה על התכלית שלשמה מתבקשת ההכרעה השיפוטית. מלאכת הסיווג עשויה להצריך, לעיתים, בירור נתונים עובדתיים בעלי אופי אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד. בצד הנתונים האובייקטיביים של העניין, נודעת חשיבות גם לפן הסובייקטיבי, הבוחן את התייחסות הצדדים עצמם לסכסוך שביניהם.
[...]
סיווגה של תובענה כעניין אזרחי המצוי בסמכות בית משפט מחוזי, או כעניין מינהלי, שאז מקומה בבית משפט לעניינים מינהליים או בבג"צ, עשויה להיות מורכבת מקום שמשתלבים בה יסודות מזה ומזה. במצב כזה נדרש להכריע מה מבין היסודות המשולבים בתובענה הוא הדומיננטי, ובהתאם לכך לאתר את הערכאה המוסמכת".
החלת אמות מידה אלו וכן יישום מבחנים נוספים שנקבעו בפסיקה לענייננו מביאים אותנו למסקנה, כי לבית המשפט המחוזי אין סמכות עניינית לדון בתובענה, וזאת חרף העובדה, כי ההתייחסות ה"סובייקטיבית" של המערער לסכסוך, כפי שהיא משתקפת בכתב התובענה, היא כאל סכסוך בעל אופי הסכמי. נבהיר הדברים להלן.
16. מקריאת התובענה והסעדים שהתבקשו בה, כפי שאלה תוארו בקיצור בפיסקה 10 שלעיל, עולה כי גם הטענות שנוגעות ל"רובד ההסכמי" מכילות בתוכן רכיב הכורך בחובו סוגיות מתחום המשפט המנהלי. עובדה זו באה לידי ביטוי בעיקר בכך שהמערער מבקש למעשה לבטל את תוקפה של החלטה מנהלית שהתקבלה בעניינו (ההחלטה המאוחרת), שהרי לא ניתן להיעתר לבקשותיו ה"חוזיות" של המערער, ולהצהיר כי רק ההחלטה המקורית מחייבת את הצדדים, מבלי שתבוטל ההחלטה המאוחרת.
הנה כי כן, כפי שצוין בנושא דומה בפרשת צ'רני: "גם אם הסעדים המבוקשים בתובענה אינם מכוונים ישירות אל הרשות המוסמכת בבחינת "צווי עשה", משמעותם ותכליתם המעשית היא לשמש הכרעה פסוקה, אשר תשפיע, ואפשר אף תחייב, את השר בקבלת החלטותיו בעניינים הנתונים לסמכותו. תובענה זו היא תחליף מובהק לתקיפה ישירה של שיקול דעת המינהלי שעניינה ביקורת שיפוטית על מעשי המינהל" (שם, פסקה 25). דברים אלה יפים גם לכאן, ובמיוחד מאחר שבנוסף לקבוצת הסעדים שברובד ה"ההסכמי", המערער ציין, בגדרי התובענה, גם סעדים ברורים מתחום המשפט המנהלי, כגון הבקשה כי בית המשפט יצהיר שהוא עומד בתנאי החלטה 972, או הבקשה המפורשת להצהיר כי ההחלטה המאוחרת איננה תקפה – ואלה תופסים מקום נכבד בתובענה.
17. זאת ועוד: גם "מהות הסכסוך" שבין הצדדים – היא מתחום המשפט המנהלי. כפי שניתן לראות מתיאור השתלשלות הפרשה המובא בפיסקאות 10-5 שלעיל, המערער מבקש ליהנות מן היתרונות שמציעות החלטות 717 ו-727, למרות ביטולן של אלה בפרשת עמותת שיח חדש – אם בדרך של הכרה בהחלטה המקורית (שבה, כאמור, לא נכתב הביטוי: "או כל החלטה אחרת"), ואם בדרך של קביעה פוזיטיבית של בית המשפט, לפיה המערער עומד בתנאי החלטה 972. הווה אומר: המערער מבקש להחיל על עצמו החלטות מנהליות שייטיבו עמו, ואילו המשיב, אשר אחראי כאמור על יישומן של ההחלטות הנ"ל, מסרב לעשות כן, מסיבות שונות. זוהי בפועל מהות המחלוקת שהתעוררה פה. סכסוך שכזה, דינו להיות מוכרע בגדרי המשפט המנהלי, ולא במישור דיני החוזים, משורה של טעמים: ה"מסלולים" שנוצרו בעקבות החלטות 717 ו-727 הם "מסלולים" שמתחום המשפט הציבורי. הם נוצרו מכוחן של החלטות מנהליות. יתר על כן החלטות אלו בוטלו בבג"צ, בפרשת עמותת שיח חדש, בעקבות פגמים שנמצאו בהן בתחום המשפט החוקתי והמנהלי, ו"הוראות המעבר", המאפשרות לחוכרים מסוימים להנות מהן בתנאים מסוימים חרף הביטול, נקבעו אף הן בבג"צ ובהחלטה מינהלית נוספת (החלטה 972 הנ"ל). השגותיו של המערער מכוונות, אם כן, לא רק למערכת היחסים ההסכמית ששררה בין הצדדים, אלא למעשה לבירור של המצב הנורמטיבי החל ולבדיקת תוקף ההחלטות המנהליות שהתקבלו בעניינו: ההחלטה המקורית, ולאחריה ההחלטה המאוחרת, וכן לנפקותה של החלטה 972 לגביו.
במצב דברים זה נראה כי תכליתה "האמיתית" של התובענה היא לעקוף את מסלול "התקיפה הישירה", שהיא הדרך הראויה לביקורת השיפוטית על מעשי, או מחדלי המינהל במכלול זה. "עקיפה" שכזו – אין לה מקום (השוו: ע"א 524/98 מדינת ישראל, משרד האוצר נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(2) 145 (1998); החלטתי ב-רע"א 3354/08 המטה למען ארץ ישראל ע"ר נ' ניצב אהרון פרנקו (לא פורסם, 17.4.2008), להלן: עניין המטה למען א"י).
18. באשר לטענתו של המערער, לפיה קיום הדיון במכלול בבית המשפט הגבוה לצדק על דרך של עתירה עלול לפגוע במהות ובהיקף טענותיו, כפי שהן באו לידי ביטוי בתובענה – קשה להלום גישה זו, שכן הטענה האמורה איננה עולה בקנה אחד עם המציאות הפסיקתית שנוצרה לאחר פרשת עמותת שיח חדש. אסביר: ביטולן של החלטות 717 ו-727 הניב שורה ארוכה של התדיינויות משפטיות בעלות מאפיינים דומים לזו שעלתה בתובענה שלפנינו, ואלה כולן נידונו והוכרעו על ידי בית המשפט הגבוה לצדק (ראו לדוגמא: בג"צ 9910/04 בית יצחק שער חפר אגודה להתיישבות חקלאית בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, (לא פורסם, 1.6.2005); בג"צ 9151/07 חגי טל נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 6.1.2010); בג"צ 2770/07 ברקת – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 10.4.2011)). לא מצאתי כי המקרה שלפנינו שונה בסיסית מן המקרים שכבר נבחנו והוכרעו על ידי בג"צ, ועל כן אין מקום לחשש כי ענייני התובענה שהגיש המערער יזכו לטיפול חלקי בלבד בבג"צ.
יתר על כן, העובדה כי קיים דמיון בין המקרה שלפנינו לבין מקרים דומים אחרים שהתעוררו בעבר והוכרעו בפני בג"צ – יוצרת סיבה נוספת לדחיית הערעור שבפנינו בשל האחידות והיציבות המתבקשות מהנתיב הנוהג (עיינו בהקשר זה לאמור בהחלטתי בעניין המטה למען א"י).
19. טעם נוסף להצדקת אותה תוצאה ניתן לדלות גם מדבריו של חברי השופט א' גרוניס ב- רע"א 5664/04 מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל נ' יואב בן גרא, מנהל עזבון המנוחה שרה לוי ז"ל, פ"ד נט (6) 193, 199 (2005), שדרש כך:
"הבחנה בין שני סוגי התקיפה ["תקיפה ישירה" ו"תקיפה עקיפה" – ח"מ] אינה רצויה מטעמים פרקטיים. תוצאתה של הבחנה כאמור תהא שתקיפה מן הסוג הראשון תתברר בפני בית-המשפט הגבוה לצדק, ואילו תקיפה מן הסוג השני תתברר, דרך כלל, בפני בית-המשפט המחוזי. מצב עניינים זה אינו רצוי, שכן יש בו כדי לסבך את תיחום הסמכויות בעניין זה יתר על המידה".
הגיונם של הדברים תקף גם כאן. בהתחשב בכך שהאופי הדומיננטי של התובענה הינו מתחום המשפט המנהלי – אין טעם מעשי בהפניית חלק מן ההליכים המשפטיים שנוצרו בעקבות פרשת עמותת שיח חדש לבית המשפט המחוזי (על דרך של התקפת עקיפין), מה גם שכאמור מרביתם של הליכים דומים מסוג זה נידון כבר בעבר ממילא בפני בית המשפט הגבוה לצדק, על כל היבטיהם.
20. נוכח כל האמור לעיל – הנני מציע לחבריי לדחות את הערעור, בלא צו להוצאות. למותר לציין כי אין בדחיית הערעור כדי להביע דעה או לנטוע מסמרות בטענותיו של המערער לגופן, ככל שהן יעלו בשנית במסגרת עתירה לבג"צ.
ש ו פ ט
השופט (בדימ') א' א' לוי:
אני מסכים.
ש ו פ ט (בדימ')
השופט י' עמית:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.
ניתן היום, ג' בטבת, תשע"ב ( 29.12.2011).
|
ש ו פ ט (בדימ') |
ש ו פ ט |
ש ו פ ט |
________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08057960_K06.doc מה
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il