|
בבית המשפט העליון |
|
בש"פ 5669/12 |
|
לפני: |
כבוד השופט א' שהם |
|
העורר: |
פלוני |
|
|
נ ג ד |
|
המשיבה: |
מדינת ישראל |
|
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת בתיק מ"ת 17892-06-12 מיום 17.7.2012, שניתנה על ידי כבוד הנשיא דוד חשין |
תאריך הישיבה: ז' באב התשע"ב (26.7.12)
בשם העורר: עו"ד ציון אמיר, עו"ד ענת הדד
בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו
|
החלטה |
1. ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד הנשיא ד' חשין), מיום 17.7.2012, בתיק מ"ת 17892-06-12, שבמסגרתו הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.
כתב האישום
2. ביום 11.6.2012, הוגש נגד העורר, יליד 3.12.1945, כתב אישום, שבו חמישה אישומים, שבגדרם יוחסו לו העבירות הבאות: מעשים מגונים, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות הסעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (חמש עבירות); מעשים מגונים, לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין; מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) ביחד עם סעיף 350 לחוק העונשין (שתי עבירות).
3. בחלק הכללי של כתב האישום נאמר כי העורר שימש כגבאי בבית כנסת בעיר העתיקה של צפת. בחצר בית הספר ניהל העורר גלריה, המהווה חלק מבית מגוריו, ובמקום יש חדר, מקלחת, שירותים ושתי מיטות. בגלריה נמצא מחשב המחובר למצלמות המותקנות בבית הכנסת, ובאמצעותו ניתן לצפות בנעשה במקום.
בכתב האישום נטען כי במועדים רבים מאד, בין השנים 2012-2010, נהג העורר להזמין ילדים בגילאים שונים לגלריה, נתן להם דברי מתיקה וחטיפים וכן העסיק אותם בעבודות מזדמנות, ולחלקם אף נתן כספים, וכל זאת כדי לפתותם להגיע לגלריה. בהגיעם לגלריה, ביצע העורר בילדים, כך נטען בכתב האישום, מעשים מגונים ומעשי סדום. לעיתים הציע העורר לקטינים לצפות במתרחש בבית הכנסת, באמצעות מסך הטלויזיה, ובאותה עת הוא ביצע בהם מעשים מגונים לשם גירוי או סיפוק מיני.
4. באישום הראשון מתוארים מעשיו של העורר בקטין א', יליד 14.5.2000, אשר נהג להגיע דרך שגרה לבית הכנסת, ביחד עם אביו. כתב האישום מתאר כיצד פיתה העורר את א' להגיע לגלריה וביצע בו מעשים בעלי אופי מיני. האירוע הראשון התרחש, לטענת התביעה, בסמוך לחג הפסח בשנת 2010, כאשר ממועד זה ועד לחודש מאי 2012, הגיע א' מדי יום לגלריה ולבית הכנסת והעורר ביצע בו מעשים מגונים אשר הלכו והתפתחו. בתחילה "הסתפק" העורר בליטופים בכל חלקי גופו של א' מעל לבגדיו, בהמשך הוא הפשיט אותו מבגדיו וליטף את גופו. מליטופים בעירום, עבר העורר לחיכוך איבר מינו בישבנו של א', ובמקרים אחרים הוא מצץ את איבר מינו של א' ומישש את אשכיו. במקרה אחד, ביקש העורר להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של א', אך הלה סירב, והעורר המשיך ללטף את גופו.
במהלך כל התקופה, שבה בוצעו על ידי העורר המעשים המגונים ומעשי הסדום, העורר נתן ל-א' סכומי כסף שונים, רכש עבורו אופניים ובגדים, ואף שידל אותו לעשן ואיפשר לו לנהוג ברכבו, כל זאת על-מנת ש-א' ימשיך להגיע לגלריה. לטענת התביעה, המעשים המגונים ומעשי הסדום בוצעו ב-א' שלא בהסכמתו החופשית.
5. באישום השני מדובר בקטין י', יליד 22.8.1996, ולטענת התביעה, החל מחודש אוקטובר 2010 ובמהלך שנת 2011, ביצע העורר מעשים מגונים ב-י', ובכלל זה ליטופים בגופו, נשיקות בפיו, ומישוש אבריו המוצנעים. כמו כן, מצץ העורר את איבר מינו של י' בהזדמנות אחת, למרות דרישתו של י' כי יפסיק, כיוון שהדבר אינו לרוחו. במספר הזדמנויות נוספות, ביקש העורר מ-י' למצוץ את איבר מינו אך הוא סרב לכך. גם ל-י' נתן העורר סכומי כסף שונים, חטיפים וממתקים, על-מנת שימשיך לפקוד את הגלריה שלו.
6. האישום השלישי מתאר אירוע הנוגע לקטין יא', יליד 27.7.2002, המתגורר בשכנות לעורר. במועד בלתי ידוע בין השנים 2011-2010, כאשר אי' היה בכיתה ב', הוא שאל את העורר אודות שופר שהוצג בגלריה, כאשר העורר מנצל הזדמנות זו על-מנת להצמיד את גופו לגופו של יא', תוך שהוא מחבק אותו בחוזקה, מוחץ את מותניו ומנשק אותו על מצחו ועל לחיו. בסופו של דבר, השתחרר יא' מאחיזתו של העורר ונמלט מהמקום.
7. באישום הרביעי נטען כי העורר הציע ל-מ', קטין יליד 27.4.1999, לעבוד עימו בגלריה, מ' סירב להצעה, אך לאחר מכן שוכנע על-ידי אחיו מא', יליד 22.9.2001, לקבל את הצעתו של העורר.
השניים הגיעו לגלריה ופגשו בעורר, אשר חיבק ונישק אותם. כמתואר בכתב האישום העורר ניצל את עובדת המצאם של האחים בגלריה וביצע בשניהם, בנפרד, מעשים מגונים. בין היתר, מדובר בנשיקות, מישוש הבטן והפטמות ואברי גוף שונים. בשלב מסויים, החליטו האחים שלא לעבוד יותר עם העורר כי הוא "מכניס להם ידיים", אך גם לאחר מכן, המשיך העורר לחבק את מ', להצמיד אותו לגופו ולהכניס את ידו מתחת לחולצתו.
8. באישום החמישי והאחרון, מתואר אירוע שהתרחש ביום 16.5.2012, כאשר מ' וחברו י' (הנזכר באישום השני) הגיעו לבית הכנסת כדי להתפלל. העורר, שפגש בשניים, הציע להם לצפות באמצעות המחשב, בנעשה בבית הכנסת, והם הסכימו להצעה. כאשר השניים התיישבו ליד מסך המחשב, החל העורר למשש את מ' בחזהו ובפטמתו, לאחר מכן הוא הכניס את ידו לחולצתו של י' ומישש את גופו, וממנו הוא חזר למשש את פטמתו של מ'. בשלב זה, הגיע מא' לאזור הגלריה על-מנת לחפש את אופניו, וגם לו הציע העורר לצפות בחבריו באמצעות מסך המחשב, ומשהתיישב מא' ליד המסך, הכניס העורר את ידו מתחת לחולצתו ומישש את בטנו.
9. בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המאשימה לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו, בהתאם לסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). בבקשה נטען כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר, וקיימת עילת מעצר, הנוגעת למסוכנותו לקטינים ובנוסף קיים חשש מוחשי לשיבוש מהלכי המשפט מצידו, והשפעה על עדים.
החלטת בית המשפט המחוזי
10. בית משפט קמא ציין בהחלטתו כי כתב האישום נגד העורר מגולל מסכת חמורה וקשה של מעשים, אשר נעשו במשך תקופה של כשנתיים, כאשר העורר רכש את אמונם של הקטינים, התקרב אליהם באורח הדרגתי, וניצל את אמונם לביצוע מעשים מיניים קשים "לצורך מימוש יצריו המיניים". עוד הוסיף בית משפט קמא, כי לא היתה מחלוקת לגבי קיומן של ראיות לכאורה, כנדרש בהליך זה, ובנוסף, לא היתה מחלוקת בדבר קיומה של עילת מעצר, בהתאם לסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים, המקים את חזקת המסוכנות.
לפיכך, נפנה בית המשפט לדון בשאלה היחידה הצריכה הכרעה, והיא האם קיימת חלופת מעצר שיש בכוחה "לאיין את המסוכנות הנשקפת (מהעורר) ולמנוע כל סכנה של שיבוש הליכי משפט". לצורך בחינת שאלה זו, הופנה העורר אל שירות המבחן למבוגרים, לצורך הכנת תסקיר מעצר בעניינו.
בתמצית, ניתן לומר כי העורר שלל קיומם של דחפים מיניים בלתי נשלטים, וכן שלל משיכה מינית פדופילית או קיומן של פנטזיות מיניות. בשל דפוסי חשיבתו של העורר והניתוק הרגשי הקיצוני הקיים אצלו בתחום המיני, לא נשללה על-ידי שירות המבחן האפשרות בדבר חזרה על התנהגות מינית פוגענית, מצידו של העורר.
אשר לחלופת מעצר אפשרית, בחן שירות המבחן שתי חלופות, האחת בבית המשפחה בצפת והשניה בבית בתו בירושלים. שירות המבחן התרשם כי החלופה השניה, עשויה להתאים, בשל המרחק הגיאוגרפי מצפת ויכולת הפיקוח על-ידי בתו של העורר ובעלה, שעדיין אין להם ילדים משלהם.
11. בית משפט קמא הדגיש בהחלטתו כי מדובר באחד מאותם מקרים "בהם נדרש בית המשפט לאזן באיזמל ניתוח דק ורגיש בין השיקולים הנוגדים, ואך כחוט השערה בין הכרעה לכאן או לכאן". בהתייחסו לעילת המסוכנות, הניח בית משפט קמא כי חלופת המעצר המוצעת "עשויה להפחית את מסוכנותו של (העורר) ככל שהיא נשקפת לקטינים באשר הם". עם זאת, סבר בית משפט קמא כי אין בחלופה זו כדי להקטין, לפחות בשלב זה, את החשש מפני שיבוש הליכים.
לעניין זה, ציין בית משפט קמא כי אין כל ראיה לפיה ניסה העורר לשבש את מהלכי המשפט או ליצור קשר עם המתלוננים, ועל כן אין מדובר בשיבוש אקטיבי. בית משפט קמא קבע, עם זאת, כי במקרה דנן מדובר בחשש לשיבוש שמקורו "במעשים שכבר נעשו, כפי הנטען, והטבוע בגיל המתלוננים ובאופי הקהילה בה הם חיים". על מנת להמחיש את אופיו של השיבוש האפשרי, תיאר בית משפט קמא אירוע מסויים עליו סיפר המתלונן א', לחוקרת הילדים. לדברי המתלונן, הוא נסע עם אימו ואחותו באוטובוס, וכאשר הבחין בעורר באותה נסיעה, הוא חש תחושת פחד שגרמה לו "להתכווץ בכיסא". בית משפט קמא סבר כי שחרורו של העורר מהמעצר, בטרם מסרו הקטינים את עדותם בבית המשפט "מקים חשש ממשי לפגיעה בשלומם הנפשי ועלול להשפיע על נכונותם ויכולתם להעיד בבית המשפט". לפיכך, הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו, בציינו כי לאחר שתשמענה עדויות כל המתלוננים "תהא פתוחה (לעורר) הדרך להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו".
הערר על החלטת בית משפט קמא
12. בערר שהוגש על החלטתו של בית משפט קמא, התמקד בא כוחו של העורר, עו"ד ציון אמיר, בשאלת קיומה של חלופת מעצר נאותה. לעניין זה, הסכים עו"ד אמיר כי בידי המאשימה ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר, גם אם מדובר לטענתו, בראיות שעוצמתן אינה גבוהה. כמו כן, הסכים עו"ד אמיר כי בעניינו של העורר קיימת עילת מעצר, היא עילת המסוכנות, ואולם, לגישתו של עו"ד אמיר יש בחלופת המעצר המוצעת כדי להפחית במידה ניכרת, גם אם לא לאיין כליל, את מסוכנותו של העורר.
אשר לנימוק שהביא את בית משפט קמא להורות על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים, היינו החשש מפני שיבוש הליכים, ציין עו"ד אמיר כי האסמכתאות שהובאו על ידי בית המשפט אינן מתאימות לענייננו, מאחר שהנסיבות שם שונות בתכלית. לשיטתו של עו"ד אמיר, הרחקתו של העורר לירושלים, בתנאי מעצר בית מלא, יש בה כדי להקהות את אותו חשש "מובנה" מפני שיבוש הליכים, חשש אותו הביע בית משפט קמא. לפיכך, נטען על ידי עו"ד אמיר כי יש בחלופה המוצעת כדי לענות, הן על מסוכנותו של העורר והן על החשש מפני שיבוש מהלכי המשפט. לאור זאת, ובשים לב לגילו ולמצבו הרפואי והנפשי של העורר, טען עו"ד אמיר כי יש להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.
תגובת המשיבה
13. ב"כ המשיבה, עו"ד רוסו, הבהיר בפתח דבריו כי יש לדחות את הערר, גם אם לא מטעמיו של בית משפט קמא. עו"ד רוסו הסכים כי הנימוק, עליו נשען בית משפט קמא, היינו כי קיים חשש לשיבוש מהלכי המשפט, בשל אופייה של העבירה והיכרותו של העורר עם המתלוננים ובני משפחותיהם, אינו יכול לשמש בסיס למעצרו של העורר. לעומת זאת, סבור בא כוח המשיבה כי העילה הנכונה היא עילת המסוכנות, הנובעת מאופי המעשים שביצע העורר, התמשכותם על פני תקופה של כשנתיים, והעובדה כי מדובר במתלוננים לא מעטים. לגישתו של עו"ד רוסו, קיים חשש להישנותם של מעשים אלה, כעולה מתסקיר שירות המבחן, והדרך היחידה לאיין את מסוכנותו של העורר, היא מעצרו עד לתום ההליכים. אשר לחשש מפני שיבוש מהלכי המשפט, נטען על-ידי בא כוח המשיבה, כי חשש זה עשוי לתמוך בעילה העיקרית, וכאמור אין בעילה זו כדי לשמש בסיס עיקרי או בלעדי למעצר.
אשר על כן, התבקשתי לדחות את הערר.
דיון והכרעה
14. מצוות המחוקק היא, כי כאשר ישנן ראיות לכאורה להוכחת האשמה וקיימת עילת מעצר, בין אם עילת המסוכנות ובין אם עילה אחרת, על בית המשפט לבחון האם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה" (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים. במלים אחרות "השאלה היא אפוא, הניתן להשיג את מטרות המעצר גם שלא מאחורי סורג ובריח?" (בש"פ 6367/06 מימון נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 9.8.2006]; וכן ראו בש"פ 8282/06 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 16.11.2006]; בש"פ 3968/12 מדינת ישראל נ' בורסאי [לא פורסם, 21.5.2012]).
15. לפיכך, צדק בית משפט קמא משביקש לקבל תסקיר מעצר, שבמסגרתו יבחנו חלופות מעצר אפשריות. עיון בתסקיר מיום 3.7.2012, מלמד כי העורר כבן 67, תושב צפת, נשוי ואב לשישה ילדים שרובם נשואים. הוא הכחיש את כל המיוחס לו וטען כי מדובר בעלילה זדונית שנרקמה נגדו, כדי לנשל אותו מניהול בית הכנסת של משפחתו. העורר שלל משיכה מינית פדופילית, ואף טען כי בשל מצבו הרפואי הוא אינו מסוגל לקיים יחסי מין.
בשל דפוסי חשיבתו של העורר, הרגרסיה הקוגניטיבית שלו, והניתוק הרגשי הקיים אצלו בתחום המיני, נאמר בתסקיר כי אין ניתן לשלול "אפשרות הישנות התנהגויות מיניות פוגעניות מצידו בעתיד". אפשרות זו גוברת כאשר מדובר במערכות יחסים שקיימים בהם "אלמנטים של תלות ומרות".
ייאמר כבר עתה, כי באותם מקרים המתוארים בכתב האישום, אין מדובר בניצול יחסי תלות או מרות, אלא רכישה הדרגתית של אמון המתלוננים הקטינים, והמשיבה אינה טוענת אחרת.
בתסקיר הוצגו שתי חלופות, כאשר החלופה המועדפת היא מעצר בית בבית בתו של העורר בירושלים, בת הנשואה מזה כחצי שנה, כאשר היא ובעלה הביעו את רצונם לארח את העורר, ולפקח עליו במשך כל שעות היממה. בת נוספת הביעה אף היא, את הסכמתה להצטרף למפקחים המוצעים. בהתייחס לחלופה זו, נאמר בתסקיר כי "מדובר בחלופת מעצר מתאימה הכוללת אלמנטים נדרשים של פיקוח ודיווח, הנמצאת במרחק גיאוגרפי ניכר מהעיר צפת ובעיקר, לא מתגוררים בה ילדים קטנים".
16. החלטתו של בית משפט קמא לדחות את החלופה המוצעת, נסמכת, בעיקרו של דבר, על החשש "המובנה" מפני שיבוש מהלכי המשפט, וסבורני כי בכך נקלע בית משפט קמא לידי טעות.
אכן, יתכנו מקרים בהם קיימת תלות בין הנאשם לבין קורבן העבירה, וקיים חשש כי על הקורבן יופעל לחץ נפשי אשר יפגע ביכולתו להעיד. במקרים מעין אלה "החשש לשיבוש הליכי משפט הינו חשש טבוע בעבירות עצמן" (בש"פ 4514/04 מדינת ישראל נ' פלוני [לא פורסם, 16.5.2004]; וראו גם בש"פ 665/97 מדינת ישראל נ' פלוני [לא פורסם, 3.2.1997]; בש"פ 6051/00 מזרחי נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 7.9.2000]). בבש"פ 2916/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.4.2012), הובהר כי ניתן לשקול גם קיומו של "חשש ששלומו הנפשי של קרבן העבירה יפגע בעקבות שחרורו של הנאשם בביצוע העבירה... הדברים נכונים ביתר שאת מקום בו, כבענייננו, קרבן העבירה הוא בן משפחתו של הנאשם... כשהקרבן קטין וחסר ישע, וכאשר המשפחה מגוננת על הנאשם".
17. בענייננו, לא נטען כי קיימים יחסי תלות או מרות בין העורר לבין המתלוננים ובני משפחותיהם, ואין חשש כי העורר יטיל את מוראו, במישרין או בעקיפין, על המתלוננים.
זאת ועוד, הרחקתו של העורר, מרחק רב מהעיר צפת ומניעת כל קשר עם המתלוננים, מסירות כל חשש מפני שיבוש, אקטיבי או פסיבי, של הליכי המשפט. הדוגמא אותה הביא בית משפט קמא, נוגעת לנסיעה משותפת באוטובוס, של העורר ואחד המתלוננים, וגם אם קרבה זה יצרה תחושת פחד או אי נוחות בקרבו של המתלונן, אין כל חשש כי מפגשים מעין אלו, יתממשו בעתיד, כאשר העורר שוהה מרחק רב מחוץ לעיר צפת.
כאמור, החשש המובנה לשיבוש מהלכי משפט קיים, בעיקר כאשר עסקינן בעבירות מין המתבצעות בתוככי התא המשפחתי, או כאשר מדובר ביחסי תלות או מרות בין הנאשם לבין קורבן העבירה. דומני, כי אין אלו פני הדברים בענייננו. מן הראוי להזכיר, כי גם בא כוח המשיבה, ביקש שלא לבסס את טיעונו על עילה זו, וכאמור השליך את יהבו על עילת המסוכנות.
18. נבחן, אפוא, את העילה האחרת, היא עילת המסוכנות, ובעיקר נכוון את דברינו לשאלה, האם אין בחלופת המעצר המוצעת כדי להפיג את החשש ממסוכנותו של העורר? בית משפט קמא סבר כי חלופת המעצר עשויה להפחית את מסוכנותו של העורר, ככל שהיא נשקפת לקטינים (יצוין כי, בית משפט קמא נקט בלשון "מוכן אני לצאת מן ההנחה", אך מובן כי זו היתה עמדתו, למעשה). בא כוח המשיבה סבור כי האמור בתסקיר שירות המבחן מלמד על רמת מסוכנות גבוהה ביותר, ודווקא משום שמדובר בקורבנות מזדמנים, שאינם בני משפחה, קיים סיכון ממשי כי העורר ימשיך לפגוע בקטינים, בשל נטייתו המינית וחשיבתו המעוותת.
סבורני, כי גם אם יש טעם בדברי בא כוח המשיבה, יש בחלופת המעצר המוצעת כדי להפיג, גם אם לא לאיין כליל, את מסוכנותו של העורר.
בית משפט זה קבע, לא אחת, ואף במקרים חמורים לא פחות כי ניתן לאשר חלופת מעצר, כשזו נותנת מענה לנושא המסוכנות, גם אם אין בכך משום מענה מוחלט והרמטי (ראו למשל: בש"פ 28/10 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 11.1.2010]; בש"פ 9106/09 מדינת ישראל נ' פלוני [לא פורסם, 15.11.2009]; בש"פ 5927/10 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 16.8.2010]; בש"פ 5376/01 מדינת ישראל נ' זהרן [לא פורסם, 6.7.2011]), ואין צריך לחזור ולהזכיר כי כל מקרה ייבחן לגופו, ובהתאם לנסיבותיו המיוחדות.
19. לאחר שבחנתי את כלל הנסיבות, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי, למרות החומרה הגלומה במעשים המיוחסים לעורר, יש בחלופה המוצעת על-ידי שירות המבחן, כדי ליתן מענה נאות לחשש מפני ביצוע עבירות נוספות, שעניינן פגיעה מינית בקטינים. בכך יש כדי להפיג את החשש מפני מסוכנותו של העורר. על-פי חלופת מעצר זו, ישהה העורר במעצר בית מלא ומוחלט בדירת בתו בירושלים, וייאסר עליו לעזוב את הבית, שלא באישור בית המשפט. אין חשש לפגיעה בקטינים המתגוררים בדירה עצמה, שכן לבני הזוג אין עדיין ילדים, ואני מתקשה להניח כי העורר יעזוב את הדירה ללא רשות, על-מנת לפגוע מינית בקטינים, המתגוררים בקרבת מקום.
20. לאור האמור, הערר מתקבל והעורר ישוחרר מהמעצר, בתנאים מגבילים כמפורט להלן:
א. העורר ימצא במעצר בית מלא ומוחלט בבית בתו, קרן פור ובעלה אלי פור, ברח' קוסטה ריקה 114/25, שכונת גנים, ירושלים.
ב. העורר יהיה נתון באיזוק אלקטרוני בכל שעות היממה, במקום מעצר הבית.
ג. העורר יפקיד סכום במזומן, או ימציא ערבות בנקאית, ע"ס 75,000 ש"ח (במידה שקיימת הפקדה קודמת, ניתן להשלים את הסכום), ויחתום על ערבות אישית בסך 100,000 ש"ח.
ד. כל המפקחים, קרן פור, אלי פור ורבקה לרנר, יחתמו על ערבות צד ג' בסך 50,000 ש"ח כל אחד, להבטחת קיום התחייבויותיו של העורר.
ה. יוצא צו עיכוב יציאה מהארץ בעניינו של העורר, והוא יפקיד את דרכונו במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת, במידה שברשותו דרכון ישראלי או זר.
ו. העורר ימנע מליצור קשר, ישיר או עקיף, עם המתלוננים ובני משפחותיהם, ועם עדי תביעה אחרים בתיק זה.
מובהר בזאת, כי הפרת תנאי מתנאים אלה, תביא לחזרתו של העורר למעצר מאחורי סורג ובריח.
ניתנה היום, ח' אב, תשע"ב (27.7.2012).
|
|
|
ש ו פ ט |
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12056690_I01.docעע
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il