עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5563/07

 

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

1.              עניינה של בקשת רשות הערעור שבפנינו, אשר נתנו בה רשות כמבוקש והיא נידונה כערעור, הוא בשאלת פרשנותו של סעיף 7(ג) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט – 1959 (להלן: חוק הנכים). סעיף זה מסייג את זכותו של נכה לקבלת תגמול מוגדל, הקבועה בסעיף 7(א) לאותו חוק, וקובע כי אם הנכה מקבל תשלום ממקור אחר – ניתן יהיה לנכות את התשלום הנ"ל מן התגמול שהוא מקבל, הכל כמפורט באותו סעיף.

 

השאלה העומדת להכרעתנו היא זו: כאשר הנכה זכאי לתגמול מכוח סעיף 7(א) לחוק הנכים, ובמקביל הוא זכאי לקצבה מן המוסד לביטוח לאומי, אך האירועים שבגינם הוא זכאי לתגמול ולקצבה האמורים הם נפרדים, האם רשאי קצין התגמולים להפעיל את סמכותו לניכוי הקצבה מן התגמול?

 

אפתח בסקירת הנתונים העובדתיים והנורמטיביים הצריכים לעניין.

 

2.              המערער, שהיה לוחם ביחידת החילוץ של חיל האויר, הוכר בתום הליכים שונים כנכה צה"ל לפי חוק הנכים, ונקבע לו שיעור נכות כולל של 98.87% בגין פגיעות שונות שנגרמו לו כתוצאה מפציעתו במהלך שירותו הצבאי. המבקש הוכר גם כמי שזכאי לקבל "תגמול נצרך" בהתאם לסעיף 7(א) לחוק הנכים. סעיף זה קובע כי נכה שדרגת נכותו אינה פחותה מ-50% והוא "נצרך", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק ("אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו ואין לו הכנסה מספקת למחייתו") – יזכה בתגמולים מוגדלים, חלף התגמול הבסיסי הקבוע בסעיף 5 לחוק.

 

3.              בנוסף להכרה בו כ"נכה נצרך", הוכר המערער על ידי המשיב 2 (להלן: המל"ל) בשנת 2000, גם כבעל נכות כללית, כמשמעותה בפרק ט' לחוק המוסד לביטוח לאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק המל"ל) בגין פגימות נוספות, אשר לא הוכרו על ידי קצין התגמולים כנובעות משירותו בצבא, והחל לקבל קצבת נכות בהתאם (להלן: קצבת המל"ל). המערער טען בשעתו כי גם פגימות נוספות אלו נובעות משירותו הצבאי ואולם היום המערער איננו משיג עוד על הקביעה כי הפגימות בגינן הוא מקבל את קצבת המל"ל אינן קשורות לפציעה שקרתה לו בשירותו הצבאי.

 

4.              משנודע למשיב 1 (להלן: קצין התגמולים) כי המערער מקבל את קצבת המל"ל, הוא החליט לנכות קצבה זו מתגמול הנצרך שמקבל המערער מכוח חוק הנכים, וזאת – לפי הנטען – מכוח סמכותו בהתאם לסעיף 7(ג) לחוק הנכים.

 

5.              המערער ערר על החלטה זו של קצין התגמולים בפני ועדת ערר שלפי חוק הנכים (להלן: ועדת הערר). ועדת הערר (כב' סגן הנשיא (בדימ') ר' חרסונסקי, וחברי הוועדה פרופ' א' פלדי ו-ד' לוקוב) קיבלה את עמדת המערער. היא בחנה כיצד יש לפרש את ההוראה שבסעיף 7(ג) לחוק הנכים, לפיה ניתן לנכות מתגמול נצרך של נכה כל "קצבה או תשלום כיוצא בזה לפי חוק אחר או לפי הסכם או הסדר כל שהוא", אשר הנכה זכאי להם – בתנאים ובסייגים הקבועים בסעיף. לשיטת ועדת הערר, ניכוי כזה אפשרי רק כאשר הקצבה לפי "חוק אחר" נובעת מאותו אירוע, שבגינו מקבל הנכה אף תגמול נצרך. ועדת הערר ציינה כי היא ערה לכך שהמחוקק ביקש למנוע מצב שבו אדם יזכה בתשלום כפול, של תגמול ושל קצבה, ובכל זאת היא מצאה כי מקום בו מקורם של התגמול ושל הקצבה שונים – אין לבצע את הניכוי.

 

6.              קצין התגמולים ערער על החלטה זו של ועדת הערר בפני בית המשפט המחוזי הנכבד בחיפה. בית המשפט (כב' הנשיאה ב' גילאור וכב' השופטים א' רזי ו-א' שיף) קיבל את הערעור, בקובעו כי ועדת הערר שגתה בפרשנותה את חוק הנכים. בפסק הדין נמצא כי בעוד שתגמול בסיסי, בהתאם לסעיף 5 לחוק הנכים, נגזר מדרגת הנכות של הנכה, הרי שתגמול נצרך ניתן לא רק בשל דרגת הנכות, שאיננה פחותה מ-50%, אלא גם בשל העובדה שנכותו שוללת ממנו את האפשרות להתפרנס למחייתו. בנסיבות אלה, כאשר הנכה מקבל גם קצבה מן המל"ל, שאף מטרתה היא לאפשר לו לקבל כספים למחייתו, הרי שאין מניעה לנכות את הקצבה מתגמול הנצרך, ואין נפקא מינה האם הנכויות מקורן באירוע אחד, או באירועים נפרדים. בית המשפט המחוזי מצא עוד כי יש לגזור גזירה שווה על העניין מפרשנותו של בית משפט זה את הוראת סעיף 4ד לחוק נכי המלחמה בנאצים, התשי"ד-1954 (להלן: חוק נכי המלחמה בנאצים), ב-רע"א 3101/00 בטיאשוילי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד-1954, פ"ד נז(1) 183 (2002) (להלן: עניין בטיאשוילי). בעניין בטיאשוילי נמצא כי את הביטוי "הכנסה נוספת", אשר סעיף 4ד לחוק נכי המלחמה בנאצים קובע כי ניתן לנכותה מתגמול הניתן ל"נכה נזקק" (ובמובן זה ניסוח הסעיף דומה לזה של סעיף 7 לחוק הנכים) – יש לפרש, נוכח תכליתו הסוציאלית של החוק הנ"ל, כ"הכנסה אחת מכל סוג ועניין", יהיו מקורם ומטרתם אשר יהיו. פרשנות זו, מצא בית המשפט המחוזי, יפה אף לענייננו.

 

מכאן הערעור שבפנינו. 

 

טענות הצדדים

 

7.              המערער סומך ידיו על פרשנותה של ועדת הערר לסעיף 7(ג), לפיה אין לנכות סכומים המתקבלים בגין פגיעות שנוצרו עקב מאורעות שונים. כן טוען המערער כי מכיוון שהכספים המתקבלים על ידו מהמל"ל מטרתם סיוע ברכישת תרופות – אין תגמול הנצרך "מכסה" אותן ולכן יש לאפשר לו ליהנות מתגמול הנצרך ומהקצבה גם יחד. המערער טוען, בין היתר, עוד כי גם המל"ל מנכה סכומים מן הקצבה שניתנת לו, וכך נוצר מצב של "כפל ניכוי".

 

8.              קצין התגמולים סבור כי לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. הוא מציין כי סעיפים אחרים בחוק הנכים (סעיפים 36, 36א ו-36ב) מסדירים כבר את הטיפול במקרים שבהם לנכה ניתן תשלום כפול בגין אותו האירוע, שאז לא עולה כלל שאלת הניכוי, שכן אז על הנכה לבחור בין התגמול לבין הקצבה. מכאן, שלדעת קצין התגמולים לא ניתן לפרש את סעיף 7(ג) לחוק הנכים – לפי שיטתה של ועדת הערר – ככזה העוסק רק בניכוי קצבה שמקורה באותו אירוע, אשר בגינו ניתן לנכה תגמול נצרך. קצין התגמולים גורס כי פרשנות בית המשפט המחוזי הנכבד היא זו המתיישבת עם תכליתו של החוק, שכן מטרתם של תגמול הנצרך ושל קצבת המל"ל דומה, והיא לשמש תחליף למשכורתו של הנצרך – על מנת לאפשר לו ולסמוכים על שולחנו קיום בכבוד. לכן, ניכוי קצבת הנכות בדין יסודה, באשר היא זו המונעת "כפל תשלומים", המיועדים לאותה מטרה.

 

9.              בתום דיון במעמד הצדדים, שבגדרו ניתנה רשות ערעור כמבוקש, בהסכמת קצין התגמולים, הורינו על צירופו של המל"ל כמשיב בהליך, על מנת שיחווה דעתו אף הוא בשאלת פרשנותו של סעיף 7(ג) לחוק הנכים, ויתייחס לטענות המערער בהליך.

 

10.           המל"ל בתגובתו הביע את עמדתו כי אכן היה מקום לניכוי קצבת המל"ל מתגמול הנצרך. לשיטתו, משמוענקת קצבת מל"ל למערער, הרי שאין לראות בו עוד "נצרך", אשר אין לו הכנסה מספקת למחייתו, כנדרש בסעיף 7(א) לחוק הנכים. בתנאים אלה, זכאותו של הנכה לתגמול העולה על זה הבסיסי, היא רק מכוח סעיף 7(ג) לחוק הנכים, הקובע את זכותו של הנכה לקבלת תגמול הנצרך בניכוי קצבת המל"ל, ובלבד שהתגמול הנותר לא ייפול מן התגמול הבסיסי. המל"ל מאשר עוד כי קצבת המל"ל מחושבת בשים לב לכך שהמערער מקבל כבר תגמול לפי חוק הנכים, שאילולא אותו תגמול – היתה קצבת המל"ל גבוהה יותר. עם זאת, המל"ל גורס כי אין בכך "כפל קיזוז", שכן קצבת המל"ל המופחתת (הנמוכה אמנם יותר משהיתה משתלמת אילולא תגמול הנצרך) – היא זו המקוזזת מתגמול הנצרך.

 

דיון והכרעה

 

11.           גורלו של המערער לא שפר עליו, בלשון המעטה. הלב יוצא איפוא למצוקות המערער ושכמותו ולסבלם של בני המשפחות. מובן איפוא שאם יימצא כי נכה זכאי לקבלת תגמולים וקצבאות מכוח חוקים סוציאליים שונים, נטיית הלב תהיה לתור אחר דרך שתאפשר להותיר בידיו של הנכה כל תשלום שזכה לו, בלא לנכות תשלום אחד מזה האחר. עם זאת – ברצון הטוב האמור אין די. החוקים הסוציאליים תכליתם תדיר היא ליתן הכנסה בידי הנזקק לצורכי מחייתו, אך קיימות בהם, לעתים, הגבלות על מנת שלא ליתן לנזקק כפל תשלום, מעבר לזה שהמדינה מצאה כי יש להעמיד לרשותו. בענין בטיאשוילי, שעסק בחוק נכי המלחמה בנאצים, אשר הוראותיו הרלבנטיות דומות לאלו שבחוק הנכים, הבהירה חברתי השופטת מ' נאור בפסק דינה (בהסכמת השופטות: ט' שטרסברג-כהן ו-א' פרוקצ'יה) – בהקשר לניכוי מתגמול הניתן לנכה נזקק – כדלקמן:

 

"מדובר בחוק סוציאלי המתחשב, בקביעת גובה התגמול, במכלול הכנסותיו של הנכה. הקופה הציבורית דלה היא, ואין בה כדי לענות על צורכי כל הנזקקים. כל אדם נזקק גם לדיור, גם למזון ועוד ועוד. המחוקק מאזן בין צורכיהם של כל הנזקקים, ועל-כן מביא הוא בחשבון נתונים כמו גובה הנכות וקיומה של הכנסה נוספת" (שם, בעמ' 188 לפסק הדין).

 

           דברים אלה יפים אף לענייננו, ולאורם נפנה לבחון עתה לבחינת הסוגייה הפרשנית שבמחלוקת.

 

12.           סעיף 7 לחוק הנכים מורה אותנו, בתתי-סעיפיו הרלבנטיים למקרה שלפנינו, כדלקמן:

 

(א)  נכה שדרגת נכותו אינה פחותה מ-50% והוא נצרך, ישולמו לו - במקום התגמולים האמורים בסעיפים 5 ו-6 – 160.2% מסך כל המשכורת המשתלמת לעובד המדינה שדרגת משכורתו היא 22 של הדירוג המינהלי ואם יש לנכה ילד – 178.0% מהדרגה הקובעת.

 

(א1) בנוסף על האמור בסעיף קטן (א), נכה שדרגת נכותו אינה פחותה מ-60% והוא נצרך תשולם לו תוספת לתגמוליו כמפורט להלן:

 

(1)   לנכה שדרגת נכותו מ-60% עד 69% - תשולם תוספת של 5% מן התגמולים שהיו משתלמים לפי סעיף 5 אילו לא היה נצרך (להלן - התגמולים הרגילים);

(2)   לנכה שדרגת נכותו מ-70% עד 79% - תשולם תוספת של 10% מן התגמולים הרגילים;

(3)   לנכה שדרגת נכותו מ-80% עד 89% - תשולם תוספת של 15% מן התגמולים הרגילים;

(4)   לנכה שדרגת נכותו היא מ-90% עד 100% - תשולם תוספת של 20% מן התגמולים הרגילים;

(5)   לנכה שדרגת נכותו היא 100% מיוחדת שנקבעה לפי כללים שפורטו בתקנות - תשולם תוספת של 40% מן התגמולים הרגילים.

 

(ב)   נכה הזכאי לתגמולים לפי סעיף קטן (א) ויש לו הכנסה מכל מקור שהוא חוץ מתגמולים לפי חוק זה, ינוכה מתגמוליו חלק מהכנסתו העולה על מחצית הסכום שנקבע כהכנסתו כדי מחיה.

 

(ג)   על אף האמור בסעיף קטן (א), נכה שדרגת נכותו אינה פחותה מ-50% ושאינו מסוגל להשתכר למחייתו, והוא זכאי לקצבה או תשלום כיוצא בזה לפי חוק אחר או לפי הסכם או הסדר כל שהוא (להלן - הקצבה), אף אם הקצבה עולה על הסכום שנקבע כהכנסה כדי מחיה, ישולם לו התגמול לפי סעיפים קטנים (א) ו-(א1) בניכוי סכום הקצבה ובלבד שלא יפחת מהתגמול לפי סעיף 5." (ההדגשה הוספה – ח"מ).

 

13.           השאלה המרכזית שעומדת לפנינו בתיק זה היא כאמור סוגיית פרשנותו של סעיף 7(ג) לחוק הנכים הנ"ל. בפנינו הוצגו שני מסלולי פרשנות שונים וסותרים להוראת החוק האמורה – זה של ועדת הערר, וזה של בית המשפט המחוזי – וביניהם נדרשת הכרעתנו.

 

14.           ועדת הערר, שבפרשנותה נאחז המערער, מצאה כי יש לקרוא את הביטוי "והוא זכאי לקצבה או תשלום כיוצא בזה לפי חוק אחר" שבסעיף 7(ג) הנ"ל ככולל תנאי נוסף כי: הזכאות לקצבה מקורה באותו אירוע עצמו, שבגינו ניתן לנכה תגמול נצרך, מכוח סעיף 7(א) לחוק. בית המשפט המחוזי הנכבד גרס כי יש לפרש את הביטוי האמור כמתייחס לקצבה, או תשלום מכל מקור שהוא, תהא עילתו אשר תהא.

 

15.           פרשנותה של ועדת הערר הנכבדה היא מוקשית כבר מהטעם שאין לה תימוכין בלשון החוק. חוק הנכים ראוי אמנם לפירוש "על דרך הנדיבות וההרחבה", אולם גם לגישה ליברלית זו יש מגבלה – שפרשנות זו לא תעמוד בניגוד ללשונו הברורה של החוק (ע"א 237/79 קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959 נ' נצרתי, פ"ד לד(1) 258 (1979)). אוסיף ואציין שלעתים אכן מותר לו לשופט "להתיר את מוסרותיהן של המילים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית" (ע"א 453/80 בן נתן נ' נגבי, פ"ד לה(2) 141, 145 (1980)) וכן הוא מורשה "לתת ללשון החוק משמעות שאינה מתיישבת בהכרח עם הפירוש על דרך הפשט", אולם לכך סייג, שתוצאתו של מהלך זה תהיה הגיונית, תמנע את האבסורד, ככל שהתגלה, ותגשים את מטרתו של החוק (ראו: בש"פ 7323/98 מדינת ישראל נ' רג'ואן, פ"ד נג(4) 126, 135-134 (1999); עיינו גם: אהרון ברק פרשנות במשפט, כרך שני: פרשנות החקיקה 280 (1993)).

 

לשונו הברורה של החוק פה מדברת ב"קצבה או תשלום" כלשהם, לא כאלה המוענקים דווקא בגין אותו אירוע שבגינו מוענק אף תגמול הנצרך. על ניסוח כוללני אך מפורש זה קשה להתגבר. לא ראיתי גם בפרשנותו הלשונית הפשוטה של סעיף 7(ג) לחוק משום "אבסורד", ואינני סבור שדווקא במקרה דנן יש מקום ליתן ללשון החוק שניות מורכבת, החורגת מזו של הפשט, ודאי כאשר פרשנות זו איננה נחזית כמתיישבת עם הוראות אחרות בחוק הנכים, או עם תכליתו. אבהיר את הדברים להלן.

 

16.           כאשר ביקש המחוקק להתמודד, בגדרי חוק הנכים, עם מצב שבו נכה זכאי עקרונית הן לתגמול מכוח חוק הנכים והן לתשלום מכוח אחר, ומקורם של שני תשלומים אלה הוא באותו אירוע, הוא בחר לייחד לכך התייחסות ספציפית. כך נקבע, בגדרי סעיף 36 לחוק, כי הזכאי לתגמול מכוח הנכים ולפיצוי מכוח דיני הנזיקין, שמקורם באותו אירוע – יוכל לפעול לקבלת תשלום מכוח אחד מן הדינים האמורים, אך לא משניהם. סעיפים 36א ו-36ב לחוק קובעים עקרון דומה, של בחירה בין שני מסלולי פיצוי (ובהתאם – בלא צורך בניכוי כלשהו), כאשר נכה זכאי בגין אותו אירוע לתגמול מכוח חוק הנכים ומכוח דין ספציפי אחר: קצבה לפי הוראות שונות בחוק המל"ל (אך לא קצבת נכות, כבענייננו – ראו: סעיף 323 לחוק המל"ל), או קצבה מכוח חוק שירות המדינה (גימלאות), [נוסח משולב], התש"ל-1970.

 

נוכח האמור, אילו היינו הולכים בדרכה הפרשנית של ועדת הערר, וקובעים כי סעיף 7(ג) לחוק הנכים עוסק בניכוי קצבה שמקורה אך ורק באותו אירוע שבגינו ניתן תגמול הנצרך, היה בכך כדי להכיר בקיומו של הסדר שאיננו עקבי, ואף איננו מובן. קשה להבין, לפי נתיב פרשני מוצע זה, מדוע יחליט המחוקק לקבוע הסדר למצב של קבלת תגמול נצרך וקצבת נכות, המוגבל רק למצב שבו שני התשלומים מקורם באירוע אחד, במיוחד כאשר הסדר זה נפרד ושונה לחלוטין מזה המוסדר בסעיפים 36 עד 36ב לחוק, שבו הבחירה היא בין שני מתווים אלטרנטיביים של פיצוי.

 

17.           פרשנות ועדת הערר אף איננה מתיישבת עם פרשנותם התכליתית של סעיפים 7(א) ו-7(ג) לחוק הנכים, על רקע פרק ט' לחוק המל"ל – פרשנות שמובילה אותנו למסקנה כי ממילא קצבת הנכות שניתנת מכוח חוק המל"ל והתגמול לנצרך שניתן מכוח חוק הנכים – משרתים אותה מטרה. בשל כך, עסקינן במצב של "כפל קצבה", שמצדיק ניכוי בהתאמה.

 

18.           סעיף 5 לחוק הנכים קובע כי נכה, שדרגת נכותו אינה פחותה מ-10%, יזכה ב"תגמול בסיסי" – אחוז אחד משכרו הקובע לכל אחוז שבדרגת נכותו. סעיף 7(א) לחוק הנכים, הקובע תגמול מוגדל מעל לזה הבסיסי, מתמקד לעומת זאת לא רק בנכותו של אדם, אלא אף בשאלה האם הוא "נצרך", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק – "אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו ואין לו הכנסה מספקת למחייתו". מטרתה העיקרית של הוראת החוק הקבועה בסעיף 7(א) הנ"ל היא איפוא לספק לאותם הנכים, מעל דרגת נכות מסוימת, ואשר בנוסף לכך אינם מסוגלים ומצליחים לכלכל את עצמם – את היכולת להגיע לדרגה של קיום מינימאלי בכבוד, על דרך של קבלת תגמול מעבר לזה שניתן להם במסלול התגמול הבסיסי.

 

19.           קצבת הנכות שבפרק ט' לחוק המל"ל תכליתה דומה. סעיף 195 לחוק המל"ל – הוא סעיף ההגדרות לפרק ט', שמכוחו מקבל המערער קצבת נכות – מגדיר "נכה" כמבוטח אשר "אין לו כושר להשתכר מעבודה או ממשלח יד". הווה אומר: לא די בליקוי באדם על מנת להקים לו זכות לקצבת נכות, אלא שיש צורך שיתקיים בו "אי כושר להשתכר" כתוצאה מהליקוי. תכליתו של ביטוח הנכות שבפרק ט' בחוק המל"ל, היא איפוא כלכלית גם כן, במובן זה שהוא מתמקד לא בליקוי עצמו, אלא בפגיעה בכושר ההשתכרות הנגזר ממצבו של הנכה.

 

20.           תכליתו של התגמול לפי חוק הנכים, ותכליתה של הקצבה לפי פרק ט' לחוק המל"ל – דומים איפוא. זאת ועוד – הקצבה לפי פרק ט' לחוק המל"ל איננה מיועדת לקניית תרופות, או לטיפול בלקות הרפואית דווקא, כפי שנטען, כי אם לביסוסו הכלכלי של מקבל הקצבה ולמחייתו השוטפת. משכך – אין נפקא מינה אם מקבל הקצבה רוכש בכספי הקצבה תרופות למחלתו, או משתמש בה בדרך אחרת.

 

על רקע הדברים האמורים – על קצין התגמולים לבחון האם הנכה הנצרך, שהחוק ביקש לאפשר לו קיום מינימאלי בכבוד, מקבל כבר קצבה ממקור אחר, תהא סיבתה אשר תהא, ואשר אותה יש לנכות, בהתאם להוראות הסעיף.

 

21.           המסקנה – לפיה את הביטוי "קצבה או תשלום" יש לפרש כפשוטו (כ"קצבה או תשלום" מכל סוג שהוא, ולא רק ככזו המוסבת על תשלומים שעילתם זהה לזו שבגינה מוענק התגמול הנצרך) –  מתיישבת אף עם הדרך בה הלך בית משפט זה בפרשנותו את חוק נכי המלחמה בנאצים, פרשנות שעליה נסמך בדין בית המשפט המחוזי הנכבד. אותו חוק קובע כאמור, בסעיפים 4א עד 4ד לו, הסדרים הדומים עד למאד להסדרים שבסעיפים 5 ו-7 לחוק הנכים. סעיף 4א לאותו חוק קובע עקרון של תגמול בסיסי לנכה בעל דרגת נכות של 10% ומעלה (בדומה לסעיף 5 לחוק הנכים); סעיף 4ב לאותו חוק קובע זכות לתגמול מוגדל לנכה שאין לו "הכנסה נוספת", ואף לא יכולת להשיגה; סעיף 4ד קובע כי נכה בעל דרגת נכות של 50% ומעלה, אשר אין לו "הכנסה נוספת" ישולמו לו תגמולים מוגדלים עוד יותר, חלף התגמול הבסיסי וזה שבסעיף 4ב לחוק, אך זאת: "בניכוי הכנסתו הנוספת, ובלבד שלא יפחת התגמול מהתגמול האמור בסעיף 4א" (בדומה לסעיפים 7(א), (א1) ו-(ג) לחוק הנכים). כאשר בית משפט זה התבקש בעבר לקבוע מהי "הכנסה נוספת", לצורך סעיף 4ב לחוק נכי המלחמה בנאצים, הוא קבע כדלקמן:

 

"המושג 'הכנסה' בסעיף 4ב(ב) לחוק אינו מופיע במובן טכני כל-שהוא או כנתון בסד של סייגים. להיפך, הוא מובא באימרה המנוסחת בלשון כללית ביותר: 'הכנסה מכל מקור שהוא', ואין כל סיבה שלא לפרשה פשוטה כמשמעה. הכוונה היא לכל מה שנופל בחלקו של הנכה מכל מקור שהוא ובכל צורה שהיא, במזומנים ובהנאה שוות מזומנים." (ע"א 77/60 רוז'נסקי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי המלחמה בנאצים, פ"ד יד 880, 882 (1960); להלן: הלכת רוז'נסקי).

 

באופן דומה, וקרוב עוד יותר לענייננו, כאשר בחן בית משפט זה האם ניתן להפחית דמי "סל קליטה" מתוך התגמול לנכה נזקק, בהתאם לסעיף 4ד לחוק נכי המלחמה בנאצים, הוא שב ואישרר את תוקפה של הלכת רוז'נסקי, וקבע בנוסף, בענין בטיאשוילי, כך:

 

"המדינה איננה שוללת מן המבקשים את סל הקליטה שהובטח להם בחו"ל, כטענתם. אין מחלוקת שהמבקשים קיבלו את סל הקליטה ככל שאר העולים. החוק קובע את גובהו של התגמול. החוק מביא בחשבון אם יש לנכה הכנסה אחרת מכל סוג ועניין אם לאו. 'סל הקליטה' הוא בגדר הכנסה נוספת. ... המחוקק מביא בחשבון קיומן של הכנסות ממקורות אחרים, יהיו אשר יהיו אותם מקורות. עם זאת כל נכה נזקק מקבל לפחות את התגמול המינימלי הקבוע בסעיף 4א."

(שם, בעמ' 188; כן ראו: רע"א 10473/05 מאוסקופף נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק רדיפות הנאצים (לא פורסם, 13.7.2006) מפי חברתי, השופטת ע' ארבל) .

 

          דברים אלה יפים גם לענייננו.

 

 

22.           בשולי הדברים רואה אני להוסיף שלוש הערות:

 

(א)     חוות דעת זו מבוססת, בין היתר, גם על ההנחה שלמערער משולמת תוספת לתגמוליו על פי סעיף 7(א1) לחוק הנכים, ועל קצין התגמולים לבדוק ולוודא ענין זה.

 

(ב)     טענת המערער "לכפל ניכויים" – לא הובהרה כל צרכה. עד כמה שניתן להבין, המל"ל אכן מעניק למערער קצבה נמוכה, מכפי שהיה מקבל אילולא היה זכאי לתגמול נצרך מכוח חוק הנכים. ברם גם הקצבה המנוכה מתוך תגמול הנצרך, בהתאם לסעיף 7(ג) לחוק הנכים, היא קצבת המל"ל בסכומה הנמוך, ובהתאם – הניכוי קטן יותר. לפיכך, על פני הדברים, לא ניתן לראות במה שנראה כ"קיזוז הדדי" שמבצעים קצין התגמולים והמל"ל (כל אחד מהם לתשלומים שהאחר משלם) – משום ניכוי כפול אסור, במשמעות שביקש ליתן לכך המערער.  

 

(ג)      עמדתי לפיה יש לפרש את סעיף 7(ג) לחוק הנכים כמקים סמכות לניכוי הסכומים המתקבלים בגין קצבת הנכות הכללית לפי פרק ט' לחוק המל"ל – אין משמעה שקיימת בכל זמן ובכל תנאי חובה מוחלטת לעשות כן. ראוי לציין כי אף קצין התגמולים עצמו איננו רואה עצמו כבול באופן דווקני לעקרון ניכוי החובה של התשלום הנוסף לפי סעיף 7(ג) לחוק הנכים בכל מקרה, שכן הוא הודיענו, בהודעה משלימה שהגיש, כי הוא נוהג שלא לנכות מתגמול הנצרך קצבת זקנה המשתלמת על ידי המל"ל. כנקודת מוצא, די יהיה איפוא בקבלת קצבה נוספת על מנת להפעיל את עקרון הניכוי הקבוע בסעיף 7(ג) לחוק. עם זאת, במקרי דחק מיוחדים מאוד ונדירים (ובהם בלבד) – ניתן לסטות מחובת ניכוי זו, וזאת, בין היתר, על בסיס פרשנותה התכליתית של הוראת החוק האמורה. תגמול הנצרך שניתן לנכה מכוח חוק הנכים ניתן על בסיס כלכלי ואמור לספק, כאמור, את צרכיו המינימאליים של הנכה, אשר לא מסוגל להשתכר לפרנסתו. הנה כי כן ייתכנו מקרים קיצוניים ביותר בהם צרכיו של הנכה חורגים מהנחות היסוד שבבסיס הוראת הניכוי. במקרים יוצאי דופן אלה – ניכוי סכום קצבת המל"ל מתגמול הנצרך יהיה בניגוד לתכלית העומדת ביסוד הוראת הניכוי שבחוק הנכים, וייתכן שפעולה דווקנית בהתאם ללשון הפשט של סעיף 7(ג) לחוק – לא תעמוד במבחני הסבירות והמידתיות.

 

           על כל פנים, בפנינו לא הועלתה וממילא לא התבררה טענה בדבר האפשרות להקיש מהתנהלות קצין התגמולים (שנוהג שלא לנכות את קיצבת הזקנה כאמור) – על המקרה שבפנינו (בשים לב למיוחדותו). אשר על כן מוצע כי עניין זה יישאר לשיקול דעתו של קצין התגמולים. בהקשר זה – ומבלי להיכנס לעובי הקורה  – רואה אני לציין עוד שגם אם קצין התגמולים נדרש לנכות את קצבת המל"ל מן התגמול, אין כל מניעה שבמקרים מיוחדים מאוד וראויים הוא יפרש את המונח "ניכוי סכום הקצבה" כך שהניכוי במקרה המתאים לא יהיה של כל הקצבה אלא רק של חלק הימנה, שהרי על פי כללי פרשנות מוכרים – המרובה כולל את המעט: “Omne majus continent in se minus” (עיינו והשוו: R. v. Vestry of St Pancras (1890) 24 QBD 371; בג"צ 555/77 בבצ'וק נ' הבורסה לניירות ערך בע"מ, פ"ד לב(2) 377, 386-385, 390 (1978)).

 

23.           מסקנת הדברים היא שפרשנות סעיף 7(ג) לחוק הנכים היא איפוא כדרכו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ואולם לקצין התגמולים, מכוח התנהלותו-הוא (לגבי אי-ניכוי קצבת הזקנה), שמור מרווח צר של שיקול דעת שלא לבצע את הניכוי, או לבצע רק את חלקו – במקרים נדירים וראויים.

 

24.           נוכח כל האמור לעיל – אציע לחברותיי להרכב לדחות את הערעור. אין באמור כדי למנוע מקצין התגמולים לשקול כאן פעולה של "לפנים משורת הדין", זאת אם ימצא שמדובר בנסיבות מיוחדות במינן המצדיקות את הדבר בהתאם לאמור בפיסקאות 22(ג) ו-23 שלעיל (בהיקש מהתנהלותו לגבי קצבת הזקנה).

 

25.           בנסיבות העניין – מוצע שלא ייעשה צו להוצאות.

 

 

                                                                             ש ו פ ט

 

השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה:

 

           אני מסכימה.

 

                                                                             ש ו פ ט ת (בדימ')

 

השופטת א' ארבל:

 

           אני מסכימה.

 

                                                                             ש ו פ ט ת

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

 

ניתן היום, ‏ט' בתמוז תשע"א (11.7.2011).

                                     

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   07055630_K10.doc   יא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il