עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5500/12

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

           לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 51745-01-12, השופטים ר' לורך, ז' בוסתן וצ' דותן, מיום 12.6.2012).

 

           נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של גרימת חבלה חמורה. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 23.6.2008 השתתפו המבקש והמתלונן במשחק כדורסל. לאחר ויכוח שבו הוחלפו גידופים בין המבקש למתלונן, הכה המבקש במכות אגרוף את המתלונן מתחת לאוזנו השמאלית ובאפו. למתלונן נגרם נזק שהתבטא בשבירת אפו, בהמטומה תת עורית ונפיחות תחת אוזנו השמאלית.

 

           ביום 8.12.2010 הרשיע בית משפט השלום בראשון לציון (ת"פ 44641-02-10, כבוד השופטת ע' וינברג-נוטוביץ) את המבקש בעבירה המיוחסות לו. זאת, בעקבות הסדר טיעון שנחתם בין הצדדים שבו הוסכם כי בעניינו של המבקש יוגש תסקיר מטעם שירות המבחן, שיבחן גם את שאלת הרשעתו. התסקיר שהוגש היה חיובי ביותר ותיאר באופן ברור את המבקש כאדם נורמטיבי שמעד באופן שאינו אופייני לו וחש חרטה עמוקה והבנה של המעשה. על כן, המליץ שירות המבחן שלא להרשיע את המבקש ולהטיל עליו פיצויים בסך 5,000 ש"ח ותקופת מבחן בת שנה. ביום 13.12.2011 קבע בית משפט השלום כי הוא חוזר בו מהרשעת המבקש והטיל עליו, כפי שהומלץ בתסקיר המבחן, פיצויים בסך 5,000 ש"ח וצו פיקוח שירות המבחן למשך שנה. בית המשפט קבע כי אין להקל ראש במעשי האלימות, אולם במקרה זה יש לאזנם עם נסיבות העבירה ומידתיות הפגיעה במבקש. זאת, שכן מדובר באדם ללא עבר פלילי, אשר הביע חרטה עמוקה, והרשעתו עלולה לגרום לו לאבד את מקום עבודתו. כמו כן צוין כי אן להתעלם מנסיבות המקרה, אירוע ספורטיבי פיזי אשר גרר עימות מילולי ובגינו נגרמה החבלה. 

 

           על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת הליך הערעור, הוגש תסקיר מבחן משלים מטעם שירות המבחן. כקודמו, תסקיר זה היה חיובי ביותר וצוינה בו ההתרשמות לפיה האירוע היה זר לאופן התנהלותו של המבקש. עוד הומלץ בתסקיר להשאיר את אי ההרשעה על כנה עקב העדר עבר פלילי, העדר קווים אלימים במבקש והסיכון כי הרשעתו תפגע ממשית בתעסוקתו.

 

           בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה. בית המשפט קבע כי הנסיבות האישיות של הנאשם הן שיקול ראוי לעניין הענישה, אולם במקרה הנדון יש לאזנן עם חומרת העבירה ושיקולי הרתעה אשר אינם מצדיקים אי הרשעה. בית המשפט פירש את כללי רשות התעופה (כניסה לשטחים מוגבלים), התשמ"ג-1983 (להלן: כללי רשות התעופה) לפיהם יש להציג אישור ממשטרת ישראל על העדר הרשעות במרשם הפלילי בכדי למלא את תפקיד המבקש הכולל כניסה לשטח מוגבל. בפרשנותו את כללי רשות התעופה קבע בית המשפט כי הנזק שייגרם למבקש אינו קונקרטי, חמור ובלתי הפיך בשל השפעה מצומצמת יחסית של הרשעה על חידוש רישיון קיים, בניגוד להנפקת רישיון חדש. כמו כן, כאשר בהמשך דרכו ייאלץ המבקש להנפיק רישיון חדש, תקופת הזמן שבה יישלל זה ממנו, במידה וכך יוכרע על ידי הגוף המוסמך, היא מוגבלת. כמו כן צוין כי אין מוטלת על המבקש פרנסת משפחה. בית המשפט ציין כי הימנעות מהרשעה היא חריג שיופעל בנסיבות יוצאות דופן ביותר ואין המקרה דנן עונה על קריטריון זה. עוד קבע בית המשפט כי חומרת העבירה נובעת מהיותה פגיעה בזכותו של אדם לחיים ושלמות הגוף שהיא זכות יסוד וכי באיזון הנדון צורכי הרתעה ושיקולי הגנה על הציבור, ידם על העליונה. לבסוף, קבע בית המשפט כי העונש שנגזר חורג באופן ממשי לקולה וגזר, בנוסף לעונשים שהוטלו, עונש של שירות לתועלת הציבור בהיקף של 180 שעות.

 

           מכאן הבקשה שלפניי במסגרתה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שביטל את החלטת בית משפט השלום שלא להרשיעו. לטענתו, מדובר בנסיבות חריגות אשר מצדיקות מתן רשות ערעור מכמה טעמים. ראשית, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בפרשנותו את סוג העבירה, חומרתה ונסיבותיה וכי הסתמך על הלכות אשר מובדלות מהמקרה, הן בחומרת העבירה, הן מבחינת הנסיבות. עוד טוען המבקש כי מדובר באירוע בודד, ללא כל תכנון מוקדם, אשר התרחש במהלך אירוע ספורטיבי וכתגובה להתגרות מילולית. שנית, טוען המבקש כי בית המשפט לא פירש נכונה את הפגיעה בו אשר מהווה פגיעה קונקרטית. לדידו, הרשעתו עלולה לגרום למניעת קבלת רישיון ולא בפגיעה בחידושו בלבד. מכאן, לטענתו טעה בית המשפט בהערכתו את חומרת ההשלכה על העסקתו בעקבות הרשעה פלילית ואת סבירותה הנמוכה של חזרתו לתפקיד בעקבות כך. כחלק מאותה פגיעה תעסוקתית מתאר המבקש את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות אשר כוללות טיפול בשני הוריו, במיוחד באביו, לאחר ששכלו את בתם לפני כשבע שנים. לבסוף, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי בחר שלא להתייחס לשני תסקירי המבחן שהמליצו שלא להרשיעו. תסקירי המבחן, בפרט תסקיר המבחן השני, מעלים את תמונתו של המבקש כאחראי ויציב ושירות המבחן התרשם שהרשעה עלולה לגרום לו לנזק תעסוקתי ואישי רחב.

 

           מנגד, טוענת המשיבה כי לפנינו שאלת יישום הלכה קיימת ועל כן אין מדובר במקרה המצדיק דיון בפני ערכאה שלישית. עוד טוענת המשיבה כי אין מקום למתן רשות ערעור בטענות הנוגעות לעצם ההרשעה אשר דומות במהותן לטענות הנוגעות לחומרת העונש ואלו אינן מקימות עילה לרשות ערעור אלא בנסיבות חריגות. באשר לתסקירי המבחן טוענת המשיבה כי שיקול דעתו של בית המשפט אינו כבול להמלצות שירות המבחן.

 

           לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

 

           הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, על אף טענותיו של המבקש, הבקשה אינה מעלה שאלות משפטיות המעלות סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, וכל עניינה הוא בנסיבותיו הפרטניות של מקרה זה. בית המשפט המחוזי יישם את המבחנים שנקבעו בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ב (3), 337 (1997) (להלן: הלכת כתב) ושאלת יישומה של הלכה זו אינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. זאת, אף במקרים שבהם יישמו הערכאות הקודמות את ההלכה באופן שונה.

 

           כמו כן, לא מצאתי כי נגרם עיוות דין למבקש עקב אי קבלת המלצת שירות המבחן. הלכה היא כי בית המשפט אינו כבול להמלצת שירות המבחן וכי זהו שיקול במכלול שיקוליו, ביניהם טובת הציבור (ראו: אהרן ברק "התסקיר וקצין המבחן למבוגרים" כתבים, בעריכת חיים כהן ויצחק זמיר 653 (2000); חיה כגן-זנדבנג "על מעמדו של שירות המבחן בהליך הפלילי" משפטים כה 435 (1995); רע"פ 8787/03 מנסור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.1.2004)).

 

           מעבר לנדרש, לטעמי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. הרשעתו של המבקש עולה בקנה אחד עם ההלכה הקובעת כי הטלת צו מבחן ללא הרשעה, לפי סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, תעשה אך במקרים יוצאי דופן:

 

"המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי-דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. ראו ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

...הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים...". (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 342 (1997)).

 

 

           המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אחד מאותם מקרים חריגים שבהם יש מקום לסטות מהלכה זו. על אף אורח חייו הנורמטיבי טרם ולאחר העבירה, המבקש הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, אשר מהן עולה כי נהג באלימות חמורה, ללא התגרות פיזית מצד המתלונן, במהלך משחק ספורטיבי שגרתי. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אלימות שכזו הינה תופעה שיש למגרה ואין להתייחס אליה בסלחנות.

 

           לאור כל זאת, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין להימנע במקרה זה מהרשעה, על אף הנסיבות האישיות של המבקש.

 

 

           אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

          

 

           ניתנה היום, ט"ז באלול התשע"ב (3.9.2012).

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12055000_H02.doc   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il