עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5255/11

 

 

 

 

                                          

                                                                                                   

 

                                          

 

 

 

 

 

השופט ע' פוגלמן:

 

           לפנינו שתי בקשות רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה ג' גינת), אשר קיבל בחלקו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר ד' מור). בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית משפט השלום שלפיה עיריית הרצלייה ובאי-כוחה (המבקשים ברע"א 5255/11 והמשיבים ברע"א 5431/11) (להלן: המבקשים) התרשלו כשנקטו בהליכי גבייה מינהלית לפי פקודת המסים (גביה) של קנס שהוטל על אברהם חנוך כרם (המשיב ברע"א 5255/11 והמבקש ברע"א 5431/11) (להלן: המשיב) בגין עבירת חניה מסוג של ברירת משפט, מהטעם שהליכי הגבייה הופעלו לאחר שהקנס התיישן.

 

           בית המשפט המחוזי קבע כי רשות המבצעת גבייה מינהלית של קנסות שהוטלו כדין אינה רשאית להסתמך על חזקת המצאה בדואר של דרישת תשלום; וכי עליה להוכיח פוזיטיבית שהחייב קיבל את דרישת התשלום – שאם לא כן נקיטתה בהליכי גבייה מינהלית אינה סבירה. לקביעה עקרונית זו יש השלכות רוחב החורגות מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת. על כן הודיע היועץ המשפטי לממשלה על התייצבותו בהליכים שלפנינו. מטעם זה החלטנו – לאחר ששמענו את בעלי הדין ומצאנו כי לא תיפגענה זכויותיהם הדיוניות – לדון בבקשות כאילו ניתנה בהן רשות והוגשו ערעורים לפי הרשות שניתנה. ייאמר כבר עתה כי הנמקתו האמורה של בית המשפט המחוזי אינה יכולה לעמוד.

 

הרקע הצריך לעניין

 

1.             ביום 20.8.1997 עבר המשיב עבירת חניה לפי חוק עזר להרצליה (העמדת רכב וחנייתו), התשל"ח-1978. זוהי עבירת קנס שחל עליה פרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי); ושהעונש שהוטל בגינה הוא קנס של 70 ש"ח. בין 6.1.2000 ל-24.12.2001 שלחה עיריית הרצלייה (להלן: העירייה) למשיב שישה מכתבי דרישה לתשלום הקנס לכתובת ברחוב יהודה הנשיא, תל אביב. בשנת 2003 התקשרה העירייה עם משרדי המבקשים 7-2 לצורך גביית קנסות, ואלה (או מי מטעמם) שלחו למשיב מכתבי דרישה נוספים: בין 22.7.2003 ל-24.7.2006 נשלחו מכתבים לכתובת בשדרות נורדאו, תל אביב; ביום 16.3.2004 נשלח מכתב לכתובת ביהודה הנשיא; וביום 24.10.2007 נשלח מכתב לכתובת ברחוב וולמן, תל אביב. מתמצית רישום של מרשם האוכלוסין עולה כי עד יום 24.7.1995 המשיב התגורר ביהודה הנשיא; מיום 24.7.1995 עד 8.6.2005 הוא התגורר בשדרות נורדאו; מיום 8.6.2005 עד 19.9.2007 ברחוב ליבנה, אור יהודה; ומיום 19.9.2007 – ברחוב וולמן.

 

           בתשובה מיום 12.11.2007 ששלח המשיב לעירייה למכתבה מיום 24.10.2007, ציין כי לא זכור לו שקיבל דו"ח; ביקש לקבל העתק מהדו"ח המקורי ואישורי משלוח בדואר; וסירב לשלם את החוב, שעמד באותה עת על סך כולל של 661 ש"ח. במכתב נוסף ששלח בא-כוח המשיב מיום 9.11.2008 טען המשיב, בין היתר, כי הקנס התיישן וסירב לשלם אותו.

 

           ביום 16.12.2007 הטילה העירייה עיקול מכוח פקודת המסים (גביה) על חשבון בנק של המשיב המתנהל בבנק דיסקונט; ביום 27.10.2008 הטילה עיקול על חשבונות שניהל בבנק לאומי ובבנק הפועלים; וביום 13.1.2009 – על חשבונו שבבנק מרכנתיל. ביום 12.3.2009 ביצעה העירייה ניסיון לעקל מיטלטלין בביתו של המשיב, והמעקל בא בדברים עם שכניו של המשיב ויידע אותם כי האחרון מסרב לשלם את הקנס.

 

2.             על רקע עובדות אלו, ולאחר שהתכתבות שניהל המשיב עם באי-כוח העירייה בניסיון להפסיק את הליכי הגבייה לא הועילה, הגיש המשיב לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו מניסיונות הגבייה שלטענתו הייתה לא חוקית, משעה שבוצעו מכוחו של קנס שהתיישן. המשיב טען שקיבל דרישת תשלום לראשונה בשנת 2007; וכי דרישות התשלום שנשלחו קודם לכן – נשלחו לכתובת ביהודה הנשיא בעת שכבר לא גר בה ולכן לא קיבל אותן. המשיב גרס כי אף כשמסר לעירייה שדרישות התשלום נשלחו לכתובת לא נכונה, העירייה לא בררה את כתובתו המעודכנת במרשם האוכלוסין. התנהלות זו, טען המשיב, פגעה בשמו הטוב ובפרטיותו והיא בבחינת רשלנות מצידה של העירייה.

 

3.             בתום שמיעת ההוכחות, הגיש המשיב בקשה להגשת ראיה נוספת – רישיון נהיגה שהונפק לו ביום 15.12.1997, שבו צוינה הכתובת בשדרות נורדאו כמענו. בית המשפט נעתר לבקשת המשיב להגיש את הראיה בשלב מאוחר זה, בקובעו כי יש בה כדי לשפוך אור על בירור המחלוקת, אך לא איפשר למבקשים להביא ראיות מטעמם לעניין נפקותה.

 

פסק דינו של בית משפט השלום

 

4.             בית משפט השלום (כב' השופט הבכיר ד' מור) קיבל את תביעת המשיב וקבע כי עבירת החניה דנן היא מסוג "חטא" שהעונש שהוטל בגינה מתיישן בחלוף שלוש שנים ממועד הטלתו, קרי: ביום 20.8.2000; ולכן, ככל שבוצעו פעולות גבייה לאחר מועד ההתיישנות בלא שנמסרה למשיב הודעה על הקנס או דרישת תשלום העוצרות את מרוץ ההתיישנות, אזי פעולות הגבייה נעשו לכאורה ברשלנות. בית משפט השלום קבע – על סמך סעיפים 229 ו-237(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי ותקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן: תקנות סדר הדין הפלילי) – כי מוטל על העירייה להוכיח ששלחה למענו של המשיב הודעה על אודות הקנס בדואר רשום. נקבע כי אין די במשלוח הודעות לכתובת שמופיעה ברישומי רשות הרישוי משום שתקנה 13(א1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) קובעת כי לגבי שינוי כתובת די במתן הודעה לפקיד מרשם אוכלוסין. נקבע כי אין להתעלם מהרישום ברישיון הנהיגה של התובע מיום 15.12.1997, שם נרשם מענו בשדרות נורדאו, כפי כתובתו במרשם האוכלוסין באותה עת. דא עקא שהעירייה שלחה את דרישות התשלום לפי הכתובת שברחוב יהודה הנשיא. בית המשפט דחה את טענת העירייה שביקשה להסתמך על סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) – הקובע חזקת מסירה כדין במשלוח בדואר רגיל – בקובעו שההודעות שנשלחו למשיב נשלחו מכוח חוק סדר הדין הפלילי ולא מכוח פקודת המסים (גביה); ומכל מקום ההודעות לא נשלחו למען הרשום במרשם האוכלוסין, שרק הוא בגדר ראיה לכאורה לאמיתות תכנו לפי סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק מרשם אוכלוסין). לבסוף נקבע כי העירייה לא הוכיחה שההודעות שנשלחו בדואר רשום נשלחו לכתובת הנכונה. ההודעות נשלחו לכתובת הורי המשיב, שאינו קטין, ואלה אינם מחויבים לגשת למשרד הדואר ולאסוף אותן עבורו. בית המשפט נתן אמון בגרסת המשיב כי נודע לו לראשונה על הקנס בשנת 2007, ובשלב זה הקנס התיישן. על כן, נקבע כי פעולות הגבייה נעשו שלא כדין והן עולות כדי התרשלות.

 

5.             בית משפט השלום דחה את טענת המשיב בדבר פגיעה בשמו הטוב מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע), בקובעו כי עומדת למבקשים הגנת סעיף 13(9) לחוק זה, שעניינה פרסום שמפרסם חייב לעשות על פי דין, היתר או הוראה של רשות; וכן דחה את הטענה בדבר פגיעה בפרטיותו בקובעו כי עומדת למבקשים הגנת סעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות) הקובע כי פגיעה בפרטיות שנעשתה בדרך של פרסום מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע תהיה מוגנת מתביעה. אשר לעוולת הרשלנות, קבע בית המשפט כי המבקשים כולם התרשלו בכך שהטילו עיקולים על חשבונותיו של המשיב, וחייב אותם, ביחד ולחוד, לשלם לו סך של 50,000 ש"ח ושכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

6.             המבקשים ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום. בפתח פסק הדין הגדיר בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיאה ג' גינת) את השאלה שבמחלוקת באופן הבא: "האם רשאית רשות מינהלית לגבות מינהלית קנס, כאשר קיימת מחלוקת בשאלת ההתיישנות ואין בידי הרשות ראייה פוזיטיבית למשלוח דרישות תשלום לחייב בתוך תקופת ההתיישנות?". בפתח הדיון קבע בית המשפט המחוזי כי בדין קיבל בית משפט השלום את הראיה הנוספת – רישיון הנהיגה של המשיב – מאחר שיש בה כדי לסייע לבירור המחלוקת, אולם שגה כשייחס לה משקל מכריע בלא לתת למבקשים הזדמנות להביא ראיות להתמודד עמה. בית המשפט הוסיף כי אם ראיה זו הייתה שיקול מכריע בהחלטתו בערעור, הוא היה מורה על ביטול פסק דינו של בית משפט השלום ומשיב אליו את הדיון לצורך שמיעת ראיות נוספות. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי הוא מוכן לקבל את טענת המבקשים שבין השנים 2000-1997 הם היו רשאים לשלוח את דרישות התשלום לכתובת המשיב המופיעה ברשות הרישוי; וכן את טענתם שתקנה 13(א1) לתקנות התעבורה – הקובעת שדי בעדכון מרשם האוכלוסין בשינוי כתובת ואין חובה לעדכן את רשות הרישוי בנפרד – הותקנה בשנת 2007, ולא היה מקום להסתמך עליה. עם זאת, מצא בית המשפט כי אין בטעויות אלה כדי להביא לקבלת הערעור. הטעם לכך, לשיטת בית המשפט המחוזי, הוא שרשות אינה רשאית לנקוט בהליכי גבייה מינהלית של קנס בתום תקופת ההתיישנות, כל עוד אין בידיה ראיה פוזיטיבית שהחייב קיבל את דרישות התשלום העוצרות את מרוץ ההתיישנות.

 

7.             בית המשפט המחוזי הטעים כי פקודת המסים (גביה), שמכוחה פעלה העירייה לגביית הקנס, היא הוראה ייחודית שיש בה משום הגבלה ניכרת של זכויות היסוד של החייב. פקודה זו מאפשרת לעירייה לגבות חוב ללא ביקורת של ערכאה שיפוטית קודם להליכי הגבייה. נוכח הכוח החריג הניתן לרשות, קבע בית המשפט, עליה להפעילו לפי אמות מידה של סבירות מינהלית. על כן קבע כי "כאשר רשות מקומית מבקשת לעשות שימוש בסמכות הגביה המינהלית עליה לעשות שימוש בסמכות זו רק לאחר שברור כי דרישת החוב מהאזרח אכן הגיעה לידיו במועד" (פסקה 25 לפסק הדין). לשיטת בית המשפט המחוזי, "החלטה של רשות מקומית לנקוט בהליכים לגביה מינהלית כאשר היא מסתמכת, לשם קביעה שהחוב עדיין בר תוקף, על חזקות שבדין, היא החלטה החורגת ממתחם הסבירות". אמנם בית המשפט היה ער לכך שכאשר מדובר בקנס שהוטל במסגרת הליך פלילי, דרך המלך לגבותו היא באמצעי גבייה מינהלית. אולם כאשר הרשות התעכבה בגביית הקנס וחלפה תקופת ההתיישנות, אין היא יכולה להסתמך עוד על חזקות שבדין לעניין מסירת הודעות העוצרות את מרוץ ההתיישנות. בית המשפט הטעים:

 

"רשות מינהלית כמו רשות מקומית, אינה יכולה לבקש לפגוע בזכות חוקתית, מבלי להוכיח ידיעה בפועל (אלא תוך הסתמכות על ידיעה קונסטרוקטיבית הנגזרת מחזקה), בשעה שהפגיעה בזכות החוקתית נעשית על יסוד שיקול הדעת של הרשות בלבד, ללא ביקורת חיצונית כלשהי.

הדין מאפשר לפגוע בזכות חוקתית גם בהעדר ידיעה בפועל של האדם, אלא על יסוד ההנחה של ידיעה קונסטרוקטיבית הנשענת על חזקה שבדין. הדין מאפשר לפגוע בזכות חוקתית על יסוד שיקול הדעת של הרשות המינהלית עצמה, בדרך של גביה מינהלית, גם ללא ביקורת שיפוטית. השילוב של השניים אינו אפשרי בעיניי" (פסקאות 39-38 לפסק הדין).

 

8.             בית המשפט ציין כי הוא ער לכך שהדרישה שקבע מציבה מכשול בפני הרשות; וכי מקום שמדובר בקנס שהוטל במסגרת הליך פלילי לא ברור כיצד תוכל הרשות לגבותו שלא באמצעות גבייה מינהלית. אף על פי כן, לדבריו, מכשול זה מחויב במציאות החוקתית. זאת, משום שהליך של גביה מינהלית פוגע בזכות הקניין, ופגיעה זו מצדיקה להטיל על הרשות נטל משמעותי דוגמת זה שקבע. עוד נקבע כי "יתכן כי דרישה שכזו מהרשות תביא לכך שקנסות מסוימים לא יגבו. אך מחיר זה הוא מחיר שעל הרשות לשלם, במקום שבו היא משתהה בגביית הקנסות המגיעים לה, לטעמה" (פסקה 49 לפסק הדין).

 

9.             נפסק כי הואיל ובנסיבות האמורות אין לעירייה הוכחה פוזיטיבית שהמשיב קיבל את דרישות התשלום ששלחה בתוך תקופת ההתיישנות, אזי גם הדרישות שנשלחו לכתובת המצוינת ככתובתו במשרד הרישוי, אינן עומדות בנטל האמור; וביצוע פעולות גבייה בחלוף תקופת ההתיישנות הוא בגדר סטייה מנורמת התנהגות ראויה, שהיא בבחינת רשלנות מצד המבקשים.

 

10.          לבסוף, בית המשפט המחוזי לא ראה להידרש לטענות המשיב שלפיהן שגה בית משפט השלום ביחס לקביעות הנוגעות לעילת לשון הרע ופגיעה בפרטיות, מהטעם שהמשיב לא הגיש ערעור על קביעות אלו. אשר לגובה הנזק, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב תבע פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח בגין שני פרסומי לשון הרע, ו-20,000 ש"ח בגין יתר הנזקים שנגרמו לו; וכי משנדחתה עילת לשון הרע, מוגבלת התביעה לסך של 20,000 ש"ח. בנסיבות העניין ראה בית המשפט המחוזי לפסוק פיצוי בסך של 10,000 ש"ח על דרך של אומדנה, וכן הפחית את שכר הטרחה שנפסק למשיב לסך של 5,600 ש"ח.

 

עיקרי טענות הצדדים

 

11.          המבקשים טוענים כי קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה אין הרשות יכולה להסתמך על חזקת המצאה כדין בדואר הקבועה בסעיף 12ב לפקודת המסים (גביה), שוללת הלכה למעשה את האפשרות לנקוט בהליכי גבייה מינהליים מכוח הפקודה בתום תקופת ההתיישנות. נטען כי בית המשפט המחוזי העלה את סוגיית חוקיות השימוש בחזקת ההמצאה מיוזמתו, בלא שמי מבעלי הדין טען לכך; ומסקנתו מנוגדת להלכות מושרשות של בית משפט זה. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי קיבל את טענות המבקשים שבית משפט השלום שגה בכך שלא איפשר להם להביא ראיות להתמודד עם הראיה שהוגשה בתום שלב ההוכחות; ובכך שנסמך בהנמקתו על תקנה 13(א1) לתקנות התעבורה. לטענת המבקשים, די היה בקביעות אלו כדי שבית המשפט המחוזי יקבל את ערעורם וידחה את התביעה; ולא היה מקום שיידרש מיוזמתו לקביעה העקרונית שעליה ביסס את מסקנתו. המבקשים מוסיפים וטוענים כי לשם עצירת מרוץ ההתיישנות, די בכך ששלחו למשיב את דרישות התשלום, ואין חובה שהמשיב יקבל אותן כדי שהמרוץ ייעצר; כי תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מסתפקת בידיעה קונסטרוקטיבית שהמשיב קיבל את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום הקנס או ההזמנה למשפט; וכי מכל מקום הוראת הדין היחידה הרלוונטית בענייננו היא סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) המתירה בחזקת מסירה בדואר רגיל. לטענת המבקשים, משהוכח כי נשלחו למשיב דרישות תשלום מכוח פקודת המסים (גביה), ומשלא היה מקום לסמוך על תקנה 13(א1) לתקנות התעבורה שהותקנה בשנת 2007, הרי שהיה מקום לקבוע שמרוץ ההתיישנות נעצר ולדחות את תביעת המשיב.

 

12.          היועץ המשפטי תומך בעמדת המבקשים. לגישתו, הנמקת בית המשפט המחוזי אינה מתיישבת עם הוראות חוק מפורשות המוגנות בשמירת דינים מכוח סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; עם פסיקה של בית משפט זה שהכירה בחשיבות ובחיוניות של מנגנון הגבייה המינהלית לשם מתן שירותים חיוניים לציבור; ועם פסיקה שקבעה כי אין פסול בגביה מינהלית העושה שימוש בחזקות מסירה הקבועות בחוק.

 

13.          המשיב טוען כי קיבל דרישה לתשלום הקנס לראשונה בשנת 2007. משלא נשלחה למענו הרשום במרשם האוכלוסין הודעת תשלום קנס בתוך שנה ממועד ביצוע העבירה, היה על בית משפט השלום לקבוע שהעבירה התיישנה (סעיף 225א(א) לחוק סדר הדין הפלילי). המשיב מוסיף וטוען כי ההודעות ודרישות התשלום שנשלחו אליו נשלחו לכתובת שגויה, ואין בשליחתן כדי לקיים את חזקת המסירה הקבועה בפקודת התעבורה או בפקודת המסים (גביה). לגופה של הנמקת בית המשפט המחוזי נטען כי אין לקבל שרשות ציבורית יכולה לפעול בהליכי גבייה מינהליים נגד אדם בלא שניתנה לו הזדמנות הולמת להגיב על דרישת התשלום. המשיב אינו כופר בכך שהרשות רשאית להתבסס על חזקת המסירה הקבועה בחקיקה, אולם לשיטתו חזקה זו מתייחסת אך ורק למענו הרשום במרשם האוכלוסין. אם מכתב רשום חזר כ"לא נדרש", מן הראוי לחייב את הרשות לברר את הכתובת במרשם האוכלוסין ולנסות לבצע מסירה בכתובת זו קודם שתפעיל הליכי גבייה מינהלית. עוד טוען המשיב כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא דן בטענות שהעלה בעיקרי הטיעון שהגיש ושכוונו לדחיית תביעתו בעילות של פגיעה בשם טוב ופגיעה בפרטיות; וכן בקביעתו שהעירייה הייתה רשאית לשלוח את הודעת הקנס ודרישות התשלום לכתובתו של המשיב המעודכנת ברשות הרישוי. לבסוף טוען המשיב כי שגה בית המשפט המחוזי כשהתערב בסכום הפיצויים ושכר טרחת עורך-דין שנפסקו לטובתו בבית משפט השלום.

 

התשתית הנורמטיבית

 

14.          עבירת החניה שבגינה נקנס המשיב היא עבירת קנס מסוג ברירת משפט שחלות עליה הוראות סעיפים 230-228 לחוק סדר הדין הפלילי. הליך של ברירת משפט נפתח בהמצאה כדין של הודעת תשלום קנס המפרטת, בין היתר, את העבירה ואת שיעור הקנס שנקבע לה (סעיף 228(ב) לחוק סדר הדין הפלילי). הודעה זו היא מסמך קונסטיטוטיבי ומסירתה לנאשם פותחת את ההליך הפלילי נגדו (רע"פ 7752/00 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 283, 287-286 (2002)). סעיף 237(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "מסמך שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת הדרכים האלה: [...] (2) במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה; בית המשפט רשאי לראות את התאריך שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה" [ההדגשה הוספה – ע' פ']. תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מוסיפה על הוראה זו וקובעת כי בעבירות קנס "רואים את ההודעה על ביצוע העבירה [...] כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן". בעבירות קנס בשל העמדת רכב במקום שהעמדתו אסורה לפי חיקוק, מותר להצמיד לרכב הודעה על מעשה העבירה עם הודעת תשלום קנס המופנית לבעל הרכב ללא ציון שמו, אלא בציון מספר הרכב בלבד (תקנה 41(א) לתקנות סדר הדין הפלילי). אולם אם לא שולם הקנס במועד שנקבע בהודעה שהוצמדה לרכב ולא ביקש בעל הרכב להישפט תוך אותו מועד, חלה על הרשות חובה להמציא הודעת תשלום קנס חדשה לבעל הרכב הרשום ברשות הרישוי (תקנה 41(ב) לתקנות אלו).

 

15.          עבירת קנס מסוג של "ברירת משפט" – שהיא עבירת "חטא" – מתיישנת בתוך שנה מיום ביצועה, כפוף לסייגים שאינם רלוונטיים לענייננו (סעיף 225א(א) רישה לחוק סדר הדין הפלילי; ע"פ 6629/98 הלר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 346, 354 (2002) (להלן: עניין הלר)); העונש בגינה – הקנס – מתיישן תוך שלוש שנים מיום שהפך לחלוט (סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי וסעיף 24(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)). הקנס נהיה חלוט אם לא שולם במועד ומקבל ההודעה לא הודיע שיש ברצונו להישפט על העבירה, או לחלופין הגיש בקשה לביטולה, בתוך מסגרת הזמנים הקבועה בסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי. משעה שהקנס הפך לחלוט רואים במקבל הודעת הקנס כמי שהורשע ונגזר דינו (רע"א 10200/07 מנצורי-טחורש נ' מדינת ישראל, פסקה י"ג (1.4.2008)). במצב זה חל סעיף 70 לחוק העונשין הקובע כי "קנס שלא שולם במועדו, יחולו על גבייתו הוראות פקודת המסים (גביה) כאילו היה מס כמשמעותו באותה פקודה" (סעיף 229(ב) לחוק סדר הדין הפלילי). קנס חלוט שגובה הרשות כמוהו אפוא כחוב פסוק וניתן לגבותו באמצעי האכיפה המנויים בפקודת המסים (גביה), לרבות הטלת עיקולים (ראו והשוו: ע"א 461/69 ביטון נ' הממונה על מס בולים, פ"ד כד(1) 50, 53 (1970); ע"א 1167/01 עירית ראשון-לציון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד ס(3) 553, 565-564 (2005)). סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) קובע כי "הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר, ובלבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה על מכירת מיטלטלין יישלחו בדואר רשום". בפסיקתנו נקבע כי "הצגת דרישה חוזרת לתשלום קנס שהוטל בדו"ח חניה מהווה המשך ביצוע העונש [...] נקיטת מהלך כזה, לפני חלוף תקופת ההתיישנות, מחזירה את מרוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה ומניין התקופה מתחיל מראשיתו" (בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נב(2) 542, 548 (1998)). הווה אומר: משלוח דרישת תשלום מכוח פקודת המסים (גביה) לכתובת מגוריו או למקום עסקו העיקרי של החייב בתוך התקופה שקדמה להתיישנות הקנס, מקימה חזקה בדבר איפוס מרוץ ההתיישנות. על רקע תשתית נורמטיבית זו נפנה לערעורים שלפנינו.

 

מן הכלל אל הפרט

 

16.          הנמקת בית המשפט המחוזי – שלפיה רשות מינהלית אינה רשאית להסתמך על חזקת המצאה בדואר של דרישת תשלום מכוח סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) לצורך איפוס תקופת התיישנותו של קנס – מעוררת קושי בראש ובראשונה מהטעם שנסמכה על טענה שבית המשפט המחוזי העלה מיוזמתו. כידוע, ההליך השיפוטי נועד בעיקרו להכריע בסכסוך קונקרטי בין בעלי-דין. אין הוא נועד לשמש במה לדיון תיאורטי בחוקיות דין זה או אחר, ככל שלא נטענה בבית המשפט כל טענה בנושא. בשיטתנו המשפטית, בית המשפט ניזון מן הטענות שטענו לפניו הצדדים, ואין לו משלו פרט למחלוקת שבין בעלי הדין. אין הוא אמור לנקוט יוזמה עצמאית ולקבוע מסמרות בדבר חוקיותם של הסדרים שדעתו אינה נוחה מהם. כך מכתיבה שיטת המשפט האדברסרית (ראו והשוו: עע"ם 8380/07 עיריית חדרה נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקאות 7-5 (16.2.2010); ע"פ (מחוזי ת"א) 70570/01 מדינת ישראל נ' קעטבי, פ"מ התשס"ב 57 (2003); ע"א (מחוזי י-ם) 3350/02 היועץ המשפטי לממשלה נ' עיריית ירושלים, פסקה 3 (14.7.2003)). בענייננו אין המשיב חולק על כך שרשות רשאית לנקוט בהליכי גבייה מינהלית על סמך חזקת המצאה כדין, אלא שלשיטתו הרשות מחויבת להמציא את דרישות התשלום למענו הנכון של החייב כמעודכן במרשם האוכלוסין. בהעדר כל מחלוקת בין הצדדים בסוגיה שעליה השעין בית המשפט המחוזי את הכרעתו, יתכן שהיה מקום לקבל את ערעור המבקשים רק מטעם זה ולבטל את קביעתו האמורה של בית המשפט המחוזי.

 

17.          מכל מקום, במקרה שלפנינו קביעתו של בית המשפט המחוזי אינה יכולה לעמוד אף לגופו של עניין. בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בית משפט זה על חשיבותה וחיוניותה של הגבייה המינהלית (ראו: ע"א 92/76 בן-ציון נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 164, 166 (1976); בג"ץ 5503/94 סגל נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד נא(4) 529, 542-541 (1997) (להלן: עניין סגל); בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המסים, פסקאות 27-25 (20.12.2010) (להלן: עניין מנאע)). הגבייה המינהלית נועדה לשמש אמצעי יעיל לגביית תשלומי חובה ולמניעת השתמטות מהם. גבייה אפקטיבית של תשלומי חובה מגשימה ערכים של צדק חלוקתי ושוויון; מממשת את אופיה של המדינה כמדינת רווחה; מאפשרת הספקת שירותים חיוניים לציבור; ומגשימה את עקרון שלטון החוק (עניין מנאע, שם). לשם כך הוקנו לרשות סמכויות גביה בהליך יעיל ומקוצר, שעלויותיו פחותות מאלה הכרוכות בניהול הליכים משפטיים והליכים רגילים של הוצאה לפועל (עע"ם 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי, פסקה 7 (5.12.2006)).

 

18.          תנאי לקיומו של הליך הוגן הוא שאדם שהליך נפתח נגדו ידע על כך. מטרת היידוע היא לאפשר למי שההליך נפתח נגדו לממש את זכות הטיעון במטרה להגן על זכויותיו (לתכליות זכות הטיעון ראו דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 500-498 (2010)); כשמדובר בהליך גבייה, היידוע נועד להתריע בפני החייב כי הוא חשוף להליכי גבייה שעלולים להיות פוגעניים ולהסב לו הוצאות, במטרה לגרום לו לשלם את החוב ולהימנע מכך, או לפעול באפיקים המתאימים לביטולו. נטל היידוע מוטל על הצד שפותח בהליך, והיקפו משתנה בהתאם לאופי ההליך ולמידת הפגיעה הפוטנציאלית שההליך עלול להסב לצד שכנגד. ככל שהפגיעה שעלולה להיגרם גדולה יותר, כך מוצדק להטיל על הפותח בהליך נטל גדול יותר לוודא כי מי שההליך ינוהל נגדו מודע להשלכותיו, וכי נמסר לו מידע מספיק כדי לכלכל את צעדיו. אופן היידוע נדרש לשקף איזון מיטבי בין האינטרס למסור את מירב המידע לבין היקף המשאבים ששני הצדדים להליך נדרשים להשקיע בכך. כללי המצאת מסמכים – שמטרתם ליידע את הנמען בדבר ההליכים המתנהלים נגדו – משקפים את האיזון שקבע המחוקק בין האינטרסים הללו. גם בענייננו – כמו בכל עניין אחר – משקפים הכללים את מהותו הפרטיקולארית של ההליך.

 

19.          סעיף 237(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כאמור, כי המצאה של מסמכים לפי אותו חוק תהיה כדין אם תבוצע, בין היתר, "במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה [...]". תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מוסיפה לכלל זה וקובעת כי בעבירות קנס "רואים את [...] ההודעה לתשלום קנס [...] כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן". סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) קובע אף הוא כלל של המצאה ולפיו "הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם [...] נשלחו [למקום מגוריו או למקום עסקיו הרגיל] על שמו בדואר, ובלבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה על מכירת מיטלטלין יישלחו בדואר רשום". עינינו הרואות: מקום שמדובר בהמצאת הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, הסעיף קובע חזקה שבדין שלפיה אם הוכיחה הרשות ששלחה את הודעת תשלום הקנס בדואר רשום עם אישור מסירה לכתובת הנמען, יש להסיק כממצא עובדתי שההודעה הומצאה לידיו כדין בחלוף 15 יום מעת המשלוח. הנמען יכול לסתור חזקה זו אם יוכיח שלא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם תלויים בו. מקום שמדובר בהמצאת מסמך מכוח פקודת המסים (גביה), הכלל קובע חזקה מקלה יותר עם הרשות, ולפיה אם הוכיחה ששלחה "הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאו לפי פקודה זו" בדואר למקום מגוריו או למקום עסקיו הרגיל, יש להסיק ולקבוע כממצא עובדתי שהמסמך הומצא כדין, זולת החריגים הקבועים בסעיף (חזקה דומה קבועה גם בסעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). כלומר: הנטל שמוטל על הרשות ליידע בפעולות גביה של חוב סופי הוא נטל נמוך מזה המוטל עליה כשמדובר בהליך פלילי של ברירת משפט.

 

20.          בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו (סעיפים 2(א)(11) ו-17 לחוק מרשם אוכלוסין; לעניין חובת חברה לעדכן על שינוי במענה הרשום ראו סעיף 123(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999). הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים (ראו: ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 806-805 (2002) (להלן: עניין אזוב)). המחוקק קבע כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוונטי (דואר רשום עם אישור מסירה כשמדובר במסמכים המומצאים לפי חוק סדר הדין הפלילי; ודואר רגיל כשמדובר בפקודת המסים (גביה)) – הגיע ליעדו; ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו. עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען. אפשרות אחת היא שהנמען שינה את כתובתו בלא לקיים את החובה לעדכן את מרשם האוכלוסין; אפשרות אחרת היא שהנמען לא דרש את ההודעה מטעמים שונים הקשורים בו, ובכללם ניסיון לחמוק מתשלום. בשני מצבים אלה קבע המחוקק כי יש לראות בנמען כמי שקיבל את המסמך שנשלח אליו. זוהי קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת. אפשרות נוספת היא שאירעה תקלה כלשהי שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו. במצבים כאלה – שהם בגדר החריג ויוצא הדופן –תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מאפשרת לנמען לנסות לסתור את החזקה. אם יעלה בידו לעשות כן, יקבע בית המשפט שההמצאה הייתה שלא כדין. יוער כי אף שלשון סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) אינה קובעת במפורש כי מדובר בחזקה הניתנת לסתירה, יש מקום לדעה שאין מדובר בחזקה חלוטה. זאת, משום שבדברי ההסבר לתיקון שהוסיף את סעיף 12ב לפקודה הוסבה תשומת הלב לסעיף 36 לפקודת הפרשנות, אשר בינתיים בוטל ועוגן בנוסח זהה בסעיף 57ג לפקודת הראיות. סעיף 57ג קובע במפורש כי החזקה הקבועה בו ניתנת לסתירה (ראו הצעת חוק לתיקון פקודת המסים (גביה), התשל"ג-1972, ה"ח 9). הואיל וכפי שיפורט להלן, בענייננו העבירה התיישנה, אין צריך לקבוע מסמרות בשאלה אם מדובר בחזקה הניתנת לסתירה, וניתן להותירה בצריך עיון.

 

21.          בית המשפט המחוזי קבע כי ביחס להליכי גבייה מינהלית של קנסות אין להסתפק בידיעה קונסטרוקטיבית הנסמכת על חזקת המצאה בדואר; וכי הרשות מחויבת להוכיח קבלה בפועל של דרישות התשלום שנשלחו כתנאי ל"איפוס" תקופת התיישנות הקנס. אין לקבל קביעה זו, אשר נעדרת עיגון בדין ואף פוגעת בתכליות ציבוריות חשובות. ראשית, נטל זה שקבע בית המשפט המחוזי יתמרץ את החייבים – המוחזקים כמי שביצעו את עבירת הקנס – להימנע מלקבל דרישות לתשלום הקנס, שכן כל עוד אלה לא נמסרו להם, מרוץ תקופת התיישנות אינו נעצר. במקרים שבהם לא תצליח הרשות להמציא את דרישות התשלום, או לא תצליח להוכיח שהמציאה אותן כדין, העונש שהוטל בגין ביצוע עבירה זו לא ייאכף; עקרונות ההרתעה והגמול העומדים בבסיסו של ההליך הפלילי לא ימומשו; וכיסו של הציבור יימצא חסר את הקנס שהרשות לא הצליחה לגבות. שנית, הרשות תיאלץ להשקיע משאבים ניכרים בביצוע המצאה אישית ובתיעוד של ההמצאה כתנאי להארכת תקופת ההתיישנות. הואיל ואין ביכולתה לדעת מראש מי יכפור בכך שקיבל מסמכים שהומצאו לו, יהא על הרשות להיות ערוכה להוכיח המצאה אישית לכל חייב וחייב. אין צריך לומר כי הרשות היא "שחקן חוזר" המבצע אין-ספור המצאות. ברי כי העלויות הכרוכות בכך משמעותיות ופוגעות במידה ניכרת בקופת הציבור וביעילות הגבייה של קנסות שלא נגבו במהלך שלוש שנים מעת שהקנס נהיה חלוט. הדבר נכון במיוחד כשמדובר בקנסות בסכומים שאינם גבוהים, אשר עלויות גבייתם בעקבות הנטל שהטיל בית המשפט המחוזי על הרשות תהיינה גבוהות מסכומי הקנסות עצמם. מנגד, יש לזכור כי ההנחה העומדת בבסיס חזקת ההמצאה בדואר היא שרוב החייבים מקפידים לעדכן בדבר שינוי כתובת כפי חובתם לפי דין, ומקבלים דואר שנשלח אליהם. בכך מיודעים רובם כראוי על אודות ההליכים המתנהלים בעניינם. במצבים אלה – שהם, כאמור, הכלל – לא מתעורר צורך להוכיח המצאה אישית, והעלויות שיוצאו לשם כך יושחתו לריק. תוצאה זו אינה יעילה, אינה רצויה וחותרת תחת הרציונל העומד בבסיס ההסדרים המפורשים שנקבעו בחקיקה ראשית.

 

22.          הנה כי כן, ביטול של חזקת המצאה כדין בדואר בהליכי גביית מינהלית של קנסות יפגע קשות באפשרותה של הרשות "לאפס" את תקופת ההתיישנות גם כאשר נשלחות לחייב דרישת תשלום, וכפועל יוצא לגבות קנסות בחלוף שלוש שנים מעת שהקנס הפך לחלוט (נזכיר במאמר מוסגר כי זוהי תקופה הקצרה במידה משמעותית מתקופת ההתיישנות של עילת תביעה כספית (7 שנים לפי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958), לא כל שכן מתקופת ההתיישנות של פסק דין כספי (25 שנים לפי סעיף 21 לאותו חוק)). בכך תסוכל התכלית החקיקתית לאפשר לרשות "לאפס" את תקופת שלוש השנים באמצעות משלוח מכתב דרישה. נזכיר כי מכתב הדרישה נועד להתרות בחייב כי יינקטו כלפיו הליכי גבייה שעלולים להיות פוגעניים, וכי ניתנת לו אפשרות לשלם את החוב ולמנוע זאת. ממכלול טעמים אלה אין לומר כי רשות הנסמכת על חזקת מסירה בדואר לאיפוס תקופת ההתיישנות מתנהלת באופן בלתי סביר. אין תימה אפוא כי ניסיונות לתקוף את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי בטענה של חוסר סבירות נדחו בפסיקתו של בית משפט זה לא אחת (ראו: רע"פ 625/97 כרמון נ' מדינת ישראל (25.2.1997); עניין אזוב, בעמ' 807-805; רע"פ 2307/98 קריב נ' מדינת ישראל (1.6.1998); בג"ץ 7281/09 רוזנבאום נ' עיריית הרצליה, פסקה ו (3.1.2010)).

 

23.          משנמצא כי הנמקת בית המשפט המחוזי אינה יכולה לעמוד (בין מטעמים דיוניים בין לגופה), יש לבחון – על רקע התשתית הנורמטיבית שסקרנו לעיל – אם העבירה או העונש בענייננו התיישנו. לכך אפנה כעת. בפתח הדיון יש לציין כי המשיב טען לכל אורך הדרך שלא קיבל את הודעת הקנס תוך שנה מיום הפקתה, ולכן העבירה התיישנה (בנוסף להתיישנות הקנס). בטענה זו יש ממש (הגם בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי לא ראו להידרש לה נוכח מסקנתם בדבר התיישנות העונש). משלא שולם הקנס במועד שנקבע בהודעה שהוצמדה לרכב של המשיב ומשלא ביקש להישפט במועד הרלוונטי, נקודת המוצא היא שהעירייה הייתה צריכה לשלוח למשיב הודעת קנס נוספת ולהוכיח כי זו הומצאה לו כדין (תקנה 41(ב) לתקנות סדר הדין הפלילי). אין חולק כי הודעה על תשלום הקנס הופקה ביום 18.12.1997 ונשלחה בדואר רשום לכתובת ביהודה הנשיא. דא עקא, שביום 15.12.1997 (שלושה ימים קודם לכן) הונפק למשיב רישיון נהיגה שעל גביו צוין מענו בשדרות נורדאו. הווה אומר, ביום שהופקה הודעת הקנס, המשיב התגורר בכתובת זו (כעולה ממרשם האוכלוסין המהווה ראיה לכאורה לאמיתות תוכנו לפי סעיף 3 לחוק מרשם אוכלוסין ובהיעדר ראיה לסתור). אף על פי כן, הודעת תשלום הקנס נשלחה לכתובת ביהודה הנשיא השונה מזו שהייתה מעודכנת הן במרשם האוכלוסין הן ברשות הרישוי. לפיכך, אף אם נניח לצורך הדיון כי במועד שבו הופקה ההודעה על תשלום הקנס היה המשיב מחויב לעדכן את רשות הרישוי על שינוי כתובת בנפרד ממרשם האוכלוסין (חובה שבוטלה בשנת 2007 עם התקנת תקנת-משנה 13(א1) לתקנות התעבורה; לחובה בתקופה שקדמה לתיקון ראו: רע"פ 2096/07 רייני כוכבי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (1.5.2007)), אין לומר כי המשיב הפר חובה זו לאחר שהוכח כי רשות הרישוי עודכנה בכתובת הנכונה קודם למשלוח ההודעה.

 

24.          העירייה טוענת ששלחה את הודעת הקנס לכתובת המשיב שהופיעה במאגר נתוני רישיונות הרכב במשרד התחבורה. לשיטתה, כתובת המשיב המופיעה ברישיון הנהיגה לקוחה ממאגר נתונים אחר שניהלה הרשות באותה עת – מאגר נתוני רישיונות הנהיגה. אף בהנחה שטענה זו נכונה, היא אינה מסייעת לעירייה. תקנה 13(א) לתקנות התעבורה קובעת: "בעל תעודה יודיע על כל שינוי שחל בכל פרט מן הפרטים הרשומים בתעודה וימציא לרשות לפי דרישתה את התעודה לשם רישום השינוי בה [...]" (תקנה תקנת-משנה 13(א1) לתקנות התעבורה – הקובעת שאין חובה לעדכן את רשות הרישוי בשינוי כתובת מקום שעדכון כזה נמסר למרשם האוכלוסין – הותקנה, כאמור, בשנת 2007). ה"רשות" הנזכרת בתקנה 13(א) היא רשות הרישוי כמשמעותה בסעיף 3 לתקנות התעבורה. ודוקו: פקודת התעבורה והתקנות שהותקנו מכוחה אינן מבחינות בין מאגרי נתונים שונים שמנהלת רשות הרישוי. על פני הדברים, די בכך שהמשיב עדכן את הגורם האחראי על הנפקת רישיונות נהיגה ברשות הרישוי בדבר שינוי כתובתו כדי לעמוד בחובה שהייתה מוטלת עליו באותה עת מכוח תקנה 13(א) לתקנות התעבורה. לכך יש להוסיף כי העירייה לא טענה כי המשיב היה מחויב לעדכן דווקא את הגורם האחראי על הנפקת רישיונות רכב ברשות הרישוי.

 

25.          נמצא כי הודעת הקנס שהופקה ביום 18.12.1997 נשלחה לכתובת שהמשיב לא גר בה באותה עת. במצב דברים זה, אין תחולה לחזקת המסירה הקבועה בסעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי. ממילא אין מקום להתערב בקביעת בית משפט השלום שהאמין למשיב שלא קיבל את ההודעה. כפי שנקבע בעניין ניר, ההודעה על תשלום הקנס היא מסמך מהותי הפותח את ההליך הפלילי. הואיל וההודעה לא נמסרה למשיב מסיבה שאינה תלויה בו, וחלפה שנה מיום ביצוע העבירה, היה מקום לקבוע כי העבירה עצמה התיישנה.

 

26.          מעבר לנדרש אוסיף כי מהאמור עד כה עולה שהעונש התיישן אף הוא. אין חולק כי העירייה שלחה דרישות תשלום קודם לתום תקופת התיישנות לכתובת ברחוב יהודה הנשיא. על דרישות תשלום אלו חלה פקודת המסים (גביה) (השוו: רע"א 2747/08 שאוליאן נ' חורש, פסקה 6 (21.8.2008)). דא עקא שתנאי לכך שמרוץ ההתיישנות ייעצר לפי סעיף 12ב לפקודה זו הוא שדרישת התשלום תישלח בדואר לכתובתו הנכונה של החייב. מטרה חשובה של משלוח דרישת התשלום היא להתריע בפני החייב כי תלויים ועומדים נגדו הליכי גבייה כדי לגרום לו לשלם את החוב, ולחלופין, לנקוט בהליך מתאים כדי לנסות להביא לביטול הקנס. משהומצאה לחייב דרישה לתשלום חוב, הוא מוחזק כיודע שיהא עליו להתגונן בפניו, ואין באפשרותו להסתמך על חלוף הזמן כנימוק לאי-שמירת ראיות חיוניות להגנתו (עניין הלר, בעמ' 353). אין לקבל את טענת העירייה כי די במשלוח דרישות התשלום כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות אף אם הדרישות נשלחו לכתובת לא נכונה והוכח כי לא הגיעו ליעדן. כך הוכח בענייננו, ומכאן שהתנאים המקימים את החזקה אינם מתקיימים. על כן היה מקום לקבוע שהרשות לא עמדה בנטל להוכיח שהמציאה את דרישות התשלום למשיב כדין; מרוץ ההתיישנות לא נעצר; והקנס התיישן. משאלה הם פני הדברים, לא מצאתי עילה להתערב במסקנת בית משפט השלום כי המבקשים התרשלו כשנקטו בהליכי גבייה מינהלית בחלוף זמן כה רב ממועד ביצוע העבירה, ולאחר שהמשיב טען שלא קיבל את הודעת הקנס ואת דרישות התשלום עד שנת 2007; ותמצית הרישום ממרשם האוכלוסין תמכה בטענתו.

 

27.          יש לקבל גם את טענת המשיב בדבר סירובו של בית המשפט המחוזי לדון בטענות שהעלה בתשובתו לערעור בנוגע להוצאת הדיבה ולפגיעה בפרטיותו. בעל דין שאינו מבקש לשנות את תוצאת פסק הדין במישור הסעד שנפסק אינו מחויב להגיש ערעור, והוא רשאי לתמוך בתוצאה מנימוקים שונים מאלה שפסקה הערכאה הראשונה, ובלבד שאין בהם כדי לחרוג מחזית המחלוקת (ראו, למשל, רע"א 272/13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פרץ, פסקה 9 (11.4.2013)). בענייננו המשיב לא הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, ולכן בית המשפט המחוזי לא היה רשאי לשנות את תוצאת פסק הדין לטובתו. עם זאת, המשיב היה זכאי להגן על הסעד שנפסק לו בבית משפט השלום באמצעות טענות שעולות בקנה אחד עם אלה שטען שם, וזאת אף אם הן לא מתיישבות עם נימוקי הכרעתו של בית משפט השלום. לשם כך לא נדרש המשיב להגיש ערעור או ערעור שכנגד. על כן שגה בית המשפט המחוזי כשלא דן בטענות אלו.

 

28.          במצב דברים זה לכאורה היה מקום להחזיר את העניין לבית המשפט המחוזי, כדי שידון בטענותיו האמורות של המשיב. ואולם, לאחר עיון בטענות הצדדים לעניין היקף הנזק שנגרם למשיב, באתי למסקנה כי הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי לטובת המשיב בגין התנהלות העירייה בפרשה כולה אינו מצדיק התערבותנו, וזאת אף אם אניח – לצורך הדיון בלבד ומבלי להכריע בכך – כי עומדות למשיב עילות תביעה בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות. זאת, שכן שתי עילות אלה הן עוולות פרטיקולאריות הנסמכות על אותה תשתית עובדתית שעוולת הרשלנות נסמכה עליה ושבגינה נפסק פיצוי בגין ראשי נזק חופפים (סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע; סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 127-122 (1985)). לא נעלמו מעיניי הוראות סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע וסעיף 29א(ב) לחוק הגנת הפרטיות בדבר סמכות לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק. עם זאת, לבית המשפט נתון שיקול דעת אם לפסוק פיצוי מכוח סעיפים אלה, ובענייננו אני סבור כי הסכום שנפסק למשיב הולם את הנזק שנגרם לו. יש לדחות אפוא את ערעור המשיב בכל שאמור לשיעור הפיצוי ולשכר טרחת עורך-דין שנפסקו לו.

 

סוף דבר

 

29.          לו תישמע דעתי, הגם שלא מנימוקיו של בית המשפט המחוזי, נדחה את שני הערעורים. בנסיבות העניין אציע שלא לעשות צו להוצאות.

 

ש ו פ ט

 

המשנָה לנשיא מ' נאור:

 

           אני מסכימה.

 

המשנָה לנשיא

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

           אני מסכימה.

 

ש ו פ ט ת

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן.

 

           ניתן היום, ‏ג' בתמוז התשע"ג (‏11.6.2013).

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.  11052550_M05.doc  טח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il