עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5071/12

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקשת:                      עו"ד אבי גביש

 

 

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' ענבר, י' שבח ו-ש' שוחט) מיום 3.6.2012 בע"א 38992-04-11, במסגרתו התקבל בחלקו ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט י' קורן) מיום 13.3.2011 בת"א 159452/09. בית המשפט המחוזי העניק למשיב סעד מן הצדק בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), במסגרתו נקבע שצו הפינוי שהוצא למשיב על ידי בית משפט השלום יעוכב למשך 3 חודשים במהלכם יידרש המשיב לקיים מספר תנאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, וככל שיעמוד בכל התנאים יבוטל צו הפינוי.

 

רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט השלום

 

1.          המבקשת הינה הבעלים הרשומים של מקרקעין המצויים ברח' זרח ברנט בתל-אביב-יפו, הידועים כחלקה 73 בגוש 6928 (להלן: המקרקעין). החלקה משתרעת על פני בתים 19-13 וכוללת גם את הדירה מושא המחלוקת – דירה מס' 2 בבית מס' 17 (להלן: הדירה). המשיבים מתגוררים בדירה מזה שנים רבות, כאשר אין חולק כי המשיב 1, אבשלום נג'י (להלן: המשיב), הינו דייר מוגן מכוח ירושת זכויותיו של אביו המנוח ששכר את המושכר בשנת 1934. המשיבה 2, ורד יאמן (מעודד יונית) (להלן: המשיבה), מתגוררת יחד עם המשיב בדירה, אך אינה בת זוגו או קרובת משפחה של המשיב ואינה דיירת מוגנת בדירה.

 

          בשנת 2009 הגישה המבקשת תביעת פינוי כנגד המשיב (אליה צורפה גם המשיבה  בשלב מאוחר יותר), במסגרתה נטען כי בשנת 2005 הרסו המשיבים את הקיר החיצוני של הדירה, וביצעו שינויים נוספים בדירה סמוכה, יחד עם אדם נוסף המתגורר בשכנות אליהם, תוך השתלטות על שטחה של הדירה הסמוכה ועל שטחים נוספים בחצר המקרקעין. נטען כי השינויים ותוספות הבנייה שביצעו המשיבים מהווים הפרה של תנאי השכירות ושל חוק הגנת הדייר באופן שמקים כנגדם עילת פינוי. המשיבים טענו כי למבקשת אין זכות לתבוע את פינויים משזכויותיה במקרקעין נרשמו רק בשנת 2005, כי חלק ניכר מהבנייה נשוא התביעה הינה בנייה ישנה שבוצעה בהסכמת הבעלים הקודמים, וכי הבנייה לא גרמה שום נזק למבקשת.

 

2.          בית משפט השלום קיבל את טענת המבקשת ודחה את טענות המשיבים. בית המשפט קבע כי המשיבים ביצעו שינויים מפליגים בדירה, לרבות הריסת ובניית קירות ושינוי בקירוי הדירה, ופלשו לשטחים הצמודים לדירה המצויים במקרקעין והשתלטו עליהם. צוין כי המשיבים נהגו בדירה ובמקרקעין מנהג בעלים מבלי לקבל רשות מהמבקשת וכי בנסיבות העניין מתקיימת עילת פינוי מכוח סעיף 131(3) לחוק הגנת הדייר. בכל הנוגע למשיבה, נקבע כי היא מתגוררת בדירה כאורחת של המשיב ואין לה זכויות כלשהן בדירה לרבות זכויות דיירות מוגנת. בית המשפט קבע כי הוא אינו רואה מקום להעניק למשיבים סעד מן הצדק מכוח סעיף 132 לחוק הגנת הדייר כך שיימנע פינויים, מכיוון שהמשיבים לא העלו טענה זו בכתב ההגנה או בתצהירי העדות הראשית, ומכיוון שאין לבית המשפט מידע עובדתי כלשהו שמכוחו ניתן לפסוק סעד מן הצדק, לרבות מידע הנוגע למצבו הכלכלי של המשיב. עוד צוין כי מגמת הפסיקה הינה לצמצם את תחולת חוק הגנת הדייר וכי בית המשפט נדרש לבחון במסגרת בקשה לסעד מן הצדק את חומרת ההפרה. נקבע כי במקרה זה מדובר בהפרה חמורה ביותר, כאשר המשיבים נוהגים בדירה כרצונם, ואין שום הצדקה ליתן להם סעד מן הצדק.

 

          על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי.

 

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

3.          בית המשפט המחוזי דחה את טענותיהם של המשיבים בנוגע להתקיימות עילת הפינוי הקבועה בסעיף 131(3) לחוק הגנת הדייר. נקבע כי המשיבים ביצעו עבודות בנייה חריגות במודעות ובכוונה לבצען ללא הסכמת בעל המקרקעין וכי הריסת הקיר החיצוני של הדירה לצורך הרחבת שטחה - תוך השתלטות על השטח הצמוד לדירה (אליו פלשו המשיבים) - ובניית קירות גבס אינן "סתם" תוספת חדר ומהוות פעולות שגורמות נזק ניכר לדירה. לפיכך נקבע כי התקיימו במקרה זה הדרישות הקבועות בסעיף 131(3) לחוק בדבר "מושכר [ש]ניזוק נזק ניכר במעשה זדון מצד הדייר".

 

          יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי יש מקום בנסיבות העניין ליתן סעד מן הצדק, בהתאם לסעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר. נקבע כי הימנעותו של המשיב מלעתור לסעד מן הצדק בכתב ההגנה אין בה לבדה כדי להוות מחסום בלתי עביר מפני הענקת הסעד, שכן ערכאת הערעור מוסמכת לתיתו לאור הוראת סעיף 132(ב) לחוק. בית המשפט ציין כי בפסיקה נקבעו שיקולים שונים שבית המשפט נדרש לשקול עת מתבררת השאלה אם יש מקום להעניק סעד מן הצדק: טיב המושכר, גודל המושכר, מהות ההפרה, התנהגותו של הדייר, התנהגותו של המשכיר, מצבו הכלכלי של הדייר ועוד. כמו כן, צוין כי בפסיקה המאוחרת הובעה העמדה כי יש לצמצם את הזכויות שהוקנו לדיירים מוגנים במסגרת חוק הגנת הדייר לנוכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

 

4.       בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין יש לזקוף לזכותו של המשיב את השיקולים הבאים: מדובר בדירת מגורים ולא בבית עסק, והמגמה היא להעניק סעד מן הצדק במקרים אלו; מדובר במבנה ישן מאד; המשיב הינו אדם ערירי בן למעלה מ-70 שנה שמתפרנס מקצבת ביטוח לאומי ומיוצג על ידי הלשכה לסיוע משפטי בהיותו מעוט יכולת, וסביר להניח שבמצבו וגילו לא יוכל למצוא לעצמו קורת גג חלופית; המשיב משלם את דמי השכירות כסדרם; מבלי להקל ראש במהותן של העבודות שבוצעו בדירה, רק חלק קטן מהעבודות מקימות עילת פינוי; התנהגותה של המבקשת (באמצעות מנהלה ובעליה), שלא טרחה להגיע כלל למקרקעין לאחר רכישתם ולבחון את הנעשה בהם; השטח שגבל בדירה (אליו פלשו המשיבים) היה מוזנח והרוס והיווה "פירצה הקוראת לגנב". בית המשפט קבע כי משקלם המצטבר של כל הנתונים הללו הוביל אותו לסבור שפינויו של המשיב והותרתו ללא קורת גג יהיה בלתי צודק ובלתי מידתי. לפיכך, קבע בית המשפט כי יש בנסיבות אלה להעניק למשיב סעד מן הצדק, אף שהסעד לא התבקש בכתב ההגנה. יחד עם זאת, התנה בית המשפט את הענקתו של הסעד מן הצדק בתשלום פיצוי כספי בסך 50,000 ש"ח על ידי המשיב למבקשת ובהשבת המצב לקדמותו, כך שהמשיב חויב לפנות את השטח אליו פלש ולבנות מחדש את הקיר החיצוני שהרס. בית המשפט הדגיש כי אם לא יעמוד המשיב בתנאים הללו בתוך שלושה חודשים, יהיה עליו לפנות את המושכר בהתאם לפסק דינו של בית משפט השלום.

 

          מכאן הבקשה שלפני.

 

תמצית נימוקי הבקשה

 

5.        המבקשת טוענת כי לא היה מקום ליתן למשיב סעד מן הצדק מקום בו הוא נמנע במתכוון וכצעד טקטי מלעתור לסעד זה. נטען כי יש להבחין בין דייר שנמנע מלבקש סעד מן הצדק עקב השמטה מקרית שמקורה בהיסח הדעת לבין דייר שנמנע במתכוון מלבקש סעד מן הצדק. המבקשת מפנה לפרוטוקולי הדיונים בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, בהם נשאל בא כוח המשיבים במפורש מדוע לא עתר לקבל סעד מן הצדק והשיב כי סבר שכלל אין עילת פינוי ולכן לא ראה לנכון לעתור לסעד מן הצדק. עוד נטען כי המשיב לא הניח תשתית עובדתית להוכיח שהוא זכאי לסעד מן הצדק ולא טרח להעיד במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט השלום. עוד נטען כי תנאי ראשון למתן סעד מן הצדק הינו תיקון ההפרה וזו לא בוצעה ממועד מתן פסק דינו של בית משפט השלום ועד למועד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לבסוף נטען כי הענקת סעד מן הצדק בנסיבות העניין חורגת מהפרשנות המצמצמת שנקבעה בפסיקה בנוגע לתחולת חוק הגנת הדייר.

 

דיון והכרעה

 

5.       לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובפסקי הדין שניתנו על ידי בית משפט השלום ועל ידי בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בקבלת תגובה.

 

6.       בית משפט זה קבע פעמים רבות בעבר, ושב וקובע כמעט מדי יום, כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן אך ורק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין או כאשר נדרשת התערבותו של בית המשפט לשם מניעת עיוות דין [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009)]. דברים אלו נאמרים במישור הכללי בנוגע לסכסוכים אזרחיים שנדונו בשתי ערכאות משפטיות ומגיעים לבית משפט זה "בגלגול שלישי", אך הם נאמרים לא אחת גם בנוגע להענקת סעד מן הצדק מכוח סעיף 132 לחוק הגנת הדייר, אשר הינו ביסודו סעד שבשיקול דעת רחב שמודרך משיקולי צדק בלבד ולפיכך נטוע בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה [ראו לעניין דירת מגורים: רע"א 9209/11 חיימוב נ' קזז (בן ראובן) (טרם פורסם, 28.2.2012) (להלן: עניין חיימוב); רע"א אהרוני נ' ברזילי (טרם פורסם, 14.12.2011); רע"א 637/10 זידאן נ' החברה לפיתוח עכו העתיקה בע"מ (טרם פורסם, 3.5.2010). כמו כן, ראו לעניין נכס עסקי או נכס שנעשה בו שימוש מעורב: רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(3) 949, 957 (2003); ע"א 76/81 בוקובזה נ' שירי, פ"ד לז(3) 622 (1983) (להלן: עניין בוקובזה)]. יפים וממצים דברי השופטת א' פרוקצ'יה לעניין זה:

 

"הכרעה בעניין מתן סעד מן הצדק, שהוא ביסודו סעד שבשיקול דעת, נעוצה ושלובה בנסיבות העובדתיות המיוחדות של המקרה הנדון, ובאיזון בין שיקולים נוגדים שונים הכרוכים בו. אופן יישומם של העקרונות המשפטיים על נסיבותיו העובדתיות של מקרה נתון אינו מן הדברים המצדיקים דיון בפני ערכאה שלישית" [רע"א 2348/04 נאות רבקה חברה למסחר ולהשקעות בע"מ נ' לוי (טרם פורסם, 6.6.2005) בפסקה 5].

 

 

7.       בית המשפט המחוזי שקל במקרה דנן את השיקולים השונים הנוגעים להענקת סעד מן הצדק וסבר שיש בנסיבות העניין מקום להעניק סעד מן הצדק ולמנוע, בכפוף לתנאים, פינויו של המשיב מהדירה שמשמשת למגוריו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו מנומק ומפורט ומתייחס לכל טענות המבקשת ולפסיקה הרלוונטית. בנסיבות אלה, ובשים לב לאופיו של הסעד כסעד שבבסיסו שיקולי צדק ושבמסגרתו ניתן לבית המשפט שיקול דעת רחב, סבורני כי אין מקום ליתן רשות ערעור ולדון בשלישית בסכסוך הפרטני שניטש בין הצדדים.

 

8.       אשר לטענת המבקשת במישור הפורמאלי, לפיה לא היה מקום שבית המשפט המחוזי יעניק למשיב סעד מן הצדק כיוון שהמשיב לא ביקש סעד זה בכתב הגנתו בבית משפט השלום, הרי שהמבקשת לא דקה פורתא בנקודה זו. אכן, ככלל, על דייר המבקש סעד מן הצדק לטעון טענה זו במסגרת כתב ההגנה כטענה חלופית לטענותיו שלא מתקיימות עילות פינוי על פי חוק הגנת הדייר. כמו כן, נקבע בפסיקה כי דייר שמבקש לטעון לסעד מן הצדק במסגרת הערעור נדרש להגיש בקשה לתיקון כתב ההגנה במסגרתה עליו להסביר מדוע השמיט את הסעד מכתב ההגנה, ולציין במפורש אם ההשמטה הייתה מקרית או מכוונת [ראו: ע"א 180/62 שלוש נ' ג'ורזי, פ"ד טז(3) 1824 (1962)]. יחד עם זאת, בפסיקה נקבע במפורש כי מקום בו הועלתה הבקשה לסעד מן הצדק במסגרת הסיכומים בבית משפט השלום אין לדחותה אך ורק מהנימוק הפורמאלי שלא הועלתה בכתב ההגנה [ראו: ע"א 116/65 לנציאנו נ' יפה, פ"ד יט(3) 122, 128 (1965)]. כמו כן, נקבע כי בכל מקרה שבו שיקולי הצדק שעולים מהנסיבות לגופן מצדיקים מתן הסעד, בית המשפט לא יראה בפגם הפורמאלי של אי בקשת הסעד מכשול להענקת הסעד [ראו: עניין בוקובזה בעמ' 626. להרחבה בסוגיה זו ראו: דוד בר-אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר 174-172 (מהדורה שניה, עדכון מס' 4, 2011)]. במקרה דנן, מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי עולה כי טענתו של המשיב לסעד מן הצדק הועלתה לראשונה בסיכומים שהוגשו בבית משפט השלום ובלאו הכי ניתנה למבקשת הזדמנות להשיב לטענה זו במסגרת הערעור. בנסיבות אלה, ונוכח הפסיקה שאוזכרה לעיל, איני סבור שנפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר מצדיקה דיון נוסף בעניין זה במסגרת "גלגול שלישי".

 

9.       בטרם סיום ובבחינת למעלה מן הצורך, אבקש להעיר הערה בנוגע לפיתרון שבית המשפט המחוזי נקט בו, במסגרתו הותנה הסעד מן הצדק (וביטול צו הפינוי) בעמידתו של המשיב בשני תנאים: השבת המצב לקדמותו ותשלום פיצוי כספי. סבורני כי פיתרון זה מאזן היטב בין האינטרסים של הצדדים ומהווה פיתרון "אמצע" ראוי והוגן, להבדיל מפיתרון "קצה" אשר פירושו במקרה זה פינויו של המשיב, דייר מוגן שמתגורר בדירה שנים רבות, ממקום מגוריו. אם ניתן להימנע מפינויו של המשיב ולאפשר לו להישאר בדירה, בכפוף לפיצוי כספי ובכפוף להשבת המצב לקדמותו, סבורני כי כך ראוי לעשות. בלאו הכי לא מדובר בהכרעה סופית ובלתי הפיכה (או "נצחית" כדברי השופט נ' הנדל בעניין חיימוב), בשים לב לקביעתו המפורשת של בית המשפט לפיה אם המשיב לא יעמוד בתנאים שנקבעו בפסק הדין בפרק הזמן שנקבע בפסק הדין, ייכנס צו הפינוי לתוקפו והמבקשת תוכל לנקוט בכל האמצעים שבדין לפינויו.

 

          נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. 

 

 

          ניתנה היום, ‏ה' אב תשע"ב (24.7.2012).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12050710_W01.doc   אב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il