עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5038/10

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופט  י' דנציגר:

 

           ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא, השופט ת' כתילי) בת"פ 16/10 מיום 15.4.2010 במסגרתו הורשע המערער בעבירות הבאות: שוד בנסיבות מחמירות (שתי עבירות) לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין; קשירת קשר לביצוע פשע (שתי עבירות) לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; הסתייעות ברכב לביצוע פשע (שתי עבירות) לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין; ונהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה. הערעור מופנה גם כנגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי מיום 12.5.2010 בגדרו נגזרו על המערער שמונה שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו; עשרים חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום סיום תקופת המאסר, והתנאי הוא שהמערער לא יעבור בפרק זמן זה ויורשע בביצועה של כל עבירה מהעבירות בהן הורשע במסגרת תיק זה; פסילת רישיון למשך שנתיים מיום סיום תקופת המאסר; וקנס של 10,000 ש"ח.

 

העובדות לפי כתב האישום

 

1.        לפי האישום הראשון, קשר המערער קשר עם אחר לשדוד מתדלק בתחנת דלק באזור נצרת (להלן: התחנה הראשונה) ולשם כך הצטיידו השניים באקדח ובסכין. השניים הגיעו לתחנה הראשונה ברכב מסוג אאודי כשהם רעולי פנים, כאשר האחר נוהג ברכב והמערער יושב לצדו. כאשר הגיעו לתחנה הראשונה, ירד המערער מהרכב והורה למתדלק (להלן: המתלונן הראשון) באיומי סכין להוציא את הכסף מקופת החנות שבתחנה ובמקביל כיוון האחר לעבר המתלונן הראשון אקדח. נוכח האיומים מסר המתלונן הראשון סך של 1,341 ש"ח לידי המערער וזה גנב את הכסף, חזר עימו לרכב ועזב את התחנה עם האחר. בגין מעשים אלו הואשם המערער בביצוע העבירות הבאות: שוד בנסיבות מחמירות; עבירות בנשק; החזקת סכין; הסתייעות ברכב לביצוע פשע; ובקשירת קשר לביצוע פשע.

 

2.        לפי האישום השני, כשבוע לאחר האירוע מושא האישום הראשון קשר המערער קשר עם אחר לשדוד תחנת דלק הסמוכה לכפר איכסאל (להלן: התחנה השנייה) ולשם כך הצטיידו במברג אותו נשא המערער. השניים הגיעו לתחנה השנייה ברכב מסוג אאודי, תוך שהמערער נוהג ברכב חרף העובדה שלא היה לו רישיון נהיגה והוא היה אף פסול מלנהוג ברכב. משהגיעו השניים לתחנה השנייה, ביקש המערער מהמתדלק במקום (להלן: המתלונן השני) כי יתדלק את הרכב, ובזמן התדלוק ביקש המערער מהמתלונן השני כי ייגש עמו לחנות התחנה כיוון שהוא מעוניין לקנות שתיה. כאשר הגיעו לחנות, הצמיד המערער את המברג אל עורפו של המתלונן השני ואמר לו "זה שוד, תוציא את כל הכסף מהקופה" והודיע לו כי לחברו יש אקדח וכי הוא יירה בו אם יעשה משהו. נוכח האיומים מצדו של המערער מסר המתלונן השני לידי המערער סך של 1,800 ש"ח, תוך שהמערער המשיך להצמיד את המברג לעורפו של המתלונן השני בזמן ריקון הקופה. לאחר שגנב את הכסף חזר המערער לרכב, הורה למתלונן השני להוציא את ידית התדלוק ממיכל הדלק ונסע מהמקום עם האחר מבלי לשלם את סכום התדלוק בסך 285 ש"ח. בגין מעשים אלו הואשם המערער בביצוע העבירות הבאות: שוד בנסיבות מחמירות; קשירת קשר לביצוע פשע; קבלת דבר במרמה; הסתייעות ברכב לביצוע פשע; ובנהיגה בזמן פסילה.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

 

3.        גרסת המערער: בחקירתו במשטרה הכחיש המערער את מעורבותו באירועים מושא כתב האישום, וטען כי אינו נוהג, אינו בעל רכב ואינו מחזיק ברישיון נהיגה. משנשאל על רכב האאודי שנתפס בידי המשטרה בסמוך לביתו (להלן: הרכב), טען המערער כי הרכב היה שייך לאחותו ולמעשה עמד בלא שנעשה בו שימוש עד שנתפס בידי המשטרה. כן טען המערער כי אינו זוכר מה היו מעשיו במועדים בהם התרחשו מקרי השוד, והכחיש כי ביקר אי פעם בתחנה השנייה. לאחר מכן, כאשר הוצגו לפניו תצלומי אבטחה מהתחנה השנייה הכחיש כי הוא המצולם בהם. בעדותו בבית המשפט כפר המערער במיוחס לו בכתב האישום. עם זאת, בבית המשפט טען המערער כי השתמש ברכב אך לא נהג בו והודה כי אינו מחזיק ברישיון נהיגה. כן טען המערער כי הוא סובל מבעיות נפשיות בגינן הוא נוטל כדורים אשר גורמים לו לשכחה.

 

4.        עדות המתלונן הראשון: המתלונן הראשון סיפר לשוטרים שהגיעו לזירת האירוע כי במהלך השוד זיהה את קולו של השודד, אך ידע לנקוב בכינויו – "זיד מרדאווי" – רק בעקבות שיחה עם חברו לעבודה אחמד סוליאמן (להלן: אחמד) שהגיע למקום לאחר השוד והזכיר את כינויו של המערער. המתלונן הראשון זיהה בחקירתו במשטרה את המערער בתמונה שהוצגה לו. בעדותו בבית המשפט ציין המתלונן הראשון כי זיהה על פני השודד צלקת וכן זיהה את רכב האאודי השייך לבן דודו של המערער כרכב ששימש את השודד.

 

5.        עדות אחמד: אחמד סיפר בחקירתו במשטרה כי כאשר הגיע לתחנה הראשונה בליל השוד, צפה יחד עם השוטרים בתמונות ממצלמות האבטחה וזיהה מיד כי הרכב ששימש לשוד הגיע לתחנה הראשונה יומיים קודם לכן, וכי מי שנהג בו היה המערער אותו זיהה כ"זיד מרדאווי". בעדותו בבית המשפט טען כי אינו זוכר שזיהה את הרכב, ובעקבות כך הוכרז עד עוין. בית המשפט ציין כי כבר בעת חקירתו במשטרה אמר אחמד כי הוא אינו רוצה "להתערב בסיפור ולא רוצה בעיות עם אף אחד".

 

6.        עדות המתלונן השני: המתלונן השני זיהה בבית המשפט את המערער כמי שביצע את השוד, אולם במסדר זיהוי תמונות שבוצע במשטרה לא הצליח להצביע על המערער כמבצע השוד.

 

7.        עדויות נוספות: השוטר עבד דראושה (להלן: דראושה), רכז מודיעין במשטרת נצרת, סיפר בעדותו בבית המשפט כי תמונת השודד בתחנה השנייה שנלקחה ממצלמות האבטחה שהוצבו במקום הופצה בקרב חוקרי המשטרה באזור הצפון באמצעות הדואר האלקטרוני בניסיון לזהותו. דראושה זיהה את השודד המופיע בתמונה כמערער אותו הוא מכיר מעבודתו בנצרת. כן ציין דראושה כי המערער ידוע כ"זיד מרדאווי". בית המשפט ציין כי רכב האאודי הלבן ששימש את השודדים בשני האירועים דומה דמיון בולט לרכב האאודי אשר נתפס בסמוך לביתו של המערער, על אף שלא ניתן להבחין במספר הרישוי של המכונית המתועדת בסרטי האבטחה. וליד איסמעיל, בן דודו של המערער, שהרכב רשום על שמו, סיפר בהקשר זה בחקירתו במשטרה כי הוא יודע שהמערער נהג להשתמש ברכב ללא רשות. כן ציין בית המשפט כי כפכפיו של המערער כפי שצולמו על רגליו בתחנת המשטרה דומים מאוד בצורתם לכפכפיו של מבצע מעשי השוד הן בתחנה הראשונה והן בתחנה השנייה, וכך גם תספורתו ומבנה גופו של השודד בשני האירועים זהים לאלו של המערער.

 

8.        הכרעת הדין:  בית המשפט המחוזי קבע כי אין מחלוקת על עצם התרחשות העבירות המתוארות בכתב האישום, וכי השאלה העומדת להכרעה היא האם קיימות די ראיות כדי להוכיח מעל לכל ספק סביר כי המערער הוא שביצע את העבירות האמורות. בהתייחס לאישום השני, קבע בית המשפט כי אין לייחס חשיבות רבה לעובדה שהמתדלק השני זיהה בבית המשפט את המערער כמי ששדד את תחנת הדלק בה עבד, אך עם זאת ציין בית המשפט כי דראושה זיהה גם הוא את המערער. בית המשפט בחן בעצמו את התמונות ממצלמת האבטחה וקבע כי השודד בתחנה השנייה הוא המערער. בית המשפט ציין כי לכך מצטרף זיהוי הרכב שהשתתף בשוד והוא בעל מאפיינים דומים רבים לרכב שנתפס בסמוך לביתו של המערער, על אף שלא ניתן לזהות את מספר הרישוי של הרכב במצלמות האבטחה שהוצבו בתחנה הראשונה ובתחנה השנייה. בית המשפט קבע בהקשר זה כממצא עובדתי כי הרכב ששימש את השודדים באירועים מושא כתב האישום הוא הרכב שנתפס בסמוך לביתו של המערער, תוך שציין כי לרכב ששימש את השודדים בשני האירועים סימן היכר מיוחד שהוא סרט מחזיר אור המודבק לאורך כל הפגוש האחורי.

 

9.        בנוגע לאישום הראשון, קבע בית המשפט המחוזי כי לשודד בתחנה זו מאפיינים דומים רבים לשודד בתחנה השנייה, וכך גם מאפייני הרכב ששימש את השודדים בשני האירועים. בית המשפט קבע כי המתלונן הראשון זיהה אמנם את המערער כמבצע השוד רק לאחר ששוחח עם אחמד, ולכן אין לראות בעדותו כזיהוי ישיר של המערער כמבצע העבירה אלא רק כעדות נסיבתית המצטרפת לשאר הראיות בתיק. עם זאת, קבע בית המשפט כי עדותו של המתלונן הראשון היא מהימנה, וכי הייתה לו הזדמנות להתרשם מפניו וממבנה גופו של האדם ששדד אותו. נוכח כל זאת קבע בית המשפט כי קיימות ראיות חד משמעיות הקושרות את המערער לשוד השני. באשר לשוד הראשון נקבע כי יש די ראיות נסיבתיות הקושרות אותו לאירוע. בית המשפט קבע כי גם אם ייתכן תרחיש תיאורטי בו אין קשר בין שני מקרי השוד, אין הדבר מעלה ספק סביר באשמתו של המערער, כיוון שספק זה נדרש לעמוד במבחני השכל הישר וניסיון החיים. בית המשפט קבע עוד כי בענייננו ה"תיאוריה החלופית" – לפיה אין כל קשר בין השוד בתחנה הראשונה לבין השוד בתחנה השנייה, הגם שמאפייניהם של שני מעשי השוד זהים ולמרות שהם בוצעו על ידי "מבצעים" דומים המחזיקים באותו כלי רכב – אינה עומדת במבחנים האמורים. בית המשפט הוסיף וציין כי המערער לא הציג גרסה מתקבלת על הדעת ולא הצליח לעורר ספק סביר בכך שביצע את המיוחס לו. עם זאת קבע בית המשפט כי לא הוכח כי ה"אקדח" ששימש באירוע מושא האישום הראשון אכן היה נשק ולכן זיכה את המערער מהעבירות בנשק לפי סעיף 144(א) ו-(ב) לחוק העונשין שיוחסו לו לפי אישום זה. נוכח כל זאת הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות המנויות לעיל.

 

גזר הדין

 

10.      בית המשפט המחוזי קבע כי העבירות בהן הורשע המערער הן מהחמורות בקודקס הפלילי וכי עבירת השוד בכלל ושוד בתחנות הדלק בפרט הפכה ל"מכת מדינה" ותוצאותיה הן הרות אסון. בית המשפט ציין גם את עברו הפלילי העשיר של המערער ש"בחר לעצמו את דרך הפשע כדרך חיים". לצד זאת ציין בית המשפט לקולא את חרטת המערער שהובעה לאחר שניהל הליך הוכחות והורשע. בית המשפט קבע עוד כי "הגיעה העת לצאת במסר חד וברור לציבור כולו, שעבירות הרכוש למיניהן, לרבות התפרצויות ושוד, אינן משתלמות ומבצעיהן ישאו בעונשים כבדים ומכאיבים, לשם יראו ויראו". נוכח כל זאת גזר בית המשפט על המערער את העונש המצוין לעיל.

 

נימוקי הערעור

 

11.        המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד אלעד רט – משיג על הרשעתו באישום הראשון בלבד, ועל העונש שהושת עליו. המערער טוען כי לא הונחה תשתית ראייתית שיש בה כדי להביא לזיהויו כמי שביצע את השוד הראשון שכן כל הראיות נגדו הן נסיבתיות בלבד. המערער טוען בהקשר זה כי הסיבה היחידה בגינה הרשיע אותו בית המשפט המחוזי במיוחס לו באישום הראשון היא הרשעתו באישום השני וכי אין כל ראיה לכך שאת שני האירועים ביצע אותו אדם, קרי המערער. המערער מוסיף וטוען כי אין לייחס כל משקל לזיהויו בידי המתלונן הראשון כיוון שהמתלונן הראשון זיהה את המערער כמי שביצע את השוד רק בעקבות הצעתו של אחמד, וזיהוי זה לאו זיהוי הוא. המערער מציין כי בכל אחד מהאירועים השתתפו שני מבצעים, כי המשיבה לא הצליחה לאתר את המשתתף הנוסף וכי קיים שוני מהותי בין התנהלות המערער בשוד שהתרחש בתחנה השנייה לבין התנהלות השודד בשוד שהתרחש בתחנה הראשונה ומכאן שסביר יותר שדווקא ה"אחר" שהשתתף בשוד מושא האישום השני הציע לאדם נוסף להצטרף אליו באירוע מושא האישום הראשון ואדם נוסף זה הוא שביצע את המיוחס למערער באישום הראשון. במסגרת זאת, מצביע המערער על כך שבשוד בתחנה הראשונה כיסה השודד את פניו, בעוד המערער לא כיסה את פניו בשוד בתחנה השנייה; על כך שבשוד בתחנה הראשונה נטען כי המערער ישב ליד הנהג ברכב, בעוד בשוד בתחנה השנייה נהג המערער ברכב; ועל כך שבשוד שהתרחש בתחנה הראשונה החזיק המבצע סכין, ובשוד שהתרחש בתחנה השנייה החזיק המערער מברג. כן טוען המערער כי אפילו אם אותו רכב שימש את השודדים בשני האירועים, הגיוני יותר כי דווקא ה"אחר" ולא המערער הוא זה שהשתתף בשני האירועים. המערער מוסיף וטוען בהקשר זה כי טעה בית המשפט באופן בו יישם את מבחן הספק הסביר וכאשר השתמש בעובדה כי המערער לא הציג גרסה קוהרנטית כדי להשלים את החסר בראיות התביעה. המערער מדגיש גם כי אין לזקוף לחובתו את העובדה כי ניהל הוכחות ולא הסגיר את מי שביצע עמו את השוד השני.

 

12.      לעניין העונש טוען המערער כי הוא אכן "לא טלית שכולה תכלת" אך כי תקופת המאסר שהושתה עליו חורגת באופן דרמטי ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות וכי בית המשפט המחוזי הצהיר על כך מפורשות. המערער מציין כי אפילו אם נדרשת החמרה ברמת הענישה, החמרה כזו צריכה להיות מדורגת וזהירה וכי מקרה זה, בו לא נעשה שימוש בנשק חם והסכומים שנשדדו הם נמוכים ביותר, אינו המקרה המתאים להעלאה דרמטית ברמת הענישה. המערער טוען כי לא היה מדובר בסיטואציה חמורה של שוד וכי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא נתן משקל לנסיבותיו האישיות הקשות. נוכח כל זאת מבקש המערער כי בית משפט זה יזכה אותו מן העבירות בהן הואשם באישום הראשון וכן יקל משמעותית בעונש המאסר שנגזר עליו וכן בקנס שהושת עליו.

 

תגובת המשיבה

 

13.      המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד שאול כהן – גורסת כי הראיות בתיק מוכיחות מעל לכל ספק סביר כי המערער ביצע את המיוחס לו באישום הראשון. המשיבה מצביעה בהקשר זה על כך שאותו רכב שימש בשני מעשי השוד וכי מדובר ברכב שנתפס בסמוך לביתו של המערער; על מבנה הגוף של השודדים בשני האירועים; ועל הכפכפים שנעלו השודדים בשני האירועים, הזהים לכפכפים אותם נעל המערער כאשר נעצר. המשיבה מוסיפה וטוענת כי יש לתת משקל לזיהוי המערער בידי המתלונן הראשון. לפיכך טוענת המשיבה כי מכלול הראיות מצביע על מסקנה ברורה לפיה המערער הוא שביצע גם את השוד בתחנה הראשונה ולא רק את השוד בתחנה השנייה. לעניין העונש טוענת המשיבה כי העונש שהושת על המערער אינו חורג באופן בולט מרמת הענישה שנקבעה בפסיקה לעבירות דומות. נוכח כל זאת מבקשת המשיבה כי בית משפט זה ידחה את הערעור על שני חלקיו.

 

דיון והכרעה

 

14.      לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בתיק המוצגים ובפרוטוקול הדיונים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי, לאחר שצפיתי בסרטונים המתעדים את האירועים מושא כתב האישום כפי שתועדו במצלמות האבטחה המוצבות בתחנה הראשונה ובתחנה השנייה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות וכי דין הערעור על גזר הדין להתקבל בחלקו, וכך אמליץ לחבריי לעשות.

 

הערעור על הכרעת הדין

 

15.      המערער, כאמור, אינו משיג על הרשעתו באישום השני, ואף אינו חולק על כך שהרכב ששימש את השודדים בשני האירועים מושא כתב האישום הוא אותו רכב. המחלוקת בין הצדדים מצטמצמת אם כן רק לשאלה האם קיימות ראיות לכך שמבצע השוד בתחנה הראשונה הוא אכן המערער. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין ראיה ישירה וחד משמעית הקושרת את המערער למעורבות באירוע מושא האישום הראשון. עם זאת, הלכה היא כי אין מניעה להרשיע נאשם על בסיס ראיות נסיבתיות, ובלבד שבית המשפט בחן את מכלול הראיות הנסיבתיות ואת הסבריו של הנאשם במבחני ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים, והגיע למסקנה מרשיעה ברורה והחלטית. בית המשפט יבחן בהקשר זה האם ניתן להסיק מהראיות הנסיבתיות מסקנה סבירה אחרת שאינה מפלילה, ואם ניתן להגיע למסקנה כזו, יזוכה הנאשם. לעומת זאת, אם המסקנה הסבירה וההגיונית היחידה העולה מהראיות הנסיבתיות הינה המסקנה המרשיעה, יורשע הנאשם. בנוסף, יצוין כי לא נדרש כי כל אחת מהראיות הנסיבתיות תהיה מספיקה בפני עצמה להרשעת הנאשם, והמסקנה המרשיעה יכולה לנבוע מצירוף של ראיות נסיבתיות המשתלבות זו בזו עד שהן מסירות כל ספק בדבר אשמתו של הנאשם [ראו למשל: ע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (1) 745, 754-753 (2004) (להלן: עניין פון וייזל); ע"פ 6073/11 סגל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.6.2012), בפסקה 21 לפסק דיני והאסמכתאות המופיעות שם; ע"פ 60/12 עמר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.11.2012) בפסקאות 28-26 לפסק דינו של השופט א' שהם]. הרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות לא מחייבת כי ב"תצרף" העובדתי לא יישארו חללים. די בכך שהחלקים המרכזיים והמהותיים יימצאו, ויובילו למסקנה מרשיעה ברורה. יפים לענייננו הדברים שנקבעו בעניין רבינוביץ [ע"פ 4354/08 מדינת ישראל נ' רבינוביץ (טרם פורסם, 22.4.2010)]:

 

"די בכך שהמעיין בתמונה המורכבת מאבני תמונת ההרכבה הקיימות, אף שאינן מלאות, יוכל לקבוע בוודאות: אני רואה בית, אני רואה עץ, אני רואה שמיים. די בכך שבית המשפט הקובע את העובדות, אף שלא כל רכיביה של תמונת ההרכבה מצויים לנגד עיניו, יהיה מסוגל להרכיב את חלקיה המהותיים של התמונה, אף שלא את התמונה המלאה לפרטי פרטיה. אכן, התמונה אינה מלאה, אך היא תמונה מספקת" (ראו: עניין רבינוביץ, בפסקה 50 לחוות דעתי המשותפת עם חברתי השופטת (כתוארה אז) מ' נאור).

 

           וכן ציינתי במקרה אחר כי:

 

"כל ראיה נסיבתית היא חלק מפסיפס אשר רק התבוננות אינטגרטיבית בכל חלקיו משלימה את התמונה העובדתית לכדי מסכת שלמה וקוהרנטית" [ראו: ע"פ 4115/08 גלעד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) 24.1.2011), בפסקה 5 לפסק דיני].

 

 

16.      בענייננו, הדמיון בין השוד בתחנה השנייה, שהמערער כאמור אינו משיג על הרשעתו בביצועו, לבין השוד בתחנה הראשונה, הוא רב ביותר. מדובר בשני אירועים שהתרחשו בתוך שבוע ימים, בשתי תחנות דלק המרוחקות כשבעה קילומטרים זו מזו ובית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי כי אותו רכב שימש את השודדים בשני האירועים, וכי רכב זה הוא הרכב שנתפס בסמוך לביתו של המערער, והמערער אינו משיג על קביעה עובדתית זו. כמו כן, צפייה בסרטונים שצולמו במצלמות האבטחה שהוצבו בתחנה הראשונה (המסומנים ת/30) ובתחנה השנייה (המסומנים ת/15) מלמדת כי מבנה גופו של השודד באירוע מושא האישום הראשון דומה מאוד למבנה גופו של השודד באירוע מושא האישום השני; כי דרך הפעולה של השודד בשני האירועים, במסגרתה שלף השודד בעצמו את השטרות ממגירותיהם בקופה ואף גרף מטבעות מאחת או יותר מן המגרות המיועדות לכך בקופה, לאחר שהעובד במקום פתח אותה תחת איומיו (ולא הסתפק בכך שהעובד הוא שירוקן את הקופה) היא זהה למעשה ובעלת מאפיינים ייחודיים. כן יצוין בהקשר זה כי בשני האירועים עמד השודד מימין לעובד במקום בזמן שרוקן את הקופה וכי בשני המקרים רוקן השודד את הקופה באמצעות יד ימין; וכי בשני האירועים נעל השודד כפכפים פתוחים הזהים במראם לכפכפים אותם נעל המערער כאשר נעצר, כפי שתועדו בידי המשטרה (בתצלומים המסומנים ת/38). נוכח כל האמור, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי מאפייני שני האירועים דומים וכי דמיון זה הוא בעל משקל משמעותי בקביעה כי המערער הוא שביצע גם את השוד בתחנה הראשונה.

 

17.      אם כן, אין מחלוקת כי רכב אחד, שנתפס בסמוך לביתו של המערער, שימש לביצוע שני מעשי השוד, ואין מחלוקת על כך שהמערער הוא שביצע את השוד בתחנה השנייה. בנוסף, למבצע שני מעשי השוד מאפיינים ייחודיים התואמים את מאפייניו של המערער. לפסיפס ראייתי זה מצטרף זיהויו של המערער בידי המתלונן הראשון כמי שביצע את השוד. בית המשפט קבע כי עדותו של המתלונן הראשון היא אמינה. כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית על בסיס התרשמותה הישירה מהעדים, וזאת למעט במקרים חריגים [לפירוט החריגים להלכה זו ראו למשל: ע"פ 6140/11 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.5.2012), בפסקאות 29-30 לפסק דיני]. לא מצאתי לחרוג מכלל זה בענייננו. באשר למשקל שיש לתת לזיהויו של המערער בידי המתלונן הראשון, ברי כי זיהוי זה אינו נקי מקשיים כיוון שהמתלונן הראשון ידע לנקוב בשמו של המערער רק בעקבות השיחה שערך עם אחמד. אולם, איני מוצא מקום להידרש לטענות המערער בעניין זה, שכן אף אם נעניק לזיהוי האמור משקל נמוך, עדיין יעמדו לחובתו של המערער הראיות הנסיבתיות המצביעות על דמיון ממשי בין השוד בתחנה השנייה אותו ביצע לבין השוד בתחנה הראשונה וכן הראיות המצביעות על דמיון ממשי בין המערער לבין מבצע השוד בתחנה הראשונה, וזאת גם בהתעלם מהדמיון בין מאפייני שוד זה למאפייני השוד שנערך בתחנה השנייה. לפיכך, סבורני כי די בראיות אלה, אף אם יינתן משקל נמוך לזיהויו של המערער בידי המתלונן הראשון, כדי להביא לכך שהמסקנה שהמערער ביצע את המיוחס לו באישום הראשון היא המסקנה ההגיונית המתחייבת, אלא אם יציע תזה סבירה אחרת המצביעה על חפותו. לכן, קמה הנחה מפלילה כנגד המערער [ראו: עניין פון וייזל, בעמוד 754; ע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.8.2011), בפסקה 23 לפסק דינו של השופט א' לוי].

 

18.      במקרה דנא, המערער לא הציע כל הסבר חלופי מתקבל על הדעת שיכול היה להפריך את ההנחה הפלילית שקמה נגדו. בחקירתו הראשונה במשטרה, שנערכה כחודשיים לאחר האירועים מושא כתב האישום, הכחיש המערער את המיוחס לו, וטען כי מעולם לא היה בתחנה השנייה וכי ייתכן שהיה בתחנה הראשונה שנה קודם לכן:

 

"ש: מתי היית לאחרונה בתחנת דלק פז עוקף נצרת ותחנת תבור אכסאל?

ת: באכסאל [התחנה השנייה – י.ד.] אף פעם בחיים בפז עוקף [התחנה הראשונה – י.ד.] אולי לפני שנה הייתי בתחנה לא זוכר תאריך או יום ספציפי" (ראו: שורות 33-32 להודעת המערער מיום 20.1.2010).

 

 

           בחקירתו השנייה במשטרה, שנערכה יום למחרת החקירה הראשונה, הוצג למערער הסרטון שצולם במצלמות האבטחה של התחנה השנייה בו הוא נראה שודד את התחנה, ובתגובה טען המערער כי "אין דבר כזה לעלום [כך במקור – י.ד.] והסרט שאני ראיתי זה לא אני. אולי בגוף זה דומה אבל הפנים זה לא אני" (ראו: שורה 15 להודעת המערער מיום 21.10.2010). לאחר מכן סירב המערער להשיב על שאלות נוספות הנוגעות לסרטון שהוצג לפניו.

 

           בחקירתו הנגדית במהלך עדותו בבית המשפט לא ידע המערער להסביר מדוע הרכב זוהה במצלמות האבטחה בתחנה הראשונה ביום השוד. וכך משתקפים הדברים בפרוטוקול הדיון:

 

"ש: האם יש לך הסבר מדוע האודי שנרכש על יד שמוע [אחותו של המערער – י.ד.] ונמצא בחניית ביתכם, נצפתה ביום 20.11.09 בתחנת דלק פז בכביש העוקף?

ת: לא יודע

לשאלת בית המשפט: והאם יש לך הסבר לכך שרכב אודי דומה בהחלט לרכב שנצפה ביום 20.11.09 נצפה באותה תחנת דלק ביום 23.11.09 אך הפעם בלי מספר רישוי

ת: לא יודע, אין לי שום הסבר" (ראו: שורות 21-16 בעמוד 67 לפרוטוקול הדיון מיום 16.3.2010).

 

 

19.      ניכר אם כן כי המערער לא הציע כל גרסה קוהרנטית במהלך חקירתו במשטרה או בעדותו בבית המשפט. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הוא אף הסתבך בשקרים אשר חיזקו את ההנחה המפלילה הקמה נגדו. במסגרת שקרים אלה ניתן למנות את העובדה כי טען בחקירתו במשטרה כי מעולם לא ביקר בתחנה השנייה, אף כי הוכח כי ביצע שם שוד וכעת הוא למעשה אינו חולק על כך; את העובדה כי המערער טען תחילה במהלך החקירה הנגדית שנערכה לו כי כאשר השתמשו בני משפחתו ברכב הם שילמו את אגרת הרישוי השנתית עבורו ("טסט") (ראו: שורות 31-30 בעמוד 64 לפרוטוקול הדיון מיום 16.3.2010). בהמשך החקירה הודה המערער כי אגרת הרישוי השנתית עבור הרכב לא שולמה ולכן טען כי בני משפחתו אמנם השתמשו ברכב אך הרכב "לא יצא מהשכונה" (ראו: שורות 5-4 בעמוד 65 לפרוטוקול הדיון מיום 16.3.2010); ואת העובדה כי המערער טען בחקירתו במשטרה כי נסע יחד עם אחותו, שמוע, ברכב כלשהו כאשר היא תדלקה והוא שילם על התדלוק (ראו: שורות 31-29 להודעת המערער מיום 20.1.2010), אך אחותו הכחישה בעדותה מכל וכל כי אירוע כזה התרחש (שורות 29-20 לפרוטוקול הדיון מיום 8.3.2010).

 

           [לחיזוק ההנחה המפלילה נגד נאשם בגין שקריו ראו, בין היתר: ע"פ 334/02 סיבוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.01.2003); ע"פ 9710/10 הילל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.11.2012); יעקב קדמי על הראיות חלק שני 868 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)].

 

20.      כאמור, המערער לא הציג כל גרסה קוהרנטית חלופית, אך במסגרת הערעור דנא טען בא כוחו כי אפשר וה"אחר" שנטל חלק בשוד בתחנה השנייה ביצע את השוד בתחנה הראשונה יחד עם אדם נוסף, ולא יחד עם המערער. איני סבור כי יש בתזה זו כדי לעורר ספק סביר ואין בה כדי להתמודד עם המאפיינים הייחודיים המשותפים לשודד בשוד מושא האישום השני (שאין כעת מחלוקת שהוא המערער) לבין השודד בשוד מושא האישום הראשון, אליהם התייחסתי לעיל. לפיכך, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המערער ביצע את המיוחס לו באישום הראשון. יודגש בהקשר זה כי ספק סביר המצדיק זיכוי הוא כזה המותיר, על פי מבחני שכל ישר וניסיון החיים, שאלה של ממש ביחס לאשמת הנאשם. אין די בספק מרוחק ודמיוני בכדי להביא לזיכויו של נאשם [ראו למשל: ע"פ 1345/08 איסטרחוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.5.2009), בפסקה ט"ז לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין]. ספק סביר כזה לא מתעורר בענייננו. נוכח כל זאת, אציע לחבריי להותיר את הרשעת המערער על כנה.

 

הערעור על גזר הדין

 

21.      לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור על חומרת העונש שהושת על המערער באופן חלקי. מעשיו של המערער הם חמורים. הוא ביצע שני מעשי שוד מתוכננים, בצוותא חדא עם שותף שזהותו נותרה עלומה, תוך איום באלימות. למערער עבר פלילי מכביד הכולל עבירות אלימות ורכוש שונות. בגין עבירות אלה נגזרו על המערער בעבר עונשי מאסר בפועל, אך למרות זאת שב לדרך הפשע. יצוין עם זאת כי הרשעתו האחרונה של המערער הייתה בשנת 2003, קרי כשבע שנים לפני הרשעתו במקרה דנן וכי הרשעה זו מתייחסת לעבירה שבוצעה בשנת 2001, קרי כתשע שנים לפני הרשעתו במקרה דנן.

 

22.      על אף כל האמור לעיל, יצוין כי הגם שעבירת השוד כוללת אלימות באופן אינהרנטי, המרכיב האלים במעשיו של המערער לא היה במדרג הגבוה וניתן להעניק משקל לעובדה זו בגזירת עונשו של המערער. כמו כן, בית המשפט המחוזי לא נתן כל משקל לנסיבותיו האישיות הקשות של המערער, שעל פי טענתו (שלא נסתרה) נפלט מהמסגרת המשפחתית בגיל צעיר והוא מגיע מרקע סוציו-אקונומי בעייתי. יתרה מכך, דומה כי העונש שנגזר על המערער חורג מרף הענישה המקובל בעבירות דומות. כך, לדוגמא, החמיר בית משפט זה בעונשו של אדם שהורשע, על פי הודאתו, בכך ששדד באכזריות ובאלימות רבה קשישה בביתה וגרם לה לפגיעות קשות, והעמיד את עונשו על חמש וחצי שנות מאסר בפועל [ראו: ע"פ 5063/10 מדינת ישראל נ' איסאקוב (טרם פורסם, 29.5.2011)]; על אדם שלו עבר פלילי מכביד ביותר והורשע בשוד אלים ומתוכנן של סכום כסף נכבד ומתוכנן נגזרו שלוש וחצי שנות מאסר בפועל, ובית משפט זה דחה את ערעורו על חומרת העונש [ע"פ 8868/11 בגימוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.8.2012)]; ועל אדם שהורשע בביצוע שוד בתחנת דלק באיומי סכין נגזרו שלוש שנות מאסר. בית משפט זה דחה באותו עניין את ערעורו על חומרת העונש וחברתי, השופטת (כתוארה אז) מ' נאור קבעה כי "העונש שהוטל עליו הולם את המעשה בו הורשע" [ראו: ע"פ 9157/10 אגבריה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.1.2012)]. לפיכך, סבורני כי יש להקל מעט בעונש המאסר בפועל שהושת  על המערער ואציע לחבריי להעמידו על שש וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו. יתר מרכיבי העונש יעמדו על כנם.

 

23.      סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ולקבל באופן חלקי את הערעור על גזר הדין, כאמור בסעיף 22 לעיל.

 

 

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

המשנָה לנשיא מ' נאור:

 

             אני מסכימה.

 

                                                                                      המשנה לנשיא

 

השופט ח' מלצר:

 

             אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

 

           ניתן היום, י"ד בכסלו תשע"ג (28.11.2012).

 

 

           המשנה לנשיאה                          ש ו פ ט                         ש ו פ ט

 

                                     

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10050380_W08.doc   חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il