עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4827/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

בשם המבקשת:                      עו"ד דורון צברי

 

 

 

 

 

 

1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (הרכב כב' השופטים נ' בן אור, ר' יעקובי ו-ת' בזק רפופורט), שניתן ביום 16.5.2012 בע"א 30614-12-11, בו נדחה ערעור על פסק דינו מיום 30.10.2011 של בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיאה ש' פיינברג) בת"א 5090/04.

 

רקע עובדתי והליכים קודמים

 

2.        כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, המבקשת, אדריכלית במקצועה, התקשרה בשנת 1993 בעסקת קומבינציה עם בעלי קרקע בתל אביב, לבניית בניין בן ארבע דירות, שמתוכן שתיים יועברו לבעלותה (להלן: דירות התמורה) ואחת מהן תוכננה להימכר לשם כיסוי הוצאות הפרויקט. לצורך מימון ביניים של העסקה, פנתה המבקשת לסניף מרכז עסקים של המשיב. מנהל הסניף הסכים להעניק למבקשת את המימון הנדרש, לטענתה לאחר שלמד את הפרויקט המתוכנן. לקראת סוף שנת 1994, אז יצא הפרויקט לדרכו, המבקשת משכנה חנות שבבעלותה כבטוחה לאשראי, וקיבלה שתי הלוואות (בדצמבר 1994 ובאפריל 1995) לתקופה של חמש שנים. כמו כן לקחה המבקשת משכנתא לתקופה של עשר שנים מחברת בת של המשיב.

 

           כספים אלו לא הספיקו למבקשת, שהתקשתה לממן את המשך פרויקט הבנייה ונקלעה לפיגורים בהחזרי ההלוואות. בשלב מסוים אף נאלצה להפסיק בבנייה עקב כך, עד שבשנת 1996, עם חילופי מנהל הסניף, הוגדלה משמעותית מסגרת האשראי של המבקשת והועמדו עבורה שורה של הלוואות קצרות מועד. אלא שגם אז התקשתה המבקשת לעמוד בהחזרי התשלומים. לטענתה, גם האשראי המוגדל שניתן לה אז לא היה מספק, והריביות הגבוהות שאפיינו את ההלוואות קצרות הטווח שניתנו לה, יחד עם הוצאות הבנייה הגבוהות, הובילו לכך שהתקשתה לעמוד בהחזרים ולקדם את הבנייה.

 

           בסוף שנת 1996 הסתיים שלב ביצוע שלד וטיח הבניין ואז משכנה המבקשת גם את מחצית המגרש שבפרויקט הבנייה. לאחר קבלת אישורים נדרשים, נרשמה (בשנת 1999) משכנתא גם על הדירות שבבניין לטובת הבנק. המבקשת מכרה אחת מהן והזרימה את הכספים לכיסוי חובותיה לבנק. המבקשת אף ניסתה להשיג מימון נוסף מן המשיב, על מנת להשביח נכס אחר שבבעלותה, דירת מגוריה, אולם לא הגיעה להסכמה עם המשיב. על כן, בשנת 2000 פתחה המבקשת חשבון בבנק אחר וקיבלה ממנו את המימון הדרוש לשם השבחת דירת מגוריה. במקביל, בין השנים 2000 ל-2003, הזרימה המבקשת כספים למשיב על מנת לכסות את חובותיה, אולם אלו לא הספיקו, והמשיב פנה להוצאה לפועל למימוש החנות ואחת מדירות התמורה שמושכנו. בסופו של דבר, מכרה המבקשת את דירת מגוריה ובתמורה שקיבלה עבורה עשתה שימוש כדי לפרוע את כל חובותיה למשיב, למעט 70,000 ש"ח.

 

3.        נוכח השתלשלות עניינים זו, הגישה המבקשת תביעה לבית משפט השלום ובה טענה, כי הנתבע הפר את חובות האמון והזהירות כלפיה בכך שלא העמיד לה אשראי מספק לצרכיה, חייב אותה בריביות מופרזות בהתחשב במצבת הביטחונות שהעמידה, איחר במימוש דירת התמורה שמושכנה, הביא לכך שיוטלו על המבקשת קנסות שונים וריביות חריגה, וגרם לה לכאב, סבל והתדרדרות במצבה הבריאותי.

 

4.        בפסק דינו המפורט והבהיר, התייחס בית משפט השלום לכך, שאכן, על בנקים חלות חובות מיוחדות כלפי לקוחותיהם, שאינן חלות על צדדים לחוזה רגיל. הבנק חב חובת אמון כלפי הלקוח, ולעיתים הוא אף מחויב להעדיף את אינטרס הלקוח על פני האינטרס העצמי של הבנק. אולם, חובה זו אינה בלתי מוגבלת ואינה משחררת את הלקוח מאחריות למעשיו. על רקע זה, בחן בית המשפט את טענות המבקשת.

 

           בית המשפט קבע כי ההחלטות האם להעניק אשראי, באיזו עלות ובאילו תנאים, כפופות לשיקול דעתו של המשיב, ועל כן המבקשת אינה יכולה לבוא בטרוניה על כך שבחר לקבוע את שווי הביטחונות שהעמידה לפי מקדמי ביטחון שלו, ולא לפי שוויים השמאי של הנכסים. מתן האשראי עוגן בהסכמים, שלא נטען שהמשיב הפר. בית המשפט ציין כי ממילא סך האשראי שקיבלה המבקשת היה גבוה משווי הביטחונות (לפי חישובי המשיב) שהעמידה.

 

           מעבר לכך, נפסק כי המבקשת לא הציגה בדל ראיה לכך שהיתה זכאית או יכולה לקבל בפועל אשראי בתנאים עדיפים אצל המשיב או בכל בנק אחר. חוות דעת מומחה, רואה החשבון סלומון, אותה הגישה המבקשת, כללה תחשיב של הפסדיה, אולם עשתה זאת למול חלופה היפותטית לחלוטין, שהמומחה עצמו אישר כי אינה קיימת בשום בנק. המבקשת כלל לא פנתה למשיב, או לבנקים אחרים, על מנת לברר אפשרות לקבל תנאי מימון עדיפים. בית המשפט ציין, כי מחובת הנאמנות של הבנק כלפי הלקוח לא נגזרת חובה להעמיד ללקוח את האשראי בתנאים מיטביים – מאחר ומדובר בסיטואציה בה המידע גלוי ואינו נסתר מעיני הלקוח.

 

           עוד נקבע, כי אין לצפות מבנק להתאים את האשראי הבנקאי לצרכיו העסקיים של הלקוח, במיוחד במקום, כמו במקרה דנן, שבו הלקוח לא הציג תכניות עסקיות מפורטות. המבקשת העלתה שורה של גרסאות בנוגע להיקף עלויות הבנייה שאותו הציגה לבנק: פעם אחת דיברה על מיליון ש"ח; פעם אחרת על כך שהובטח לה אשראי בלתי מוגבל וכי לא דובר על סכומים; ופעם שלישית הודתה כי כלל לא היתה לה תכנית עסקית. לעומת זאת, הבנק טען כי המבקשת הציגה תחשיב של כחצי מיליון ש"ח, ואכן, הבנק העמיד לרשותה סכום גבוה מזה, אשר אזל עוד בטרם הסתיימה בניית השלד. במלים אחרות, קבע בית המשפט, המבקשת נקלעה לכשל מימוני כבר בשלב מוקדם בפרויקט.

 

           בית המשפט קבע כי מן הראיות עולה כי המבקשת כלל לא העמידה את המשיב על חוסר ההתאמה בין האשראי שניתן לה לבין כושר ההחזר ותזרים המזומנים הצפוי עבורה. ההפך הוא הנכון: פעם אחת טענה כי תוכל להחזיר את האשראי בהסתמך על הכנסות משרד האדריכלות שבניהולה; פעם אחרת, טענה כי תוכל לפרוע חלק מההלוואות שקיבלה עם מכירת אחת מדירות התמורה לאחר קבלת ההיתרים הנדרשים (טופס 04), אולם בפועל מכרה אותה למעלה משנתיים אחר כך (ולא סיפקה שום הסבר מדוע עשתה כן).

 

           במהלך ההוכחות והסיכומים בתיק, טענה המבקשת כי הבנק היה צריך לספק לה מימון בשיטת "ליווי פיננסי", אולם בזמן אמת לא ביקשה זאת מן הבנק. נפסק, כי אין הכרח ששיטת מימון מסוג זה היתה ישימה או כדאית יותר עבור המבקשת, וכי איזשהו בנק היה מוכן לצורת מימון שכזו במקרה הנדון. וממילא, העלאת טענה שכזו, אשר לא נכללה בכתב התביעה ולא נתמכה בתצהיר המבקשת או בחוות דעת המומחה, בשלב כה מאוחר, היא בגדר שינוי חזית.

 

           נוכח כל האמור, נקבע כי לא הוכח שהמשיב פעל בשונה מן הדרך הבנקאית המקובלת וכי הפר את חובות האמון והזהירות בהן הוא חב כלפי המבקשת. על כן, נדחתה תביעת המבקשת, ונפסקו לחובתה הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 30,000 ש"ח.

 

5.        המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים נ' בן אור, ר' יעקובי ו-ת' בזק רפפורט). בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בפסק דין קצר ובהסתמך על הוראת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), ופסק לחובת המבקשת הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 15,000 ש"ח.

 

בקשת רשות הערעור

 

6.        טיעונה הראשון של המבקשת מתמקד בשימוש שעשה בית משפט קמא בתקנה 460(ב) לתקנות. נטען על-ידה, כי שלושת התנאים המפורטים בתקנה 460(ב), שקיומם מאפשר עשיית שימוש בהוראת התקנה, הם תנאים מצטברים, ואילו במקרה דנן התנאי השלישי ("אין לגלות [בהחלטה שעליה מערערים] טעות שבחוק") לא התקיים. זאת מסיקה המבקשת מכך שלהבדיל משני התנאים הראשונים, שעל קיומם עמד בית משפט קמא במפורש, לא ציין בפסק דינו דבר בנוגע להתקיימותו של תנאי השלישי. לטענתה, היה על בית המשפט לקבוע, באופן פוזיטיבי, כי גם התנאי השלישי מתקיים, שאחרת לא ניתן היה לבסס את דחיית הערעור על התקנה האמורה. בתוך כך, היה עליו להתייחס לטיעוני המבקשת הנוגעים לעניין זה, ולהבהיר מדוע לטעמו לא נפלה בפסק דינו של בית משפט השלום "טעות שבחוק". מעבר לכך, מאחר ומדובר ביחסי בנק-לקוח ובחובות המוטלות על הבנק במתן אשראי, שהן סוגיות בעלות השלכות רוחב, מוטב היה כי ערכאת הערעור לא תלך בנתיב שמאפשרת תקנה 460(ב), גם בהתקיים שלושת התנאים. עוד בעניין זה טוענת המבקשת, כי למעשה פנייתה לבית משפט זה היא בגדר ערעור ראשון, מאחר ונושא זה התעורר רק בבית המשפט המחוזי. ממילא, שאלת פרשנותה והפעלתה של תקנה 460(ב) היא סוגיה המצדיקה מתן רשות ערעור. מדובר בשאלה בעלת חשיבות חוקתית, טרם נפסקה בה הלכה למרות חשיבותה, והיא חורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת.

 

7.        מעבר לכך, לגופו של עניין, לטענת המבקשת בקשת רשות הערעור מעלה סוגיות משפטיות חשובות ובעלות השלכות רוחב נוספות: היקף האחריות והחובה של הבנק כלפי הלקוח בכל הנוגע להתאמת אשראי לצרכי הלקוח; ניגוד העניינים שנוצר בין הבנק ללקוח במצב זה, במיוחד שעה שהלקוח הפך לשבוי בידי הבנק ואינו יכול לעבור לבנק אחר; והמתח בין חובת האמון של הבנק לבין היעדר החובה לשמש כאפוטרופוס ללקוח.

 

           לגישת המבקשת, קביעת בית משפט השלום, לפיה רק אם הופר הסכם הרי שניתן לבוא בטרוניה לבנק, היא קביעה קיצונית שאינה עולה בקנה אחד עם החקיקה והפסיקה בנושא. קיימות גם חובות אמון ונאמנות; איסור התניית שירות בשירות והטעייה של הלקוח (בהתבסס על חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א 1981 (להלן: חוק הבנקאות (שירות ללקוח))); חובות גילוי ואיסור הטעיה; ואיסור פגיעה בלקוח בנסיבות מיוחדות. נוכח קיומן של אותן חובות החלות על הבנק, יש להבין כי לא ניתן להתייחס אל הבנק כאל מוכר בחנות בגדים שכל עניינו הוא לנסות ולהשיא את רווחיו באופן "לגיטימי". בית המשפט אף שגה בקובעו כי החובות המוגברות החלות על הבנק נוגעות רק לעניינים בהם יש פער מידע בין הבנק ללקוח, וכי אין המדובר במקרה שכזה. ראשית, סבורה המבקשת כי מדובר במקרה בו קיימים פערי מידע משמעותיים; ושנית, לטעמה אין זה סביר כי הבנקים לא יחויבו בחובות אמון מוגברות דווקא בסוגיה כה משמעותית עבור רבים – מתן אשראי והלוואות.

 

8.        המבקשת טוענת כי המשיב פעל כלפיה בחוסר הגינות, תוך הפרת חובת האמון כלפיה, ובניגוד לחוק, כשעל מנת להיטיב עם עצמו אכף על המבקשת מבנה אשראי עושק ונצלני. המבקשת מבקשת מבית המשפט לקבוע כי ההתנהלות בינה לבין המשיב אכן התאפיינה בעושק, וליתן הנחיות חישוביות לביצוע חשבון בין הצדדים באופן שירפא את תוצאותיהן של העוולות ארוכות השנים שבוצעו כלפיה. המבקשת הציעה באמצעות חוות דעת המומחה שהציגה, אפשרות אחת להתחשבנות שכזו, המעריכה את חיובי היתר בסכום של 423,035 ש"ח, בהתבסס על מודל תיאורטי הבוחן את חיובי המבקשת בהשוואה לריביות בהן היתה מחויבת לו פעל המשיב כדין.

 

           לטענת המבקשת, היא סמכה באופן מלא על המשיב, על מקצועיותו ועל הגינותו, ואילו המשיב ניצל את חוסר ניסיונה בענייני מימון ואת תמימותה על מנת להתעשר על חשבונה. כך, גבה ממנה הבנק במשך כל התקופה, שלא כדין, מאות אלפי שקלים בחיובי ריבית ועמלות גבוהים במיוחד (מסקנה הנתמכת בחוות דעתו של המומחה מטעם המבקשת, רואה החשבון סלומון). המשיב מנסה להטיל את האחריות להפסדיה של המבקשת בהתנהלותה הכושלת לכאורה, אולם האחריות היא עליו, שהתעשר על חשבונה.

 

           המבקשת סבורה כי בין השנים 1994 ל-1999 העמיד הבנק אשראי חריג ובלתי מותאם לצרכיה. ראשית, המשיב טען כי העניק למבקשת אשראי לטווח קצר כי זו היתה בקשתה, אולם למעשה היתה זו האפשרות היחידה שהעמיד בפניה. בין היתר, נבע הדבר מכך שהמשיב קבע את גובה מסגרת האשראי בחשבונה של המבקשת בלי להתחשב בגובה האשראי שניתן לה בפועל. שנית, המשיב טען כי העמיד אשראי לטווח קצר משום שלא ניתן היה לצפות את סכומי התקבולים ממשרד האדריכלות של המבקשת, אולם דווקא בשל כך היה עליו להעניק לה אשראי לטווח ארוך שיתמודד עם חוסר הודאות, במקום לטמון לה מלכודות בדמות מועדי פרעון תדירים, שבעקבותיהם באו חיובי פיגורים וחריגות. אי התאמת האשראי לצרכי המבקשת באה לידי ביטוי גם בעובדה שהבנק העמיד אשראי בחשבון העו"ש בסכומים גבוהים פי כמה מהמסגרת המאושרת, ואז חייב את המבקשת בריביות נשך, חריגה ופיגורים. דפוס התנהלות דומה נקט המשיב גם בנוגע להלוואות. המבקשת קיבלה שורה ארוכה של הלוואות קצרות טווח בעלות גבוהה, אשר הלכו ותפחו. וזאת, בזמן שהבטוחות שהציבה אפשרו להעניק לה הלוואה ארוכת טווח שתמנע כניסה מתמדת לחריגות, ותחסוך את אותן ריביות ועמלות שגבה לכיסו הבנק.

 

           גם קביעת בית משפט השלום, כי לא ניתן היה להעניק לה "ליווי פיננסי" מאחר ולא יכלה לשעבד את המקרקעין עליהם נבנה הפרויקט לטובת המשיב, אינה מדויקת לטענת המבקשת. אכן, כך היה המצב בתחילה, בשנים 1994-1995, אולם בשנת 1996 הצליחה לשעבד לטובת הבנק את הקרקע, ולמרות זאת, המשיך הבנק להעמיד לה אשראי קצר מועד ויקר.

 

           לטענת המבקשת, העמדת מסגרת אשראי שתתאים לצרכי האשראי של הלקוח מתחייבת לא רק מסטנדרד ההתנהגות הבנקאי הראוי, אלא גם מהוראה 325 (ניהול בנקאי תקין – ניהול מסגרות אשראי בחשבונות עובר ושב) של המפקח על הבנקים. הבנק אינו יכול להעניק אשראי חריג באופן שיטתי, כך שתיווצר יתרת חובה העולה על מסגרת האשראי שאושרה. ועל כן, אם בנק מאפשר ללקוח להימצא בחריגה "כרונית", הוא אינו רשאי לחייבו בריבית חריגה ובעמלות טיפול על חריגות מהמסגרת. ולגישת המבקשת, גם דיני עשיית העושר מחייבים להגיע למסקנה דומה.

 

           המבקשת גם הפנתה לפסקי דין שונים מהם עולה, לטענתה, כי אם הבנק בוחר לחדש הלוואות, הוא אינו רשאי להשתהות בין מועד פרעון ההלוואה למועד חידושה ולגבות ריבית חריגה בזמן הזה; הבנק אינו רשאי לחייב בריבית פיגורים במצב בו החוב נוצר בהסכמה; הבנק מחויב לנהוג בהגינות אם הוא נותן הלוואה, על אף שאין הוא חייב לתתה מלכתחילה; הבנק צריך לקבוע את מסגרת האשראי כך שתתאים לאשראי שהוא מעניק, ואחרת, אינו יכול לחייב בריבית חריגה על "חריגות" ממסגרת האשראי. כמו כן, הפנתה המבקשת לפסיקה בה נקבע כי בנק שהציג מצג עובדתי ללקוח, לפיו ניהול חשבונות ביתרת חובה מתמדת הוא נוהל תקין, צריך לשאת באחריות לחלק מן החוב שנוצר ללקוח.

 

דיון והכרעה

 

9.        לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה. כידוע, רשות ערעור לבית משפט זה ב"גלגול שלישי" ניתנת רק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת שביניהם, או כאשר עיוות הדין שייגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); ר"ע 9658/11 ועקנין נ' גרוס (לא פורסם, 24.4.2012); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 182-177 (1999)). כפי שאסביר, חרף טענותיה השונות של המבקשת, אשר בחלקן נוגעות בסוגיות עקרוניות, למעשה לא ניצבת בפני כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מיישום הדין על נסיבותיו הפרטניות של הסכסוך שהתגלע בין הצדדים, ומכאן שלא צלח בידי המבקשת להראות כי מתקיימים בעניינה המבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

 

10.      ראשית, דין טענותיה של המבקשת בעניין השימוש שעשה בית משפט קמא בתקנה 460(ב) להידחות, מה גם שאינן מעלות שאלות עקרוניות בעלות חשיבות כללית. אין זה ברור על מה נסמכת הטענה כאילו חייב היה בית משפט קמא לציין באופן פרטני לגבי כל אחד משלושת התנאים שבתקנה 460(ב), כי מצא שהתנאי מתקיים, ולבטח לא ניתן לאמץ את מסקנת המבקשת כי משלא ציינו השופטים דבר לגבי התנאי השלישי ("אין לגלות [בהחלטה] טעות שבחוק"), מתחייבת המסקנה כי סבורים הם שישנה "טעות שבחוק" בפסק דינו של בית משפט השלום. אכן, אין זה ברור מדוע בחר בית משפט קמא להתייחס בקצרה לכך שמתקיימים שני התנאים הראשונים, ולא להתייחס לשלישי, אולם אינני סבור כי נכון לייחס לעניין זה משמעות כלשהי. יפים לעניין זה דבריו של הנשיא מ' שמגר: "אין ללמוד מן היישום של תקנה 460(ב) במקרה קונקרטי, כאילו לא נתן בית המשפט את הדעת לטענותיהם של בעלי הדין" (רע"א 478/88 בקר נ' שטרן, פ"ד מב(3) 679, 680 (1988)). בניגוד לנטען על ידי המבקשת, כפי שקבע הנשיא שמגר בהמשך דבריו באותו מקרה, השימוש בתקנה זו ישים כל אימת שבית המשפט סבור כי מתקיימים תנאיו, ולא רק בנסיבות יוצאות דופן (שם, בעמ' 681). משבחר בית משפט קמא לעשות שימוש בתקנה 460(ב) לתקנות, מובנת מאליה המסקנה, כי לטעמו התקיימו כל התנאים המנויים בתקנה, ואין הכרח לפרט כי מתקיים כל אחד ואחד מהם.

 

           אוסיף, כי במקרה דנן גם אין כל פגם בעצם העמדת ההנמקה בערעור על אדני הוראת תקנה 460(ב) לתקנות. פסק דינו של בית משפט השלום בהיר, מנומק כראוי, דבר דבור על אופניו, ולא הותיר סוגיה שלא זכתה להתייחסות. משהגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי נימוקי בית משפט השלום מקובלים עליו ואין בטענות שהועלו בגדר הערעור כדי להוליך לתוצאה שונה, היה רשאי להסתפק בדחיית הערעור מבלי להוסיף הנמקות לאלו שנכללו בפסק דינו של בית משפט השלום, ועל פי תקנה 460(ג) לתקנות רואים פסק דין זה כחלק מפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כפי שכבר נפסק, השימוש בתקנה הנדונה הוא, במצב העומס על בתי המשפט בבחינת "הכרח לא יגונה" (רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט(5) 17 (2005)).

 

11.      שנית, המבקשת טענה, לגופו של עניין, טענות שונות לגבי ההתנהלות המשיב לכל אורך הדרך, המתאפיינת לגישתה בעושק, ניצול והפרת חובות שונות המוטלות עליו כתאגיד בנקאי. במוקד טענותיה של המבקשת, ניצבת הטענה כי המשיב הפר את חובת האמון שלו כלפיה, בכך שהעמיד עבורה אשראי והלוואות שלא התאימו לצרכיה העסקיים, על מנת לנצל את מצוקתה ואת חוסר בקיאותה, בכדי לגרוף רווחים על חשבונה. רווחים אלו נצברו למשיב בשל חיוב בריביות מופרזות, ומאוחר יותר גם ריביות חריגה וקנסות שונים, שלטענת המבקשת לא יכולה היתה להימנע מהן בשל מאפייני האשראי וההלוואות שהבנק העמיד עבורה. כפי שאבהיר, על אף חשיבותה הרבה והעקרונית של סוגיית היקף חובת האמון של הבנק כלפי לקוחותיו בעת מתן אשראי, זו אינה מתעוררת במקרה שלפנינו נוכח קביעותיו של בית משפט השלום באשר להיעדר ביסוס עובדתי לטענות המבקשת.

 

12.      כפי שציין בית משפט השלום, כל תאגיד בנקאי חב חובת אמון כללית כלפי לקוחותיו (וכלפי גורמים נוספים, שאינם מענייננו). חובה זו, החלה באופן רחב על הפעולות והשירותים שמספק הבנק ללקוחו, היא יציר הפסיקה (רות פלאטו-שנער ואביבה גבע "חובת האמון הבנקאית - המודל הישראלי" משפט ועסקים יא, 393,  404-401 (2009)). פירושה של חובה זו הוא, כי "על הבנק למלא את תפקידו אך למטרה אשר לשמה נמסר לו הכוח, ללא שיקולים זרים ותוך שמירה על האינטרס של הלקוח ... עליו לראות את האינטרס של הלקוח כאינטרס המכריע ולהעדיפו על כל אינטרס אחר, אף על פני האינטרס האישי שלו עצמו" (רות פלאטו-שנער דיני בנקאות - חובת האמון הבנקאית 71 (התש"ע-2010) (להלן: פלאטו-שנער, חובת האמון הבנקאית)). הנשיא א' ברק, אף תיאר את חובת האמון, כיחס של "אדם לאדם - מלאך" (ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה פ"ד נז(4) 289, 333 (2003)).

 

13.      אלא שלחובה זו קיימים גבולות וסייגים. הבנק פועל למטרות רווח, ועל כן מובן כי לא יוכל להציב את אינטרס הלקוח קודם לאינטרס שלו בכל מצב ובכל מחיר. ישנם תחומים בהם לא ניתן להחיל על הבנקים את חובת האמון במלוא היקפה, כיוון שזו עלולה להביא לשיתוק פעילותם, בהיעדר יכולת לגבות רווח מן הלקוח. כך הדבר, למשל, לעניין שיעורי עמלות או ריביות. אם אלו תהיינה נמוכות מדי, הבנק יימנע מלהציע את שירותיו. שיעורי העמלות והריביות אמורים להיות מוסדרים על ידי שוק בנקים תחרותי, היצע וביקוש, ובמקום בו זה נכשל, על ידי פיקוח ורגולציה – ולא על ידי הטלת חובת אמון מוגזמת, שתשתק את פעילות הבנקים. על כן, האינטרס של הלקוח לשלם פחות, אינו גובר על אינטרס הבנק להשיא רווח. הבנק יכול לנהל משא ומתן עם הלקוח, על מנת להבטיח את רווחיו במתן השירות (להרחבה בעניין זה ראו פלאטו-שנער, חובת האמון הבנקאית, 103-101).

 

           מעבר לכך, חובת האמון שחב הבנק ללקוחו אינה משחררת את הלקוח מן החובה לדאוג לענייניו, בהתאם לניסיונו וכישוריו. כך הדבר גם בפעילות הבנק כמלווה, אז אינו מחויב בדרך קבע לבחון את שיקוליו של הלווה ולכוון את דרכו (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 598-597 (1994)); ובפעילות הבנק כנותן אשראי, אז אינו חייב לשנות ביוזמתו את פרמיית הסיכון שהוא גובה בהתאם לשינויים ברמת הביטחונות, ואינו חייב להגדיל מיוזמתו את מסגרת האשראי של הלקוח כשזה נקלע לקשיים. זאת, במיוחד כשמדובר במתן שירותי בנקאות ללקוחות עסקיים ולא ללקוחות פרטיים ("צרכנים") (פלאטו-שנער, חובת האמון הבנקאית, 111-105).

 

           פלאטו-שנער עומדת על כך שגבולותיה של חובת האמון מעורפלים בחלק מן החזיתות שבין הבנק ללקוח, ולטעמי הדבר נכון במיוחד בהקשר של מתן אשראי והלוואות. מקור אי הבהירות הוא בכך שבהקשרים אלה קיים קושי להבחין בין הרובד של מתן השירות, עליו נוהגים להחיל חובת נאמנות רחבה, לבין קביעת התשלום על השירות, לגביה תחולתה של חובת הנאמנות מצומצמת. בנושא מתן אשראי והלוואות, הניהול המתמשך, קרי קביעת מועדי הפירעון, שיעור הריבית והיקפי המימון, הם בסופו של יום גם אלו אשר יכתיבו את מחירו של השירות.

 

14.      מן הפסיקה עולה המסקנה, כי לבנק אין חובה להעניק אשראי או לחדשו, כל עוד אינו מפר הסכמים שנערכו בינו לבין הלקוח (ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577, 592-591 (1999); והיעדר החובה להעניק אשראי מעוגנת גם בסעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח)). קיים לבנק שיקול דעת עסקי לגיטימי, המתבסס על נסיבות העניין (פרמטרים שונים, בהם מצבו הכלכלי של הלקוח, מטרות המימון וסיכויי ההשבה), באם להעניק אשראי אם לאו ובאיזה היקף (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 685-683 (1983); ת"א (מחוזי-חי') 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 26.3.2007) (להלן: עניין אחים טופז)). עם זאת, הבנק אינו יכול להתנהל ככל העולה על רוחו, והוא כפוף לסטנדרד התנהגות מקובל במגזר הבנקאי, או, כפי שכינה זאת השופט י' עמית, "מבחן הסבירות הבנקאי" (עניין אחים טופז, פסקה 28).

 

15.      המבקשת הפנתה לפסיקה של הערכאות הנמוכות העשויה לבטא תזוזה מסוימת מן הקו המתואר לעיל, לפיו היקף חובת האמון של הבנקים בתחום מתן אשראי והלוואות ללקוחותיהם הוא מצומצם למדי. ניתן לראות בתזוזה זו כהרחבתה של חובת האמון, או לחלופין כשינוי מסוים במה שנתפס כסטנדרד ההתנהגות המקובל בתחום זה. כך, עולה למשל מפסק הדין החלקי שניתן בת"א (שלום-י-ם) 8974/05 שוורץ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 21.11.2011), בו נקבע כי הבנק צריך היה להציע ללקוחותיו התובעים הלוואה במאפיינים שיביאו בחשבון את צרכיהם; ובמקרה הנדון, נוכח הביטחונות הגבוהים שעמדו לרשות התובעים, צריך היה להציע הלוואה ארוכת טווח במחיר נמוך, אשר תאפשר לתובעים להתמודד עם קשיי הנזילות בפניהם עמדו. כך גם עולה מת"א (שלום-ת"א) 64239/00 הבנק הבינלאומי סניף קרית משה נ' פלטין קוסמטיקה בע"מ (לא פורסם, 27.3.2006), בו נקבע כי הבנק נהג שלא כשורה כשאפשר קיומם של פערים משמעותיים בין מסגרות האשראי המצומצמות שהציב ללקוח, לבין האשראי המוגדל שניתן לו בפועל, וכי יש להפחית חובות של הלקוח לבנק שמקורם בצבירת ריבית חריגה כתוצאה מפערים אלו. בצד פסיקה זו, יש להביא בחשבון גם את הנחיותיו של המפקח על הבנקים בנושאים אלו, שפורסמו בשנים האחרונות (זמן רב לאחר האירועים המתוארים בהליך שלפנינו): "הוראת ניהול בנקאי תקין 325 – ניהול מסגרות אשראי בחשבונות עובר ושב", בה נקבע כי מסגרת האשראי צריכה להיקבע בהתבסס על ניתוח מתועד של צרכי האשראי של הלקוח, באישורו ובהסכמתו (סעיף 3), וכי חריגות ממנה תתאפשרנה רק בנסיבות ייחודיות המפורטות בהוראה (סעיף 4); ו"הוראת ניהול בנקאי תקין 451 – נהלים למתן הלוואות דיור", ממנה עולה כי הבנק נדרש לספק ללקוחות ולמתעניינים בקבלת הלוואה דפי הסבר בהם יפורט על ההלוואות השונות המוצעות על ידו, ועל מאפיינים שונים של החיובים הכרוכים עימן (סעיף 4). לטעמי אין להקל ראש במגמה זו, העשויה לבטא את ההבנה לגבי קיומם של פערי כוחות ומידע בין הבנק ללקוח בתחום סבוך זה של מתן אשראי והלוואות, והצורך להתמודד עמם, בין אם בהרחבת גבולותיה של חובת האמון, ובין אם ברגולציה.

 

16.      עם זאת, במקרה שלפני, אין מקום לקבוע מסמרות בסוגיה עקרונית זו של היקף חובת האמון הבנקאית במתן אשראי, מאחר ולפי קביעותיו של בית משפט השלום כלל לא הוכח, במישור העובדתי, שהמשיב נהג באופן חריג, וסטה מן הדרך הבנקאית המקובלת, גם למקרה שחובת האמון כלפי המבקשת תיקבע כחובה רחבה החלה אף על פעולות מתן האשראים למבקשת. ראשית, בית משפט השלום קבע כי כלל לא היה למבקשת מחסור באשראי. שנית, בית משפט השלום קבע כי לא הוכחה טענת המבקשת כי לא קיבלה מימון מספיק ביחס להיקף הביטחונות שהעמידה לרשות המשיב, וכי יכולה היתה לקבל אשראי בתנאים טובים יותר, מן המשיב או מבנק אחר, עבור אותם בטחונות; וקבע כי לא הוכח שההחלטה להעניק למבקשת מימון לטווח קצר היתה בלתי סבירה בנסיבות העניין. שתי הערכאות הקודמות גם עמדו על כך שחוות הדעת שהציגה המבקשת אינה מעניקה את הביסוס הנדרש לטענותיה לפיהן הבנק נהג בשונה מן הדרך המקובלת. חוות דעת זו מבוססת על ניתוח תיאורטי לפיו היתה זוכה לריביות נמוכות בהלוואות ארוכות טווח שכלל אין זה ברור כי בנק אחר היה מעמיד לרשותה בהתחשב במכלול התנאים באותה עת – ובכך מודה המבקשת בעצמה בבקשת רשות הערעור.

 

           עוד נקבע בבית משפט השלום, כי למבקשת כלל לא היתה תכנית עסקית המפרטת את צרכי הפרויקט. במקום בו ללקוח עצמו אין תכנית עסקית של ממש, נדרש ביסוס ראייתי לכך שהבנק הבין מהם צרכיו העסקיים של הלקוח, או לחלופין יכול או צריך היה להבין מהם. שהרי במצב דברים שכזה ספק רב אם צרכיו העסקיים של הלקוח נגלים לעיני הבנק, ואז נותרת השאלה כיצד יכול היה הבנק להתאים את האשראי לצרכיו העסקיים של הלקוח.

 

           הקביעות הנ"ל, ונוספות (כמפורט בפסק הדין), הן בגדר ממצאי עובדה שנקבעו על יסוד הראיות שהובאו. גם אם נפלה טעות במסקנות שהסיק בית משפט השלום מהראיות שבפניו ובממצאים שקבע על יסודן (ואני רחוק מלרמוז שכך הוא), הרי שאין הדבר מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי לאחר ששתי ערכאות בחנו את הפרשה. במידה רבה טענותיה של המבקשת בתובענתה, מעבר לכך שלא הוכחו, הן בבחינת חוכמה שלאחר מעשה, ולא עלה בידה להראות כי בזמן אמת, המשיב היה צריך ויכול לנהוג אחרת, בהתחשב בנתונים שנפרשו לפניו על-ידי המבקשת עצמה. כפי שציין בית משפט השלום בפסקה 36 לפסק דינו, הלכה למעשה, טענת המבקשת כלפי המשיב היא שלא ניתן לה על-ידו יעוץ כלכלי מיטבי באשר למימון העסקה אליה נכנסה, באופן שהיה מוזיל את עלויות המימון. משנקבע כממצא עובדתי שלמבקשת לא היתה תוכנית עסקית ברורה ושלא הוכח על-ידה שניתן היה לקבל אשראי בתנאים טובים יותר על יסוד הנתונים שהיו קיימים בזמן אמת, נשמטת הקרקע מתחת לתביעה, גם בהנחה שיש מקום להרחיב את חובות האמון שבנק חב כלפי לקוח המקבל ממנו אשראי וגם בהנחה (שאינה פשוטה כלל ועיקר) שחובה עליו לתת לו, בכל מקרה בו מתבקש אשראי, "יעוץ כלכלי מיטבי".

 

17.      לסיכום, מן הקביעות העובדתיות של בית משפט השלום עולה כי המבקשת כשלה, מבחינה ראייתית, בניסיונה להוכיח התנהלות חריגה או בלתי-סבירה מצדו של הבנק (וזאת אף מבלי להידרש לשאלת היקפה המדויק של חובת האמון הבנקאית). לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה, בית משפט זה, בשבתו ב"גלגול שלישי", אינו נדרש לשאלות עובדתיות אלו, ונסמך על קביעות הערכאה הדיונית וערכאת הערעור בנושאים אלו. ולפיכך הגעתי למסקנה, גם ללא בקשת תגובה מהמשיב, כי אין מקום לקבל את בקשת רשות הערעור. הבקשה נדחית בלא צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, ‏י"ב באלול התשע"ב (‏30.8.2012).

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12048270_L01.doc   סח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il