|
בבית המשפט העליון |
|
רע"א 4252/12 |
|
לפני: |
כבוד השופט י' דנציגר |
|
המבקש: |
אסף נמרוד |
|
|
נ ג ד |
|
המשיבים: |
1. עדה חריטן |
|
|
2. שרון חריטן |
|
|
3. אריה חריטן |
|
|
4. חניאל מושב עובדים להתיישבות שיתופית |
|
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 2.5.2012 בה"פ 50277-01-12 שניתן על ידי כבוד השופטת י' שבח |
בשם המבקש: בעצמו
|
החלטה |
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח) בה"פ 50277-01-12 מיום 2.5.2012, בו נדחתה בקשתו של המבקשים לבטל את החלטת המשקם, עו"ד אריה הרמלין (להלן: המשקם) מיום 14.12.2011 (להלן: החלטת המשקם).
תמצית הרקע העובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי
1. המבקש שימש בעבר ככונס לנכסיו של בעלה המנוח של המשיבה 1 (להלן: המנוח) בגין חובותיו למשיב 4 (להלן: המושב) ובמסגרת זאת טיפל במכירת ביתו של המנוח. בהמשך לכך הגישו המשיבים 3-1, יורשי המנוח (להלן: היורשים), תביעה כנגד המבקש בה עתרו לקבלת יתרת התמורה ממכירת ביתו של המנוח, לאחר ניכוי חובותיו, ההוצאות השונות והמיסים. התביעה הועברה לבוררות, וביום 31.1.2005 נתן הבורר, השופט בדימוס יעקב שמעוני, את פסק הבוררות (להלן: פסק הבוררות) בו הורה למבקש לשלם ליורשים סך של 63,088 ש"ח. בתוך כך התברר כי חובו של המנוח למושב לא סולק במלואו וכי בשנת 1995 התקיים לפני משקם לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק ההסדרים) דיון בטענות המושב, שיוצג על ידי המבקש, בנוגע לחובו של המנוח. היורשים לא קיבלו הודעה על הדיון, לא השיגו השגה ולא התייצבו לדיון, ומשכך ניתן ביום 18.1.1995 פסק דין המחייב אותם לשלם למושב סך של 800,000 ש"ח (להלן: הפסק הראשון). כאשר גילו היורשים על הפסק הראשון, עתרו לביטולו, וביום 14.12.2011 ניתנה החלטת המשקם בה קבע כי היורשים אכן לא זומנו לדיון שקדם למתן הפסק הראשון, ולפיכך הורה על ביטולו. המשקם קבע עוד כי התמורה ממכירת ביתו של המנוח עלתה על סכום החוב למושב ולכן על הפסק הראשון להתבטל גם לגופו של עניין. בעקבות כך הגיש המבקש (שחובו של היורשים למושב הומחה אליו) לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לביטולה של החלטת המשקם.
2. בית המשפט המחוזי ציין כי סעיף 13 לחוק ההסדרים קובע כי על דיון לפני המשקם יחולו הוראות פרק ד' לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) והתוספת לו, בשינויים המחויבים, וכי למשקם תהיינה הסמכויות הנתונות לבורר לפי החוק האמור. לפיכך קבע בית המשפט כי המשקם היה רשאי להורות על ביטולו של הפסק הראשון שניתן בהיעדר הגנה ובהיעדר התייצבות, וזאת מכוח סעיף 15 לחוק הבוררות. בית המשפט קבע עוד כי סמכות זו מוקנית לא רק על פי חוק הבוררות, אלא זוהי גם סמכות טבועה. בית המשפט קבע בהקשר זה כי הוראת סעיף 28 לחוק ההסדרים, לפיה בית המשפט המחוזי הוא שרשאי לבטל את פסק המשקם, מתייחסת לביטול מטעמים לגופו של עניין, בעוד הסמכות לבטל פסק משקם מחמת היעדר הגנה והיעדר התייצבות מוקנית גם למשקם עצמו.
3. בית המשפט הוסיף וקבע כי המשקם לא חרג מסמכותו כאשר דן במסגרת הבקשה לביטול הפסק הראשון גם בטענות הנוגעות לחובו של המנוח לגופן, וציין בהקשר זה כי כיוון שבקשת הביטול שהגישו היורשים התייחסה גם לטענות אלה, וממילא היה צורך להכריע לגופן של טענות לאחר שהפסק הראשון בוטל בשל כך שהיורשים לא זומנו כדין. בית המשפט קבע גם כי טענותיו הנוספות של המבקש הן בעלות אופי ערעורי מובהק המבקשות למעשה לתקוף את פסק הבוררות, שהפך חלוט לאחר שבקשה לביטולו נדחתה בידי בית המשפט המחוזי, ובקשת רשות ערעור בעניין נדחתה בידי בית משפט זה. כן ציין בית המשפט כי לא מצא ממש בטענותיו של המבקש גם לגופו של עניין. נוכח כל זאת דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לבטל את החלטת המשקם.
כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.
תמצית נימוקי הבקשה
4. בבקשה דנן טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי המשקם היה רשאי לבטל את הפסק הראשון, וכי אפילו אם מוקנית למשקם סמכות לבטל פסק משקם שניתן בהיעדר הגנה, הרי שלפי חוק הבוררות ביטול זה אפשרי רק כאשר בקשת ביטול מוגשת תוך שלושים יום מהיום בו נמסר הפסק לצד המבקש את הביטול. המבקש טוען בהקשר זה כי לפני בית המשפט המחוזי הוצגה הוכחה חד משמעית כי המשקם מסר את הפסק הראשון ליורשים עשרה חודשים לפני שהגישו את בקשת הביטול ובית המשפט המחוזי התעלם מכך. המבקש טוען עוד כי שגה בית המשפט כאשר קיבל את טענת היורשים לפיה כלל לא ידעו על קיומה של יתרת חוב למושב; כאשר לא דן בשאלה האם המשקם בחן את קיומו של חוב חדש של המנוח למושב; וכאשר התעלם מכך שהיורשים קיבלו שלוש פעמים את יתרת התמורה ממכירת ביתו של המנוח: באמצעות כך שקיבלו לבעלותם את בית המגורים שנבנה ביתרת התמורה, באמצעות כך שקיבלו זיכוי של כל סכום היתרה כנגד חובו של המנוח, ובאמצעות כך שקיבלו את הסכום מהמבקש לפי פסק הבוררות.
5. המבקש טוען כי הפגמים החמורים שהתגלו בפעולת המשקם בעניינו, ובכללם החלטתו לבטל את הפסק הראשון אף שבקשת הביטול הוגשה 12 שנים לאחר שניתן, מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בכדי להבטיח את תקינות הליך הבוררות. כן טוען המבקש כי שאלת סמכותו של המשקם לבטל פסק משקם שניתן בהיעדר הגנה היא שאלה כללית החורגת מעניינו ומצדיקה מתן רשות ערעור. המבקש טוען עוד כי בהחלטת המשקם נפלה טעות חמורה, ממנה התעלם בית המשפט המחוזי על אף שלפי חוק ההסדרים ניתן לבטל פסק משקם בשל "טעות גלויה על פני הפסק" (עילה שאינה מצוינת בחוק הבוררות). נוכח כל זאת עותר המבקש לכך שבית משפט זה יחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת שידון לגופן בטענותיו, או לחלופין לכך שבית משפט זה יבטל את החלטת המשקם.
דיון והכרעה
6. לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובתם של המשיבים.
7. כידוע, רשות ערעור על החלטות של בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת אלא במקרים חריגים בלבד המעוררים שאלה עקרונית משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין (ראו למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 605, 616-615 (2004); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל (טרם פורסם, 11.2.2008), בפסקה 20 להחלטתי; רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי (טרם פורסם, 25.2.2008), בפסקאות 26-25 להחלטתי; רע"א 4323/11 ליאון נ' סחיש (טרם פורסם, 19.9.2011) בפסקה י"ח להחלטתו של השופט א' רובינשטיין). מבחנים אלו אינם מתקיימים בנסיבות העניין היות שהבקשה אינה מגלה שאלה משפטית או ציבורית, והיא ממוקדת בסכסוך הפרטני שהתגלע בין הצדדים. כמו כן איני סבור כי למבקש נגרם עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. במה דברים אמורים?
8. טענתו המרכזית של המבקש היא כי ביטולו של הפסק הראשון בידי המשקם נעשה שלא כדין ובחוסר סמכות. כאמור, סעיף 13 לחוק ההסדרים קובע כי הוראות פרק ד' לחוק הבוררות יחולו, בשינויים המתחייבים, על דיון לפני משקם, וכי למשקם תהיינה הסמכויות הנתונות לבורר לפי החוק האמור. סעיף 15 לחוק הבוררות קובע כי:
"15 (א) בעל דין שהוזמן כדין לישיבה פלונית ולא התייצב, רשאי הבורר באותה ישיבה לדון בסכסוך בהעדרו; בעל-דין שנדרש לטעון טענותיו במועד שנקבע לכך ולא עשה כן, רשאי הבורר לפסוק בסכסוך בהעדרו.
(ב) פסק בוררות שניתן אחרי דיון שהתנהל בהעדר בעל-דין או בהעדר טענותיו, רשאי הבורר, על פי פניית בעל-דין שהובאה לפניו תוך שלושים יום מהיום שנמסר לו העתק הפסק, לבטלו ולחדש את הדיון, אם שוכנע שבעל-הדין נעדר או לא טען טענותיו מסיבה מוצדקת."
לפיכך, סבורני כי למשקם נתונה סמכות לבטל, במקרים המתאימים, פסק משקם שניתן בהיעדר התייצבות של בעל דין או פסק משקם שניתן בהיעדר הגנה. סעיף 28 לחוק ההסדרים, קובע כי:
"28. (א) בית המשפט המחוזי רשאי, על פי בקשת חייב, נושה או ערב שעליהם חל פסק המשקם, לבטלו, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו למשקם, בשל אחד מאלה:
(1) המשקם חרג מסמכותו;
(2) עילה מהעילות המנויות בסעיף 24(4), (5), (9) ו-(10) לחוק הבוררות
(3) טעות גלויה על פני הפסק.
(ב) הפניה לבית המשפט תהיה על פי המועדים הקבועים בחוק הבוררות."
לדידי, צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי סעיף 28 לחוק ההסדרים מתייחס לביטול פסק משקם בידי בית המשפט עקב פגמים שנפלו בפסק המשקם לגופו, ואין בסעיף זה כדי לשלול את סמכות הביטול מטעמים שהם טכניים במהותם, המוקנית למשקם מכוח סעיף 15 לחוק הבוררות. מסקנה זו נלמדת מלשונו של סעיף 28 לחוק ההסדרים, שאין בו כל התייחסות לביטול מהטעמים המנויים בסעיף 15 לחוק הבוררות; מהגיונם של דברים, שהרי שלילת סמכות הביטול האמורה מהמשקם - סמכות הנתונה לבוררים - תעמיס על בתי המשפט שלא לצורך וללא תכלית של ממש; ומכך שסעיף 28 לחוק ההסדרים נוקב במפורש ב"טעות גלויה על פני הפסק" כעילת ביטול, עילה שאינה מצוינת בחוק הבוררות, ובכך מרחיב במתכוון את יכולתו של בית המשפט לבקר פסקי משקם, בהשוואה לביקורת של בתי המשפט על פסקי בוררות [ראו: רע"א 6726/96 אבו נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד נה (5) 166, 186-185 (2001)]. אם כן, כאשר רצה המחוקק לשנות את סדרי הדין ועילות הביטול המתייחסות לפסקי משקם, בהשוואה לאלו הנוהגים בהתייחס לפסקי בוררות, הוא עשה זאת במפורש. בענייננו לא נעשה הדבר, ולמשקם, כמו לבורר, מוקנית סמכות הביטול לפי סעיף 15 לחוק הבוררות.
9. בענייננו קבע המשקם כממצא עובדתי כי היורשים לא זומנו כדין לדיון שקדם למתן הפסק הראשון, וכי נודע להם על הפסק הראשון רק בסמוך ליום 27.3.2006, ובעקבות כך הוגשה הבקשה לביטול הפסק הראשון. המשקם דחה בהקשר זה את טענתו של המבקש לפיה היורשים ידעו על הפסק הראשון כעשרה חודשים בטרם הוגשה הבקשה לביטולו, וקבע כי לא הובאה כל ראייה התומכת בטענה זו. לפיכך, סבורני כי צדק בית המשפט כאשר קבע כי המשקם רשאי היה לבטל את הפסק הראשון, וביטול הפסק הראשון לא נעשה בחוסר סמכות והוא לא גרם למבקש לעיוות דין.
10. סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"א בתמוז תשע"ב (11.7.2012).
|
|
|
ש ו פ ט |
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12042520_W03.doc חכ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il