עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4029/08

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופט  י' דנציגר:

 

           לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן הנשיא ב' אזולאי והשופטים נ' זלוצ'ובר ו-צ' צפת) בתפ"ח 1067/06 מיום 18.6.2007, בו הורשע המערער בשני אישומים, העוסקים בעבירות מין שבוצעו נגד שתי נשים בשתי הזדמנויות שונות, ובעבירת נהיגה בשכרות.

 

           במסגרת האישום הראשון, הורשע המערער בעבירות של מעשה סדום לפי סעיפים 347(ב) בצירוף 345(ב)(3) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ניסיון למעשה סדום לפי סעיפים 347(ב) בצירוף 345(ב)(3), 345(א)(1) ו-25 לחוק העונשין ומעשה מגונה לפי סעיפים 348(ב) בצירוף 345(ב)(3) ו-345(א)(1) לחוק העונשין. במסגרת האישום השני הורשע המערער בעבירות של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין ונהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, וזוכה מעבירה של ניסיון אינוס לפי סעיפים 345(א)(1) בצירוף 25 לחוק העונשין.

 

עובדות כתב האישום

1.             לפי עובדות האישום הראשון, המערער, יליד 1987, שוטט ביום 22.4.2006 בסמוך לשעה 03:15 ברחוב המלך רחבעם באשדוד עת הבחין במתלוננת 1, ילידת 1980, שעמדה עם חברתה ברחוב. המערער ניגש לשתיים ושאל אותן אם יש להן סיגריה והן השיבו בשלילה. המערער החליט כי ברצונו לתקוף מינית את המתלוננת 1 וארב לה בכניסה לבניין מגוריה כשנפרדה מחברתה.

 

2.             המערער ניגש למתלוננת 1 מאחור חיבקה בכוח, הרימה ולקח אותה לפינת הכניסה. המתלוננת 1 צעקה ובתגובה המערער חסם את פיה בידו ומנע ממנה לצעוק ולנשום. המתלוננת 1 ניסתה להרחיק את ידו של המערער מעליה, אולם המערער החזיק את ידו ואמר למתלוננת 1 שרק אם תבטיח שלא לצעוק יוריד את ידו. המתלוננת 1 הנהנה בראשה מחשש מהמערער ואז המערער הרחיק ידו מעליה, דחף אותה לפינה בכניסה לבניין, עיקם את ידה לאחור בכוח ואיים שיפגע בכך שאמר לה שאם תתנגד הוא יהיה אלים יותר. בהמשך, הפשיט המערער את מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת 1, פתח את מכנסיו והציג בפניה את איבר מינו. המערער הצמיד את איבר מינו למתלוננת מאחור ואמר לה שיחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה. המתלוננת 1, בשל חששה מהמערער, שיקרה ואמרה לו שיש לה פטרייה וזאת על מנת לשכנעו להפסיק את מעשיו. אז סובב המערער את המתלוננת עד שפניה היו אליו ודרש להחדיר את איבר מינו פעמיים לפיה. המערער דחף את המתלוננת 1 עד שעמדה על ברכיה לחץ על כתפיה לעבר איבר מינו, התיר לה להרים את מכנסיה, אולם הפשיט אותה מחולצתה ומחזייתה. המערער מישש למתלוננת 1 את החזה ושב ודרש ממנה שלא תתנגד למעשיו. המערער דחף את המתלוננת 1 בכוח לעבר איבר מינו ודחף את איבר מינו לתוך פיה של המתלוננת 1 מספר פעמים. המתלוננת 1 התרתה במערער שיפסיק אחרת תקיא, אז סטר המערער למתלוננת, הרים אותה, עיקם את ידה לאחור בכוח, אמר לה שיחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה וניסה שוב להפשיל את מכנסיה מעליה. מיד לאחר מכן, חדל המערער ממעשיו, אמר למתלוננת שהוא מצטער וברח מן המקום. כתוצאה ממעשים אלו נגרמו למתלוננת חבלות ושפשופים בפניה ובידה השמאלית.

 

3.             לפי עובדות האישום השני, ביום 22.5.2006 בסמוך לשעה 03:00 שוטט המערער ברחוב המלך רחבעם באשדוד לאחר ששתה משקאות אלכוהוליים רבים. שוטרים שהוזמנו למקום הזהירו את המערער להתרחק מהרחוב. אז התרחק המערער מהשוטרים, הלך לעבר רכב מסוג סקודה, נכנס לרכב והחל לנהוג בו, וזאת על אף שבדמו ריכוז אלכוהול של 525 מיקרוגרם בליטר אחד של אוויר נשוף. המערער הובא לתחנת המשטרה ובסמוך לאחר מכן שוחרר.

 

4.             לאחר ששוחרר, בסמוך לשעה 05:58, שב המערער לשוטט ברחוב חסן בן גרא באשדוד, שם הבחין במתלוננת 2, ילידת 1951, שעמדה בתחנת האוטובוס והחליט לתקוף אותה מינית לשם גירוי וסיפוק מיני וכדי לאנוס אותה. המערער התקרב מאחור למתלוננת 2, דחף ידו בין רגליה ואחז במפשעתה ובידו האחרת אחז בעורפה תוך שהוא מנסה לדחוף אותה ולהפילה ארצה. המתלוננת 2 הסתובבה לעבר המערער, ואז סתר לה המערער על פניה ועל אוזנה מספר פעמים. המתלוננת 2 ניסתה להתחמק מהמערער, אולם המערער המשיך להכותה. לאחר מכן, התרחק המערער מהמתלוננת 2 וברח.

     

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי והכרעת הדין

5.             בתשובתו לכתב האישום כפר המערער בעבירות המיוחסות לו במסגרת האישום הראשון, על אף שהודה במשטרה בביצוען וניהל משפט זוטא, כאשר בהסכמת באת כוחו הוחלט כי ההכרעה במשפט הזוטא תינתן במסגרת הכרעת הדין; באשר לאישום השני, הודה המערער בעובדות ובעבירות, מלבד אלה שמייחסות לו ניסיון לאנוס וניסיון לבעול את המתלוננת 2.

 

6.             עדויות התביעה באישום הראשון. ביחס לאישום הראשון, העיד פקד מני אוחיון (להלן: אוחיון), אשר נתקל במערער בלילה בו אירע האירוע מושא האישום השני. בדוח הפעולה שכתב אודות ארועי ה-22.5.2006 העלה את חשדו כי המערער הוא זה שתקף מינית חודש קודם לכן את המתלוננת 1 (ת/12). חשדו של אוחיון עלה כיוון שמראהו של המערער תאם את התיאור שמסרה המתלוננת 1 ואת הקלסתרון שהוכן בעקבות מעשה התקיפה הראשון. כן העיד אוחיון כי חשד שהמערער היה מעורב במקרה התקיפה הראשון אף משום שהמערער ידע מעט רוסית וביקש סיגריות כל הזמן, כפי שמסרה המתלוננת 1 בהודעותיה, ומכיוון שנמצא בסמוך למקום בו אירע מקרה התקיפה הראשון מבלי שידע לתת הסבר מניח את הדעת למעשיו שם.

 

7.             רס"ר לוין קונסטנטין (להלן: לוין), שהיה בסיור שגרתי בליל האירוע הראשון, הוזעק לזירה ורשם מפי המתלוננת 1 וחברתה את פרטי האירוע ואת תיאורו של התוקף (ת/1). גם לוין העיד כי כאשר נעצר המערער באירוע השני חשד כי הוא קשור לאירוע מושא האישום הראשון מטעמים דומים לאלו שציין אוחיון בעדותו, ואף הוא עיגן חשדו זה במזכר (ת/9). בדומה העיד גם רס"ל שלומי אדמוני.

 

8.             רס"מ אילן רונן (להלן: רונן), ערך למתלוננת 1 ולחברתה, מיד לאחר האירוע הראשון, "דפדוף ממוחשב" באלבום תצלומים של עבריינים וכתב על כך דוחות (ת/20 ו-ת/21). לפי עדותו, הציג רונן למתלוננת 1 ולחברתה כ-150 תמונות (אף שהדבר לא נרשם בדוחות). בדוחות כתב רונן רק כי גילו של התוקף נע בין 20 ל-30 שנים. בעדותו הוסיף כי המתלוננת 1 וחברתה מסרו כי התוקף ממוצא מזרחי, כהה עור וגילו 25 שנים פלוס מינוס. עוד העיד כי המתלוננת 1 וחברתה לא זיהו את המערער בתמונות ושככל הנראה תמונתו גם לא הייתה בין אותן תמונות שהוצגו לשתיים.

 

9.             גיל ג'יבלי (להלן: ג'יבלי), צייר פורטרטים המסייע למשטרה בציור קלסתרונים, כתב על גבי הקלסתרון ועל גבי עותק נוסף שלו כי גילו של התוקף הוא עד גיל 30, גובה 1.75 מ' ויש לו גיבנת באף (נ/5 ו-נ/6). עוד העיד ג'יבלי על קיומה של זהות גבוהה בין הקלסתרון שצייר לפי הפרטים שמסרה המתלוננת 1 לבין המערער כפי שראה אותו בבית המשפט. כמו-כן העיד ג'יבלי כי בשיחתו עם המתלוננת 1 עת צייר את הקלסתרון התרשם העד כי היא אינה יודעת להבחין היטב בין מוצאים אתניים כפי שיודע יליד הארץ ועל כן יש להתייחס בזהירות לתיאוריה בעניין זה. העד לא זכר מה הן האופציות מבחינת מוצא שהמתלוננת מסרה, אך ציין כי נדמה לו שאמרה כי התוקף היה תימני או ערבי. כמו-כן העיד בהקשר זה רס"מ יעקב ניסים, מי שערך את דוח הרכבת הקלסתרון (ת/23) על פי התיאור שמסרה חברתה של המתלוננת. לפי עדותו, חברתה של המתלוננת תיארה את התוקף כמי שנמצא בטווח הגילאים שבין 25 ל-32 שנים, גובהו 1.70 מטר, רזה, ממוצא מזרחי וגוון עורו כהה.

 

10.          הודעות המתלוננת 1 ועדותה. בית המשפט המחוזי ציין כי המתלוננת 1 הייתה מפוחדת בעדותה. אמרותיה של המתלוננת 1 הוגשו בהסכמה. באמרתה שנגבתה כשעה וחצי לאחר האירוע (ת/42) העידה על נסיבות התקיפה, על עזיבתו הפתאומית של התוקף ועל כך שהתקשרה לחברתה, שהן ראו אותו לאחר מכן כשהוא מבקש סיגריה ממישהו ושחברתה ניסתה לרדוף אחריו. בין היתר מסרה בהודעתה כי התוקף לא השאיר נוזל כלשהו בפיה, אלא רק הכניס את איבר מינו בדחיפה פעמיים לפיה. עוד אמרה במשטרה כי התוקף דיבר עברית אך שילב מילים ברוסית "במבטא נוראי כמו ישראלי". בהודעתה מיום 23.4.2006, ביום שלאחר אירוע תקיפתה, הוסיפה ותיארה את התוקף כבעל גוון עור פנים כהה, הנראה לה ממוצא מזרחי וידיו שעירות. בעדותה בבית המשפט העידה המתלוננת 1 כי במסדר התמונות שנערך לה (ת/47) היא התלבטה בין כמה תמונות וכי אמרה שאינה יכולה לזהות ב-100% את פניו. לדבריה בשלושת המקרים שראתה אותו, קרי כאשר ביקש סיגריות ממנה ומחברתה, בתקיפה לאחר מכן ולבסוף כאשר ברח מחברתה לאחר שזיהו אותו מבקש סיגריות מאחרים, לא קלטה במדוייק את תווי פניו וכדבריה: "יש איזשהו סילואט שאני יכולה להגיד שראיתי אותו". עוד השיבה כי היא אינה זוכרת את הפנים של התוקף, אך זוכרת קצת את מבנה האף והמצח. בעדותה חזרה המתלוננת 1 על כך שידיו של המערער היו שעירות, אך לא יכלה לומר באיזו מידה. כאשר המתלוננת 1 נתבקשה לעמוד בקרבת המערער במהלך הדיונים בבית המשפט המחוזי ולומר האם זה האיש שתקף אותה, תחילה סירבה ובית המשפט המחוזי ציין כי הפחד ניכר על פניה, ואולם לבסוף כשהסכימה אמרה כי הוא הסתפר וכי היא "לא יכולה לזהות במאה אחוז שזה הוא, למרות שמבנה הגוף, הגובה, הידיים זה מה שאני הכי זוכרת, מאד דומה למה שאני זוכרת". כשנשאלה לעניין שעירות ידיו של התוקף, שכן המערער לא היה שעיר במיוחד, הסבירה שאלה היו תחושותיה וכן העידה שלמערער אין גבנון באף. כאשר הוצגה לפניה תמונה מיום מעצרו של המערער (ת/36) אמרה: "שהתמונה מאד דומה לאנס". בחקירתה החוזרת, הציגה באת כוח המערער למתלוננת את מסדר זיהוי התצלומים שנערך לה (ת/47), אז ציינה המתלוננת כי היא התלבטה ביחס לתמונה מספר 6, בה אכן מופיע המערער. בית המשפט אף ציין את העובדה כי עיון בדוח מסדר זיהוי התצלומים מאשש את התלבטותה של המתלוננת 1, שכן במקום המיועד למילוי התמונה שזוהתה על ידי המתלונן נכתב בתחילה 6, קרי מספרה של תמונת המערער, אך בהמשך נמחק באיקס. 

 

          דקות אחדות לאחר שנסתיימה הישיבה בה העידו המתלוננת 1 וחברתה הודיעה התובעת לבית המשפט המחוזי כי המתלוננת 1 מבקשת לחזור לאולם להעיד. לאחר ששמע את התנגדות בא כוח המערער לשמיעה חוזרת של המתלוננת 1 אישר לשמוע את המתלוננת. בהשלמת עדותה הוסיפה המתלוננת 1 כי לאחר שיצאה מן האולם ולקראת סוף הדיון שהייתה נוכחת בו הראו לה תמונה של המערער כשהוא היה עצור, והוא לא היה דומה כלל לעצמו כפי שהוא כיום. כך, העידה, שעכשיו, לאחר שראתה את התמונה היא בטוחה במאה אחוז שזה הוא. כמו-כן העידה כי נוכחות משפחת המערער באולם בית המשפט הסבה לה לחץ, ואולם לאחר שחשבה על הדברים, הבינה כי המערער ומשפחתו ראו אותה ואין לה מה להפסיד ומה לפחד יותר. עוד הסבירה המתלוננת 1 כי התמונה שהוצגה לה בחקירתה הראשית (ת/36) אינה דומה לתמונה שהראו לה במסדר התמונות (ת/47) כי רואים את כל הגוף ואת קו השיער. לדברי המתלוננת 1 מה שנשתנה במראהו של מערער היא התספורת.  

 

11.          עדות חברתה של המתלוננת 1. חברתה של המתלוננת 1 העידה כי המערער "דומה מאוד לבחור שביקש את הסיגריה" ולשאלה אם היא בטוחה שזה הוא השיבה "שבחיים לא אומרת על משהו שאני בטוחה".

 

12.          עדויות ביחס לאמרות ולהודאות שמסר המערער במשטרה. רס"ב יעקב כהן (להלן: כהן) גבה את כל האמרות מהמערער, מלבד את ת/24. כפי שעוד יורחב להלן, לתאו של המערער הוכנס מדובב. כהן העיד כי תדרך את המדובב שהוכנס לתאו של המערער בפרטים חיוניים, אך לדבריו חש כי המדובב מקצועי ולא היה צורך להכינו מעבר לתדרוך לאקוני. כהן העיד כי המערער לא היה מוכן לעשות מסדר זיהוי חי, על אף ניסיונות רבים שנעשו כדי לשכנעו. עוד העיד כהן על כך שלאחר שהמערער והמדובב ישבו כמה שעות בתא המעצר הוא נקרא לתחנה, שם מסר לו המערער הודאה מלאה ומפורטת המתייחסת לשני האישומים. כהן התעקש שלא הבטיח למערער דבר וכי "לא היו שום פיתוי או השאה". עוד העיד כהן כי בתחילה מיאן המערער לשחזר את מעשיו בזירות האירועים, אך בסופו של דבר הסכים, אך ציין כי אינו מבטיח לשחזר את מעשה התקיפה הראשון. בהתייחס לטענה כי המערער היה רעב, חלש ועייף, השיב כהן כי המערער נכנס למעצר עם חבילה של ממתקים, אכל בתא המעצר וגם ציין בפניו שאכל. בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי בחלק מעדותו של כהן לא נכח המערער באולם הדיונים, שכן הוא עזב את האולם בטענה שהוא נסער. לבסוף, העיד כהן כי כאשר נשאל על ידי המדובב אם הוא מבטיח למערער גמילה, השיב כי הוא אינו מבטיח דבר, וכל שאמר למערער הוא כי אם יספר את האמת בית המשפט יוכל ללכת לקראתו על שחסך מזמנו ומזמנה של המשטרה.

 

13.          המדובב העיד כי כל שנאמר לו לפני כניסתו לתא הוא שמדובר בתיק אונס ושלל את הטענה שנתן למערער פרטים על המקרה בו הודה. כן סיפר שהוא מקבל שכר על עבודתו ובונוסים על הצלחה בדיבוב. המדובב הכחיש כי הפעיל על המערער לחץ בלתי סביר או כי פיתה אותו בהבטחתו שיקבל גמילה. בעדותו ציין המדובב כי התאים עצמו לעובדה שהמערער ממוצא הודי וניצל את הבנתו כי בעדה זו קיימת בושה מיוחדת בכל הנוגע לעבירות מין. המדובב העיד כי המערער מסר לו שהוא ב"שביתת רעב" מעת שנעצר וכי המערער היה "טוטאלי על הפנים". בהקשר זה העיד כי הוא ניסה לשכנע את המערער לאכול והוא אכן הצליח והמערער אכל. לאחר מכן, העיד המדובב, התוודה לפניו המערער ששלף סכין על נערה ותחת איום "חייב אותה שהיא תמצוץ לו". בית המשפט העיר בהכרעת הדין כי בנקודה זו כנראה טעה המדובב בעדותו שכן בשיחות הדיבוב המוקלטות כלל לא נזכרת סכין. המדובב העיד כי המערער הודה מרצונו החופשי, סיפר לו שכחודש עובר למעצר תקף בשעות הלילה בחורה ממוצא רוסי וחנק אותה מאחורה. כמו כן שלל המדובב כי הבהיר למערער שהאופציות שעומדות לו הן להישפט ל-15 שנים בכלא או ללכת למוסד גמילה לשנה אחת. המדובב התעקש שאמר למערער להודות רק במה שהוא עשה. בהקשר זה ציין המדובב כי כאשר אמר לו המערער שהוא נחשד גם בתיק של מעשה סדום בחוף הים שלא הוא ביצע, אמר למערער: "תודה במה שעשית".  

 

14.          רס"ב אמנון מקטובי (להלן: מקטובי), שערך את השחזור עם המערער, העיד כי המערער סירב להצביע על מיקום האירוע הראשון והסכים לצאת ולהצביע רק ביחס לאירוע השני. לדבריו, לאורך כל הדרך אמר לו המערער כי "כבד עליו" וכי קשה לו והוא לא מסוגל לשחזר את אירוע התקיפה הראשון. לפי עדותו של מקטובי, סירב המערער ללכת פיזית מהרכב למקום התרחשות האירוע, ולמרות שהמערער התלבט בתחילה באיזה בניין בוצע האירוע, בסוף הוא הוביל את צוות השחזור לבניין הנכון. מקטובי העיד כי אמנם רכבו של המערער חנה ליד הבניין המדובר מאז האירוע השני, אולם המערער זיהה את הבניין בטרם זיהה את רכבו וכשנשאל כיצד הוא יודע שזהו דווקא הבניין בו בוצעה התקיפה הראשונה, ענה כי הוא יודע מכיוון שעבד במשלוחים.

 

15.          רפ"ק יוסף בוטרשווילי (להלן: בוטרשווילי), שתיחקר את המערער בנוגע לתיק רצח עליו עבד, העיד כי על אף שבתחילה הכחיש המערער מעורבות במעשים דנן, לאחר מכן הוא התוודה בפניו כי ביצע את המעשים המיוחסים לו בשני האישומים.

 

16.          כמו-כן העיד רס"ל יוסי לוגסי, שאמר כי בחיפוש בביתו של המערער לא נמצאו הבגדים שתוארו על ידי המתלוננת וכן העיד לגבי בדיקות שנערכו ביחס לחשודים אפשריים נוספים, אשר לא העלו דבר.

 

17.          אמרות המערער. בית המשפט המחוזי מפרט בהרחבה את האמרות השונות שמסר המערער במשטרה. בתחילה הכחיש המערער מעורבות באירוע מושא האישום הראשון וסירב למסדר זיהוי חי (ת/33ב + ת/33ג1). באמרה הראשונה למדובב נשמע המדובב מזהיר את המערער שלא יודה בדבר שלא עשה. כן מספר המערער כי תהייה זו עבורו בושה גדולה אם יצטרך להסביר להוריו מה קרה (ת/51 ו-ת/52). בהמשך שאל המערער את המדובב אם ישנה אפשרות שהוא ייקח על עצמו את האשמה אך יצויין בתיק "כאילו לא עשיתי אותם" (ת/53).

 

          לאחר מכן, בת/54 חל מפנה כאשר המערער מוסר למדובב הודאה מפורשת בעבירות מושא האישום הראשון והשניים דנים ביניהם בשאלה האם המתלוננת יכולה לזהות את המערער. כן מנסה המערער לבנות לעצמו תירוצים אפשריים למקרה שיזוהה, כגון שהיה חשוך ושאולי המתלוננת 1 זקוקה למשקפי ראייה ולא הרכיבה אותם (עמ' 6 לת/54). בנקודה זו נשמע המדובב אומר למערער בהקשר למקרה הסדום בחוף הים, שגם בו היה המערער חשוד, כי אל לו להודות במה שלא עשה. המערער מסביר למדובב כי הקלסתרון שנעשה דומה לו מאוד ובהמשך לכך מציין כי זו לא בעיה להסתפר ולהתגלח בכדי לשנות את חזותו.

 

          בהמשך הדברים, תיאר המערער בפירוט את המעשה מושא האישום הראשון. מתיאור זה עולה כי המערער לא הגיע לסיפוק מיני ולשאלת המדובב אם המתלוננת  ראתה את פניו, משיב כי "היא מצצה אז כנראה שראתה את הפנים". המערער אף הסביר למדובב כיצד משך את המתלוננת, חנק אותה ואיים עליה כדי שתחדל מצעקותיה. עוד נשמע המערער אומר למדובב: "... נתתי לה למצוץ, לא הצלחתי לגמור והלכתי לבית" וכן שהמעשה כולו בוצע בעמידה. המערער אף אמר למדובב כי המתלוננת הייתה קטנה ובפסק דינו הבהיר בית המשפט המחוזי כי המתלוננת, אכן, נמוכת קומה. עוד יצויין כי בשלב כלשהו בשיחה ביניהם אמר המדובב למערער: "עזוב מה שתגיד להם, אני רוצה לדעת ת'אמת מה היה" והמערער משיב לו: "אני אומר לך". 

 

18.          בית המשפט מפרט בהרחבה גם את ההודאה שמסר המערער לחוקר בנוכחות המדובב, שאף היא הוקלטה (ת/33ד). בהקלטה נשמע החוקר מזהיר את המערער ומסביר לו את זכויותיו, שמשיב לו "כן כן כן. זוכר הכל כבר בעל פה" וכן נשמע המערער מסביר לחוקר שכבר אכל. בשיחה זו נשמע החוקר מציין לפני המערער והמדובב כי הוא אינו יכול להבטיח למערער עזרה וטיפול, אך יכול לומר לבית המשפט ש"הנ"ל סייע, עזר, סיפר ת'אמת, לא בזבז את זמננו" (עמוד 17 בת/33ד2). בהמשך מוסר המערער הודאה מפורטת על המעשים מושא האישום הראשון, ואף מביע חרטה על מעשיו ומוכן להתנצל לפני המתלוננת 1 בטלפון.

 

19.          שחזור. המערער הסכים לצאת לשחזור ונתן לשוטרים הוראות כיצד לנסוע לזירת האירוע הראשון. הוא סירב לצאת מן הרכב, אך הצביע על הבניין בו תקף את המתלוננת 1. המערער חזר על פרטים רבים מהודאתו במהלך השחזור. ההגנה טענה כי יש ללמוד מכך שהמערער הסכים לעשות שחזור מלא ביחס לאירוע התקיפה השני, אך לא ביחס לאירוע התקיפה הראשון, כי הודאתו בביצוע אירוע התקיפה הראשון לא הייתה אמת. בית המשפט דחה טענה זו כבר בשלב זה של הדיון בציינו כי ההסבר העדיף לכך הוא שהמערער חש בושה גדולה וחשש לפגוש את המתלוננת 1 במקום, שם הוא ביתה, בעוד שהסיכוי שיפגוש את המתלוננת 2 בשחזור השני הוא נמוך מאוד. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי שהמערער הסביר כי שחזור האירוע הראשון, שהוא דרמטי וחמור מאוד, יגרום לו לטראומה קשה בהשוואה לשחזור האירוע השני שהינו חמור פחות.  

 

20.          עדות המערער בנוגע לאישום הראשון. בעדותו טען המערער כי בשל עייפותו, מצבו הנפשי והעובדה שלא אכל, לא יכול היה לענות לשאלות החוקרים באופן שקול ורציני. המערער שלל מכל וכל שאמר לחוקר כהן כי התכוון לאנוס את המתלוננת 2. לטענת המערער את גרסתו לאירוע הראשון בנה עם המדובב, כאשר את עובדת אי זכרונו ביחס לפרטים מסויימים ייחס, בעצת המדובב, להשפעת השימוש בסמים. ביחס לשחזור העיד המערער כי השוטרים אמרו לו את הרחוב הרלבנטי וכיוונו אותו לכך שהעבירה התרחשה סמוך למקום בו נעצר בגין עבירת הנהיגה בשכרות ובו נמצא רכבו. לטענתו, מיאן לשחזר את המעשה מתוך חשש שמא יגלו כי הוא ממציא פרטים שאינם תואמים את המציאות ויבינו כי הוא משקר. המערער העיד כי הניח שככל שייתן יותר פרטים כך ייקל עליו לקבל גמילה. לטענתו, הסיבה בשלה אמר במהלך השחזור כי לא הייתה "גמירה של הגבר באירוע" היא על מנת להוסיף נפח לסיפור והסביר כי הבין שלא הייתה גמירה באירוע מכך שהשוטרים לא ביקשו דגימת DNA, אלא התעקשו לבצע מסדר זיהוי. עוד טען המערער בעדותו כי את כל הפרטים המוכמנים אודות אירוע התקיפה הראשון למד מהחוקרים במהלך אחת הנסיעות.

 

21.          טענות הנאשם באשר לאישום הראשון. בית המשפט המחוזי פירט בפסק דינו את טענות הזוטא שהעלתה באת כוח המערער, ובכללן: טענתו בדבר קבילות ההודאות שנגבו ממנו לאחר שלא אכל ולא שתה מכיוון שרצה להרעיב עצמו למוות; טענתו כי בפעולותיו של המדובב ושל החוקר כהן היה משום הפעלת לחץ, פיתוי והשאה, בייחוד בכל האמור להבטחת השווא לגמילה; טענתו כי כהן לא העמיד את המערער באופן רציני על זכויותיו ורק הקריא לו אותן בטון מזלזל. במישור המשקל, נטען ביחס לשחזור כי הדרך לזירת האירוע לא הוקלטה וכי החוקר רמז למערער במהלך השחזור איזה הוא הבניין הרלבנטי. כמו-כן נטען כי המתלוננת 1 לא זיהתה את המערער וכי תיאוריה ביחס לגילו, מוצאו ומידת שעירות ידיו אינם תואמים את נתוניו של המערער. כן נטען כי גם תיאורה של חברתה של המתלוננת 1 אינו תואם את נתוני המערער.

 

22.            קבילות האמרות. לעניין קבילות הודאתו של המערער קבע בית המשפט המחוזי כי במקרה דנן לא רק שמדובר בלחץ פנימי שיצר המערער עצמו, ושאינו מונע קבלתה של הודאה, אלא שהלחץ האמור לא היה דרמטי כפי שהציגה אותו ההגנה. בהקשר זה, קבע בית המשפט שהוכח כי למערער ניתנה הזדמנות הוגנת לנוח, לא נמנע ממנו מזון וכי שעות החקירה היו סבירות.

 

          בית המשפט דחה אף את טענת הפיתוי וההשאה מצדו של המדובב תוך שהדגיש את העובדה כי המדובב אמר למערער פעמים רבות שלא יודה במה שלא עשה. עוד הדגיש בית המשפט כי בטרם הוכנס המדובב לתאו של המערער, המערער כבר היה בבית המשפט וכבר פגש בעו"ד שחזקה עליו כי הסביר לו את זכויותיו. בית המשפט אף ציין כי בנוסף להודאת המערער לפני המדובב, שב המערער והודה לפני החוקר כהן, וזאת לאחר שהוזהר שוב והוסברו לו זכויותיו. בית המשפט קבע כי באותה הזדמנות נאמר למערער שלא יודה במה שלא עשה, אך הוא בחר להקל על תחושת האשם הכבדה שרבצה עליו ובחר להודות באופן מפורט בביצוע אירוע התקיפה הראשון.

 

          באשר לסירובו של המערער לשחזר את אירוע התקיפה הראשון קבע בית המשפט כי צפייה בקלטת מלמדת כי סירובו של המערער לצאת מהרכב לא נבעה מכך שהוא לא ביצע את העבירה, כנטען על ידי באת כוחו, אלא בשל תחושת הבושה העמוקה שהרגיש וחששו פן יזוהה בזירה או יפגוש במתלוננת 1. עוד בהקשר זה קבע בית המשפט כי המערער הסכים לשחזר את אירוע התקיפה השני מכיוון שהוא בוצע בתחנת אוטובוס שם אין זה סביר שיפגוש במתלוננת 2, וגם בסיטואציה זו הרכין המערער את ראשו, חבש כובע והסתיר את פניו. 

 

          כראיה נוספת לכך שהודאתו של המערער נמסרה למדובב מרצונו החופשי, הפנה בית המשפט להודאותיו של המערער שנמסרו לאחר הדיבוב: הודאתו לפני החוקר כהן, הודאתו במהלך השחזור והודאתו ביום המחרת לפני בוטרשווילי בחקירת אירוע אחר. לדידו של בית המשפט אם ההודאה שניתנה למדובב הייתה פסולה, חופשי היה המערער שלא למסור את האמרות שבאו אחריה. עצם מסירת ההודאות הנוספות אך מחזקת את "חופשיותה" של ההודאה הראשונה.

 

23.          משקלן של האמרות. בית המשפט המחוזי קבע כי סימני האמת בהודאות שמסר המערער רבים הם וכי צפייה בקלטת ההודאה לפני החוקר והאזנה לקלטות האודיו בהן הוקלטו שיחות המערער עם המדובב מלמדות כי הודאותיו אמת הן. עוד ציין בית המשפט כי אף אם בדק המערער את האפשרות שירוויח דבר מה מהודאתו, כגון עניין הגמילה, אין מדובר בתופעה נדירה ובנסיבות העניין אין בכך כדי לפגום במהימנות ההודאות. בית המשפט ציין כי המערער מסר למדובב, שלא הכיר את פרטי האירוע, פרטים מוכמנים. בהקשר זה, דחה בית המשפט את טענת הסניגורית לפיה החוקר כהן מסר למדובב או למערער פרטים מוכמנים, בהיעדר כל ביסוס עובדתי, וקבע כי האזנה לשיחות המוקלטות עם המדובב מלמדת כי מקורם של הפרטים המוכמנים הוא מפי המערער. בית המשפט קובע כי אין ספק שהמערער הודה רק במה שעשה, ולראיה מביא את הכחשתו העקבית של המערער שביצע עבירת המין בחוף הים, עבירה שבביצועה הוא נחשד ושבגינה הוא נחקר גם כן.

 

          בית המשפט מציין את הפרטים המוכמנים שמסר המערער בהודאותיו, ובהם בין היתר: העובדה שדחף את המתלוננת 1 עד שעמדה על ברכיה ושהפשיט אותה; העובדה שהמערער לא בא על סיפוקו המיני; העובדה שלא החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה וקיים בה מין אוראלי בלבד; העובדה שהאירוע אירע תחת בניין חשוך; האופן בו חנק המערער את המתלוננת לפני שהגיעה לכניסת הבניין וכיצד תפס אותה מאחור ולקח אותה לפינה חשוכה; ידיעתו כי המתלוננת היא ממוצא רוסי; העובדה שהמתלוננת נמוכת קומה; העובדה כי המערער עמד במהלך האירוע; העובדה כי חזר למקום האירוע לאחר מכן וראה את המתלוננת עם חברים או חברה, וכי חברתה של המתלוננת אמרה לו "בו לפה" והוא ברח; ותיאור האזור בו אירעה התקיפה.

 

24.          מהימנות המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער לא חסך במניפולציות. כך לדוגמא, כשלא חש בנוח להשיב על שאלה שנשאל הוא הרבה במלל ואף עזב את אולם בית המשפט וחזר אליו רק לאחר שנוכח שלא הצליח לתמרן את בית המשפט. עוד ציין בית המשפט כי המערער לא ידע לתת תשובות לשאלות שנשאל, בין היתר, בכל הנוגע לכוונותיו המיניות כשדחף ידו בכוח למפשעתה של המתלוננת 2 וכי תשובותיו לא עמדו בקנה אחד עם ראיות התביעה. עוד ציין בית המשפט כי אף בעניינים שוליים, כגון אירוע הנהיגה בשכרות, לא דייק המערער בתשובותיו. לסיכום, בית המשפט קבע כי עדות המערער הותירה רושם בלתי מהימן וכי הסבריו היו בעייתיים ולא אמינים.

 

25.          ראיות מפלילות נוספות ותוספות ראייתיות. מעבר להודאותיו מנה בית המשפט המחוזי עוד שורה ארוכה של ראיות מפלילות, אשר יש בהן כדי לאשר, לסייע, לחזק ולשמש אף יותר מ"הדבר מה נוסף" הנדרש להרשעת המערער על סמך הודאות החוץ שמסר, ובהן: העובדה כי המערער סירב להיות מעורב בפעולות החקירה בנוגע לאישום הראשון (זיהוי חי, עימות ואף זיהוי תמונות), אף כי הוזהר בנוגע למשמעות האפשרית של סירובו זה; השחזור ואמרות החרטה המפלילות במסגרתו; התייעצות המערער עם המדובב בנוגע לשינוי מראהו והתעניינותו בקלסתרון הדומה לו; שינוי התספורת כדי שהמתלוננת לא תזהה אותו בעדותה בבית המשפט; הדמיון לקלסתרונים; תיאור התוקף שמסרה חברתה של המתלוננת 1 התואם את מראהו של המערער; עדותה המהימנה של המתלוננת 1; עדותה של חברתה של המתלוננת 1; העובדה כי השוטרים שעצרו את המערער בעקבות מעשיו מושא האישום השני זיהו את הדמיון של המערער לקלסתרון ואת מאפייני התנהגותו כדומים לתיאור מאירוע התקיפה הראשון; העובדה כי המערער נתפס במקום בו אירע האירוע הראשון ללא הסבר מניח את הדעת; והעובדה כי המתלוננת באמרתה ציינה כי התוקף ידע לקלל ברוסית, אשר תואמת את העובדה כי המערער יודע מספר מילים ברוסית, אשר בעיקרן הן קללות.

 

26.          עדויות התביעה בנוגע לאישום השני. בנוגע לאישום השני העיד מטעם התביעה לוין שתיאר את האירוע בעקבותיו נתפס המערער נוהג כשהוא שיכור, אשר קדם לאירוע של התקיפה המינית; עוד העיד מטעם התביעה, אמנון גנאור (להלן: גנאור), השוטר שגבה אמרה מהמערער ביום 22.5.2006 בשעה 07:15 (ת/24), לאחר שנתפס בעקבות אירוע התקיפה המינית. לדברי גנאור, המערער היה מפוקח על אף שבדיקת הנשיפה שנעשתה לו שעתיים קודם לכן והצביעה על ריכוז אלכוהול בדמו ברמה הגבוהה פי שתיים מהרמה המותרת לנהיגה. עוד העיד גנאור כי כאשר נשאל המערער מדוע עשה את שעשה, השיב: "כי אני חרמן". כאשר נשאל למה יש ברשותו קונדום, השיב: "בשביל לזיין... את החברה שלי היא נותנת לי". בית המשפט המחוזי ציין שכאשר נשאל המערער קודם לכן מדוע הוא מטריד נשים ברחוב, ענה: "הייתי חרמן" וכי באמרה שנגבתה ממנו מאוחר יותר באותו היום (ת/33), כאשר נשאל המערער למה בדיוק התכוון כשאמר שהוא "חרמן", ומה התכוון לעשות למתלוננת 2, השיב: "בהתחלה באתי אליה מתוך כוונת זדון...". כשנשאל מה כוונתו במילה "זדון", השיב: "אונס, מה זה רצח?". אף באמרה זו הכחיש כי הקונדום שנמצא עליו היה למטרה של אונס, אך אישר כי אם היה אונס את המתלוננת היה עושה שימוש בקונדום כדי להימנע ממחלות מין וכדי שלא להכניס את האישה להריון.

 

          באשר לרמת האלכוהול בדמו העיד רס"ב אילן גיוס (להלן: גיוס), שערך את דוחות בדיקות האלכוהול שנערכו למערער (ת/17-ת/19). גיוס העיד כי רמת האלכוהול בדמו של המערער עמדה על פי 2.5 מרמת האלכוהול המותרת לנהיגה. לטענתו, לאור ניסיונו, ברמה כזאת של אלכוהול בדם יכול אדם לעמוד ולדבריו "הנאשם [המערער – י.ד.] דיבר איתי בסדר. אני לא זוכר שהוא היה איטי או שהוא חזר על עצמו".

 

          המתלוננת 2 העידה עדות קצרה בבית המשפט ועדותה לא הייתה במחלוקת. אמרותיה הוגשו בהסכמה ובית המשפט ציין כי האמור בכתב האישום תואם את הודעותיה ואת עדותה (עמ' 5).

 

27.          עדות המערער בנוגע לאישום השני. בעדותו הכחיש המערער שניסה לאנוס את המתלוננת 2. לטענתו, כאשר ענה לשאלת החוקר לעניין כוונת הזדון שלו, במילים: "אונס, מה זה רצח?", התכוון שמטרת פעולתו הייתה רעה, אך לא התכוון לאונס ממש. כשאמר "אונס" אמר זאת לטענתו משום שהיה רעב ושיכור, ואין שום סיכוי שהתכוון לאנוס אותה.

 

28.          נוכח כל האמור לעיל, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער, בפסק דין מפורט של השופט נ' זלוצ'ובר ובהסכמת חבריו למותב, במיוחס לו הן באישום הראשון והן באישום השני, מלבד עבירת ניסיון האינוס באישום השני אשר ממנה זוכה המערער מחמת הספק.

 

גזר הדין

29.          בגזר דינו מיום 26.3.2008 השית בית המשפט המחוזי על המערער את העונשים הבאים: 12 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו; 24 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירת מין או אלימות שהיא פשע; פסילת המערער מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לכל סוג של כלי רכב למשך שנה מיום שחרורו ממאסר; פיצוי בסך 50,000 ש"ח למתלוננת 1 ופיצוי בסך 10,000 ש"ח למתלוננת 2.

 

נימוקי הערעור

30.          לשם שלמות התמונה, ובטרם אדרש לטענות הצדדים, אציין כי ביום 18.6.2009, במהלך ריצוי עונש המאסר שהושת עליו, מצא המערער את מותו בבית הסוהר. ביום 4.1.2010 הוגשה בקשה להמשך דיון בערעור מטעם הורי המערער וביום 6.1.2010 אישר בית משפט זה להורי המערער להמשיך את הדיון במקומו.

 

31.          בקשת המערער להשלמת חקירה. לטענת בא כוח המערער – עו"ד דוד יפתח – לאחר שהורשע המערער נתגלו עובדות חדשות המצדיקות עיון מחודש בהרשעתו. לטענתו, הובא לידיעתו גזר דין בעניין אחר, תפ"ח (מחוזי ב"ש) 1151/07 מדינת ישראל נ' אחרק (לא פורסם, 22.5.2008) (להלן: עניין אחרק), שבו הורשע נאשם על סמך הודאתו בביצוע עבירת מין, אשר בוצעה, כך לפי הטענה, באופן דומה למעשה התקיפה הראשון שיוחס למערער ובאותה העיר, אשדוד. עוד נטען כי מגזר הדין עולה שאותו אחרק הוא בעל רקע של עבירות מין, וגם גילו מלמד על דמיון לתוקף באירוע התקיפה הראשון. בנסיבות אלה, מבקש בא כוח המערער כי בית משפט זה יורה למשטרה לבצע השלמת חקירה ועל עריכת מסדר זיהוי נוסף למתלוננת 1.

 

32.          לטענת בא כוח המערער שגה בית המשפט המחוזי שדחה את טענות משפט הזוטא. לטענתו, מהראיות עולה כי מצבו של המערער היה שברירי עת שנעצר ובין היתר איים להתאבד, והודאותיו שניתנו במצבו זה לא היו חופשיות כנדרש. בתוך כך, משיג בא כוח המערער על קביעת בית המשפט כי בדבריו של המדובב – לפיהם אם יודה בעבירה אך יטען כי היה תחת השפעת סמים הוא לא ייאסר – לא היה משום פיתוי והשאה. עוד מוסיף וטוען בא כוח המערער כי גם החוקר כהן יצר אצל המערער תחושה כי לא ייאסר. לחילופין, טוען בא כוח המערער, גם אם תתקבל הודאתו של המערער הרי שבנסיבות העניין המתוארות יש לייחס לה משקל נמוך. בא כוח המערער שב וחוזר על הטענה לפיה לא בכדי סירב המערער לבצע את השחזור בנוגע למעשים נשוא האישום הראשון, וכי יש לראות בכך ראיה לכך שלא ביצע מעשים אלו.

 

33.          בדיון שלפנינו, הרחיב בא כוח המערער את טיעונו ביחס לאופן פעולתו של המדובב והשיג על אופן העסקת המדובבים על ידי משטרת ישראל בכלל, אשר מתוגמלים, בין היתר, על השגת הודאות מפלילות. בא כוח המערער הפנה את תשומת ליבנו לנוסחו של "הסכם מדובבים" (נ/8) עליו חתומים המדובב בענייננו ונציג משטרת ישראל ואשר קובע, בין היתר, כי בתמורה לעבודתו יקבל המדובב שכר יומי בגובה 250 ש"ח, וכן:

 

"סך של 1500 ש"ח כגמול סופי משהסתיימו ההליכים המשפטיים שתרומתו להם הייתה בהשגת הודאה מוקלטת או בע"פ מהעבריין ומסירת הודעה משטרתית על תוכנה".

 

          לטענת בא כוח המערער נוהג פסול זה הוא שתמרץ את המדובב בנסיבות המקרה דנן להפעיל לחץ בלתי סביר על המערער ולהבטיח לו הבטחות שווא, אשר הובילו להודאת השווא שמסר.

 

34.          כמו כן עמד בא כוח המערער על הפרטים המזהים שמסרה המתלוננת בהתייחס למערער (ידיים שעירות; גבנונית על האף; גיל 30-25; מוצא מרוקאי) שאינם תואמים את חזותו ומאפייניו של המערער. באשר לזיהוי המערער בבית המשפט על ידי המתלוננת, טוען בא כוח המערער כי הוא נעשה רק לאחר שלב העדת עדי התביעה וכי בפעם הראשונה בה נשאלה אם היא מזהה את המערער כתוקפה, ולאחר שבחנה אותו מקרוב, לא יכולה הייתה המתלוננת לזהותו בבטחה. עוד נטען כי אין דמיון בין האירוע הראשון לשני, בכך שהמערער היה שיכור באירוע השני אך לא נטען כי היה במצב דומה באירוע הראשון. כן נטען כי אפילו חוקרי המשטרה חקרו את האפשרות שמדובר באדם אחר, עבריין מין מוכר הפועל בדרך בה פעל התוקף באישום הראשון. כמו כן משיג המערער על כך שחשודים נוספים שעלו בעקבות הקלסתרון לא זומנו לחקירה. לטענת בא כוח המערער, המסקנה העולה ממכלול זה היא שהקביעה לפיה המערער הוא התוקף באירוע התקיפה הראשון אינה נטולת ספיקות.

 

35.          באשר לאישום השני, טוען בא כוח המערער כי המערער היה שרוי במצב שכרות כה קשה עד כי לא ניתן לקבוע שהתגבשה אצלו כוונה מינית כנדרש בעבירת המעשה המגונה.

 

36.          אשר על כן, עותר בא כוח המערער לזיכויו של המערער מעבירות האישום הראשון ומעבירת המעשה המגונה באישום השני וכן לביטול הפיצוי למתלוננות שהושת עליו.

 

נימוקי המשיבה

37.          לטענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד יאיר חמודות – הערעור באשר להרשעה באישום הראשון מתמקד בממצאים שבעובדה, ובפרט בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי לפיה הודאתו של המערער ניתנה באופן חופשי ומרצון ואינה תוצר של לחץ שהפעילו עליו, כביכול, המדובב או החוקר. לטענת המשיבה, המערער לא הצביע מדוע נסיבות עניינו מצדיקות חריגה מההלכה לפיה בית המשפט שלערעור לא יתערב בקביעות מעין אלה.

 

38.          לגופם של דברים, טוענת המשיבה, טענות המערער נסתרות בחומר הראיות, ואף אם היו הבטחות כלשהן מצד המדובב, הוא אינו איש מרות שיכול להבטיח הבטחות מסוג זה ומשכך אין מדובר בפיתוי והשאה. לטענתה, גם אין ממש בטענה כי המדובב שם דברים בפיו של המערער. עוד טוענת המשיבה כי גם חוקר המשטרה שלפניו מסר המערער את הודאתו לא הבטיח כי ישלח את המערער לגמילה ולא לחץ עליו. נהפוך הוא, החוקר הבהיר למערער את זכויותיו והסתייג מכל ניסיון להוציא ממנו הבטחה. בדומה, טוענת המשיבה, יש לדחות את הטענה כי החוקר או המדובב ניצלו את מצבו הנפשי או הפיזי של המערער כדי להוציא ממנו הודאת שווא. עוד עומדת המשיבה על סימני האמת הפנימיים והחיצוניים שמצא בית המשפט המחוזי, המאששים את אמיתות הודאתו של המערער. כן עומדת המשיבה על הודעותיו הנוספות של המערער ביחס לאירועים מושא האישום הראשון, הודעות שניתנו בהזדמנויות שונות והיו מנותקות מפעולת הדיבוב. לטענת המשיבה, הפערים בין תיאורי המתלוננת 1 את תוקפה לבין המערער הינם שוליים במהותם וכי לאותם פערים מעטים שקיימים ניתן על ידי בית המשפט המחוזי הסבר מניח את הדעת.

 

39.          באשר לסוגיית התגמול למדובבים, טען בא כוח המשיבה במהלך הדיון כי לא משלמים למדובבים כדי שיפלילו חשודים וממילא רשויות החקירה והתביעה מתייחסות לדברי המדובבים בספקנות ולשם כך ישנה ההקלטה, המאפשרת לעמוד על אופן פעילותם.

 

40.          המשיבה מתייחסת אף לטענות אחרות של המערער, ובהן: הסתמכות על הזיהוי באולם בית המשפט, אשר לטענתה ניתן לו משקל נמוך בשלב שקילת הראיות; סירובו של המערער לשחזר את האירוע הראשון, אשר נובע לטענתה מבושתו ולא מכך שלא ביצע את המעשים מושא אישום זה; הטענה כי שני האירועים אינם דומים נוכח העובדה שבאירוע הראשון המערער לא היה תחת השפעת אלכוהול, נסתר לטענת המשיבה באמרותיו לפיהן היה גם באירוע הראשון תחת השפעת אלכוהול וסמים; ניסיונות ההגנה להחשיד אחרים בביצוע התקיפה מושא האישום הראשון, אינם מעלים, לטענת המשיבה, מידע המצדיק פתיחתו מחדש של תיק החקירה. מכל מקום, טוענת המשיבה, חוקרי המשטרה ביצעו חקירות אף ביחס לחשודים אחרים ועובדה זו מעידה על ביצוע חקירה יסודית ולא על דבר מעבר לכך.

 

41.           באשר לערעור על ההרשעה באישום השני, טוענת המשיבה כי עמדת ההגנה אינה תואמת את עמדתה בבית המשפט המחוזי, שם הודתה ההגנה בכל העבירות הכלולות באישום השני, מלבד עבירת ניסיון האונס. כמו כן, טוענת המשיבה כי ההגנה כלל לא חקרה בשאלת צריכת האלכוהול ובדבר השפעתה על כוונת המערער.

42.          למעלה מן הדרוש מציינת המשיבה כי צריכת האלכוהול של המערער לא הייתה כה רבה עד ששללה ממנו את גיבוש הכוונה הנדרשת בעבירת המעשה המגונה וכי מעשיו של המערער מלמדים על כוונה מינית ברורה.

 

43.          לבסוף טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעור על הפיצוי שנפסק לטובת המתלוננות מכיוון שההגנה לא צירפה את המתלוננות כמשיבות, ולגופו של עניין, תסקיר נפגע עבירה שנערך למתלוננת 1 תומך בפיצוי שהושת על המערער.

 

הודעת המשיבה לעניין אופן תגמול מדובבים

44.          לאחר הדיון שהתקיים בבית משפט זה הגישה המשיבה ביום 22.1.2012 הודעת עדכון במסגרתה ביקשה לעדכן כי נוסח ההסכמים עם מדובבים שונה מאז החקירה בתיק הנוכחי. לטענת המשיבה, מראשית שנת 2010 ההסכמים עם מדובבים כבר אינם מתלים את התגמול, קרי הבונוס שניתן למדובבים, בתרומתו של הדיבוב לקידום החקירה באופן בלעדי וכיום ניתן תגמול על מאמץ ראוי אף אם לא הוביל לפענוח התיק. המשיבה צירפה להודעתה נוסח של הסעיף הרלבנטי בהסכמים העדכניים, המורה כדלקמן:

 

"א. תמורת עבודתו יקבל המדובב סך יומי של _____ ש"ח ליום עבור כל יום הפעלה (לרבות יום עימות, רענון בפרקליטות והעדה בבית משפט).

ב. במידה ופעילותו של המדובב תביא לקידום התיק, לפענוחו או הפרשה [כך במקור – י.ד.] ויגובש כתב אישום כנגד המעורבים, או במידה ופעילות המדובב היתה פעילות ראויה לציון מיוחד על פי שיקול דעת קצין המדובבים המחוזי בהתבסס על המלצת הממונה על החקירה, תהא המשטרה רשאית לתת למדובב תשלום כספי בגובה של עד ______ ש"ח וזאת לא יאוחר מיום סיום כל ההליכים המשפטיים הקשורים לפעילות".

 

45.           בתגובתו להודעה דנן ציין בא כוח המערער כי הנוסח החדש של ההסכמים עם המדובבים הינו "אותה גברת בשינוי אדרת". לטענתו נוסח זה:

 

"לא שינה דבר, ומטרתו להביא ניסוח מעורפל שגם יענה על צורכי המשטרה לגרום למדובבים לעשות הכל על מנת להוציא הודאה מהחשודים, וגם יאפשר להם לטעון שאין הבטחה לתגמול הקשורה להוצאת הודאה מהחשוד".

 

 

           לטענת בא כוח המערער השינוי בנוסח ההסכם מתמצה בכך שכיום לא מוזכרת באופן מפורש בהסכם הוצאת ההודאה מהחשוד על ידי המדובב כתנאי לתגמול, ובמקומה מופיע ניסוח מעורפל לפיו יקבל המדובב בונוס אם יצליח להביא לקידום התיק, לפענוחו ויגובש כתב אישום כנגד המעורבים. מוסיף בא כוח המערער וטוען כי העובדה שהוספו עוד רכיבים שיכולים להביא לתשלום בונוס נוסף למדובב, רק מגבירה את הדחף של המדובב לעשות הכל על מנת לחלץ הודאה מהחשוד.

 

           בשולי תגובתו להודעת העדכון של המשיבה מבקש בא כוח המערער כי בית משפט זה יתן דעתו על ההסכמים עם המדובבים – הן בנוסחם הישן והן בנוסחם החדש – שכן הם טומנים בחובם סיכון רב שמדובבים יעשו הכל, גם בניגוד לחוק, על מנת להוציא הודאה מחשוד. כמו כן מתבקש בית משפט זה ליתן דעתו להשפעת נוסח ההסכם המקורי שנערך ונחתם עם המדובב במקרה דנן על הודאת המערער.

 

דיון והכרעה

46.          הבקשה להשלמת חקירה. בטרם אדון בערעור לגופו אדרש לבקשה להשלמת חקירה בעקבות גזר הדין בעניין אחרק, אשר לטענת בא כוח המערער עולה ממנו שהורשע אדם אחר בגין מעשה תקיפה מיני בעל קווי דימיון למקרה התקיפה הראשון בו הורשע המערער. ומהם אותם קווי דימיון? בעניין אחרק דובר באונס ברוטאלי שבוצע בעיר אשדוד בשעות הלילה המאוחרות. דומני כי אין בכך משום דימיון מספיק המצדיק פתיחתה של חקירה מחודשת וכי לא ניתן לראות בסירובן של רשויות החקירה והתביעה לקיים חקירה נוספת כ"מחדל חקירה". כידוע, אי קיום חקירה עלול להוות מחדל חקירה, שמשמעותו היא כי עקב רשלנותן של רשויות התביעה אבדה ראיה בעלת פוטנציאל מזכה או הוחמץ קו חקירה שייתכן כי היה בהם כדי לסייע לנאשם בהגנתו [ראו: ע"פ 7443/06 ארקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.9.2008), סעיף 43 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס]. אכן, יתכנו מקרים כי אף לאחר שהוגש כתב אישום ואף לאחר שהורשע נאשם תתגלה ראיה חדשה שתצדיק קיום חקירה מחודשת. יתכן אף כי הרשעת אדם אחר בגין מעשים שבינם לבין מעשיו של הנאשם דמיון רב מצדיקה עריכת חקירה ובירור אם יש בראיות החדשות העולות ממנה כדי להביא לביטול כתב האישום או לזיכוי הנאשם. עם זאת, בנסיבות המקרה דנן לא ניתן לומר כי רשויות החקירה התרשלו כאשר לא הוסיפו וחקרו לבקשת בא כוח המערער את האפשרות שאותו אחרק הוא שביצע את המעשים הנדונים. חיוב רשויות החקירה לחקור שמא אותו אחרק קשור למעשים שנקבע שביצע המערער, אך בשל העובדה שמדובר במעשה אונס שבוצע בעיר אשדוד בשעות הלילה המאוחרות, משמעותו הטלת נטל של עריכת חקירה חדשה כל אימת שתתבצע עבירה בעלת מאפיינים כלליים דומים לעבירה המיוחסת למי שחקירתו הושלמה, הוגש נגדו כתב אישום והוא הורשע בתום הליך הוכחות. ברי כי לא ניתן לאפשר זאת.

 

          מכל מקום, בהתחשב בכך שהדימיון בין המקרים אינו גדול, נוכח החקירה המאומצת שנוהלה בתיק דנן, אשר כללה אף חקירתם של חשודים אחרים, ונוכח חומר הראיות הרב שנאסף, אין מקום להורות על קיום חקירה נוספת ולא ניתן להתייחס לאי-קיומה של חקירה נוספת כאל התרשלות גורמי החקירה וכמחדל חקירה.

 

47.          לגופו של הערעור, לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בטיעונים בכתב מטעם הצדדים ובחומר הראיות ולאחר ששמעתי את הצדדים בדיון שנערך לפנינו, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור. להלן נימוקי.

 

48.          אופן תגמול מדובבים ופעולת הדיבוב במקרה דנן. תחילה אבקש להקדיש מספר פסקאות לסוגיית הדיבוב ולאופן תגמול המדובבים, לגביהם טענו הצדדים. ככלל, הסתייעות במדובבים כחלק מפעולות החקירה מהווה תחבולת חקירה לגיטימית אשר אין בה כשלעצמה כדי לפגוע בזכויותיו של החשוד [ראו, למשל: ע"פ 4577/98 דיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 405, 411 (2001) (להלן: עניין דיין); ע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.6.2009) (להלן: עניין אלזם), סעיף 26 לפסק דינו של השופט א' לוי, סעיף 4 לפסק דינה של השופטת א' חיות וסעיף 2 לפסק דיני; באשר להפעלת מדובב "אקטיבי", ראו גם: ע"פ 378/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.4.2005), בסעיף ז(6) לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין].

 

          לצד זאת לא ניתן להתעלם מכך שבהסתייעות במדובבים כרוך חשש טבעי מפני קבלת הודאות שווא. זאת משום שמדובב בדרך כלל אינו איש רשות, אלא פועל מתוך מניעים אישיים אשר אינם חופפים דווקא את אינטרס גילוי האמת עליו אמונים רשויות החקירה והתביעה ובית המשפט. יתרה מכך, למדובבים תמריץ בלתי ניתן לנטרול להשיג הודאה מחשודים, שכן הצלחתם נמדדת בהשגת הודאה ומבטיחה את המשך העסקתם כמדובבים על כל טובות ההנאה הכרוכות בכך. לבסוף, יש לזכור כי בחלק ניכר מהמקרים המדובבים עצמם אינם נמנים על ל"ו צדיקים, ולמעשה מדובר, בדרך כלל, בעבריינים מורשעים המרצים עונשי מאסר אשר מסייעים למשטרה בעבור טובות הנאה כאלה ואחרות [בהקשר זה ראו: ע"פ 1520/97 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 337, 349-348 (2000) (להלן: עניין חדד); לביקורת אודות השימוש במדובבים כאמצעי להשגת הודאות מפלילות, בין היתר מהטעמים הנזכרים לעיל, ראו: בועז סנג'רו "השימוש בתחבולות ובמדובבים לשם גביית הודאות – הרהורים בעקבות ע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל" עלי משפט ט 399, 411-408 (2011)].

 

          כל אלו מקשים במידה מה לסמוך על דבריהם של המדובבים ומחייבים את רשויות החקירה והתביעה ובתי המשפט לנקוט משנה זהירות בבואם להכריע על סמך תוצרי הדיבוב. עם זאת, לא ניתן להתעלם מצדו השני של המטבע – פעולת הדיבוב הוכחה כיעילה וחיונית לשם פיענוחם של פשעים רבים. במטרה להתמודד עם הקשיים הטמונים בפעולת הדיבוב ננקטים אמצעי מנע אשר נועדו להבטיח כי ההודאה שהושגה באמצעות הדיבוב אינה הודאת שווא. כך למשל נוהגת המשטרה לעיתים קרובות, כשהדבר מתאפשר, להקליט את שיחות הדיבוב. סבורני כי אין להסתפק בנוהג זה או אחר ויש לקבוע כי המשטרה מחויבת להקליט ולתמלל שיחות בין חשוד לבין מדובב שכן תיעוד זה הוא שמאפשר לגורמי החקירה והתביעה, וכך גם לבית המשפט ככל שיוגש כתב אישום, להתרשם באופן ישיר מפעולת הדיבוב ומאמיתות הודאתו של החשוד [ראו: עניין חדד, בעמ' 349; ע"פ 1354/03 דקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 83, 90 (2004) (השופט ס' ג'ובראן); ע"פ 3817/09 אזברגה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.9.2010) (להלן: עניין אזברגה), בסעיף 9 לפסק דינה של השופטת א' חיות]. בקרה ופיקוח אלו הכרחיים על מנת שניתן יהיה להתמודד עם הקושי הנובע מפעילותם של מדובבים. אין באמור לעיל כדי למנוע במקרים מיוחדים וחריגים ומטעמים שירשמו הסתמכות על פעולות דיבוב שלא הוקלטו או שלא הוקלטו במלואן [ראו והשוו באשר להשלכות אי הקלטה במהלך חקירה משטרתית: ע"פ 9808/06 סנקר נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 29.7.2010), פסקה 24; ע"פ 8208/07 אלימלך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.2010), פסקה 19], כל עוד מתקיימים התנאים האחרים שנקבעו בפסיקה בנוגע לאפשרות להסתמך על הודאה שנמסרה לפני מדובב ובתנאי שבית המשפט השתכנע חרף אי הקלטת פעולות הדיבוב כי לא נפגעה זכותו של הנאשם להליך הוגן.

 

          יתר על כן, כדי שהודאה שנמסרה למדובב תהיה קבילה, על התביעה להוכיח את הנסיבות בהן ניתנה ועל בית המשפט להשתכנע כי היא הייתה "חופשית ומרצון", כקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 [ראו: ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 64, 75 (1978); עניין אלזם, סעיף 19 לפסק דינו של השופט א' לוי]. כמו כן, ניתן לפסול הודאה מקום שבהשגתה נעשה שימוש באמצעים בלתי כשרים תוך פגיעה בזכותו של החשוד להליך הוגן [ראו, למשל: ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006), סעיף 76 לפסק דינה של השופטת ד' ביניש; ע"פ 645/05 זליגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.12.2006), סעיף 25 לפסק דינו של השופט א' לוי; ע"פ 6977/03 סארה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.7.2009), סעיף 15 לפסק דינה של השופטת א' חיות].

 

          מחסום נוסף שנועד לוודא כי הודאה שנמסרה לפני מדובב לא תביא להרשעת שווא נמצא בתוספת הראייתית הדרושה לשם הרשעה על סמך אמרת חוץ של נאשם. כידוע, כדי לבסס הרשעה על סמך הודאת חוץ של נאשם, בין שניתנה לפני איש הרשות ובין שניתנה לפני מדובב, נדרשת ההודאה לעמוד במבחן סימני האמת הפנימיים של ההודאה וכן נדרש "דבר מה נוסף", המהווה תוספת ראייתית חיצונית מאמתת להודאה [ראו: רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 14.12.2006), סעיפים 18-16 לפסק דינו של השופט א' לוי (דעת מיעוט, אך לא לעניין זה); דנ"פ 3391/95 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377, 449-448 (1997) (השופט י' קדמי)]. לבסוף, נדרש בית המשפט להעריך את פעולת המדובב ואת נסיבות מסירת ההודאה אף בבואו להעניק משקל לכלל הראיות שהובאו לפניו. לרשות בית המשפט עומדים תיעוד הפעלת המדובב, הודעותיו ועדותו המאפשרים התרשמות ישירה ממהימנות המדובב ומהאמצעים שהפעיל כדי לחלץ מפי החשוד את ההודאה המפלילה ועליו לבחון בזהירות ובקפידה את דברי המדובב ולהיות ער לחששות הנ"ל [ראו, למשל: ע"פ 497/92 נחום (קנדי) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.10.1995), סעיף 14 לפסק דינו של הנשיא (בדימ') מ' שמגר; עניין אזברגה, סעיף 9 לפסק דינה של השופטת א' חיות].

 

49.          הדברים שנסקרו עד כה נוגעים לשימוש בפרקטיקה של דיבוב באופן כללי ולאופן שבו מתמודדים רשויות החקירה והתביעה ובתי המשפט עם החששות המובנים בעצם השימוש בפרקטיקה של דיבוב במטרה לחלץ מחשודים הודאות מפלילות. ואולם, לצד ההכרה בתקינות השימוש במדובבים באופן כללי, ברי כי לא כל הפעלה של מדובבים יכולה להיחשב כתקינה. בפרט, במקרה שלפנינו עולות השאלות מהו התגמול שרשאיות רשויות החקירה להבטיח למדובבים? ובפרט – האם מתן תגמול בגין חילוץ הודאה מפלילה מפיו של חשוד היא תקינה? לכך אדרש עתה.

 

50.          כאמור לעיל, בא כוח המערער טען בהרחבה בדיון שהתקיים לפנינו כי תגמול מדובבים באופן המבטיח להם בונוס בגין חילוץ הודאה מפלילה מפיו של חשוד אינו תקין. אכן, כבר הובהר בעבר כי דעתו של בית משפט זה אינה נוחה מאופן הפעלה זה של מדובבים. בהקשר זה יפים דבריו של חברי השופט ס' ג'ובראן בע"פ 2642/10 איסאקוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.11.2011), כי:

 

"העובדה שלמדובב מובטח בונוס, ששוויו פי עשרה משכרו בגין יום עבודה אחד, בתמורה להשגת הודאה מן החשוד, מייצרת תמריץ חזק ביותר למדובב ועשויה להשפיע על אופן ביצוע תפקידו ועל העדות שהוא מוסר בבית המשפט. באופן עקרוני, אני סבור כי עדיף לנסח הסכמים אלו באופן המנטרל ככל האפשר את האינטרסים הזרים העשויים להשפיע על פעולותיו של המדובב כלפי החשוד. כאשר לא ניתן לנטרלם, הרי שמוטל על בית המשפט, לבחון ביתר זהירות, את הראיות המושגות באמצעות המדובב." [שם, בסעיף 24].

 

 

51.           כפי שהובהר לעיל, המדובבים המועסקים על ידי המשטרה הם פעמים רבות עבריינים מורשעים המרצים עונשי מאסר, אשר משתפים פעולה עם רשויות החקירה מתוך מטרה להשיג עבור עצמם טובות הנאה כספיות והקלות נוספות. למדובב אינטרס מובנה להביא להודאות מפלילות, שכן אלו מסמנות את הצלחת הדיבוב ומבטיחות למדובב, לפחות לשיטתו, כי יועסק ויזכה בהטבות גם בהמשך. לאינטרס בסיסי זה מתווסף, לפי נוסח ההסכם שנכרת עם המדובב במקרה דנן, תמריץ כספי ישיר בהשגת הודאה מפלילה. סבורני כי התמריץ הכספי הישיר המובטח בגין השגת הודאה מפלילה מעצים עד מאוד את האינטרס האישי של המדובב בתוצאות הדיבוב ומדרבן אותו לעשות כל שביכולתו כדי להשיג הודאה מפלילה, לרבות נקיטת פעולות המצויות על הגבול שבין הפסול למותר. פועל יוצא של התנהלות מסוג זה עלול להיות השגת הודאות שווא והרשעת חפים מפשע. לא למותר לשוב ולהזכיר את החשובה במושכלות היסוד של ההליך הפלילי לפיה בירור האמת במשפט הפלילי והימנעות מהרשעת חף מפשע הם אינטרסים ציבוריים ממדרגה ראשונה [ראו: ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 729, 738 (1984) (השופט א' ברק). לסכנה מפני הרשעת חפים מפשע בעקבות הודאות שווא של חשודים ראו, למשל: מרדכי קרמניצר "הרשעה על סמך הודאה – האם יש בישראל סכנה להרשעת חפים מפשע?" המשפט א 205 (1993); בועז סנג'רו "הודאה כבסיס להרשעה – האמנם 'מלכת הראיות' או שמא קיסרית הרשעות השווא" עלי משפט ד 245, 257-249 (2005)]. לפיכך, באיזון שבין האפשרות לגבייתן של הודאות שווא על ידי מדובבים והסכנה להרשעתו של חף מפשע בהסתמך על הודאות אלה מחד, לבין התועלת העולה מהתימרוץ הנוסף של מדובבים באמצעות תגמול כספי ישיר מאידך, סבורני כי ידם של האינטרסים הראשונים על העליונה.

 

52.          זאת ועוד, מהאינטרס הציבורי הראשון במעלה של אי-הרשעת חפים מפשע שהזכרתי לעיל נובע גם הכלל לפיו תפקידן של רשויות החקירה אינו מתמצה באיסוף ראיות מפלילות. לפי כלל זה, על רשויות החקירה לאסוף ראיות, מזכות כמפלילות, מתוך מטרה אחת – היא בירור האמת. בהקשר זה יפים דבריו של השופט א' ברק בע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466 (1981), לפיהם:

 

"מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו" [שם, בעמ' 472].

 

 

          מובן כי דברים אלו משליכים גם על אופן ההתקשרות המצופה מרשויות החקירה עם גורמים שלישיים שמטרתה היא איסוף ראיות, ובפרט – על אופן התקשרות המשטרה עם מדובבים. כידוע, המדינה אינה רשאית להתפרק מחובותיה באמצעות שימוש בגורמים שלישיים שלכאורה אינם כפופים לכללי המשפט הציבורי [השוו: בג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258, 285-283 (2000) (השופט א' ברק) (להלן: עניין קעדאן)]. בהקשר זה, אין נפקא מינה אם בחובת השוויון בהקצאת מקרקעין עסקינן, שנדונה בעניין קעדאן, או בחובה המוטלת על רשויות החקירה לפעול ללא משוא פנים באיסוף הראיות ובאיסור החל עליהן לכוון את תהליך איסוף הראיות לאיסוף ראיות מפלילות בלבד, כפי שעולה בעניין שלפנינו. כשם שהמשטרה אינה רשאית לפעול להשגת ראיות מפלילות בלבד, אין היא רשאית להתקשר עם גורם שלישי, במקרה דנן – מדובב, בעסקה אשר מתגמלת אותו באופן משמעותי בגין השגת ראיות מפלילות ובכך מציבה לו, למעשה, כמטרה את השגתן של אלה ויהי מה.

 

          לפיכך, טוב עשתה המשטרה כאשר שינתה את הנוסח שנהג בעבר בהסכמים עם מדובבים. ואולם, סבורני כי הנוסח הנוכחי של ההסכם כפי שצורף להודעת העדכון של המשיבה מיום 22.1.2012, טומן בחובו את אותם הקשיים שהיו בקודמו. הנוסח הנוכחי אכן מאפשר לתגמל מדובב גם בעבור "פעילות הראויה לציון מיוחד" בכפוף להתקיימותם של מספר תנאים (המלצת הממונה על החקירה והחלטת קצין המדובבים המחוזי, לפי שיקול דעתו), אולם הוא כולל את האופציה לפיה התגמול יינתן "במידה ופעילותו של המדובב תביא לקידום התיק, לפענוחו או הפרשה ויגובש כתב אישום כנגד המעורבים". אם תשמע דעתי, יש לשקול הסרת אופציה זו מההסכמים הנחתמים עם מדובבים שכן היא אינה שונה מהותית מקשירת התגמול באופן ישיר להשגת הודאה מפלילה על ידי המדובב.

 

53.          אדגיש, אף על פי שלגישתי נוסחם של ההסכמים לפיהם מופעלים המדובבים מעוררים תחושת אי נוחות, בלשון המעטה, בסופו של יום לא אופן העסקתם של המדובבים יקבע אם ההודאה שהצליחו לחלץ מהחשוד קבילה או לא, אלא התשובה לשאלה האם פעילות המדובב במקרה הנדון פגעה בפועל בזכויותיו של הנאשם באופן כזה שמצדיק פסילתה של ההודאה. עם זאת, העובדה כי ברקע לפעילותו של מדובב עמד הסכם המעניק לו תמריץ כספי ישיר בהשגת הודאה מחייבת את בית המשפט להתייחס בזהירות יתרה להודאה שהושגה בעקבות פעולות הדיבוב – לאמיתות תוכנה ולנסיבות בהן ניתנה [ראו והשוו: ניר פלסר "תיחום גבולות השימוש במדובבים משטרתיים סמויים לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" מאזני משפט ג 439, 471-470 (2005)].

 

54.          בנסיבות המקרה דנן סבורני כי לא נפל פגם בפעולת הדיבוב בפועל. המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, לפיה לא הופעלו על המערער אמצעים פסולים עובר למסירת הודאותיו, הינה הכרעה המושתת על קביעות של עובדה ומהימנות ומעוגנת היטב בחומר הראיות. קביעתו של בית המשפט בהקשר זה הושתתה על שמיעת עדויות ובחינת הקלטות הדיבוב והחקירה, מהן עולה כי המדובב לא פעל באופן החורג מן הסביר ולא הפעיל על המערער לחץ במידה שהייתה מביאה אותו, אף בהתחשב במצבו הנפשי הירוד, למסור הודאת שקר.

 

          כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, וזאת מן הטעם שהערכאה הדיונית היא זו שהתרשמה באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים ומהראיות [ראו, למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000); יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1631 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003); מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (1983)]. לכלל זה נקבעו במהלך השנים שלושה חריגים עיקריים, אשר בהתקיימם תתאפשר התערבותה של ערכאת הערעור אף בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית [ראו למשל: ע"פ 682/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 12.5.2011); ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2009); ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2009)]: הראשון, במקרים בהם הממצאים מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעת העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור [ראו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994), סעיף 4 לפסק דינו של השופט ג' בך]; השני, מקום שממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995) (השופט צ' א' טל)]; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית, כגון התעלמות מסתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993) (השופטת ד' דורנר)].

 

          לטעמי, בנסיבות המקרה דנן לא מתקיים אף לא אחד מהחריגים הנ"ל וסבור אני כי לא עלה בידי המערער להראות טעם המצדיק את התערבותנו. חשוב ליתן את הדעת לכך שהמערער לא הסכים להודות בעבירות אחרות בהן נחשד. יתר על כן, לא ניתן להתעלם מכך שהמדובב אמר למערער ביותר מהזדמנות אחת שלא יודה במה שלא עשה. כמו כן, אכן ניתן להתרשם משיחות המערער עם המדובב כי תחושת האשם הקשה של המערער היא שהובילה אותו לפתוח סגור ליבו ולהתוודות על מעשיו. מסקנותיו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה מקובלות עלי ומתיישבות עם חומר הראיות שבתיק. לכך יש להוסיף את העובדה כי המערער מסר בעדותו פרטים מוכמנים רבים ואת העובדה כי המערער המשיך לדבוק בהודאתו גם לאחר שנסתיימה פעולת הדיבוב. כל אלו מאששים את מסקנת בית המשפט המחוזי כי בהודאת אמת עסקינן ועונים, כפי שפורט לעיל בהרחבה, על דרישת הדין להרשעה על סמך הודאת חוץ של נאשם, ובפרט על דרישת ה"דבר מה נוסף".

 

55.          הסתירות בין תיאורה של המתלוננת 1 את תוקפה לבין המערער. באשר לסתירות שנמצאו בתיאוריה של המתלוננת 1 את חזותו של תוקפה בהשוואה לחזותו של המערער בפועל, סבורני כי הן אינן אלא סתירות קלות אשר לא פוגמות במהימנות גרסתה של המתלוננת 1 ובזיהויה את המערער בבית המשפט כהוא זה. במקרה אחר, ע"פ 175/10 חנוכייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.7.2011), אמרתי את הדברים הבאים:

 

"ברי כי כל אדם, ודאי מי שנמצא בסיטואציה טראומטית שבה הוא מותקף, יתקשה לזכור מה היה צבעה של חולצת הדוקר ובאיזו יד החזיק התוקף בסכין. יש להבחין בין סתירות הנעוצות בטבע האנושי ובנסיבות המקרה לבין סתירות המעלות חשש למהימנות הגרסה. סתירות קלות בין גרסאותיהם של מי שהיו עדים לאותו אירוע כמעט תמיד ניתן יהיה למצוא, אך סתירות אלה אינן אלא תזכורת לטבעו של הזיכרון האנושי". (שם, בסעיף 37).

 

 

          דברים אלו נכונים אף כאן. אכן, תיאורה של המתלוננת את תוקפה אינו תואם במאת האחוזים את חזותו של המערער, ואולם הוא אינו רחוק מכך, ומכל מקום זיהתה המתלוננת את המערער בבית המשפט ולזיהוי זה הצטרפו שלל ראיות נוספות, לרבות זיהויו של המערער על ידי חברתה של המתלוננת. כאמור לעיל, לא ניתן לצפות מבן אנוש כי יזכור באופן מדוייק ושלם אירוע מסויים או חזותו של אדם אחר. על אחת כמה וכמה שלא ניתן לצפות זאת ממי שהותקף באכזריות וסבל מטראומה. הפרטים שתיארה המתלוננת, אשר כללו את חזותו הכללית של המערער, את העובדה כי הוא דובר מעט מילים בשפה הרוסית, אך נעדר מבטא רוסי, זיהוי המערער על ידה כמי שתקף אותה באותו לילה, זיהויו של המערער על ידי חברתה כמי שביקש סיגריות עובר לתקיפה, הודאותיו של המערער שכללו פרטים מוכמנים רבים, ההובלה שביצע המערער (גם אם באופן חלקי) והודאתו המתועדת במסגרתה, הדימיון הרב של המערער לקלסתרונים, זה שצוייר לפי תיאורה של המתלוננת 1 וזה שצוייר לפי תיאורה של חברתה של המתלוננת, והודאותיו השונות שניתנו לאחר שכבר לא היה נתון עם המדובב באותו התא, לא מותירות מקום לספק כי הוא זה שביצע את התקיפה. כשלי זיכרונה של המתלוננת 1, שאין לראות בהם כשלים מהותיים, אינם יכולים לשנות מתמונה זו.

 

לבסוף אציין, כי לא מצאתי ממש בטענות בא כוח המערער לקיומם של מחדלי חקירה באי-זימונם לחקירה של אנשים נוספים המתאימים לקלסתרון שהופץ ולשוני באופן ביצוע אירועי התקיפה. סבורני כי חוסרים נטענים אלו אינם מהווים "מחדל חקירה" כהגדרתו הנזכרת לעיל. יתר על כן, אין בחוסרים נטענים אלו כל פוטנציאל מזכה והם אינם מכרסמים כהוא זה בתשתית הראייתית המוצקה הקיימת בנסיבות העניין. משכך, אף אם במחדל חקירה עסקינן, אין בו כדי להועיל למערער ולהקים ספק שיביא לזיכויו [ראו, למשל: ע"פ 10735/04 גולדמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.2.2006), סעיף 17 לפסק דינה של השופט מ' נאור].

 

56.          הערעור על הרשעת המערער באישום השני. באשר להרשעת המערער באישום השני, עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי בסיכומיה חזרה ההגנה על הודאתה בסעיפי האישום השני, מלבד סעיף הניסיון לאונס, ממנו זוכה המערער בסופו של יום, וכי לא הייתה מחלוקת באשר לאשמתו של המערער בעבירות הנוספות הכלולות באישום זה, לרבות בעבירת המעשה המגונה עליה משיג בא כוחו הנוכחי של המערער (עמוד 109 לפרוטוקול הדיון). די בכך כדי להביא לדחיית הערעור ככל שהוא מכוון כלפי ההרשעה בעבירות מושא האישום השני. עם זאת, בבחינת למעלה מן הצורך, אציין כי מן הראיות עולה שהמערער לא היה במצב שכרות השולל ממנו את היכולת לגבש כוונה פלילית וכי התקיפה בוצעה מתוך כוונה פלילית ברורה. כך, למשל, העיד רס"ב גיוס כי כאשר ערך למערער את בדיקת האלכוהול, המערער "דיבר איתי בסדר" ולא היה איטי או חזר על עצמו. כזכור, המערער שוחרר זמן מה לאחר שנתפס נוהג בשכרות וכאשר נעצר בשנית לאחר אירוע התקיפה השני סיפר שביצע את מעשה התקיפה משום שהיה "חרמן". כאשר נשאל המערער למה בדיוק התכוון כשאמר שהוא "חרמן", ומה התכוון לעשות למתלוננת 2, השיב: "בהתחלה באתי אליה מתוך כוונת זדון...". בהמשך, כשנשאל מה כוונתו במילה "זדון", השיב: "אונס, מה זה רצח?" (ת/33). דומני כי דברים אלו לא מותירים מקום לספק בדבר גיבוש כוונה פלילית מצד המערער בכל הנוגע לעבירת המעשה המגונה. 

 

57.          נוכח האמור, לא מצאתי מקום להתערבותנו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ואציע לחבריי כי נדחה את הערעור על כל מרכיביו. צר לי כי תקוותם של הורי המערער כי ערעור זה יסתיים בזיכויו של המערער נכזבה. עם זאת, מעשיו של המערער כפי שעולים ברורות מחומר הראיות הובילו לפגיעה קשה בשני קורבנות תמימים ובחברה כולה, ועל כך היה ראוי לעונש. 

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.

 

 

השופט נ' הנדל:

אני מסכים.

 

 

 

           לפיכך הוחלט לדחות את הערעור כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

 

 

           ניתן היום, ‏כ' בתמוז התשע"ב (10.7.2012).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   08040290_W08.doc   חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il