עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3777/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

 

בשם המבקשים:                     עו"ד יוסף פרינס                        

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי ו-ר' לבהר שרון) בע"א 705-09-10 שניתן ביום 2.4.2012 בו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (השופטת ו' פלאוט) בת"ע 109780/04 שניתן ביום 26.5.2010.

 

תמצית העובדות והליכים קודמים

 

1.        אמם של המבקשים ושל המשיבים (להלן: המנוחה) נפטרה ביום 8.1.2004. המנוחה הותירה צוואה לפני עדים שאושרה על ידי נוטריון (להלן: הצוואה). על גבי הצוואה מצויין התאריך 10.1.1994, תאריך שמופיע גם בתחתית האישור הנוטריוני, בעוד שבכותרת האישור הנוטריוני מופיע התאריך 10.9.2004. המשיבים הגישו לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן בקשה לקיום הצוואה, והמבקשים מצידם הגישו התנגדות לקיום הצוואה בטענות של אי כשירות והשפעה בלתי הוגנת. בית המשפט מינה את פרופסור שמואל פניג (להלן: המומחה) כמומחה מטעמו לבחינת כשירותה של המנוחה במועד עריכת הצוואה. המומחה העריך בחוות דעתו כי במועד עריכת הצוואה הייתה המנוחה עדיין כשירה לערוך צוואה ונחקר על חוות דעתו לפני בית המשפט. בית המשפט קבע כי חוות הדעת מהימנה, כי היא לא נסתרה וכי המבקשים לא עמדו בנטל שהוטל עליהם להוכיח כי המנוחה לא הייתה כשירה במועד עריכת הצוואה.

 

2.        בית המשפט הוסיף וקבע כי גם העדויות השונות שנשמעו לפניו לא ביססו את טענת העדר הכשירות. בית המשפט התייחס גם לאישור רפואי מיום 19.1.1994 בו ציין בכתב יד ד"ר פרמדרמן, רופא המשפחה של המנוחה, כי המנוחה "במצב תפקודי של המוח במצב תקין וצלולה בדעתה" [כך במקור - י.ד.], וקבע כי המבקשים לא הוכיחו את טענתם לפיה האישור האמור זויף, ולא ביקשו למנות מומחה גרפולוגי מטעם בית המשפט או לזמן את ד"ר פרמדרמן לעדות בעניין. בית המשפט ציין גם כי המומחה העיד שלא היה משנה את חוות דעתו אפילו אלמלא אישור זה היה מונח לפניו. בית המשפט קבע עוד כי המבקשים לא הוכיחו כי המשיבה 1 השפיעה השפעה בלתי הוגנת על המנוחה וכי לא הייתה קיימת "תלות מקיפה ויסודית" בין המנוחה לבין המשיבה 1 באופן שמעביר את נטל ההוכחה מהמבקשים אל המשיבים. בית המשפט קבע גם כי לא הוכח שהמשיבה 1 נטלה חלק בעריכת הצוואה. בהתייחס לטענות המבקשים בנוגע לפגמים צורניים בצוואה, קבע בית המשפט כי הופעת מספר אישור נוטריוני שונה על גבי הצוואה מזה המופיע על גבי האישור אינה פוגעת בכשירותה כיוון שמדובר בצוואה בעדים וכי ההבדל בין התאריך המופיע על גבי הצוואה ובתחתית האישור הנוטריוני לבין התאריך המופיע בכותרת האישור הנוטריוני נובע מטעות בלבד, ואין ספק כי הצוואה נערכה ביום 10.1.1994. כמו כן קבע בית המשפט כי כיוון שמדובר בצוואה בעדים (ולא בצוואה לפני נוטריון) אין חובה לצרף לצוואה אישור רפואי על כשירותה של המנוחה לצוות ומכאן שלא נפל פגם בצוואה. נוכח כל זאת קבע בית המשפט כי יש לקיים את הצוואה.  

           על פסק דין זה ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

3.       בית המשפט המחוזי (מפי השופטת ר' לבהר שרון) קבע כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מבוסס בעיקרו על אימוץ חוות דעתו של המומחה וכי לא מצא מקום להתערב בקביעה זו. בית המשפט ציין כי המומחה לא התעלם מהעובדה שהירידה במצבה הקוגניטיבי של המנוחה החלה עוד קודם למועד עריכת הצוואה, וכי המומחה הביא בחשבון את כל המסמכים הרפואיים הנוגעים לדבר, ועל בסיסם הגיע למסקנה כי הירידה המשמעותית ביכולותיה הקוגניטיביות של המנוחה החלה רק בשנת 1995, קרי לאחר שנערכה הצוואה. בית המשפט ציין עוד כי המבקשים עימתו את המומחה עם בדיקה שנערכה למנוחה בדצמבר 1995 שבה קיבלה ציון 10 במבחן המיני מנטל וכי המומחה קבע בהקשר זה ש"מיני-מנטל של 10-20 אדם יכול עדיין להיות בעל כשרות לצוות" [כך במקור - י.ד.] ועמד על מסקנתו בנוגע לכשרות המנוחה במועד עריכת הצוואה. בית המשפט התייחס גם לכך שלפי עדותו של המומחה בני משפחתה של המנוחה שלחו אותה למבחני זיכרון בפעם הראשונה ביום 1.6.1995, ועד אז לא הייתה התייחסות לירידה בתפקוד הקוגנטיבי של המנוחה - לא מצד בני משפחתה ולא מצד הרופאים שטיפלו בה. בית המשפט המחוזי קבע אם כן כי בית המשפט לענייני משפחה בחן וניתח את חוות דעתו של המומחה, ואימץ את מסקנותיו, וכי אין מקום להתערב בכך.

 

4.       בית המשפט המחוזי קבע עוד כי קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה בנוגע לכשירות המנוחה לא התבססה רק על חוות דעתו של המומחה, אלא גם על המסקנות אותן הסיק מהעדויות שנשמעו לפניו. בית המשפט ציין בהקשר זה כי בעדותו של המבקש 1 התגלו סתירות, וכי מעדות זו התברר שהמבקש 1 התגורר עם המנוחה במועד בו נערכה הצוואה, ואילו המשיבה 1 - שלגביה נטען כי השפיעה באופן לא הוגן על המנוחה - התגוררה באותה עת בחו"ל. כמו כן ציין בית המשפט כי בת נוספת של המנוחה (שלא לקחה צד בהליך והודיעה כי תקבל את הכרעת בית המשפט בנוגע לצוואה) העידה כי כשלושה חודשים קודם למועד עריכת הצוואה הלכה עם המנוחה לעו"ד וכי המנוחה חתמה באותו מועד מרצונה החופשי על בקשה למחיקת הערת אזהרה בהתייחס לנכס מסוים, וכי הדבר תומך בממצאי חוות דעתו של המומחה. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי קביעות בית המשפט לענייני משפחה בנוגע לכשירותה של המנוחה לצוות מבוססות על חוות הדעת ועל שמיעת עדויות והתרשמות מעדים, וכי הן מנומקות ומפורטות, ולפיכך אין מקום להתערב בהן.

 

5.       בהתייחס לטענות המבקשים בנוגע להשפעה לא הוגנת שהופעלה לכאורה מצד המשיבה 1 על המנוחה בעת עריכת הצוואה, קבע בית המשפט המחוזי כי בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח את טענתם זו, וכי אין מקום להתערב בכך. בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי לא הוכח שהמנוחה הייתה תלויה במשיבה 1 נפשית או כלכלית וכי המנוחה עמדה בקשר כזה או אחר עם כל ילדיה באותה עת. יתרה מכך, המבקש 1 התגורר, כאמור, באותה עת עם המנוחה, בעוד המשיבה 1 התגוררה בחו"ל. 

 

6.       השופט ד"ר ק' ורדי הסכים לפסק דינה של השופטת ר' לבהר שרון.  השופט י' שנלר הצטרף גם הוא בהסכמה, והוסיף כי הוא סבור שהגיעה העת ליישם את העיקרון הקבוע בסעיף 4 (ה) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977 (להלן: תקנות הנוטריונים) קרי הדרישה לקבל אישור רפואי בטרם מתן אישור נוטריוני על ביצוע פעולה כאשר מדובר על אדם מאושפז או מרותק למיטתו, גם בעת שעסקינן בצוואה בעדים, ואף אם אין מדובר במצווה מאושפז. השופט י' שנלר ציין בהקשר זה כי הוא סבור שעל עו"ד המתבקש לערוך צוואה בעדים לבחון האם קיים חשד שמא המצווה אינו כשיר לצוות, וזאת במיוחד כאשר מדובר במצווים באים בימים. השופט י' שנלר קבע כי בנסיבות בהן מתעורר חשד בנוגע לכשירות המצווה מצופה מעורך הדין שידרוש קבלת חוות דעת רפואית ממומחה הבקיא בתחום אשר יחווה את דעתו בדבר כשירות המצווה, וכי רצוי שעורך הדין הוא שיפנה למומחה רפואי ולא יסמוך על אישור רפואי שיומצא בידי בני המשפחה. עם זאת, ציין השופט י' שנלר כי כיוון שאין הוראה חוקית הדורשת אישור רפואי מוקדם לצוואה בעדים, אין בהעדרו של אישור כזה כדי לפסול את הצוואה ומדובר ב"הקדמת רפואה למכה" שתמנע מחלוקות כגון אלה בהם עסק בית המשפט בענייננו.

          השופט י' שנלר הוסיף וקבע כי על המבקשים היה להעלות את טענותיהם בנוגע למקצועיות חוות דעתו של המומחה בבית המשפט לענייני משפחה, ולעמת אותו עם טענות אלה, ואין מקום להעלאת טענות אלה לראשונה בערכאת הערעור. נוכח כל זאת דחה בית המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים.

 

          כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

 

תמצית נימוקי הבקשה

 

7.       בבקשה דנן טוענים המבקשים כי הגיעה העת להסדיר את סוגיית ה"כשרות לצוות" של מצווה, וטוענים כי בקשתם מעוררת דיון בשלושה נושאים בעלי חשיבות ציבורית גבוהה. ראשית, טוענים המבקשים כי יש לפרש את המונה "מרותק למיטתו" הקבוע בתקנה 4 (ה) לתקנות הנוטריונים כך שמונח זה יתייחס גם למצווה בעל מגבלות קוגניטיביות או פיזיות קשות, ומשכך ייחשב כמי שצריך להמציא אישור רפואי לעורך הצוואה. המבקשים טוענים בהקשר זה כי הצוואה בעניינו אינה צוואה בעדים אלא צוואה לפני רשות, ולכן יש להחיל עליה את הפרשנות האמורה לתקנה 4 (ה) לתקנות הנוטריונים ולקבוע כי נדרש היה להביא אישור רפואי לעניין כשרותה של המנוחה לצוות בטרם נערכה הצוואה ולפיכך הצוואה פגומה.

 

        שנית, טוענים המבקשים כי יש להחיל חובה להציג אישור רפואי לפני עורך הצוואה לצורך הוכחת כשרות לצוות בכל מקרה בו המצווה סובל ממגבלות קוגניטיביות או פיזיות קשות, גם אם מדובר בצוואה לפני עדים. המבקשים מציינים בהקשר זה כי במדינות רבות בעולם מקובל לערוך בדיקה של כשרותו של המצווה בטרם נערכת הצוואה.

 

          שלישית, טוענים המבקשים כי בחוות דעתו של המומחה נפלו פגמים קשים מהם התעלמו בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי, וכי התעלמות זו גרמה להם לעיוות דין. יתרה מכך, המבקשים טוענים כי בית משפט זה נדרש להנחות את בתי המשפט בנוגע לאופן בו עליהם להדריך מומחים רפואיים הבוחנים את כשרותם של מצווים וחובתם להתייחס למבחני העזר שנקבעו בפסיקה. נוכח כל זאת עותרים המבקשים לכך שבית משפט זה יורה על החזרת הדיון לבית המשפט  לענייני משפחה על מנת שימנה מומחה רפואי נוסף שיבחן את כשרותה של המנוחה לצוות בעת שנערכה הצוואה.

 

דיון והכרעה

 

8.       לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובתם של המשיבים. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק כאשר נדרשת הכרעה בסוגיה משפטית עקרונית החורגת מעבר למחלוקת הפרטנית שבין הצדדים או כאשר עיוות הדין שייגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת [ראו והשוו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)]. במקרה דנן לא מתקיימים המבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אכן, המבקשים מצביעים על שאלות משפטיות נכבדות, שייתכן שייבחנו בידי בית משפט זה במועד המתאים, אך לא יהיה בכך כדי להצדיק בנסיבות המקרה דנן מתן רשות ערעור, זאת היות והלכה היא כי לא תינתן רשות ערעור אפילו אם מתעוררת שאלה משפטית חשובה אך אין בפתרונה כדי להשפיע על תוצאת הערעור (ראו, למשל: רע"א 202/05 מנהל השירותים הוטרינריים נ' גולדשטיין (לא פורסם, 14.6.2005), בפסקה 5 להחלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה; רע"א 6953/11 הוד מעלת הפטריארך אירינאוס הראשון נ' הפטריארך בפועל תיאופילוס ג'אנופולוס (לא פורסם, 20.12.2011), בפסקה 11 להחלטתי). במה דברים אמורים?

 

ראשית, בית המשפט לענייני משפחה קבע, כממצא עובדתי, כי הצוואה היא צוואה בעדים. כידוע, יתרונה של הערכאה הדיונית בקביעת ממצאים עובדתיים מקבל משנה תוקף כאשר אלו מבוססים על התרשמות בלתי אמצעית מהעדים שהופיעו לפניו (ראו למשל: ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר (טרם פורסם, 29.3.2011), בפסקה 28 לפסק דיני). קל וחומר שבית משפט זה אינו נוהג להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית כאשר מדובר ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: בע"מ 76/12 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם, 16.2.2012), בפסקה 12 להחלטתי). לא מצאתי טעם לחרוג מכך בענייננו. משנקבע כי הצוואה היא צוואה בעדים, אין צורך להידרש לטענות המבקשים המתייחסות לפרשנותה של תקנה 4 (ה) לתקנות הנוטריונים, כיוון שאלה ממילא אינן חלות על הצוואה במקרה דנן.

 

שנית, עיון בסיכומים שהוגשו מטעם הנתבעים בבית המשפט לענייני משפחה, המשתרעים על פני 28 עמודים, מלמד כי המבקשים כלל לא העלו לפני הערכאה המבררת את טענתם לפיה יש לדרוש הצגת אישור רפואי בנוגע לכשרות המצווה גם כאשר מדובר בצוואה בעדים. יתרה מכך, עיון בהודעת הערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי, המשתרעת על פני 22 עמודים, מלמדת כי טענה זו לא הועלתה בידי המבקשים אף לפני בית המשפט המחוזי. הלכה היא כי למעט בנסיבות חריגות אין להעלות בערעור טענות חדשות שלא נדונו בערכאה הדיונית [ראו למשל: ע"א 8117/03 ענבר נ' יעקב (לא פורסם, 16.1.2006), בפסקה 23 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור; יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 818 (מהדורה שביעית, 1995); אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי 650 (מהדורה עשירית, 2009)]. קל וחומר שבית משפט זה לא ידון בדרך כלל בטענות שהועלו לראשונה ב"גלגול שלישי". נוכח כך, איני נדרש לטענות המבקשים הנוגעות לדרישה להציג אישור רפואי בנוגע לכשרות המצווה גם כאשר מדובר בצוואה בעדים.

 

שלישית, המבקשים מלינים על כך שבית המשפט לענייני משפחה אימץ את מסקנותיה של חוות הדעת שהכין המומחה, קביעה עליה סמך בית המשפט המחוזי את ידיו. כידוע, נטיית ערכאת הערעור שלא להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת מועצמת כאשר מדובר בממצאים שנקבעו על בסיס חוות דעת מומחה [ראו למשל: ע"א 4744/05 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 9.8.2006), בפסקה ד(1) לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין]. לפיכך, איני סבור כי נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להתערב בהחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה לאמץ את מסקנות חוות דעתו של המומחה. כמו כן, לא השתכנעתי כי נגרם למבקשים עיוות דין בהקשר זה.

 

9.        למעלה מן הצורך, ומבלי להתייחס דווקא למקרה שלפני אעיר, כי סבורני שצדק השופט י' שנלר כאשר ציין כי מוטב יעשו עורכי דין העורכים צוואה בעדים אם יבחנו האם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, במיוחד כאשר מדובר במצווים באים בימים הסובלים מבעיות קוגניטיביות ומבעיות רפואיות שונות. במידה ואכן מתעורר חשש כזה, יפנה עורך הצוואה את המצווה לבדיקה רפואית עצמאית שתיערך כמובן בטרם תיחתם הצוואה. בדיקה כזו תשמש, בראש ובראשונה, כדי להבטיח כי הצוואה הנערכת בידי עורך הדין אכן מהווה מימוש של האוטונומיה וחופש הרצון של המצווה. היות שעקרון העל בדיני הצוואות הוא שמירתו של חופש הציווי וקיום רצונו של המצווה [ראו: ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח (3) 705, 732 (1994)] יש לוודא כמצוות סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 כי המצווה אכן יודע "להבחין בטיבה של צוואה". בדיקה רפואית מוקדמת כאמור תסיר את החשש שמא הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה כיוון שהוא אינו כשיר לצוות.

 

           בנוסף לכך, לבדיקה רפואית מוקדמת כזו יתרון ראייתי חשוב, שכן בדיקה רפואית עצמאית שתיערך בזמן אמת, ללא מעורבותם של מי מהנהנים האפשריים מהצוואה, יכול שתייתר הצורך בהתדיינויות משפטיות מיותרות לאחר מות המצווה [ראו והשוו: רע"א 356/12 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' עידה (טרם פורסם, 11.3.2012), בפסקאות 11-10 להחלטתי]. חוות דעת רפואית שנערכת לאחר מותו של המצווה (במיוחד כאשר חוות הדעת נערכת שנים רבות לאחר מות המצווה) ומתייחסת לכושרו לצוות בעת שנערכה הצוואה, תהיה לעולם חסרה לעומת חוות דעת רפואית שתיערך בחייו של המצווה. ניתן לומר אם כן שבמקרים רבים מהווה עורך הדין העורך את הצוואה "מונע הנזק הזול ביותר" ומוטב כי יפנה את המצווה לבדיקה רפואית מוקדמת כאשר הוא חש שהדבר נדרש. עם זאת, יודגש כי כפי שציין השופט י' שנלר, המחוקק לא קבע דרישה להצגת אישור רפואי למצווה בצוואה בעדים, וגם בפסיקה טרם התגבשה דרישה כזו. יתרה מכך, הדברים האמורים הם צופי פני עתיד, וברי כי בענייננו, בו נערכה הצוואה בשנת 1994, אין לראות בעובדה שלא הוצג אישור רפואי על כשירותה של המנוחה לצוות בטרם נערכה הצוואה - כשלעצמה - כפגם בצוואה.

 

10.         סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, י"ח בתמוז התשע"ב (8.7.2012).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12037770_W01.doc   ענ

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il