עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3676/11

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

השופט נ' הנדל:

 

1.       מונח לפני ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 14.4.2011 (ת"פ 192/09, כב' השופט י' אברהם) במסגרתו הורשע המערער בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בית המשפט השית על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים, מאסר על תנאי בן 8 חודשים וכן קנס בסך 3,000 ₪.

 

הרקע העובדתי

 

2.       על פי עובדות כתב האישום: המערער ודודו – הוא המתלונן – מתגוררים בשכנות בבית דירות משותף בכפר גוש חלב. ביום 7.11.2009 הגיע המתלונן לביתו וראה כי המערער הניח ארגזי קרמיקה על המדרגות המשותפות, באופן החוסם את המעבר. בעקבות בקשת המתלונן כי המערער יפנה את הארגזים, התפתח ויכוח ביניהם, ויכוח בו נטלו חלק אף אשת המערער ואמו. אגב כך, נטל המערער חתיכת קרמיקה והכה באמצעותה בגבו של המתלונן, אשר נפל על הרצפה בשל עצמת המכה. בעודו שרוע על הרצפה, היכה בו המערער ובעט ברגלו ובצווארו. כתוצאה ממעשים אלה נשברה אחת מצלעותיו של המתלונן וכן נגרם לו קרע בטחול. על יסוד עובדות אלו הורשע המערער בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

 

הדיון וההכרעה בבית המשפט המחוזי

 

3.       לפני בית המשפט המחוזי עמדו, באורח כללי, שתי גרסאות מנוגדות. לפי גרסת התביעה, המתלונן עצמו, לרבות עדים נוספים בהם אשתו, בנו ואחיו חזו במערער נוטל חתיכת קרמיקה, מכה במתלונן ודוקר אותו. מכך עולה המסקנה כי המתלונן הותקף מטווח אפס, וגרסת ההגנה לפיה החבלה החמורה נגרמה בשל אריח קרמיקה שזרקה אמו של המערער ופגעה במתלונן – אין לה על מה שתסמוך. עדי התביעה הציגו תמונה לפיה עמדה האם במרחק מה מהאירוע, ולכן לא הייתה כל אפשרות שהיא אשר גרמה לשבר בצלע ולקריעת הטחול.

 

על פי גרסת ההגנה, המערער לא הכחיש את מעורבותו באירוע, אך כפר בטענה לפיה הוא האחראי לחבלה החמורה שנגרמה למתלונן. נטען כי אמו של המערער ואשתו היו מעורבות באופן פעיל בויכוח, וכי הייתה זו האם שזרקה לעבר המתלונן מִרצְפֵת, אשר גרמה לפגיעה החמורה. הוסף כי עדויות התביעה היו מגמתיות, וכולן בקול אחד ניסו להרחיק את אמו של המערער ממקום האירוע, ובכך לאיין את אחריותה המשפטית ולהוביל להרשעת המערער.

 

          בבואו להכריע בתיק קבע בית המשפט המחוזי כי הסיטואציה המצטיירת מסיכומי ההגנה אינה עולה כלל מהעדויות בתיק. ביחס לעדויות שנשמעו בהליך ציין בית המשפט כי "הנני מודע להיות עדויותיהם של כלל העדים (למעט השוטרים) בתיק מגמתיות, סותרות האחת את השנייה וכן ממזערות חלקים של מי מהמעורבים למען ההליך המשפטי. כל אחד מן העדים נוטה לכיוונו של קרוב משפחתו". בית המשפט ציין שעדויות התביעה הגיוניות יותר מעדויות ההגנה, וכי אין זה סביר שאמו של המערער, שעמדה בריחוק מהמתלונן כאשר ביניהם עוד מספר אנשים, היא זו שגרמה לפגיעה החמורה כל כך. סוג פציעות שכזה, קבע בית המשפט, יכול להיגרם כתוצאה ממכה ישירה, קרובה ומדויקת, ולא בזריקה מרחוק. עוד נקבע כי גרסת המערער המפלילה את אמו הינה תולדה של העדויות בתיק, שכן חלק מהעדים אכן העידו כי ראו את האם זורקת מרצפות לעבר איזור התִגרה.  אשר על כן, החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את הנאשם, ולגזור את דינו כאמור לעיל.

 

טענות הצדדים

 

4.       לטענת המערער שגה בית משפט קמא משקבע כי מכלול הראיות בתיק מחייב מסקנה אחת לפיה ביצע המערער את המיוחס לו. המערער דבק בגרסתו לפיה חלקו באירוע שונה מהתיאור שבכתב האישום, וכי המכות שגרמו לחבלה החמורה נגרמו בשל אריחי הקרמיקה שזרקה אמו לעבר המתלונן. הוסף כי לא היה מקום לקבוע כי זריקת מרצפת קרמיקה ממרחק של כ-5 מטרים אינה יכולה להוביל לחבלה שנגרמה למתלונן, וכי בית המשפט המחוזי הסיק מסקנה זו מבלי שהסתמך על חוות דעת מומחה רפואית או אחרת. נטען כי מעדויות יתר עדי התביעה עולה שאמו של המערער זרקה אריחי קרמיקה אשר פגעו במתלונן. הודגש שמצויים אנו בתיק פלילי, ומשכך חובת התביעה להוכיח אשמה מעבר לכל ספק סביר ולא ברמת הסתברות, ועל כן יש לזכות את המערער.

 

          המדינה סומכת ידיה על הכרעת בית המשפט ומבקשת כי הערעור יידחה. נטען כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי מבוססות על התרשמותו, וכי יש בעדויות התביעה כדי להוכיח את אשמתו של המערער. צוין כי על אף הקושי העולה מראיות התביעה – אלה עקביות ומצביעות על קרבתו הפיזית של המערער למתלונן בעת האירוע, לעומת המרחק בו עמדה אמו של המערער. הודגש כי אף המערער ואמו אישרו גרסה זו. נטען כי הגרסא לפיה הייתה זו האם שתקפה את המתלונן, לא נטענה על ידי המערער לאורך רוב רובו של ההליך, וכי האם העלתה גרסה זו כדי לעורר ספק שיוביל לזיכוי בנה.

 

דיון

 

5.       כלל הוכחת האשמה מעבר לכל ספק סביר, שייתכן והוא הבולט והחשוב מבין כללי המשפט בתחום הפלילי, זכה לעיגון משפטי עלי ספר עם חקיקת החלק המקדמי לחוק העונשין, תשל"ז-1977. סעיף 34כב(א) לחוק העונשין קובע:

 

"לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר".

 

           תיקון זה בעל חשיבות לא רק בסקירה ההיסטורית הכללית, אלא מטעם נוסף. התיקון נעשה בשנת תשנ"ד, שנתיים לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת תשנ"ב. התפתחות משפטית זו מבססת את המסקנה שהכלל נגזר מכבוד האדם וחירותו. בל נשכח כי בגדר המשפט הפלילי, ורק בו, החברה ממצה את כוחה כלפי היחיד בכך שהיא מכתימה אותו בהרשעה, תוך הקניית זכות להענישו. הגדרה זו מציבה את ההליך הפלילי בנקודה שונה ממקבילו האזרחי. בעוד האחרון עניינו בהערכה הסתברותית בדבר נכונותן של טענות, הרי שההליך הפלילי מציב רף גבוה בהרבה – הוכחת אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר – לא יותר, אך ודאי לא פחות. בשל כך יש לזכור, כי בהינתן שתי גרסות עובדתיות הסותרות אחת את רעותה בהליך הפלילי, אל לו לבית המשפט להסתפק בבחינה הסתברותית בדבר הגרסה הנראית לו אמינה יותר. בל נשכח כי בדיני נפשות עסקינן, וכי ה"סנקציה" הצפויה למתדיין האזרחי, שונה תכלית השינוי מזו הצפויה לנאשם הפלילי. ודוק, קיומן של שתי גרסאות עובדתיות שונות ודאי אינו מצביע לבדו כי יש ספק סביר. ואולם, משהועדפה גרסת המדינה במשפט הפלילי, חובה כי לא יוותר ספק סביר בדבר נכונותה של גרסה זו:

 

"במשפט הפלילי נדרשת מן התביעה מידת הוכחה כדי שכנועו של בית המשפט מעבר לכל ספק סביר ... על פי תפיסותינו המשפטיות והחברתיות איננו שוקלים הרשעה בדין או זיכוי רק על פי מאזן הסתברויות לטובת צד אחד. המשמעויות של הרשעה בדין הפלילי הן, בדרך כלל, חמורות יותר מן הזכייה או ההפסד בהתדיינות אזרחית. לכן נקבעו במשפט הפלילי קריטריונים יחודיים ומחמירים בעניין חובת ההוכחה ומידתה.

אין הרשעה בדין אלא אם הוסרו כל הספקות הסבירים. אם קיים ספק סביר, אין מרשיעים..." (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 644 (1993)).

 

          וכן יפים דבריו של השופט א' א' לוי בע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב (13.9.2005):

 

"בהרשעתו של נאשם רק משום שגרסת התביעה נראית סבירה יותר, טמונה סכנה של בלבול היוצרות וגלישה לנטלי ההוכחה הנהוגים במשפט האזרחי, שם די בנטייה של מאזן ההסתברות לטובת מי מבין הצדדים כדי שהדין יוכרע לטובתו. לא זה המצב בהליך הפלילי, אשר השלכותיו על חייו של הפרט קשה ומרחיקת לכת, ובהתאם, נקבע בצדו נטל הוכחה מחמיר יותר. תפקידנו כשופטים הוא לשוב ולשנן עיקרי-יסוד מנחים אלה שבנטלי הוכחה, תפקיד שאינו מתמצה באמירות עיוניות כי אם ביישומן של אלה בחיי המעשה".

 

 

          ככל שהעיקרון המשפטי נשגב, כך יש לעמוד ביתר שאת על אופן יישומו. בנקודה זו יש להדגיש כי מקומו של הספק הסביר ב-ד' אמותיו. אין להרחיבו מעבר למידותיו. אמנם, על הספק הסביר להיות "הגיוני". ספק שאינו סביר מעורר ספק בעצם קיומו. ברם, הגיונו של הספק אינו נעוץ רק במישור האובייקטיבי. לא ניתן להכריע דינו של נאשם על סמך הגרסא הנכונה יותר "אובייקטיבית". כזכור – מדובר בסבירות בשדה הפלילי ולא בשדה דיני הנזיקין למשל. ספק יכול להתעורר גם על מצע עובדתי שאינו בהכרח הגיוני. הספק הסביר יכול ויהיה סובייקטיבי, תולדה של התרשמות הערכאה המבררת. בהקשר זה, אפנה לנאמר בע"פ 9809/08 ארנלדו לזרובסקי נ' מדינת ישראל (25.11.2010) (להלן: "עניין לזרובסקי"):

 

"האם לאחר שמיעת המשפט, לרבות סיכומי הצדדים ושקילת מכלול הראיות בניסיון להגיע להכרעה ולקבוע ממצאים עובדתיים – עדיין קיימת סבירות, אף אם אינה גבוהה, כי הנאשם חף מפשע? האם הספק המקונן בי (בשופט השומע את התיק) סביר? ודוק, "סביר" – לא פחות מכך, אך גם לא יותר. בל נשכח, וליתר דיוק אין לשכוח, כי הספק הסביר נועד למקרה בו לאחר סיום הליך שמיעת הראיות ותהליך קביעת העובדות – המסקנה אינה ברורה. אף אם נוטות המאזניים לכיוון האשמה – לא די בכך במשפט הפלילי. ההיפך הוא הנכון. די בכך כדי לזכות אך לא להרשיע". 

 

6.       בענייננו, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירה המיוחסת לו. האם מסקנה זו מהווה סוף פסוק? כמובן, התשובה היא בשלילה. בבוא ערכאת הערעור לבחון הכרעת דין מרשיעה, עליה לערוך בדיקה פנימית וחיצונית. פנימית – לצלול לתוך הכרעת הדין של בית משפט קמא, מידת הנמקתו, מודעותו לקשיים והתמודדות ראויה עם הסוגיות העובדתיות והמשפטיות העולות מהתיק הקונקרטי. אף אם עברה הכרעת הדין משוכה זו, יש לערוך בדיקה חיצונית – קרי, האם המסקנות והממצאים עומדים במבחני הפסיקה והדין. במקרה דנא, סבורני כי די להפעיל את הבדיקה הפנימית. אכן, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה המבררת, אולם דווקא על כנפי כלל זה, לגישתי אין להשאיר את הרשעת המערער על כנה. הטעם לדבר, הצורך בבחינת הראיות על ידי בית המשפט באמת המידה של המשפט הפלילי – מעבר לכל ספק סביר – ולא באמת המידה של המשפט האזרחי – מאזן ההסתברות.

 

במילים אחרות, בחינת הכרעתו של בית המשפט המחוזי מגלה כי זו לא עולה בקנה אחד עם כללי ההכרעה במשפט הפלילי שהובאו לעיל. זאת, הן במישור המילולי-פורמאלי והן במישור המהותי-תוכני. כך הכריע בית המשפט המחוזי בתחרות שבין הגרסאות העובדתיות:

 

"ההיגיון הבריא והשכל הישר דווקא תומכים יותר בעדויות התביעה מאשר עדויות ההגנה. משמע, אין זה הגיוני כי האם, שעמדה במרחק של כ-4-5 מטר מהמתלונן, שהיה מוקף באנשים וקרוב מאוד לנאשם (ואין חולק על הקרבה בין השניים וכן על מידת מרחק האם מהזירה, היות ומכלל העדויות לרבות עדויות ההגנה ניתן ללמוד על כך), תגרום לפגיעה כה חמורה, דווקא בנאשם [צ"ל – במתלונן], מבין כל הנוכחים, באופן שיוביל לקרע בטחול ולשבר בצלע..." (עמ' 14 להכרעת הדין).

 

 

          אכן, אין לומר כי ההגיון הבריא והשכל הישר מקומם לא יכירם בדין הפלילי. ואולם כלי עזר הם, אין הם כלי הכרעה. ההכרעה כאמור – במסגרת כללו של הספק הסביר. עיון בהכרעתו של בית המשפט המחוזי מגלה כי לא נעשה שימוש במונח "ספק סביר" – אין ספק כי הדבר מעורר קושי.

 

ואולם, היעדרו של הביטוי "ספק סביר" אינו מכתיב במפורש כי כלל הספק הסביר לא מצא ביטויו במסגרת ההכרעה. אכן ייתכנו מקרים בהם בית המשפט לא השתמש במילים באופן מפורש אך יישם את הכלל. מצב שכזה אינו אופטימאלי, אך אין בו כדי להביא לזיכויו של נאשם. ככלל יש להעיר כי ראוי לה לערכאה המבררת, שבעת כתיבת נימוקיה לפסק הדין תתן דעתה לספק הסביר ותשלב את הכרעתה במסגרת כלליו. הדבר יתרום בשלושה מובנים. הראשון – הכרעה מנומקת המשלבת במסגרתה את כללי הספק הסביר מחדדת את מראית פני הצדק. הכרעה שכזו יש בה כדי להפיס את דעתם של הצדדים המתדיינים, בין אם מדובר בזוכה או במפסיד. השני – הכרעה מנומקת כזו מקלה על ערכאת הערעור שעה שזו מעבירה את פסק הדין תחת שבט ביקורתה. השלישי – ואולי החשוב ביותר, כאשר השופט נותן למונח "ספק סביר" את המקום הראוי לו במסגרת הכרעתו, חזקה עליו כי אכן בחן ושקל את חומר הראיות שבתיק בגדרי כלליו של הספק הסביר. כפי שצוין בעניין לזרובסקי:

 

"שיטתנו, כאמור, מאופיינת בכך שהכרעת הדין ניתנת על ידי הגורם המקצועי – הוא השופט. יתרון אחד של שיטה זו, לעומת שיטות אחרות, נעוץ בכך שהכרעת הדין חייבת להיות מנומקת (ראו ס' 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). בהצהרה על התוצאה לבדה, תהא היא לזיכוי או להרשעה, לא סגי. Reasonable doubt must have its reasons...

הנה כי כן, המדובר במלאכת מחשבת של בשר ודם ולא במלאכת מחשב. עסקינן בתוצאה שלא ניתן לחזותה מראש – לשם כך מתנהל המשפט. הגורם האנושי במשפט – עדים המוסרים גרסאות עובדתיות שונות וסותרות – משליך על הרכיב האנושי בשיפוט. עם זאת, יודגש כי הכרעת הדין חייבת להיות הגיונית ובעלת כושר שכנוע. האמת תיאמר, תהליך זה של כתיבה והצגת העמדה הסופית כלפי חוץ בשפה רציונאלית אף מסייע לשופט להכריע".

 

במובנים אלה, לוקה הכרעת הדין ביישומו של הספק הסביר במישור המילולי-פורמאלי. באת-כח המדינה עתרה כי נתעלם מהרטוריקה האזרחית ונתרכז בתוצאה. המכשול בטענה זו, שה"רטוריקה" אינה מצומצמת לחסר או אמרה מסויימים – וכי אז ייתכן שניתן לגבור על העניין – אלא מלווה היא את הכרעת הדין במקרה זה. המעניין הוא שחסר כזה, דווקא בבית משפט מנוסה ומיומן, בולט יותר.

 

          ברם, כאמור, החסר אינו רק ברמה המילולית-פורמאלית. אף בחינת פסק הדין בראייה מהותית-תוכנית, מחזקת את האמור בדבר היעדר יישומו של כלל הספק הסביר. טול לדוגמא קביעת בית המשפט ביחס להתנהגותה של האם באירוע:

 

"אין מחלוקת כי האם אכן זרקה את אריחי הקרמיקה, פעמיים. בפעם הראשונה, ככל הנראה פגעה בראשו של המתלונן... ואילו בפעם השנייה, ספק אם פגעה במתלונן או במי מהנוכחים באירוע. מכל מקום, לא שוכנעתי כי פגעה במתלונן באופן שהוביל לפציעתו זו" (עמ' 15-16 להכרעת הדין). 

 

ובמקום אחר התייחס בית המשפט לעדויות התביעה בדבר נוכחות האם בזירת האירוע:

 

"הנני מודע להיות עדויתיהם של כלל העדים (למעט השוטרים) בתיק זה מגמתיות, סותרות האחת את השנייה וכן ממזערות חלקים של מי מהמעורבים למען ההליך המשפטי...עדי התביעה, ניסו למזער את נוכחות אם הנאשם ומעורבותה באירועים וזאת בכדי להרחיקה מזירת התגרה ולמען יקשרו באופן ישיר את הנאשם לפציעה" (עמ' 14 להכרעת הדין).

         

אף בית המשפט עצמו מציין את מעורבותה האקטיבית של האם באירוע. נכתב כי: "לא יהיה מיותר להזכיר כי לפי חלק מן העדויות, הפגיעה אחת (מזריקת אבנים על ידי האם) היתה בכלל בראש המתלונן ולא במותניו..." (עמ' 15 להכרעת הדין). הנה כי כן, קיים תסריט המקובל על בית המשפט, אשר אמנם אינו עולה בקנה אחד עם גרסת הנאשם לפיה לא הוא גרם לפגיעה, אך קושר את האם בעבותות לאירוע. לא ניתן לשלול על אתר אפשרות עובדתית לפיה אכן הייתה זו האם שגרמה לחבלה החמורה. הכרעת בית המשפט המחוזי לא מאיינת ספק זה. ניתן משקל יתר לעובדה שהמערער לא העלה את האפשרות שאמו גרמה לפגיעה, על אף שבית המשפט עצמו קובע כממצא שהאם זרקה מרצפת בכיוונו של המתלונן. מעבר לכך שניתן להבין מדוע לא יזדרז בן לתלות אשמה באמו, הרי האפשרות האחרת עולה מתוך ראיות פוזיטיביות שנקבעו על ידי בית המשפט. יש פחות חשיבות לכך שנאשם לא מעלה טענה עובדתית פלונית, מקום בו ראיות התביעה מבססות טענה שכזו. ודוק, אין בכך לקבוע ממצא נגד האם, שבוודאי נהנית מחזקת החפות, אלא לעורר ספק סביר ומבוסס ביחס להרשעת המערער. במילים אחרות, החסר אינו בהיעדר אזכור כלל הספק הסביר, אלא מתוכן ההכרעה, הבנויה על פסים של מאזן הסתברויות.

 

עולה איפוא כי הספק מצוי הן ברמה המילולית-פורמאלית והן ברמה המהותית-תוכנית. כמובן, כל רמה מחזקת את רעותה.

 

          בל נשכח את מימד אי הוודאות שמאפיין את הספק. כדברי חברי השופט א' רובינשטיין בע"פ 10365/08 מאהר אלעיסווי נ' מדינת ישראל (7.3.2011):

 

"מצוות המחוקק היא, לתחם "רצועת ביטחון" סביב ההרשעה, באופן שמקרים שאינם נחרצים דיים לא יבואו בגדריה - אף אם קיימות לחובת הנאשם ראיות לא בלתי-משמעותיות, אלא שעדיין מתנדנדות כפות המאזניים" (פסקה כ"ד לפסק דינו).

 

נוכח ריבוי הגרסאות שבתיק, לרבות הסתירות ואי הדיוקים העולים מעדויות התביעה, אין מקום לומר שהרשעתו של המערער מוצאת ביטויה בגדריה של "רצועת הביטחון" האמורה. לא ברור בנסיבות העניין כי אין אפשרות לגרימת החבלה על ידי זריקת אריח ממרחק, ואף לא הוכח שאפשרות זו אינה  סבירה.

 

7.       משהבעתי דעתי כי יש לזכות את המערער בעבירה בגינה הורשע, לא נעלמה מעיני האפשרות המצויה בגדרו של סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 – הגם שהעניין לא נטען על ידי מי מהצדדים – לפיו רשאי בית המשפט "להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום". גם כאן הקושי מתעורר הן ברמה הפורמאלית והן ברמה המהותית. ברמה הפורמאלית, הסוגיה לא עלתה באף שלב, כולל בדיון לפנינו. בנסיבות העניין, כפי שיובהר, חסר זה מונע מהמערער את הזכות ל"הזדמנות סבירה להתגונן" הקבועה בסעיף האמור (וראו ע"פ 5204/07 עלי אבוסמור נ' מדינת ישראל (3.9.2007); ע"פ 2456/06 זכר בוכמן נ' מדינת ישראל (20.9.2007)). די בכך כדי לדחות את האפשרות של שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. יתר על כן, משלא הועלתה בדיון בפני הערכאה המבררת האפשרות של הרשעה בעבירה חלופית, ערכאת הערעור אינה נוהגת להחזיר את הדיון אליה לבחינת העניין (וראו פסקי-דין אבוסמור ובוכמן לעיל).

 

בגדר למעלה מן הצורך, יובהר גם באשר לרמה המהותית. אמנם, המערער מודה כי תקף את המערער, ואולם לעיל הוחלט כי תקיפה זו לא הובילה לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. גם אם יש מקום להרשיע את המערער בגין מעשים אחרים, הרי שלא ניתן בשלב זה של ההליך לברר עד תום את הרקע לתקיפת המתלונן. אבהיר. בחינת אשמתו של המערער בעבירה הפחותה אינה יכולה להיעשות במנותק ממאגר הראיות בתיק. בגזר דינו קבע בית משפט קמא: "אני מוצא לציין כבר בשלב זה... כי מצד המתלונן קדמה פגיעה באריחי הקרמיקה של הנאשם על ידי הרמתם וזריקתם לארץ ושבירתם". עינינו הרואות, אפשרות שלא נשללה ולא נדונה עד תום היא כי המערער חש מאויים בעקבות פעולתו של המתלונן. בשלב דיוני זה, קיים קושי לעמוד על מכלול נסיבות תקיפת המערער, כמו גם הסייגים לאחריות העשויים להיות רלוונטיים למעשה זה. משאלה הם פני הדברים, לא ראוי לעשות שימוש בסמכות המצויה בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי.

 

8.       סוף דבר. הייתי מציע לחברי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולקבוע כי המערער זכאי מחמת הספק.

 

                                                                            

                                                                                                               ש ו פ ט

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

             אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט נ' הנדל.

 

                                                                                                               ש ו פ ט

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

א.        לא בלי התלבטות, אני מצטרף לחוות דעתו של חברי השופט הנדל. ריבוי הגירסאות בתיק, ובכלל זה הסתירות העולות ממכלול העדויות, אינו מאפשר לקבוע מעבר לספק סביר כי המערער הוא זה שהביא לחבלה במתלונן. אין להוציא מכלל אפשרות כי החבלה נגרמה על ידי אמו של המערער כתוצאה מזריקת אריח ממרחק.

 

"השאלה מתי תמיהות שנותרו עולות כדי ספק סביר מושפעת ממידת הקשר שלהן לגרעין המהותי עליו נסב האירוע, נשוא האישום. כאשר התמיהות מקרינות על עצם מעורבות הנאשם באירוע העברייני המיוחס לו, משקלן עשוי לעלות כדי ספק סביר באשמה. לעומת זאת, כאשר התמיהות מצויות בשולי האירוע העברייני, ואינן מהותיות לו, הרי גם כאשר הן נותרות ללא מענה, לא בהכרח ישפיע הדבר על רמת הוודאות של הגרסה המפלילה האמינה. הציפייה כי במורכבות החיים ובמורכבות נפש האדם כל פרט בפסיפס הנתונים הקשורים באירוע ובמעורבים בו יהיה שקוף, צלול ובהיר במלואו לעולם אינה מתגשמת. יש, איפוא, לשקלל בזהירות את משקלן של התמיהות הנותרות, ולבחון האם יש בהן כדי להעלות ספק סביר, או שמא הן מצויות בשוליו של האירוע העברייני, ואינן מטילות ספק בגרעין המהותי המפליל המצוי בתשתית הראייתית שניתן בה אמון (ע"פ 7220/05 האני נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 27 (השופטת פרוקצ'יה)).

 

 

ב.        התמיהות והשאלות שהתעוררו בעניינו של המערער, עניינן בליבת האירוע ובשאלה מי גרם לחבלת  המתלונן, ועל כן מצא חברי כי לא ניתן להרשיע את המערער מעבר לספק סביר. אמנם אין אנו יודעים את שהתרחש לאמיתו, אך זאת יודעים אנו כי נשברה אחת מצלעותיו של המתלונן, ונגרם לו קרע בטחול. חוששני כי התוצאה היא כי התוקף, יהא אשר יהא, יצא נשכר, תוצאה שגם לדעת חברי ללא ספק אינה רצויה. לדידי עשה בית המשפט קמא מאמץ רב לחקר האמת, אך בנסיבות נותר אותו ספק מסוים, כפי שהראה חברי. כשלעצמי שקלתי האין מקום לפנות לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב- 1982 ולהרשיע בעבירה אחרת, כפי שגם הזכיר חברי, שכן אין מחלוקת כי קטטה התרחשה, וכי המערער השתתף באירוע שננקטה בו אלימות כלפי המתלונן. אולם מסכים אני עם חברי כי בלא שניתנה למערער אפשרות להתגונן, קונקרטית נתקשה לעשות שימוש באפשרות זו, והדבר מצריך להחזיר את התיק  לבית המשפט קמא,  אלא שמסופקני אם בנסיבות יניב הדבר תוצאה. על כן, ולא בלב קל כאמור, אצטרף לחברי.

 

                                                                                                             ש ו פ ט

           אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל, לפיו הערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בטל תוך קביעה כי המערער זכאי מחמת הספק.

 

 

 

           ניתן היום, כ"ג תשרי התשע"ג (9.10.2012).

       

                                                                                              

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11036760_Z04.doc   מא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il