עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3424/13

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקש:                        עו"ד יעקוב ג'בר

 

 

 

1.            לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' סגן הנשיאה, השופט א' יעקב) מתאריך 14.04.2013 ב-עפ"ת 26828-01-13, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופטת ל' שלזינגר שמאי) מתאריך 23.12.2012 ב-תת"ע 4788-04-11.

 

לצד בקשת רשות הערעור, אותה הגיש המבקש אתמול, עותר הוא גם לעיכוב ביצוע עונש פסילת רשיון הנהיגה שהושת עליו, אשר הוא אמור להתחיל לרצותו היום, 14.05.2013.

 

2.            נגד המבקש הוגש בתאריך 29.01.2012 כתב אישום, בגדרו נטען כי בתאריך 17.06.2009 נהג ברכב בכביש מס' 2, בדרך שאיננה עירונית עם שטח הפרדה בנוי, בה מותרת מהירות מירבית של עד 90 קמ"ש, במהירות של 152 קמ"ש. נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם המבקש בחריגה מן המהירות המירבית המותרת, עבירה לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

 

יש לציין, כי העבירה תועדה על ידי מצלמה המותקנת במקום, ולכן הדו"ח לא נרשם ונמסר למבקש במקום ביצוע העבירה, אלא נשלח בדואר לבעלים הרשומים של הרכב, חברת אלדן השכרת רכב בע"מ (להלן: החברה). החברה ביקשה מן המשיבה להסב את הדו"ח על שם המבקש, תוך שהציגה הסכם לפיו שכר המבקש את הרכב מן החברה במועדים הרלוונטיים (להלן: הסכם השכירות). למען שלמות התמונה אציין כי בהסכם השכירות הנ"ל נרשם אדם נוסף לצד המבקש, אך אין מחלוקת כי אותו אדם נוסף לא היה מעורב בביצוע העבירה מושא כתב האישום.

 

3.            המבקש טען בפני בית המשפט הנכבד לתעבורה כי הוא איננו כופר בעצם ביצוע העבירה, אך לא הוא נהג ברכב בשעת ביצועה, אלא אדם בשם הית'ם טוויל (להלן: טוויל). המבקש אף הגיש תצהיר מטעמו של טוויל בו הוא מצהיר כי הוא שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה.

 

4.            בתאריך 23.12.2012 הכריע בית המשפט הנכבד לתעבורה את דינו של המבקש, לאחר ניהול הוכחות. בהכרעת דין מפורטת ומנומקת קבע בית המשפט הנכבד לתעבורה כי עדויותיהם של המבקש ושל טוויל אינן אמינות ואינן מהימנות בעיניו. בית המשפט הנכבד לתעבורה קבע כדלקמן: "התרשמתי, כי הנאשם [המבקש] מנסה, מסיבותיו הוא, להמחות את ביצוע העבירה ל-עה/2 [טוויל- א.ג], כדי לחמוק מהרשעה ומהשלכותיה. 'הודאת' עה/2 נועדה לחפות על הנאשם ולהצילו מהאישום. אינני מקבלת את גירסת עה/2 כי הוא היה זה שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה כאמור בכתב האישום".

 

לפיכך, קבע בית המשפט הנכבד לתעבורה כי המבקש לא הצליח להוכיח כי לא הוא שנהג ברכב במועדים הרלבנטיים, ובעקבות זאת הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

 

עוד באותו היום גזר בית המשפט הנכבד לתעבורה את דינו של המבקש. בית משפט הנכבד לתעבורה עמד על כך שמדובר בנהיגה במהירות העולה ב-62 קמ"ש על המותר, וכי: "זוהי חריגה גבוהה משמעותית ומסוכנת מהמהירות המירבית המותרת בחוק". עוד ציין בית המשפט הנכבד לתעבורה כי לחובתו של המבקש, הנוהג משנת 2001, 28 הרשעות קודמות, וקבע: "עברו של הנאשם מכביד הן מבחינת כמות ההרשעות הקודמות והן מבחינת חומרתן ומלמד על מי שהורא[ו]ת פקודת התעבורה אינן נר לרגליו". בסופו של גזר הדין, השית בית המשפט הנכבד לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: קנס בסך 2,000 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתו, שישה חודשי פסילת רשיון נהיגה בפועל, וארבעה חודשי פסילת רשיון נהיגה על תנאי למשך שלוש שנים. כמו כן, הפעיל בית המשפט הנכבד לתעבורה במצטבר עונש של חודשיים פסילת רשיון נהיגה על תנאי, שהיה בר-הפעלה נגד המבקש, כך שבסך הכל נקבע כי רשיונו של המבקש יפסל בפועל למשך שמונה חודשים.

 

5.            על פסק דינו של בית משפט הנכבד לתעבורה הגיש המבקש ערעור בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, ובו שב וטען כי טוויל הוא שנהג ברכב בזמן ביצוע העבירה, וכן טען כנגד חומרת העונש שהושת עליו. בתאריך 14.04.2013 דחה בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק דין קצר את ערעורו של המבקש על כל חלקיו:

 

ביחס להכרעת הדין, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי: "מדובר כאן בקביעה עובדתית של בית המשפט אשר שמע את העדים והתרשם מהם. בית המשפט קבע כי אינו מאמין לעד ההגנה והוא ביסס קביעתו זו ונימק אותה. ההלכה היא שערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות מסוג זה".

 

ביחס לגזר הדין, ציין בית המשפט המחוזי הנכבד כי העונש שהושת על המערער נותן ביטוי לחומרת העבירה שאותה ביצע, כמו גם לעברו התעבורתי המכביד, ולפיכך קבע כדלקמן: "בנסיבות כאלה אני סבור שהענישה שנגזרה על המערער [המבקש] היא ענישה סבירה ולא מצאתי מקום להתערב בה".

 

מכאן הבקשה שלפניי.

 

6.            בבקשתו, שב המבקש וטוען, בין היתר, כי לא הוא שנהג ברכב בשעת ביצוע העבירה, אלא טוויל וכי נוכח הראיות אשר הוגשו בפני בית המשפט הנכבד לתעבורה היה מקום לקבוע כי המבקש עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, ובהתאם להסב את הדו"ח על שמו של טוויל. לחלופין, טוען המבקש כי העונש שהושת עליו חמור יתר על המידה, וזאת בהתחשב בכך שמדובר בעבירה אשר לא גרמה לנזק כלשהו, בזמן שחלף ממועד ביצוע העבירה ועד ליום מתן גזר הדין, ובכך שהמבקש זקוק לרשיון הנהיגה שלו לפרנסתו.

 

7.            לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

 

כידוע, רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) (להלן: עניין אבו שנב)). בגדרי הבקשה שבפניי, אין כל עניין שהוא בעל חשיבות משפטית כללית, המצדיק מתן רשות ערעור על פי ההלכה שנקבעה בעניין חניון חיפה ובעניין אבו שנב הנ"ל. חרף נסיונו של המבקש לשוות לטענותיו אופי עקרוני, סבורני כי כל טענותיו נעוצות בנסיבות הפרטניות של עניינו, ולפיכך הן אינן מן הסוג המצדיק מתן רשות ערעור. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

 

8.            בקשת רשות הערעור נדחית. נוכח דחיית בקשת רשות הערעור, ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

 

ניתנה היום, ה' בסיון התשע"ג (14.5.2013).

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   13034240_S02.doc   הא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il