עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3261/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

                                                                                                    

                                                                                              

 

 

 

 

1.            מונח לפניי ערר (בש"פ 3261/12) וערר-שכנגד (בש"פ 3280/12). הערר מוגש מטעם התביעה במשפט העיקרי (להלן: המדינה), ומופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.4.2012 לשחרר את המשיב למעצר בית מלא בבית דודיו שבמושב בר-גיורא (במ"ת 2156-03-12, כב' השופטת מ' מזרחי). הערר-שכנגד מוגש מטעם הנאשם במשפט העיקרי (להלן: המשיב), ומופנה כנגד קביעה מוקדמת יותר של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 3.4.2012, לפיה קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב לעבירת ניסיון לרצח ובפרט כי הוכח לכאורה הרכיב של היסוד הנפשי – כוונה להמית.

 

2.            על פי כתב האישום, גיסו של המשיב (להלן: עוז) הוא בעליה של מסעדת "עוזה" במעלה אדומים. סמוך למסעדה זו נמצאת מסעדה אחרת בבעלות אשרת קינן (להלן: אשרת). ביום 8.3.2012, בשעות הבוקר, התפתח ויכוח מילולי מחוץ למסעדת "עוזה" בין עוז ואביו לבין אשרת, אחיה (להלן: נחום) ובעלה (להלן: ספי). הויכוח נסב, על פי הנטען, סביב דרישתו של עוז כי אשרת תזיז שולחנות ישיבה ושלט אשר חוסמים את הגישה למסעדתו. בשלב כלשהו הצטרף המשיב לויכוח, ונשמע כשהוא אומר "[אני] הולך היום לרצוח את נחום".

 

אחרי כמה דקות נכנס המשיב למסעדה, נטל מהמטבח סכין קצבים עם להב משונן שאורכו 20 ס"מ, הניח אותה על אחד השולחנות ויצא שוב החוצה. לאחר כמה רגעים נכנס המשיב בשנית למסעדה, נטל את הסכין ויצא בריצה לעבר נחום. הלה החל להימלט, תוך שהמשיב רודף אחריו עם הסכין. במהלך המנוסה מעד נחום ונפל. המשיב הגיע אל נחום וניסה לדקור אותו בחזהו מספר רב של פעמים, אך נחום - ששכב על גבו - גונן על חזהו באמצעות רגליו. בסופו של דבר דקר המשיב את נחום ברגלו השמאלית. ספי, שניסה לעצור את המשיב, נדקר בעצמו על ידי המשיב בשתי רגליו. הדקירות נפסקו כשאשר קינן, אביו של ספי, ירה שתי יריות באוויר. מיד לאחר מכן החליט המשיב לחזור אל נחום וספי, רץ לעברם כשהסכין בידו, תוך שהוא נשמע אומר "אני אגמור אותו... אגמור אותו". שוטר בחופשה, שנכח במקרה במקום, לקח את הסכין מידו של המשיב והרחיק אותו מנחום וספי. כתוצאה ממעשיו של המשיב נגרם לנחום שבר תלישה בברכו השמאלית, והוא נזקק בין היתר לניתוח בהרדמה כללית. לספי נגרמו חתכים בשתי הירכיים, האחד באורך 8 ס"מ והשני באורך 4 ס"מ.

 

ביום 13.3.2012 הוגש כתב אישום כנגד המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים. כתב האישום ייחס למשיב שלוש עבירות: ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק; חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק; והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק. יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בבקשה זו הודגשה המסוכנות העולה מן המעשים המיוחסים למשיב, וכן הוזכר עברו הפלילי של המשיב אשר כולל ארבע הרשעות קודמות בעבירות אלימות.

 

ביום 27.3.2012 התקיים דיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה כנגד המשיב. המשיב טען כי אין ראיות לכאורה אשר מבססות סיכוי סביר להוכחת כוונה להמית. כוונתו הייתה רק להשכין שלום בין הצדדים, והדקירה התרחשה ללא כוונה כאשר נפל על הנפגע. המשיב אף טען למחדלי חקירה, אשר התבטאו באי-חקירתו של אליהו אריש (ידידו של המשיב שהיה במקום) ובאי-לקיחתם של סרטי צילום ממצלמות אבטחה בקרבת מקום. התביעה, מצידה, התבססה על שבר תלישה שנגרם לנחום, ואשר מלמד על דקירה בכוח רב. כן התבססה התביעה על הודעת נחום לפיה המשיב ניסה לדקור אותו עשר פעמים, ועל שני עדי ראייה קטינים, אשר אחד מהם (דוד) העיד על כך שהמשיב דקר את נחום פעם אחת ברגל וניסה לדקור אותו פעם נוספת. כן העיד השוטר מונסנגו על אמרתו של המשיב "אני אגמור אותו... אגמור אותו".

 

ביום 3.4.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה לכל העבירות המיוחסות למשיב. בין היתר נקבע כי אין יסוד בחומר הראיות לאיום כלשהו על בנו של המשיב, וזאת בניגוד לטענת המשיב לפיה הוא ביקש לגונן על בנו. בית המשפט התבסס על כך שדקירות חוזרות, או דקירות במקום רגיש, יכולות ללמד על כוונה להמית. בהסתמך על גרסתו של נחום אודות עשר דקירות, דברי הקטין דוד על דקירה חוזרת, ועדות השוטר על דברי המשיב בסמוך לדקירה – מקימים סיכוי לכך שכלל הנסיבות ילמדו על היסוד הנפשי הדרוש. כן הורה בית המשפט לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר.

 

ביום 19.4.2012 נערך דיון לאחר קבלת התסקיר. מן התסקיר עולה כי המשיב אימץ דפוסי התנהגות תוקפניים ואימפולסיביים, וכי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות דומה בעתיד. בד בבד עולה כי המפקחים המוצעים – חמישה מבני משפחתו של המשיב – הם אנשים חיוביים המסוגלים למלא את התפקיד בצורה טובה, ובעלי מוטיבציה גבוהה לעשות כן. הומלץ לשחרר את המשיב למעצר בית במושב בר-גיורא, בפיקוח של לפחות אחד מחמשת המפקחים, בתוספת איזוק אלקטרוני.

 

ביום 23.4.2012 הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב למעצר בית מלא בבית דודיו במושב בר-גיורא, בפיקוח אחד מהמפקחים שאושרו בתוספת איזוק אלקטרוני, או לחלופין בפיקוח שני מפקחים לפחות. בית המשפט התבסס על הערכת שירות המבחן כי מדובר בחלופה טובה, ועל התרשמותו החיובית מן המפקחים וממידת נכונותם למלא את התפקיד. על אף שהתסקיר מעלה כי הסיכון הנשקף מן המשיב הוא רב, וכי הוא בעל עבר פלילי הכולל עבירות אלימות, הרי שההתרשמות הייתה כי התנהגותו איננה נובעת מדפוסי התנהגות עברייניים אלא מתוך מצוקה רגשית. כן הוסיף בית המשפט כי המשיב טרם הפר אמון. נקבע כי חרף מסוכנות המשיב, הרי שמדובר בחלופה המרוחקת ממקום האירוע והמפקחים הינם אנשים אחראיים וסמכותיים. מכאן הערר והערר-שכנגד שלפנינו.

 

3.            לפנינו, כאמור, ערר וערר-שכנגד: הערר, מטעם המדינה, מתמקד באפשרות של חלופת מעצר. הערר-שכנגד, מטעם המשיב, מתמקד בקיומן של ראיות לכאורה. אעיר כי, מבחינה מבנית, ראוי להידרש תחילה לסוגיית קיומן של ראיות לכאורה (הערר-שכנגד), ורק לאחר מכן לדון בחלופת המעצר (הערר).

 

באשר לקיומן של ראיות לכאורה, המשיב טען כי לא הוּכחה ולוּ לכאורה כוונתו להמית. כך, מהודעתו של עובד מסעדת "בלאדי", נאיל, עולה כי המשיב ניסה ליישב את ההדורים בין הניצים. כמו כן, אחד משני הקטינים שהעידו הזכיר רק דקירה אחת ברגלו של נחום, ולא עשר דקירות לכיוון החזה כטענת נחום. המשיב התבסס גם על תצהירו של אליהו אריש, לפיו בני החבורה האחרת שלפו תחילה מברג ונשק חם, ורק לאחר מכן רץ המשיב לתוך החנות כדי להביא את הסכין (אריש, כאמור, טרם זומן לחקירה במשטרה). המדינה, מצידה, טוענת כי צדק בית המשפט קמא משקבע כי די בחומר החקירה המצוי בתיק על מנת לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה להאשמתו של המשיב בניסיון לרצח. לחלופין, אף אם באנו בגדרי סעיף 329(א)(1) של חבלה בכוונה מחמירה (במידה ולא תוכח כוונה להמית) – די בכך להצדיק את מעצרו של המשיב.

 

באשר לקיומה של חלופת מאסר, המדינה טוענת כי מסוכנותו של המשיב הינה מופלגת. המשיב רדף לכאורה עם סכין קצבים אחר אדם שנמלט מפניו, לאור יום וברחוב הומה אדם, ודקר שני אנשים "כאחוז אמוק". כל זאת בעקבות סכסוך עסקי בין בעלי מסעדות, שכלל איננו נוגע ישירות למשיב. הלה יכול היה לעצור במספר הזדמנויות לאורך האירוע, אולם בחר לכאורה שלא לעשות כן אלא לגרום להסלמה מהירה ואלימה. המדינה הזכירה גם את עברו הפלילי של המשיב, כמו גם את כתב האישום אשר תלוי ועומד נגדו בבית משפט השלום בירושלים בגין תקיפה הגורמת חבלה של נהג שצפר לעברו. המדינה טענה כי הנתונים העולים מתוך התסקיר מעלים קושי בכל הנוגע לשחרור המשיב לחלופת מעצר, לנוכח דפוסי ההתנהגות התוקפניים ורמת הסיכון הגבוהה להישנות התנהגות דומה בעתיד. המשיב משול ל"שור מועד", "הר געש" שבכל רגע עלול להתפרץ גם לנוכח עניין פעוט שאפילו לא נוגע אליו באופן ישיר. המשיב, מצידו, סמך על קביעתו של בית המשפט קמא, אשר התבססה במידה רבה על המלצת שירות המבחן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

 

4.            אני סבור כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט קמא מיום 3.4.2012, ולפיה יש ראיות לכאורה המבססות את האשמת המשיב בניסיון לרצח.

 

המשיב גורס, כאמור, כי כוונתו הייתה רק להשכין שלום בין הצדדים, וכי הוא דקר את נחום וספי רק לאחר שנורו לעברו יריות ומתוך רצון להגן על עצמו ועל בנו. עם זאת, במהלך חקירתו במשטרה התקשה המשיב להסביר מדוע נכנס למסעדה והוציא את הסכין מן המטבח אל הדלפק, על אף שבשלב זה הויכוח בין הצדדים לא גלש לפסים אלימים. כן התקשה המשיב להסביר מדוע נכנס בשנית אל המסעדה, נטל את הסכין, יצא איתו החוצה והחל לרדוף אחר המתלונן – כל זאת על אף שבנו נשאר בתוך המסעדה. גרסתו של המשיב אף נסתרת, לכאורה, מעדותם של הקטין אלעד שמש ושל אשר קינן (הוא היורה באוויר), לפיה הירי באוויר בוצע לאחר דקירתו של נחום, וזאת לכאורה בניגוד לגרסת המשיב.

 

המחלוקת בין הצדדים התמקדה, כאמור, בשאלה האם ישנן ראיות לכאורה לכוונתו של המשיב להמית את המתלונן. לנוכח האמור, נראה כי התשובה לכך היא לכאורה חיובית: בהודעת המתלונן נמסר כי המשיב ניסה לדקור אותו כעשר פעמים בבית החזה, וכי הוא – המתלונן – גונן על גופו ברגליו. חיזוק לכאורה לגרסה זו מצוי במסמכים הרפואיים המצורפים לתיק החקירה, אשר מהם עולה כי למתלונן נגרם שבר תלישה באזור הברך השמאלית כתוצאה מן הדקירה – עובדה המצביעה על פני הדברים כי הדקירה התבצעה בעוצמה רבה. חיזוק נוסף לכאורה מצוי בהודעתו של השוטר מונסנגו, אשר דיבר על ריבוי דקירות על ידי המשיב. מכל אלו עולה, לכאורה, כי המשיב דקר את המתלונן באמצעות סכין קצבים מספר פעמים בבית החזה, תוך הפעלת כוח רב. פעולה זו, על פי חומר החקירה, לא בוצעה כדי "להשכין שלום" בין הצדדים או מתוך הגנה עצמית. גם דקירתו של אדם נוסף, ספי, ואמרותיו של המשיב לפני ואחרי המקרה, מחזקות את התשתית הראייתית. מכל אלו עולה, לכאורה, כי המשיב אכן דקר את המתלונן מתוך כוונה להמיתו.

 

5.            השאלה השנייה אליה יש להידרש היא חלופת המעצר. נכון הוא כי מספר פרמטרים תומכים בהחלטת בית המשפט קמא לשחרר את המשיב לחלופת מעצר: המשיב לא הורשע בעבר בעבירות של אלימות חמורה, ואף לא הפר אמון בית משפט. כמו כן, המעשים המיוחסים למשיב אינם מעידים על דפוס התנהגות עברייני, במובן זה שאין מדובר במעשה אלימות שתוכנן זמן רב מראש והוצא אל הפועל באופן מחושב. אולם, המבחנים הקובעים הם מידת מסוכנותו של המשיב, והאם יש בחלופה כדי להפיג  מסוכנות זו, ולא מידת תכנון העבירה. בבחינה זו של הדברים, ואף על סמך קביעותיו של בית המשפט המחוזי, דעתי היא שבמקרה דנן אין לשחרר את המשיב לחלופות מעצר, מן הטעמים הבאים.

 

ראשית, נסיבות המקרה מצביעות על המסוכנות הגבוהה אשר נשקפת מן המשיב. המשיב רדף לכאורה עם סכין אחר אדם שנמלט מפניו, בעיצומן של חגיגות הפורים ובלב רחוב הומה אדם. המשיב דקר לכאורה את המתלונן מספר רב של פעמים, בכוונה להמית, ואף התנפל לכאורה בדקירות על אדם אחר (ספי) שניסה לעצור אותו. מעשים אלו מלמדים, לכאורה, כי המשיב איבד לחלוטין את עשתונותיו, וכי תוצאות המקרה יכלו להיות חמורות בהרבה.

 

שנית, תסקיר שירות המבחן מלמד כי המשיב אימץ לעצמו דפוסי התנהגות תוקפניים ואימפולסיביים, וכי הוא נוטה, במצבי לחץ, להתפרץ באופן קיצוני ואלים. בשל כך נקבע בתסקיר כי ישנו סיכון גבוה להישנות עבירות אלימות דומות בעתיד. לנוכח זאת אני סבור כי אין די בכך שהמפקחים המוּצעים הם טובים, אחראיים ומסורים. שהותו הכפויה של המשיב למשך תקופה ארוכה בתוך בית דודיו, במסגרת מעצר בית מלא, עלולה מטבע הדברים ליצור מעין "סיר לחץ" רווי מתחים. זאת במיוחד כאשר במקביל יתנהל נגד המשיב משפט פלילי בעבירות חמורות, אלמנט שצפוי להגביר עוד יותר את הלחץ והמתח בהם הוא שרוי. אין באמור כדי לחלוק על התרשמות בית המשפט המחוזי בדבר איכותם של הערבים. קביעה זו מקובלת עליי. ברם, הסכנה טמונה באופיו של המשיב בעת הזו. לאמור, בהנחה כי הוא עבר את העבירה המיוחסת לו - קשה להבין מה הניע אותו לאבד שליטה בצורה קיצונית, לסכן את הנרדפים ואת הציבור בהתפרצות זעם ולרמוס כל גבול. הנתון הזה, יחד עם העולה מתסקיר שירות המבחן בדבר תיאור אישיותו של המשיב, מעמידים בסימן שאלה כבד את יכולתה של החלופה להשיג את מטרות המעצר. אף לא ברור מהו מטען הכעס לכאורה שבאמתחתו של המשיב כלפי המעורבים בפרשה, מה מצב המטען כעת, ושוב – באיזו מידה החלופה תוכל למנוע ביצוע עבירות נוספות. יודגש כי המבחן להוכחת האשמה הוא לכאורה, והמבחן למעשים פליליים עתידיים הוא חשש. דעתי היא כי לא רק שהאשמה הוכחה לכאורה, אלא אף כי החשש לביצוע מעשים פליליים נוספים הינו מבוסס היטב. מסיבות אלו אני סבור כי חלופת המעצר המוצעת איננה מאיינת את המסוכנות הנשקפת מן המשיב.

 

6.            סוף דבר, הערר-שכנגד מטעם המשיב נדחה, וערר המדינה מתקבל. המשיב ייעצר עד לתום ההליכים נגדו.

 

          ניתנה היום, ט' אייר התשע"ב (‏1.5.2012).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12032610_Z02.doc   יק

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il