עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3121/12

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

                                          

 

 

 

           לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 11.3.2012 בת"פ 1130-06 (כבוד השופטת נ' מוניץ).

 

           המבקש הורשע בעבירות של הריגה (שלושה מקרים), מעשה פזיזות תוך נהיגת רכב, נהיגה בשכרות, נהיגה במצב המונע שליטה ברכב ומסכן עוברי אורח, גרימת חבלה לאדם ולרכוש ברשלנות, עקיפה כשהדרך לא פנויה וסירוב לבדיקת שכרות. בפסק דין מפורט ומנומק, קבע בית המשפט המחוזי כי ביום 7.10.2006 בשעות הערב נהג המבקש ברכב בעודו שיכור. במהלך הנהיגה, עבר המבקש למסלול הנגדי על מנת לבצע אכיפה, חרף העובדה שהמסלול לא היה פנוי, והתנגש חזיתית ברכב שהגיע ממול, תוך שגרם למותם של מרדכי חדד ז"ל, מוריי חדד ז"ל ובנם אריאל חדד ז"ל, וכן לפציעתה של ביתם עינת חדד. רכב נוסף, אשר נסע מאחורי רכבם של משפחת חדד, ניסה לבלום במועד אך לא צלח, ופגע ברכבם מאחור. לשלושת כלי הרכב נגרמו נזקים.

 

           בהכרעת הדין המפורטת, המשתרעת על קרוב לשמונים עמודים, בחן בית המשפט את טענות הצדדים. ככלל, גדר המחלוקת בין הצדדים הייתה עובדתית, ונסובה סביב טענת המבקש כי לא היה תחת השפעת אלכוהול, כי כלל לא סטה לנתיב השמאלי וכי התאונה התרחשה בנתיבו שלו, וכי נשללה ממנו האפשרות להיוועץ בעורך דין ולפיכך סירב לבצע את בדיקת השכרות. בית המשפט שמע שורה ארוכה של עדים הן מטעם התביעה הן מטעם ההגנה, ומצא לנכון לקבוע כי מהימנות עדי התביעה גבוהה, תוך דחיית עדויות ההגנה. כך, שמע בית המשפט מטעם התביעה עדות של עובר אורח אשר ראה את ההתרחשות, את עדותו של עובר אורח נוסף שהגיע למקום התאונה בסמוך להתרחשותה ועדות נוספת של בעל הרכב השלישי שהיה מעורב בתאונה; את עדותו של איש הצוות הרפואי אשר העיד על מצבו של המבקש לאחר התאונה כמי שמתקשה להתנהל באופן קוהרנטי ועל ריח האלכוהול שנדף ממנו; את עדות אנשי המשטרה שהגיעו לזירה; את עדותו של בוחן תנועה, שקבע כי התאונה הראשונה בזמן הייתה בין המבקש לבין רכבם של בני משפחת חדד, והסביר כי הממצאים מהזירה עולים בקנה אחד עם עובדות כתב האישום; את עדותם של שני הרופאים שטיפלו במבקש, ואשר אחד מהם העיד אף הוא על הסירוב לבדיקת אלכוהול ועד ריח האלכוהול שנדף מהמבקש ועדים נוספים אשר חיזקו את טענותיה העובדתיות של התביעה. מטעם ההגנה, שמע בית המשפט את עדות המבקש, עדות אותה דחה בית המשפט כלא מהימנה. כמו כן שמע מטעם ההגנה מספר עדויות מומחים, שנערכו זמן מה לאחר התאונה, ואשר תמכו בגרסת המבקש. בית המשפט מצא כי יש לדחות עדויות אלו וכי יש קושי לתת בהן אמון. לפיכך, קבע בית המשפט כי הנאשם סטה עם רכבו שמאלה וגרם לתאונה. בהמשך לכך, עבר בית המשפט לבחינת שכרותו של המבקש, וקבע כי זו הוכחה מבחינה עובדתית, וכן שקמה החזקה הקבוע בסעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה, על פיה ביחס למי שמסרב לערוך בדיקת שכרות נהפך נטל ההוכחה, ועליו להוכיח שלא היה שיכור, נטל אותו לא הרים המבקש במקרה הנוכחי. על בסיס זה, הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירות המיוחסות לו.

 

           משכך, נפנה בית המשפט למלאכת גזירת הדין. בית המשפט עמד על חומרת העבירות ועל חשיבות ההרתעה בעבירות מסוג זה. כמו כן, נתן בית המשפט משקל לעבירות התעבורתיות הרבות שביצע המבקש בעבר. מנגד, שקל בית המשפט את הנסיבות לקולא בעניינו של המבקש, בראשן החרטה שהביע. משכך, גזר בית המשפט על המבקש שש וחצי שנות מאסר בניכוי ימי מעצרו, 24 חודשי מאסר על תנאי, פיצוי בגובה של 80,000 ש"ח לילדי המנוחים, פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 14 שנים בניכוי תקופה הפסילה עד למתן גזר הדין וקנס בסך 15,000 ש"ח.

 

           לבקשת המבקש, עיכב בית המשפט המחוזי את ביצוע גזר דינו לתקופה של 45 ימים, עד ליום 25.4.2012, כדי לאפשר לו להגיש ערעור לבית משפט זה, במסגרתו תבחן שאלת הארכת עיכוב ביצוע העונש. זאת, נוכח התרשמות בית המשפט כי לא קיים במקרה זה חשש שהמבקש יברח מאימת הדין.

 

           ביום 19.4.2012 (ארבעה ימי עבודה בלבד לפני מועד תום עיכוב הביצוע שניתן על ידי בית המשפט המחוזי) הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועימו בקשה לעיכוב ביצוע רכיב המאסר שבגזר הדין. נוכח הזמן הקצר שנותר עד לתחילת מועד ריצוי העונש, קבעתי את הדיון בבקשה ליום 23.4.2012. צר לי כי מסגרת זמנים דחוקה זו הטילה עומס כבד על כתפי המשיבה, אשר נדרשה להיערך לדיון בפרק זמן קצר ביותר, וטוב היה עושה המבקש לו היה מגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע במועד מוקדם יותר.

 

           בקשתו של המבקש מושתתת על חמישה טעמים. ראשית, טוען המבקש כי לא מתקיימת בעניינו מסוכנות, שכן רישיונו נשלל, והוא אינו נוהג כלל. שנית, טוען המבקש כי באם יזוכה מעבירת ההריגה, אפשר שתקופת המאסר שירצה עד לאותו המועד יעלה על העונש שייגזר עליו. שלישית, טוען המבקש כי חרף העובדה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס בעיקרו על ממצאי עובדה וממצאי מהימנות, מקרה זה הוא מסוג המקרים החריגים בהם ישנם סיכויים לכאוריים של ממש להתערבותו של בית משפט זה בפסק הדין. רביעית, טוען המבקש כי יש להתחשב בהעדר קיומו של עבר פלילי, למעט עבירות תעבורה, ובהתנהגותו לאורך המשפט המעידה על כך שאין חשש שימלט. לבסוף, טוען המבקש כי יש להתחשב אף בנסיבותיו האישיות, בראשן, היותו תומך באב מבוגר. בדיון לפנינו טענו באי כוחו של המבקש כי יש לתת משקל לחזקת החפות ולזכות לחירות במסגרת בחינת הבקשה.

 

           במענה, טענה המשיבה כי לגישתה אין מקום לעיכוב ביצוע העונש. במסגרת זו, טענה כי בהליך לעיכוב ביצוע עונש, מתהפך הנטל ועל המבקש להוכיח מדוע יש לעכב את ביצוע העונש. לעניין סיכויי הערעור, טענה המשיבה כי אלו קלושים, מקום בו הכרעת הדין רובה ככולה מבוססת על ממצאי מהימנות מקיפים, הנובעים מעדויות רבות, רובן של עדים בלתי קשורים. בהמשך לכך, טענה המשיבה כי ממילא עסקינן בעונש קל ביחס לחומרת העבירה, ולפיכך, נמוכים הסיכויים כי בית משפט זה ימצא לנכון להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.

 

           לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור שהגיש המבקש, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

 

           כידוע, נאשם אשר נגזר עליו עונש של מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי עונשו מיד לאחר מתן גזר הדין. עיכוב ביצוע עונש מאסר יינתן רק במקרים שבהם קיימות נסיבות מיוחדות, אשר משקלן עולה על זה של משקל האינטרס הציבורי המתבטא באכיפה מיידית של הענישה (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (2000)). צודקת המשיבה כי הנטל הוא על המבקש את עיכוב ביצוע המאסר, לשכנע את בית המשפט שבנסיבות המקרה נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים. במסגרת הבקשה לעיכוב הביצוע על בית המשפט לבחון, בין היתר, את חומרת העבירה ונסיבותיה; תקופת המאסר; חשש מהימלטות מאימת הדין; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של המבקש ונסיבותיו האישיות. על בית המשפט לאזן בין השיקולים ולבחון האם יש מקום לסטות מהכלל הקובע שעונש המאסר יבוצע מיד לאחר מתן גזר הדין.

 

           בענייננו, אין מחלוקת כי החשש מהימלטות מאימת הדין נמוך, וכי למעט עבר פלילי תעבורתי אין למבקש עבר רישום פלילי. יחד עם זאת, המבקש לא הביא טעם טוב לאי תחילת ריצוי עונשו. ראשית, אין כלל מחלוקת כי הערעור מבוסס ברובו על תקיפת ממצאי המהימנות והעובדה שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. כידוע, בית משפט זה ימעט להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית, ועיקרו של הליך הערעור נועד לבירור סוגיות משפטיות המעוררות בהליך. עיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ומצאתי כי הוא בהיר, מנומק ומבוסס כדבעי. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי יש בסיכויי ההליך הלכאוריים די כדי להצדיק את הפגיעה באינטרס הציבורי של ריצוי העונש בסמוך למתן גזר הדין בעניינו של המבקש. בהמשך לכך, עונש המאסר שהוטל על המבקש ארוך הוא ומבוסס על שורה ארוכה של עבירות. אף אם במסגרת הדיון בערכאה זו ימצא כי יש מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ולהפחית מעונשו, הפחתה זו תוכל להיעשות מיתרת תקופת ריצוי מאסרו של המבקש. לבסוף, לא מצאתי כי יש בנסיבותיו האישיות של המבקש די כדי להורות על עיכוב ביצוע גזר הדין.

 

           משניתנת החלטה זו יום לפני התאריך שנקבע להתייצבותו של המבקש בבית הכלא, ונוכח יום הזיכרון ויום העצמאות החלים בשבוע זה, מצאתי לנכון לקבל את בקשתו החלופית של המבקש, לה הסכימה המשיבה, להורות כי יתייצב לביצוע מעצרו ביום 1.5.2012

 

           סוף דבר, הבקשה נדחית.

 

           המבקש יתייצב כאמור ביום 1.5.2012 בשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת, לשם תחילת ריצוי עונשו.

 

 

           ניתנה היום, ב' באייר התשע"ב (24.4.2012).

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12031210_H01.doc   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il