עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2824/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקשת בבר"ש 2824/12

והמשיבה בבר"ש 2943/12:     עו"ד עמוס ויצמן

בשם המשיב בבר"ש 2824/12

והמבקש בבר"ש 2943/12:      עו"ד יורם שפטל

 

א.        שתי בקשות רשות ערעור, מזה ומזה, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט שפירא) בעמל"ע 42780-01-12 מיום 29.2.12, בגדרו התקבל חלקית ערעור המשיב על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עורכי הדין קוט, רוטנברג ובר טל, פסק הדין נכתב על ידי עורך הדין רוטנברג) בד"א 99/11 ו-104/11 מיום 22.2.11, והושתו על המשיב (שהוא המבקש בבר"ש 2943/12, אך לצורך הנוחות ייקרא להלן המשיב) 10 שנות השעיה מלשכת עורכי הדין, מהן 9 בפועל, בניכוי השעיה זמנית). עניינה של הפרשה, עונשו המשמעתי של עורך דין שהורשע בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. כפי שיפורט, הסמים נמצאו על גופו בהיכנסו לביקור לקוחות בבית הסוהר.

 

רקע

 

ההליכים הפליליים

 

ב.        אלה עובדות הפרשה הצריכות לענייננו. ביום 18.9.05 הגיע המשיב לבית הסוהר במסגרת תפקידו כעורך דין, כדי לבקר לקוחות אשר ריצו באותה העת תקופות מאסר. לאחר שהמשיב עורר את חשדו של אחד הסוהרים, בעודו ממתין לפגישה עם לקוחותיו, נערך עליו חיפוש ונמצאו בכיס מכנסיו סוגי סמים שונים (39 כדורי MDMA ו-5 גרם חשיש). המשיב (יליד 25.1.44) הורשע, בבית משפט השלום בכפר סבא בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, וזוכה מעבירה של ניסיון להספקת סם לאחר (לפי סעיף 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973). הוטלו עליו 8 חודשי מאסר בפועל ו-8 חודשי מאסר על תנאי (ת"פ 2029/08). ערעורו לבית המשפט המחוזי ובקשת רשות ערעור לבית משפט זה נדחו (ע"פ (מרכז) 21654-02-10; רע"פ 3979/10).

 

ג.        לשם השלמת התמונה יצוין, כי הליכים פליליים אלה היו גלגול שני בעניינו הפלילי של המשיב, שכן לאחר הליכים בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי התקבלה בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב לבית משפט זה, והוחלט לבטל את פסקי הדין של הערכאות הקודמות ולנהל את המשפט מראשיתו (ראו רע"פ 7977/07 זיו נ' מדינת ישראל (לא פורסם), השופט לוי - פסקה 4). הקושי אליו נדרשה הבקשה נבע מהסדר טיעון שייחס למשיב עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית (וצוין בכתב האישום המתוקן כי זאת "במטרה להעבירם"), אך באת כוחו של המשיב טענה בבית משפט השלום, כי "לצרכי הטיעונים לעונש אנו נטען כי המדובר היה בהחזקה של צריכה עצמית, וזאת מבלי לחזור בנו מההודיה". בפסק הדין מיום 11.2.08, הוטעם, כי סתירה מובנית בעובדות שהוצגו לבתי המשפט מהוה פגם יסודי המצדיק ניהול משפט מחדש.

 

ההליכים המשמעתיים

 

ד.        לאחר סיום ההליכים הפליליים, הוגשה ביום 3.11.10 לבית הדין המשמעתי המחוזי בקשה להטלת עונש משמעתי על המשיב (לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961). נוכח חומרת המעשים והקלון בעבירה, ביקשה המבקשת להטיל על המשיב עונש הוצאה לצמיתות מלשכת עורכי הדין. נטען, כי עבירות סמים בכלל, ובנסיבות המקרה בפרט, אינן מתיישבות עם העיסוק בעריכת דין, ויש בהן משום פגיעה חמורה בכבוד המקצוע. המשיב לא חלק על קיומו של קלון בעבירה בה הורשע, אולם ביקש להתחשב בנסיבותיו הקשות, ביניהן בין היתר, הידרדרותו הכלכלית והנפשית בעקבות המקרה. עוד נטען, כי המשיב החל תהליך שיקום משמעותי שהכוח המניע מאחוריו הוא האפשרות לשוב ולעסוק במקצועו. בית הדין המחוזי (עורכי הדין שטסמן, שמעוני ולויט) קבע, כי מתקיימים התנאים להטלת עונש משמעתי, והשית על המשיב עונש השעיה לעשר שנים, מהן שש שנים בפועל, בניכוי ההשעיה הזמנית (מיום 3.8.11). הוטעם, כי מדובר בעבירה חמורה ביותר בה ראוי להציב רף ענישה משמעותי. עוד נקבע, כי המשיב חטא הן בעצם התמכרותו לשימוש בסמים באופן הפוגע בתפקודו כעורך דין, והן בהחזקת סמים שלא לצריכה עצמית בנסיבות המיוחדות של החדרת סם לבין כתלי בית הסוהר. עם זאת קבע בית הדין, כי העבירה קלה יותר מעבירות סמים אחרות שנדונו בפסיקה, במיוחד ביחס לכמות הסם, והוסיף כי יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של המשיב ובנסיונו להשתקם ולשנות ארחות חייו.

 

ה.        שני הצדדים השיגו על גזר הדין בפני בית הדין הארצי וטענו כלפי המשקל שניתן - ביתר או בחסר - לנסיבות האישיות. עוד טענו הצדדים, כי רף הענישה שנקבע איננו הולם את המקרה, ואינו תואם את הפסיקה בעבירות דומות. בית הדין הארצי הפנה בפסק דינו (מיום 22.12.11) לפרשות אחרות וקבע, כי לפי רף הענישה שהותוה בעבר אין לאפשר למשיב לחזור ולעסוק במקצוע עריכת הדין. הוזכר גם עברו המשמעתי הכבד של המשיב (20 הרשעות), הכולל תיקים שנפתחו על יסוד הרשעה בפלילים, באלימות פיסית או מילולית. בית הדין הארצי דחה את ערעור המשיב, קיבל את ערעור המבקשת והטיל עונש השעיה לצמיתות מלשכת עורכי הדין.

 

ו.        המשיב עירער לבית המשפט המחוזי, וחזר על נסיבותיו האישיות, ביניהן גילו (כיום בן 68), וטען כי ניתן משקל רב מדי לעברו, שכן חרף מספר ההרשעות המשמעתיות הבלתי מבוטל, רובן ככולן עבירות קלות ובלתי רלבנטיות למקרה דנא. עוד טען, כי ערעורה של המבקשת לבית הדין הארצי נעשה בחוסר סמכות ושלא לפי נהלי לשכת עורכי הדין. המשיב הציג בפני בית המשפט אסמכתאות לגבי מדיניות הענישה במקרים אלה וטען, כי עונש השעיה לצמיתות אינו עולה בקנה אחד עם רף הענישה הקיים בנסיבות דומות. בית המשפט המחוזי סבר, כי בית הדין הארצי החמיר עם המשיב, משזוכה האחרון מעבירת הניסיון להספקת סם. מכאן קבע בית המשפט המחוזי, בבחנו את מכלול השיקולים לחומרה ולקולה, כי יש להקל על המשיב ולהטיל עליו - כאמור - עונש של 10 שנות השעיה, מהן 9 שנים בפועל והיתרה על תנאי.

 

הבקשות הנוכחיות

 

ז.        כפי שצוין, הוגשו שתי בקשות לרשות ערעור לבית משפט זה. בבקשה הראשונה מטעם ועדת האתיקה טענה המבקשת, כי יש ליתן רשות ערעור ממספר טעמים: ראשית, קולת העונש – נתבקשה קביעה עקרונית אימתי יש להשית עונש השעיה לצמיתות ולא להסתפק בעונש השעיה קצוב; שנית, משקלן של הרשעות קודמות בגזר הדין; שלישית, נטען כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי אין להתבסס על נסיבות "חיצוניות" לעבירה לענין העונש (בהתייחס לביצוע העבירה בין כתלי בית הסוהר בעת המתנה ללקוח – נסיבה המייחסת למשיב כוונת להעברת הסם). רביעית, לדעת המבקשת ניתן משקל מופרז לנסיבותיו האישיות של המשיב בהליך משמעתי שבו אמור לגבור האינטרס הציבורי של שמירה על טוהר המקצוע. נטען גם באשר לפגיעה אישית בבא כוח המבקשת בטיעונים מטעם המשיב בבית המשפט המחוזי. בבקשה השניה, שמטעמו, חזר המשיב על עיקר טענותיו בערעור בפני בית המשפט המחוזי וטען כי יש להיעתר לבקשה, נוכח חשיבותו העקרונית של המקרה, החורגת לשיטתו מעניינו האישי על פי הלכות בית משפט זה.  בהקשר זה נטען, כי בית משפט זה אינו "דק פורתא" בהלכותיו שלו בענין רשות ערעור, וגם מטעם זה יש להיעתר לבקשה.

 

דיון והכרעה

 

ח.       אין בידי להיעתר למבוקש. מזה ומזה. רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי לפי סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, ניתנת "במשורה שבמשורה, שכן גלגול רביעי בתיק, מבלי לפגוע בחשיבותו לבעלי הדין או מי מהם, הוא מותרות דיוניים שבית משפט זה אינו יכול להעניקם, נוכח העומס המוטל עליו, אלא במקרים חריגים ביותר, ועל אלה לכלול שאלות עקרוניות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית. כל כך - בגדרי 'מהדורה מחמירה' של הלכת... חניון חיפה" (בר"ש 1958/09 עו"ד ניק ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (לא פורסם)). אין זה המקרה שלפנינו.

 

ט.       אזכיר, כי שתי הבקשות לרשות הערעור עוסקות בעונשו של המשיב, האחת בענין חומרת העונש והשניה בענין קולתו; ככלל, טענות מעין אלה אינן עילה לדיון בגלגול שלישי (רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), כל שכן בגלגול רביעי.

 

י.        ובכל זאת אומר מה לגופו של ענין. לפני כן אציין כי צדק בא כוח המבקשת בקבלו על טענות בעלות הגוון האישי נגדו מטעם המשיב, כאילו עסוק הוא ברדיפת המשיב אין להלום טענות כאלה, תחת טענות לגופו של עניין, כמנהג שפשה במקומותינו (ראו רע"א 1147/11 צ'רלטון נ' ההתאחדות לכדורגל (לא פורסם)); וכבר אמרו חכמים, דעלך סני לחברך לא תעביד" "מה שעליך שנוא לא תעשה לחברך" (שבת ל"א, א'); בא כוח המבקשת עושה מלאכתו השליחות הועד המחוזי שנים רבות, והופיע פעמים רבות בפני בית משפט זה באופן מקצועי ראוי, והשתלחות אישית בו אינה ראויה.

 

י"א.     ולגופם של דברים: המשיב הורשע בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית; עבירה זו חמורה היא, ונזדמן לי לומר בעבר:

 

"אין מנוס מהכבדת היד על המחזיקים סמים שלא לצריכה עצמית, שכל בר דעת מבין כי נועדו לצריכת הזולת, קרי, להוספת שמן על מדורת הסמים אשר להבותיה אופפות רבים וטובים, או רבים שהיו טובים. עבירה זו היא תאומתה הסטטוטורית של עבירת הסחר בסמים, אלא שלא ניתן להוכיח לגביה את הסחר עצמו, ונקבע לשתיהן עונשה זהה, עונש מירבי של עשרים שנות מאסר וקנס פי עשרים וחמישה מזה הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, העומד כיום על 202,000 ₪; לעניין סחר ראו סעיף 19א לפקודת הסמים המסוכנים" (ע"פ 1345/08 איסטחרוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה  כ"ג).

 

וכפי שהטעימה השופטת פרוקצ'יה במקום אחר:

 

"על חומרתה המופלגת של עבירת החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית אין צורך להכביר מילים, ולא כל שכן כך הוא כאשר מדובר בכמות כה גדולה של סמים מסוג זה. הענישה בעבירות מסוג זה נועדה, קודם לכל, לשרת את מטרת הגמול לעבריין על עיסוק בסם העלול לסכן חיי אדם ולפגוע בבריאות המשתמשים בו; שנית, על העונש להעביר מסר חד-משמעי של הרתעה ביחס לעבריינים פוטנציאליים, ולשמש אות אזהרה אפקטיבי לכל מי שמתכוון לקחת חלק במערכת ההעברות והסחר בסמים, תהא אשר תהא הפונקציה אותה הוא ממלא בשרשרת זו של העברת הסם מיד ליד. מזה זמן רב, מדגישים בתי המשפט בפסיקתם את חשיבות הערך הענישתי בעבירות סמים כאחד הכלים החשובים בפעילות לביעורו של נגע הסמים. ההחמרה בענישה בגין עבירות סמים משרתת את מטרות הגמול וההרתעה, שהן היעדים העיקריים של הענישה בתחום הסמים" (ע"פ אזולאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 10).

 

אכן, במקרה דנא לא היתה הכמות גדולה מאוד, שלא כבפרשת אזולאי, אך עצם העבירה, כשאין עסקינן בהחזקה לשימוש עצמי, משמעה פשוט –הסמים מיועדים לשימוש הזולת, והמשיב נתפס בהיכנסו לבית הסוהר, ואין לעצום עיניים לכך.

 

יא.      אמנם בית המשפט המחוזי במקרה דנא ציין כי "אכן היה מקום לגזור על המערער עונש של השעיה ממושכת. עם זאת, נראה בעיניי כי בית הדין הארצי הנכבד, ייחס משקל רב מדי לטיעון לפיו המערער החדיר סמים לתוך בית הכלא תוך שימוש ביחסי עו"ד לקוח. ודוק: המערער, כאמור לעיל, לא הורשע בעבירות הניסיון...לפיכך, נקודת המוצא אמורה הייתה להיות העבירה בה הורשע המערער בפועל" (עמל"ע 42780-01-12 עורך דין זיו נ' ועדת האתיקה, השופט שפירא-פסקה 15). ברי כי נקודת המוצא היא העבירה הספציפית, אך כשלעצמי סבורני, בכל הכבוד, כי עורך דין המחזיק סמים שלא לצריכה עצמית בעת כניסתו לביקור לקוחות בכתלי בית האסורים, מועל בתפקידו ובכבוד המקצוע; וכבר ציין בית המשפט המחוזי בערעורו הפלילי של המשיב כי זיכויו מניסיון להספקת סם היה רק כיון שטרם נפגש, בעת שנתפס, עם אסיר, אך החזקתם של הסמים היתה כדי להעבירם לאחר כניסתו לאסיר או אסירים, ואשר על כן זו החזקה שלא לשימוש עצמי. ראו גם דברי השופט ג'ובראן ברע"פ 3979/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, הפרשה שבענייננו),כי המשיב פגע "במעמד עורכי הדין" והפר את האמון הניתן בהם "כדבר שגרתי מצד מערכת האכיפה...". לכך נדרשת סנקציה מרתיעה גם במישור המשמעתי.

 

יב.       לא אדרש כמובן לפרשת קרובה אך לא זהה – של עורכת דין שהורשעה באספקת סם לתוך בית הסוהר, שכן היא נדונה עתה בערעורים בפני בית משפט זה (ע"פ 5285/11 ברקו נ' מדינת ישראל (הערעורים נשמעו ב-19.4.12)), וממתינה לפסק דין.  

 

יג.       לדידי, המדיניות הראויה בדין המשמעתי כלפי עורך דין שנתפס בהיכנסו לבית הסוהר ובידו סמים צריכה להיות מחמירה, שכן הדברים הם בחינת תרתי דסתרי - היתכן כי "קצין בית המשפט" יהא עבריין פלילי בעבירה חמורה וימשיך בתפקיד כעורך דין, ועולם כמנהגו ינהג? ואולם, משאביו של בית משפט זה מוגבלים הם, וכאשר שלוש ערכאות שונות בחנו את המקרה - וכל אחת בתורה נתנה דעתה למכלול שיקולי הענישה העיקריים - לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשת המבקשת, ומכל שכן לבקשת המשיב; זאת, אף כשלעצמי קרובה גישתי לזו של בית הדין המשמעתי הארצי. עוד אזכיר, כי בעניינים משמעתיים, מן הרצוי הוא, כי בתי הדין של לשכת עורכי הדין הם שיתוו את מדיניות הענישה; כפי שנקבע לא אחת, לא בנקל יתערבו בתי המשפט בהחלטתם (ראו על"ע 6868/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל אביב-יפו נ' עו"ד חיים (לא פורסם); על"ע 4444/99 הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים נ' וינוגרד, פ"ד נה(5) 908, 911-910)).

 

יד.       לא אכחד גם, כי בהתחשב בגילו של המשיב, לעונש של השעיה בפועל לתשע שנים משמעות רבה וכבדה ממילא, מטבע הדברים. על כל פנים, לצדדים היו ימיהם השיפוטיים, ולא ראיתי מקום לגלגול רביעי.

 

יד.       סוף דבר, אין בידי איפוא להיעתר לשתי הבקשות.

 

           ניתנה היום, י"ח באייר תשע"ב (10.5.2012).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12028240_T01.doc   רח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il