עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2648/09

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

א.       ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט עמית) מיום 23.10.08 בתיק א' 195/01. עניינו של התיק, טענות המערערים לנזקים שנגרמו להם כתוצאה מסיווג שגוי של סוללות לצרכי מס.

 

רקע

 

ב.       בשנים 1992-1991 ייבאה המערערת 1 (להלן המערערת) סוללות למכשירי טלפון סלולריים, אשר באותה תקופה החלו להתבסס (באמצעות חברת מוטורולה) בשוק הישראלי. לשיטת המערערת, חברה ותיקה אשר בידה פלח משמעותי משוק הסוללות בישראל (המערער 2 הוא בעליה ומנהלה של המערערת), סיוּוּג המכס המתאים של הסוללות חִיֵיב במס קניה בשיעור 12%; ואולם, המשיבה סיוגה את הסוללות באופן שחייב במס קניה בשיעור 45%. לאורך שנת 1992 התקיימו בין הצדדים מגעים בשאלת הסיווג המתאים (לרבות פניה לועדה הבין-מכסית לסיווג טובין שמושבה בבריסל), וביום 23.7.1992 הגישה המערערת תביעה לסעד הצהרתי לגבי הסיווג המתאים (ת"א (שלום חיפה) 11612/92). ביום 4.10.92 הודיעה המערערת לגורמי המשיבה:

 

"לאור רמת המחירים בשוק הישראלי של המוצר הנדון, ולאור ידיעת המחיר המקובל בעולם אין לי מנוס מלהסיק שיבואנים אחרים משחררים את המוצר לפי סיווג דומה לזה אותו אני טוען או לפחות ברמת מיסוי דומה... לאור העובדה שסיווגי לא הוסכם ידכם נאלצתי להפסיק לייבא את המוצרים הנדונים עקב אי יכולתי לעמוד בתחרות, ופלח השוק בו עמדתי להתבסס נתפס על ידי יבואנים מתחרים".

 

בשנת 2001 - לאחר מתן פסק דינו של בית משפט זה בעניין יורוקום (ע"א 655/99 יורוקום תקשורת סלולרית נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 577; ניתן ביום 19.6.01) - קיבל בית משפט השלום את עמדת המערערת בשאלת הסיווג. ואולם, עוד בטרם ניתן פסק הדין בבית משפט השלום (ואף לפני שהוכרע עניין יורוקום בערכאה הדיונית; ה"פ (תל אביב) 1453/97 יורוקום תקשורת סלולרית בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ניתן ביום 15.12.98) הגישו המערערים תביעה נזיקית לבית המשפט המחוזי בחיפה, היא התביעה העומדת ביסוד ההליך דנא.

 

ג.       בסופו של דבר, לאחר שהוגש כתב תביעה מתוקן, הובהרו עילות התביעה (לרבות לאחר שניתנו החלטות ביניים מנומקות) והוגשו סיכומים, הציג בית המשפט המחוזי (פסקה 13 לפסק הדין) את עילות התביעה באופן הבא: (1) רשלנות, תרמית והפרת חובה חקוקה - בכל הנוגע להתנהלות המשיבה שהביאה לקביעת הסיווג הגבוה (להלן טענת הרשלנות); (2) הפליה בין המערערים לבין חברות אחרות שעסקו ביבוא סוללות למכשירי טלפון סלולריים (להלן טענת ההפליה).

 

ד.       טענת ההפליה מתייחסת, למעשה, לשני עניינים ולשתי תקופות שונות: (1) הפליה בשנת 1992: נטען, כי בעוד שמן המערערת נדרש מס בשיעור 45% ייבאה חברת מוטורולה ערכות של מכשירי טלפון סלולרי עליהן שילמה 15% מס, הפרידה מתוכן את הסוללה הרזרבית ומכרה אותה בנפרד - ובכך למעשה ייבאה סוללות במס מופחת. נטען, כי המדינה התרשלה בהפעלת סמכויות הפיקוח, ובכך שאיפשרה לפרקטיקה זו להתקיים; (2) הפליה בשנת 2000: לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין יורוקום, הגיעה המשיבה להסדר עם מספר חברות שעסקו ביבוא סוללות, לפיו יוכלו לייבא סוללות לפי הסיווג הנמוך, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית לגבי יתרת הסכום (ראו בג"ץ 3/00 סמיקום לקסיס בע"מ נ' מנהל אגף המכס והמע"מ (לא פורסם)). נטען, כי היה על המשיבה להביא אפשרות זו לידיעת המערערים, וכי הימנעותה מכך הפלתה אותם לרעה (וכאן ההתייחסות היא גם למערערת 2, חברה נוספת בשליטת המערער שניסתה כוחה ביבוא סוללות למכשירים סלולריים בשנית 1998); (3) בסיכומים (אך לא בכתב התביעה המתוקן) נטען גם, כי המשיבה עוולה כלפי המערערות בכך שלא הסדירה בחקיקה פרט מכס ספציפי לעניין סוללות אלה.

 

פסק הדין קמא

 

ה.       בית המשפט קמא דחה את התביעה, על כל עילותיה, בפסק דין ארוך (75 עמודים) ומנומק ביותר. חלקים משמעותיים ממנו נכתבו, כפי שהעיד בית המשפט על עצמו, "מעבר לצורך" (ראו פסקה 58) ולמעלה "מן הנדרש" (ראו פסקה 73). נִידרֵש איפוא אך לאותם חלקים, ולאותה רמת פירוט, הנחוצים לצורך הכרעה בערעור. לצורך התמונה הכללית נציין קביעות אלה: ראשית, כי כל עילות התביעה התיישנו (לטענת הרשלנות ראו פסקה 53; לטענת ההפליה "הרגילה" ראו פסקה 29; לטענת העוולה "החוקתית" ראו פסקה 31); שנית, כי לא התקיימו יסודות עוולת הרשלנות (לאי-קיומה של רשלנות ראו פסקה 51; להיעדר קשר-סיבתי וצפיות ראו פסקה 52); שלישית, כי גם טענת ההפליה לא הוכחה (לגבי התקופה הראשונה ראו, לדוגמה, פסקה 26; לתקופה השניה ראו פסקה 55); רביעית, כי המערערים לא הוכיחו את הנזק לו הם טוענים (ראו, בין היתר, פסקאות 61-60); חמישית, נדחתה לגופה הטענה לגבי אי-חקיקתו של פרט מכס ספציפי (פסקה 57). כך סיכם בית המשפט המחוזי את פסק דינו (פסקאות 73-72):

 

"התביעה מתבססת על שורה של הנחות היפותטיות וספקולטיביות, שנערמות האחת על גבי השניה כמגדל של קלפים, וכל המגדל עומד על שלוש רגליים עובדתיות דקיקות ככפיסי גפרורים:

 

א.         טענה שהמכס הסתיר בכוונת מכוון את המכתב הראשון של ועדת בריסל מיום 27.5.92.

ב.          טענה שהמכס הטעה ברשלנות או בכוונת מכוון את ועדת בריסל, מה שגרם לועדת בריסל לשנות את טעמה ולהסכים שיש לסווג את הסוללה על פי הסיווג הגבוה.

ג.          טענה כי בשנת 1992 מוטורולה (פלאפון) פרקה את ערכת הטלפון שייבאה ומכרה סוללות בנפרד.

 

... בדרך הארוכה שעברנו לעיל, בחנו אחת לאחת את הטענות העובדתיות והראינו כי אין בהן ממש, ומשכך, נשמט כל מגדל ההנחות שנבנה על אותן טענות. הראינו כי דין כל אחת מעילות התביעה להידחות גם מחמת התיישנות. למעלה מן הנדרש, בחנו אחת לאחת גם את שורת ההנחות ההיפותטיות עליהן נבנתה התביעה, וראינו כי גם בהן אין ממש".

 

כלפי פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו, ואף הוא מפורט, מנומק וערוך היטב. דומה כי הערעור מתייחס כמעט לכל רוחב יריעת המחלוקת בבית המשפט המחוזי, ולכל הסוגיות והקביעות שנזכרו מעלה. ואולם, סבורני כי בדרך טיעונם של המערערים ניתן להצביע על מספר נקודות קריטיות, בחינת "צוואר בקבוק", ומאחר שאלה לא הוכחו כדבעי - מתייתר הדיון ברוב המכריע של הטענות, ואין צורך להידרש לשאלת התיישנותן של עילות התביעה, ואף לא לחלק ניכר מעילות התביעה עצמן. אדרש איפוא לנקודה מכריעה אחת ביחס לכל אחת מהתקופות הרלבנטיות כאמור (התקופה הראשונה בשנת 1992; התקופה השניה בשנת 2000), ואנמק בקצרה מדוע לא הוכיחו המערערים את טענותיהם בעניינה ועל כן אין דין הערעור להתקבל.

 

האם הוכח, כי נטישת השוק על ידי המערערת קשורה למכירת סוללות שיובאו בתעריף נמוך יותר?

 

ו.       נפתח בתקופה הראשונה. יש לזכור כי גם לשיטת המערערים סיווג המכס המוטעה בראשית שנות התשעים (אשר בצדו מס קניה בשיעור 45%) חל על כל מי שביקש לייבא סוללות - ולא ניתן איפוא לומר כי פגע דווקא במערערים, כי הוא מפלה, או כי בגללו נטשה המערערת שוק זה. כפי שציינו המערערים בסיכומיהם בבית המשפט המחוזי:

 

"אין חולק על כך שעצם יבוא מכשיר טלפון סלולרי בערכה הכוללת שתי סוללות אינה מהוה הפליה, ההפליה היא בלגיטימציה שניתנת לחברות בדרך של 'עצימת עיניים' להפרדת הסוללות ומכירתן בנפרד" (סעיף 161 לסיכומים).

 

מסיבה זו, אף אם עילות התביעה לא התיישנו, ואף אם הוכחה התנהלות עוולתית מצד המשיבה (ואינני אומר כי כך היה), צריכים היו המערערים להוכיח שחברות אחרות יבאו לישראל סוללות בתעריף מס נמוך מהם (מסיבה זו טענת ההתרשלות וטענת ההפליה יחדיו מתכנסות לנקודת הכרעה עובדתית אחת). ואולם, למעשה אין חולק כי אף לא חברה אחת ייבאה סוללות בסיווג נמוך מזה שנקבע למערערת - עמיל המכס של מוטורולה (החברה היחידה שהתחרתה עם המערערת באותה תקופה) מסר, כי גם מוטורלה ייבאה סוללות לפי הסיווג הגבוה (סעיף 7 לתצהירו של נסים זמיר).

 

ז.       בסופו של דבר מתכנסת תביעת המערערים לטענה, כי חברת מוטורולה ייבאה לישראל ערכות טלפונים (אשר סווגו כטלפונים ולא כסוללות, ולפיכך חויבו במס קניה בשיעור 15%) הכוללות סוללה נוספת, ומכרו אותה בנפרד - ובכך "שברו את השוק" מבחינת המערערת, והביאו לפרישתה ממנו (כיום אין איפוא חולק, כי התייחסות המערערת - בציטוט שהובא בפסקה ב' למעלה - ליבואנים מתחרים בלשון רבים, אין לה על מה לסמוך).  ברם, טענה זו - אפילו היה בכוחה להצדיק את קבלת התביעה - לא הוכחה. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בעניין זה נחרצות:

 

"הטענה שמוטורולה נהגה בשנת 1992 להוציא את הסוללות הרזרביות מהערכה, לא רק שלא נטענה בכתב התביעה המתוקן, אלא שלא הוכחה ולו בבדל של ראיה.

 

התובעים נמנעו מלשאול את אנשי מוטורולה אם אכן הוציאו מהערכה את הסוללה הרזרבית ומכרו אותה בנפרד, והימנעות זאת יש לזקוף לחובתם... ייאמר אפוא באופן חד משמעי, שבכירי מוטורולה לא אישרו בעדותם שמוטורולה ישראל מכרה בנפרד סוללות רזרביות, מן הטעם הפשוט שאפילו לא נשאלו על כך.

 

מול אפס ראיות שהביאו התובעים להנחה, שהיא אבן הפינה למגדל של הנחות נוספות עליהן השתיתו את התביעה, הצהיר ניסים זמיר, שהיה עמיל המכס הבלעדי של מוטורולה בשנים 1992-2002, כי מוטורולה, כמו יבואנים אחרים בהם טיפל, שחררה מהמכס סוללות לטלפונים ניידים בתשלום לפי הסיווג הגבוה..." (פסקאות 20-19).

 

ח.      בפנינו טוענים המערערים, כי טענתם הוכחה כדבעי. כך בהסתמך על שילוב בין שני אלה: מזה עדותו של מר שמעון ממו (עד מטעם המשיבה, אשר בתקופה הרלבנטית שימש מנהל מכירות ארצי בחברת פלאפון שהיתה בבעלות מוטורולה) לפיה:

 

"הוזמנו מכשירים עם שתי סוללות, הערכּה כולה קומפלט הגיעה עם שתי סוללות" (עמוד 288 לפרוטוקול),

 

ומזה תצהירו של מר ירוחם בן-נתן (עד מטעם המערערים, אשר בתקופה הרלבנטית הועסק על ידי מוטורולה ופלאפון) בו נאמר, "המכשיר במקור סופק ללקוח הסופי עם סוללה אחת בלבד". מכאן, כך נטען, כי המכשיר יובא ועמו שתי סוללות ונמכר עם סוללה אחת - והמסקנה איפוא ברורה כביכול. לשיטת המערערים (פסקאות 34-29 לסיכומים) מדובר "בעובדות מוצקות" המוכיחות את הטענה בדבר ההערמה על המכס (באמצעות פרקטיקה אשר עלתה גם בעניין יורוקום). המשיבה תומכת יתדותיה בעניין זה בקביעות בית המשפט המחוזי. בין היתר מוסיפה המשיבה ומטעימה, כי המערער עצמו הצהיר, כי בשנת 1991 ייבאה מוטורולה "מכשיר טלפון סלולרי ועימו סוללה (או שתיים)" (סעיף ו(5) לתצהיר) - ומכאן, כי העובדה שנמכרו לצרכנים ערכות ובהן סוללה, אחת אינה מוכיחה כי הייתה בערכה סוללה נוספת אשר הופרדה ונמכרה בנפרד (סעיף 65 לסיכומים). 

 

ט.      דומני, כי המערערים לא הציגו עילה המצדיקה התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. מעבר לכללים הידועים בדבר ההתערבות המצומצמת של ערכאת הערעור בממצאי עובדה שנקבעו בערכאה הדיונית (ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 948; ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687, 695), סבורני כי אין בכוחו של שילוב העדויות הנזכר כדי לסתור את קביעות בית המשפט המחוזי לגבי אי-הוכחת הטענה. בא כוח המערערים לא שאל את מר ממו - כמתבקש בנושא שבמוקד המחלוקת - אם סוללות נמכרו בנפרד מערכות הטלפונים בהן יובאו (למעשה, הוא כלל לא חקר את מר ממו בשאלת אופן ייבואן או שיווקן של הסוללות; עמודים 297-294 לפרוטוקול). יתר על כן, דבריו המצוטטים של מר ממו נאמרו בתשובה לשאלות באת כוח המשיבה; ובניגוד לדברי המערערים בסיכומיהם, עיון בדברים במקור אינו מלמד על "נוהל שהיה קבוע במשך שנים" לייבא דווקא ערכות בהן שתי סוללות או יותר - בודאי לא על נוהל שעניינו פירוק הערכות לשם מכירת סוללה בנפרד.

 

י.       אינני אומר כי פרקטיקה כאמור אינה אפשרית (היא התקיימה בעניין יורוקום), אף אינני אומר כי לא יתכן שהיא התקיימה גם בענייננו (אם כי אין בידינו כל ראיה לגבי היקפה הנטען). ואולם, צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי היא לא הוכחה כדבעי, והרי "המוציא מחברו - עליו הראיה". יש לזכור, הטענה לגבי הרשלנות בפיקוח על הפרקטיקה המערימה של חברת מוטורולה מבוססת על ההנחה, שחברה זו הערימה על המשיבה תוך עצימת עיניים של האחרונה, באופן ובהיקף ששלל כל אפשרות לתחרות עמה בשוק הסוללות. מדובר בצוואר בקבוק, בנקודת הכרעה עליה קמה ונופלת התביעה כולה - ובנסיבות אלה צריכים היו המערערים, אשר עליהם הנטל, להתכבד ולחקור את אנשי מוטורולה "בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה". להתנהלות טקטית בכל הנוגע לשאלות שצד להליך בוחר לשאול, או להימנע מלשאול, עשויה להיות, בסופו של הליך, השלכות (ע"א 176/83 רדום נ' ארגון נהגים ברעננה בע"מ (לא פורסם); ע"פ 639/79 אפללו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 561, 566). במיוחד כך לגבי הצד אשר עליו נטל ההוכחה.

 

י"א.    כך בכלל, ויתר על כן בענייננו, שעה שהמערער עצמו הצהיר שיובאו לישראל שני סוגי ערכות (ראו פסקה ח' למעלה); ושעה שעמיל המכס של מוטורולה הצהיר, כאמור, כי מוטורולה ייבאה גם סוללות (שלא כחלק מערכה הכוללת מכשיר טלפון) ושילמה בעבורן את התעריף הגבוה (סעיף 7 לתצהירו; פסקה 20 לפסק הדין). חברה המבקשת לטעון כי אולצה לנטוש שוק שלם, אינה יכולה להסתפק בהצגת סתירה אפשרית בין עדויות, ממנה עולה כי יתכן שסוללות הופרדו מערכות ונמכרו בנפרד; אין מדובר בראיה המבססת טענה לנטישת שוק שלם אין זה דבר של מה בכך. על מנת לבסס טענה כאמור, יש צורך בראיות מובהקות בהרבה הן לגבי עצם מכירתן של סוללות שהופרדו מערכות אשר הכילו יותר מסוללה אחת, והן לגבי היקף התופעה - שאמור להסביר את נטישת השוק מכל וכל. דומה איפוא, כי גם מבלי להתייחס לשאלה האם התרשלה המשיבה באופן בו סיוגה את הסוללות, או בכך שלא פיקחה כראוי על התנהלות חברת מוטורולה (שתי טענות אשר נדחו לגופן - ובכל הכבוד, בדין נדחו - בבית המשפט המחוזי), המערערים לא הוכיחו כי מכירת סוללות שיובאו למעשה בסיווג שבצדו מס קניה נמוך מ-45% היא שהביאה להפסקת פעילותה של המערערת בתחום זה.

 

י"ב.    סוף דבר, המערערים לא הוכיחו, כי פרישתם משוק הסוללות לטלפונים סלולריים בשנת 1992 היתה (כפי שנטען במכתבם מיום 4.10.92) כיון "שיבואנים אחרים משחררים את המוצר לפי סיווג דומה לזה אותו אני טוען או לפחות ברמת מיסוי דומה". "צילום אוירי" של מצב התיק מעלה איפוא, כי מצד אחד עומדת שורה ארוכה של טענות (אשר נדחו לגופן) כלפי התנהלות המשיבה (ובעיקר התרשלות והפליה); ומן הצד השני טענות מורכבות לגבי גובה הנזק שנגרם למערערת (שאף לגביהן נקבע כי לא הוכחו). נקודת ההשקה בין שני מקבצי טענות אלה, היא הטענה שפרישת המערערת משוק הסוללות נבעה ממכירת סוללות אשר יובאו בשיעור מס מופחת. משנקבע כי טענה זו לא הוכחה, פטורים אנו מהידרשות ליתר השאלות הנזכרות בערעור.

 

הטענות הקשורות להסדר שנקבע בבג"צ "סמיקום"

 

י"ג.    כזכור, טענת הפליה נוספת קשורה לכך, שהאפשרות לייבא סוללות בתעריף הנמוך תוך הפקדת ערבות בנקאית לגבי יתרת סכום המס (בעקבות בג"צ סמיקום בשנת 2000) לא הובאה לידיעת המערערים; ובפרט לידיעת המערערת 2 (המצויה אף היא בשליטתו של מערער 3) אשר בשנת 1998 ניסתה להשתלב גם היא בשוק הסוללות לטלפונים סלולריים. בית המשפט דחה את הטענה בחמישה נימוקים (פסקה 55): (1) המערערים לא הצליחו להצביע על מקור המחייב את המשיבה לפנות אליהם ישירות, וליידעם על קיומה של אפשרות זו; (2) המערערים לא הסבירו, מדוע קיומה של האפשרות לשחרר את הסוללות בכפוף להפקדת ערבות בנקאית עד להכרעת בית המשפט העליון בעניין יורוקום, שונה באופן משמעותי מהאפשרות לשחררן תחת מחאה עד לאותה הכרעה עצמה; וממילא מדוע אי-היידוע לגביה הוא שהשפיע על ההחלטה שלא להשתלב בשוק זה; (3) נקבע, תוך הנמקה מפורטת, כי "קשה אפוא להלום, כי פסק דין סמיקום, נסתר מעיני התובעים". כן הוזכר (פסקה 54) שיבואנים אחרים היו מודעים להסדר זה והצטרפו אליו, אף אין חולק שהמערערים היו מודעים לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין יורוקום; (4) התובעים לא התייחסו לראש נזק נפרד, שעניינו אי יידוע בדבר ההסדר שנקבע בעניין סמיקום - וממילא לא הוכיחו את נזקם; (5) "ועיקרו של דבר", ההסדרים לפי עניין סמיקום בשנת 2000 לא היו רלבנטיים למערערים, אשר נטשו את שוק הסוללות לטלפונים סלולריים כבר בשנת 1992, למעט "אפיזודה חד-פעמית" בשנת 1998.

 

י"ד.    בפנינו טוענים המערערים, בין היתר, כי נוכח מעמדם המשמעותי בשוק הרלבנטי בשנת 1992 והניסיון הנוסף לחדור אליו בשנת 1998; העובדה שבאותה תקופה ניהלו בבית משפט השלום הליך בשאלת סיווג הסוללות; ההפרש המשמעותי בין הפקדת ערבות בנקאית לבין הצורך לנהל הליך השבה; ונוכח הפסיקה בדבר החובה לפרסם הנחיות פנימיות (תוך הפניה בג"צ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד, פ"ד מו(3) 501)  - היתה המשיבה חייבת לפנות למערערים וליידעם על האפשרות להצטרף להסדר שנקבע בעניין סמיקום. מנגד טוענת המשיבה, בעיקר, כי המערערים לא הצביעו על מקור נורמטיבי המחייב את המדינה ליידע את המערערים באופן מיוחד לגבי קיומו של הסדר כאמור; כי ההסדרים זכו לפרסום בעיתונות הכללית, ובקרב היבואנים ועמילי המכס; ובעיקר - הוזכרה עדות המערער, לפיה יבוא סוללות בשנת 2000 כלל לא עמד מבחינתו על הפרק:

 

"השלב שבו נפתח הפתח היה רק בשנת 2000 או 2001 ובשלב הזה אני כבר הגדרתי, זה כאילו לסגור את הדלת אחרי שהסוסים ברחו... בשלב הזה השוק הזה כבר הפך להיות פחות ופחות רלוונטי, כיון שרוב, הרי רוב הסוללות באופן הדרגתי הלכו ונעשו סוללות... שנכנסות לתוך המכשיר. ובשלב הזה... זה שוק שהוא כבר שוק רדוד לחלוטין" (עמוד 82 לפרוטוקול).

 

ט"ו.    גם בסוגיה זו לא נמצאה עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כממצא שבעובדה, כי למצער בקרב הגורמים הרלבנטיים היתה האפשרות להגיע להסדר בהתאם לעניין סמיקום ידועה; וממילא לא אי היידוע האישי, אף אילו היתה קיימת חובה כאמור, הוא שגרם למערערים שלא להיכנס מחדש לשוק הסוללות הסלולריות. כך הצהיר (אמנם מטעם המשיבה) עמיל המכס נסים זמיר:

 

"כידוע לי, הסדר זה [שנקבע בעניין סמיקום - א"ר] היה ידוע לסוכני המכס וליבואנים העוסקים בתחום, ויבואנים אחרים אשר עסקו ביבוא מצברים לטלפונים ניידים, פנו למכס בבקשה לייבא מצברים תוך הפקדת ערבויות... לא כל יבואני מצברים לטלפונים ניידים היו מעוניינים בהסדר הנ"ל בשל אי הוודאות בדבר תמחור המצברים והעדיפו לשלם את המס בהתאם לסיווג המכס ולכלול אותו בתמחור המצבר ללקוחות" (סעיפים 12-11).

 

למיטב השגתי, המערערים לא ביקשו לחקור את המצהיר בעניין זה. אכן, עמיל מכס שהעיד מטעמם אמר (לשאלת בית המשפט), כי שמע על ההסדר בעניין סמיקום רק כעבור תקופה ארוכה (עמוד 27 לפרוטוקול); אך הוא גם העיד, שאם משמעות ההסדר היא הפקדת ערבות בנקאית בשווי הפער בין שני הסיווגים "אז זה באמת לא משהו בשמים" (עמוד 28); קרי, אין זה הבדל כה משמעותי.

 

ט"ז.    זאת ועוד. אפילו נתעלם מקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, לפיה המערערים היו מודעים להסדר בעניין סמיקום (ואולי אדייק ואומר, כי למצער אם היו מתעניינים ביבוא סוללות אחרי פסק הדין בעניין סמיקום, הדבר היה מגיע לידיעתם), עדיין הסביר המערער פוזיטיבית (בדבריו המצוטטים מעלה) מדוע לא נכנס מחדש לשוק הסוללות הסלולריות בשנים 2001-2000; וכיצד יכול הוא איפוא לייחס החלטה זו לכך שלא היה מודע לאפשרות להגיע להסדר ברוח עניין סמיקום? אף העובדה שהמערערים לא הגישו תחשיב מפורט של הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מאירועי "ההפליה השניה", מעידה - בכל הכבוד - על מידת הרצינות שהם מייחסים לטענה זו.

 

י"ז.     בשולי הדברים אוסיף, כי לאחר שעילות התביעה התחדדו, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובטיעוני הצדדים בפנינו, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו שהתביעה התיישנה. טענות המערערים מתייחסות למעשים ומחדלים שיוחסו למשיבה, והיו ידועים כבר בשנת 1992 - אז האשימה המערערת את המשיבה באילוצה לפרוש משוק הסוללות לטלפונים סלולריים. לא אדרש לטענות הצדדים בעניין זה, אך אדגיש, כי חידוד עילות התביעה מבהיר, שקיומו של הליך משפטי בשאלת הסיווג הראוי (ההליך לסעד הצהרתי בבית משפט השלום) לא יכול היה לעצור את מירוץ ההתיישנות בעילות הנזיקיות (לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958). כאמור מעלה, הנזקים שבפי המערערים אינם מיוסדים על הטענה (לגביה אין חולק כיום) בדבר הטעות בסיווג, אלא על הטענות בעניין התנהלות המשיבה, שאיפשרה ליבואנים מתחרים לייבא (למעשה גם אם לא להלכה) סוללות בתעריף נמוך יותר - טענה זו היתה ידועה למערערים כבר בשנת 1992 ומכאן כי היא התיישנה. כל זאת, כאמור, מעבר לצורך.

 

סוף דבר

 

י"ח.    לא ניתן לכחד, כי ביסוד ההתדיינות בין הצדדים, הנמשכת במסגרות שונות מאז שנת 1992 עומדת, בסופו של יום, טעות של המשיבה; קרי, טעות בסיווג סוללות למכשירי טלפון סלולריים כפי שהוברר בעניין יורוקום. ואולם, לא כל טעות של רשות מינהלית היא כשלעצמה גם עוולה (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 770). גם אם במובן הרגשי-ערטילאי (להבדיל מעילה בת פיצוי) יש למערערים טרוניה על המשיבה, אשר ניתן להבינה נוכח פסק הדין בעניין יורוקום, בנסיבות אלה אין היא מקימה עילת תביעה; בדומה, במובנים מסוימים, לאותם מקרים בהם קובע המשפט העברי, כי לצד נפגע יש "תרעומת" - "זכות להתרעם" (כלשונו של א' ורהפטיג, "התוקף המשפטי של הסתמכות על דיבור במשפט העברי", מחקרי משפט ב' (תשמ"ב) 45, 51) אך לא עילת תביעה ממונית.

 

י"ט.    בהקשר זה של תרעומת שאין בצידה עילת תביעה בת-פיצוי אומרת המשנה במסכת בבא מציעא (פרק ו' משנה א'):

 

"השוכר את האומנין [בעלי מלאכה] והטעו זה את זה [ואחר הצדדים חזר ובו וביטל את ההסכמה] אין להם זה על זה אלא תרעומת".

 

(כך לפי אחת ההבנות בסוגיית הגמרא שם, דף עו ע"ב; ראו גם שולחן ערוך, חושן משפט של"ג, א'; לניתוח הסוגיה ראו ח' גולדברג, "פיצוי על הפרת הסכם עבודה - עילה חוזית או נזיקית" דיני ישראל י"ח (תשנ"ה) 195). מעמדה, הרופף במידה מסוימת, של ההבטחה כשהיא לעצמה במשפט העברי (ראו לדוגמה ב' ליפשיץ, "'אנכי אערבנו מידי תבקשנו' - בין קדושת החוזים לחירות האדם", פרשת השבוע 7 (תשס"א)) שולל (בנסיבות מסוימות) זכות תביעה ממונית בגין חזרת אחד הצדדים מהסכמתו, ואולם אין הוא שולל את זכותו של הצד הנפגע להתרעם:

 

"תרעומת איכא [ישנה], שיהיו [האומנים ובעל הבית] צריכים לחזר זה אחר פועלים וזה אחר שוכרים, ותביעת ממון ליכא [ואולם תביעת ממון אין]" (כדברי רש"י, שם, דיבור המתחיל "אין להן").

 

במקום אחר נזדמן לי להתייחס לאותה "תרעומת" כאל מצב בו "אף שנגרמת פגיעה מוסרית, אין חיוב משפטי" (בע"מ 4870/06 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני (לא פורסם)  פסקה י"א(24)), אם כי יש שמצאו לה גם השלכות משפטיות (ראו א' ורהפטיג, ההתחייבות (תשס"א) 414 הערה 36; כן ראו רע"א 1818/05 ניהול גן העיר בע"מ נ' פיק נכסים בע"מ (לא פורסם)).

 

כ.       בית המשפט המחוזי האריך להסביר, מדוע לא זו בלבד שטענות המערערים התיישנו, אלא אף מדוע יש לדחותן לגופן. בפסק דין זה התייחסנו אך לאספקט אחד של ההתדיינות - אי הוכחת הקשר הסיבתי בין ההתנהלות המיוחסת למשיבה לבין הנזקים הנטענים שנגרמו למערערים. אף מבלי להידרש לשאר טענות המערערים, אשר זכו למענה מפורט והולם בפסק הדין קמא, כדי שלא להיעתר לערעור די להצביע על כך שחוליה הכרחית בטיעוניהם לא הוכחה.

 

כ"א.   אציע איפוא לחברי שלא להיעתר לערעור, איננו עושים צו להוצאות.

 

                                                                                      ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

             אני מסכים.

 

                                                                                      המשנה לנשיאה

השופט ח' מלצר:

 

          אף אני סבור כי דין הערעור – להידחות. לצורך זה די לשיטתי לקבוע, כמובהר באופן משכנע בחוות דעתו של חברי, השופט א' רובינשטיין, כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין ההתנהלות המיוחסת למשיבה לבין הנזקים הנטענים שנגרמו למערערים. נוכח האמור, אני מעדיף להשאיר לעת מצוא את הדיון ביתר הסוגיות שעלו הן בבית המשפט המחוזי הנכבד והן בחוות דעתו של חברי.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

 

           ניתן היום, ‏י"ב באייר התשע"א (‏16.5.2011).

 

 

           המשנה לנשיאה                         ש ו פ ט                          ש ו פ ט

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   09026480_T12.doc   עש+הג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il