|
בבית המשפט העליון |
|
רע"פ 2170/12 |
|
לפני: |
כבוד השופט ס' ג'ובראן |
|
המבקשים: |
1. יחיעם אוחנה |
|
|
2. שמואל טולדנו |
|
|
נ ג ד |
|
המשיבה: |
מדינת ישראל - הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון |
|
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 13.2.12 בע"פ 2256-09-11 שניתן על ידי כבוד השופטת א' הלמן |
|
בשם המבקשים: |
עו"ד ברק קינן; עו"ד אורי עמנואל |
|
החלטה |
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת א' הלמן) בע"פ 2256-09-11 מיום 13.2.2012, שבגדרו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שאן (השופטת ע' מרדכי) בתו"ח 20765-07 מיום 17.7.2011 שבגדרו הורשעו המבקשים בעבירות לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן החוק) כמפורט להלן.
בשנת 1980 נחתמו שלושה חוזי שכירות בין המבקש 1 לבין מנהל מקרקעי ישראל (להלן המנהל) אשר הקנו למבקש זכויות בשני מבני בזלת ביער שוויץ (להלן המבנים). בשנת 1990, נדחתה תביעת פינוי שהגיש המנהל נגד המשיב 1 בגין הפרה של חוזי השכירות האמורים (ת"א (טבריה) 973/90 מנהל מקרקעי ישראל נ' יחיעם אוחנה (לא פורסם)). בתביעה זו טען המנהל שהמבקש 1 לא קיים את התחייבויותיו החוזיות לשפץ את המבנים. אולם, בית המשפט השלום בטבריה דחה את טענות המנהל בגין הפרת החוזה ולחלופין העניק למבקשים סעד מן הצדק, תוך כדי שהוא מעביר ביקורת על התנהלות המנהל בהליך. ברבות השנים, המבנים ננטשו על ידי המבקשים לתקופה של מספר שנים ונותרו פרוצים ללא שימוש בשטח עד שבשנת 2004, בעקבות פניה של המבקש 1, חוברו המבנים לרשת החשמל ובשנת 2005 החלו עבודות פיתוח ושיפוץ בשני המבנים. בגין שיפוצים אלו הוגשו כתבי אישום נגד המבקשים.
המבקשים הודו בעובדות כתב האישום המתוקן המייחס להם עבודות שיפוץ בשני המבנים, עבודות של הכשרת קרקע ופיתוח ללא היתר בניה כדין, וכן עבירה של שימוש חורג. במסגרת ההליך בבית משפט השלום, עיקר טענות המבקשים היו בתחום של טענת ההגנה מן הצדק וטענה נלוות כי אין מדובר בשימוש חורג על פי המצב התכנוני שבפועל. בית משפט השלום, מבלי להורות מפורשות על זיכויים, לא ראה לנכון להרשיע אותם בעבירות המיוחסות להם בקשר לעבודות שבוצעו לצורך חיזוק המבנים ובעבירת השימוש החורג לעניין מבנה אחד מבין השניים, והרשיע אותם בכל יתר עבודות הבניה המיוחסות להם. בית המשפט קבע כי בפעולות המבקשים היה משום ניסיון לשיפור עמדות "שקט וזוחל". עם זאת, הוא לא ראה לנכון למצות עמם את הדין והטיל על כל אחד מהם קנס בסך של 5,000 ש"ח.
בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את ערעור המשיבה והרשיע את המבקשים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום ובגינן השית על המבקש 1 קנס בגובה של 35,000 ש"ח ועל המבקש 2 קנס בגובה של 10,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי ציין, כי הכרעת הדין בבית משפט השלום אינה בהירה בכל הנוגע לבסיס המשפטי לזיכוי המבקשים בעבירות שנידונו, ונוכח הודאת המבקשים בעובדות כתב האישום הוא אינו רואה מנוס מהרשעתם והחמרת עונשם בהתאם. בפני בית המשפט המחוזי טענו המבקשים כי העבודות המיוחסות להם בכתב האישום נדרשו לשם המשך השימוש שנעשה במבנים מימים ימימה ועל פי זכויותיהם הקנייניות והוראות המעבר בחוק. עוד טענו, כי העבודות בוצעו על מנת למנוע סכנה לחיי אדם, וכי הן אינן דורשות היתרי בניה. לבסוף טענו המבקשים כי הגשת כתב האישום נבעה ממניעים פסולים תוך כדי הצגת גישות סותרות המהוות התעמרות של ממש המקנה "הגנה מן הצדק" (בכך התכוונו המבקשים לדרישת המנהל המוזכרת לעיל לשפץ את המבנים, למול האיסור על ביצוע העבודות שבגינן הואשמו במסגרת כתב האישום). מאידך גיסא, טענו המשיבים, כי זכות קניין אינה פוטרת את בעליה מקבלת היתרים כדין, וכי הודאת המבקשים מוכיחה את השימוש החורג שנעשה ועל כן יש להרשיע את המבקשים בכל העבירות המיוחסות להם.
בית המשפט המחוזי דן בטענות הצדדים וביכר את עמדת המשיבים. לגופן של הטענות העיקריות הכריע בית המשפט המחוזי כי העבודות המיוחסות למבקשים חורגות בהיקפן ובתכליתן מהשימוש שנעשה בהן בעבר ("הסטטוס קוו") ובכל מקרה כפופות לקבלת אישורים כדין. לעניין זה ציין בית המשפט המחוזי למעלה מן הצורך, כי הוא מקבל מבחינה עקרונית את טענת המשיבים בדבר פרשנותן של הוראות המעבר בחוק, כך שנטישת המבנים למשך מספר שנים עשויה לעקר את הרציונאל העומד בבסיסן
ביחס לטענת ההגנה מן הצדק, חזר בית המשפט המחוזי על קביעתו של בית משפט השלום ודחה את טענת המבקשים תוך כדי שהוא מדגיש שהתעמרות במשיבים לא הוכחה ולא פורטה כנדרש, וככל שהטענה מתייחסת לדרישת העבר לקיום ההתחייבויות החוזיות במסגרת תביעת הפינוי אין בה ממש.
מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה נטען כי יש להכיר במקרה דנן בטענת ההגנה מן הצדק, וכן נטען כי השאלה העולה בבקשה חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. עוד טענו המבקשים, בין היתר, כי מתן רשות ערעור תמנע פגיעה קשה בזכויותיהם החוקתיות ופגיעה קשה לא פחות באינטרס הציבורי שבהמשך פועלם.
לאחר עיון בבקשה ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשה. כידוע, הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בנוסף, ככלל, טענות בנוגע לעונש אינן מקימות עילה לדיון בגלגול שלישי ((ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). המקרה שלפנינו אינו נמנה על אותם מקרים המצדיקים מתן רשות ערעור.
אוסיף, בבחינת למעלה מן הנדרש, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. טענת ההגנה מן הצדק אשר בפי המבקשים נידונה על ידי שתי הערכאות הקודמות ונדחתה על ידן. הסוגיה עצמה נדונה בבית משפט זה בעבר ואיני סבור שהמקרה הנוכחי מעלה שאלה הדורשת עיון מחודש בנבכיה, ובמיוחד במסגרת בקשה למתן רשות ערעור. מכל מקום, על פניו ניכר כי אין עניינם של המבקשים נכנס לגדרה של הטענה המקדמית הקבועה בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, הדורשת כי ניהול ההליך הפלילי יעמוד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. אין לי אלא לחזור על שנאמר בבית המשפט המחוזי, כי הדרישות הסותרות, לכאורה, בענייננו ניתנו בפער שנים משמעותי ביותר, כאשר ברור שהעבודות בגינן הורשעו המבקשים נעשו לצורכיהם האישיים וללא כל קשר לדרישת המנהל בעבר לקיום החוזים ביניהם. אף ביתר טענות המבקשים לא מצאתי טעם המצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
נוכח האמור, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ"ה באייר התשע"ב (17.5.2012).
|
|
|
ש ו פ ט |
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12021700_H01.doc שצ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il