עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2098/08

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט נ' הנדל:

 

1.        מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה בפ"ח 2053/05  (כבוד סגן הנשיא השופט מ' נאמן והשופטים: מ' פינקלשטיין וכ' סעב), אשר הרשיע את המערערים לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בצירוף סעיף 301 וסעיף 29 לחוק העונשין; עבירות של נשיאת נשק והובלה של נשק לפי סעיף 144 (ב) רישא ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין ועבירת איומים לפי סעיף 192 ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי גזר על מערער 1 עונש מאסר עולם ואילו על מערער 2 השית עונש של 20 שנות מאסר – עונש מופחת על רקע מצבו הנפשי, בהתאם לסעיף 300א(א) לחוק העונשין.

 

העובדות הצריכות לעניין

 

2.        נגד המערערים הוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום בגין העבירות המצוינות מעלה. מערער 1, יליד 1986, הוא בנו של מערער 2, יליד 1941. השניים מתגוררים יחדיו באעבלין. על פי עובדות כתב האישום אשר אומצו במלואן בפסק דינו של בית משפט קמא, ביום 23.7.2005 בשעה 17:00 לערך, יצא נסר נור סלאמן (להלן: המנוח) מביתו באעבלין בליווי אשתו ובנו. מערער 1 חלף לידם כשהוא נוהג בכלי רכב מסוג פולקסווגן לבן (להלן: הרכב) במהירות מופרזת. המנוח סימן למערער 1 להאט את מהירות נסיעתו. המערער 1 עצר את הרכב במרחק של 30 מטרים לערך ממנו. המנוח התקדם לעברו, אך בטרם הספיק להגיע אליו, עזב רכב מערער 1 את המקום. בשעה 18:00 לערך, הגיע מערער 1 לאיזור ביתו של המנוח וניקב את צמיגי מכוניתו של המנוח שחנתה בסמוך לביתו. בשעה 19:15 לערך, מסר המנוח תלונה במשטרה בה ציין כי הוא חושד בשלושה מבניו של מערער 2 בגרימת הנזק למכוניתו. בסביבות השעה 20:00 או בסמוך לכך, התכנסו מספר אנשים בביתו של המנוח בניסיון לארגן "סולחה" בין המנוח למערער 1. בשלב מסוים הצטרף גם מערער 1 לפגישה, אשר במהלכה הציע אחיו של מערער 1 כי הוא יפעל לתיקון צמיגי הרכב של המנוח והמנוח הודיע כי יבטל את התלונה שהגיש במשטרה. בתום הפגישה עזב המערער 1 את המקום. הסיפור תם אך לא נשלם.

 

           בסמוך לכך, קשרו המערערים קשר לרצוח את המנוח באמצעות נשק חם. הם נסעו לביתו של המנוח, כשמערער 1 נוהג ברכב ומערער 2 יושב לידו. בשעה 20:50 לערך, באותו היום, הגיעו המערערים לביתו של המנוח ועצרו את הרכב במרחק של מטרים ספורים ממרפסת הבית בה נכחו אותה עת המנוח ומקורביו. מערער 1 יצא מהרכב, כשבידו רובה, כיוון את הרובה לעברם של המנוח ומקורביו ואיים עליהם באמצעותו. מערער 2 יצא גם הוא מהרכב כשאקדח בידו וניגש אל המנוח תוך כדי הטחת קללות. בהיותו במרחק של כשני מטרים מהמנוח, כיוון אל חזהו וירה במנוח כדור בבית החזה משמאל שגרם למותו.  

 

           המערער 1 טען כי לא היה כלל בזירה עת קרות הרצח. הוא הסכים שנהג בכלי רכב מסוג פולקסווגן פולו בצבע לבן ליד ביתו של המנוח בשלב הראשון של העובדות המפורטות, וכן שהגיע למפגש הסולחה, בהמשך. מערער 2 אינו כופר במיוחס לו לרבות הירייה במנוח וגרימה למותו. קו הגנתו מתמקד בטענה של חוסר שפיות. בשל השוני בין טענות ההגנה של הצדדים במרקם העובדתי, נתייחס לכל מערער בנפרד.

 

מערער 1

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

3.        בית המשפט המחוזי שמע עדויות ועל בסיסן קבע את העובדות הבאות: מערער 1 ניקב את צמיגי רכבו של המנוח, כאשר ניקוב הצמיגים קשור בזיקה ישירה לתקרית שהתרחשה כשעה קודם לכן בין המנוח למערער 1 וגם למפגש הסולחה שהתקיים בהמשך אותו היום; במפגש הסולחה נכח אחיו הבכור של מערער 1, שבשלב מסוים שלח את הפועל שלו להביא למפגש את מערער 1; המנוח התבדח לפני מערער 1 בקשר לאביו - הוא מערער 2. בין דבריו אלה לבין המשך האירועים באותו הלילה נמצא קשר ישיר; עדויות שלושת העדים שזיהו את מערער 1 בזירת האירוע נמצאו מהימנות. לשם ביסוס השגתה של ההגנה בדבר שאלת זיהויו האובייקטיבי של מערער 1, הוגשה מטעמה חוות דעת של מומחה בנושא טעויות זיהוי במשפט. בית המשפט המחוזי דחה את טענות ההגנה, תוך מתן משקל רב למהימנות העדים המזהים ומידת הביטחון שליוותה אותם. כשלי הזיהוי שהציג המומחה אינם רלוונטיים שעה שמדובר בהיכרות מוקדמת. באשר לעדות אחות המנוח שלא הצביעה על היכרות מוקדמת, יש לתת את הדעת לכך שמפגש הסולחה בו נכחה ביחד עם מערער 1, הסתיים זמן קצר מאוד לפני הרצח. נקודה זו תורמת לביטחון בזיהויו של מערער 1 בזירת הרצח.

 

           בית המשפט המחוזי ביקר בזירת האירוע והתרשם כי גם לו היו אורות הרכב כבויים, ניתן היה להבחין בתווי הפנים באופן מלא ולא רק במבנה הראש והמצח, כטענת הסנגור. אם כן, אפשרות הזיהוי קיימת ואף משתפרת כאשר אורות הרכב דולקים. באשר לטענת הסנגוריה לגבי טעות בזיהוי בגין הדמיון ששורר בין תווי הפנים של האחים לבית פרעוני, קבע בית המשפט כי למרות הדמיון הכללי בין חלק מהאחים, קיימים גם הבדלים ברורים ביניהם הניכרים בתווי הפנים ובגיל. בית המשפט המחוזי דחה נחרצות את גרסתו של מערער 1 וקבע כי דבריו "היו בלתי אמינים באופן מובהק". סירובו לענות לשאלות החוקרים מהווה התנהגות שנשקלת כנגדו. בריחתו של מערער 1 ליער לאחר האירוע הרצח ושהייתו שם לבדו "עד הבוקר או הצהריים", לאחר שאביו נעצר והודע למשפחתו בלילה על כך שהוא דרוש לחקירה, היא התנהגות מפלילה מובהקת המשמשת ראיה נסיבתית כבדת משקל לחובתו. זאת במיוחד כאשר המערער לא שהה מעולם ביער לבדו זמן ממושך לפני המקרה ולא ניתן להתנהגות זו הסבר המניח את הדעת. ארבעת העדים שהגיעו עם מערער 1 למשטרה למחרת הרצח לתמוך בגרסתו נעצרו על ידי המשטרה בחשד לעדות שקר. חלק מהגרסאות לא רק שאין לסמוך עליהן אלא התבררו כמתואמות ואף יש בעדות אחת לסבך את מערער 1.

 

           בית המשפט המחוזי מתאר את הפסיפס הראייתי המצטבר משלוש עדויות הראייה: מערער 1 היה במוקד שלושת האירועים הקודמים באותו יום שהיו קשורים זה לזה והיו ברקע של אירוע הרצח. אף אחד מהאחים - "החשודים הפוטנצייאלים"- לא נכח באירועים אלה. האירועים החלו בתקרית שבין מערער 1 לבין המנוח והמשיכו לאחר כשעה עת ניקב מערער 1 את צמיגי רכב המנוח. למפגש הסולחה בעקבות תלונת המנוח במשטרה, "נבחר" מערער 1 להגיע מכל אחיו. במפגש הסולחה אמר המנוח דברים שיכולים להשתמע כפוגעים באביו של המערער 1.

 

           העולה מהמקובץ, כך נקבע, כי נוצר מארג נסיבתי שלם המסבך מאוד את המערער 1, כשהוא מצטרף לדברי שלושת העדים אשר זיהו אותו. בלשון הכרעת הדין: "נוצר כאן פסיפס ראייתי, המצדיק לקבוע למעלה מכל ספק סביר, כי אוסאמה (מערער 1) הוא זה שהצטרף לאביו תאופיק (מערער 2) כאשר ירה על המנוח. התמונה הראייתית הכוללת איננה מאפשרת להטיל ספק שמא אח אחר - או אדם פלוני אחר - הוא זה שהיה פעיל בזירת הרצח ולא אוסאמה (מערער 1)....על כל אלה יש להוסיף את מסע הלחצים, האיומים, וכן הירי על ביתו של עד התביעה המרכזי, נור סלאמן, שזיהה בודאות את אוסאמה כמי שנכח בזירת הרצח (בית המשפט הקדיש לכך פרק נפרד)...לעניין התמונה הראייתית, יש גם לזכור, כי במקרה זה לא העיד הנאשם 2 (מערער 2), אביו של אוסאמה, ולא מסר גירסה התומכת בבנו, הנאשם 1 (מערער 1)" (עמ' 59 להכרעת הדין). עוד קבע בית המשפט המחוזי כי מכוח מעשיו במקרה זה יש לראות את מערער 1 כמבצע בצוותא ולא כמסייע בביצוע עבירת הרצח עם אביו. הגם שההגנה לא העלתה טיעון זה בהצגת קו הגנתה, בחן בית המשפט המחוזי האם מדובר כאן בסיוע לביצוע הרצח בלבד ושלל זאת, בהתאם למבחני הפסיקה.      

    

לאחר מתן הכרעת הדין, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת ההגנה והתיר להעיד שתי עדות נוספות במטרה להפריך את קביעתו לפיה מערער 1 נכח בזירת הרצח בעת האירוע. בפסק דינו המשלים התייחס בית המשפט להתרשמותו משתי העדות הנוספות – אחת היא עדת ראייה לרצח והשנייה היא חברתה  – כי אין ליתן אמון בגרסתן ואין מקום לשנות את קביעתו שמערער 1 נלווה אל מערער 2 אביו בעת הרצח והיה שותף לו. עדות עדת הראייה לרצח היא עדות כבושה שלא ניתן לה הסבר של ממש. בעניין זה העיר בית המשפט:

 

"התרשמותנו הברורה הייתה שאין לסמוך על עדותה של סוהאד (עדת הראייה). ככל שהתפתחה עדותה, יכולנו לעמוד על חוכמתה של עדה צעירה זו, וליתר דיוק תחכומה, ויחד עם זאת, הלכה העדה והסתבכה בתשובותיה, והתמיהות הלכו וגברו....גירסתה של סוהאד אינה מקובלת עלינו. לא ניתן הסבר של ממש לכבישת עדותה. הרושם שהותירה עלינו לא היה מהימן, וגם בחינת עדותה מעלה קושיות ופירכות בולטות. דוחים אנו ללא היסוס את הגירסה שמסרה בפנינו" (עמ' 13-14 לפסק הדין המשלים).

 

טענות הצדדים

 

4.        המערער מחלק את ערעורו לשניים. תחילה הוא משיג על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי וממצאי המהימנות שנקבעו. כך למשל, הוא טוען כי שגה בית המשפט עת קבע כי הוא היה האדם שניקב את צמיגי רכבו של המנוח. לטענתו, בית המשפט "בחר להתעלם" מן הקשיים והסתירות אשר עלו מהודעתה של העדה סועאד חליל ובחר להתייחס רק לחלקים המתיישבים עם קביעותיו. עדותה לפיה מערער 1 הוא אשר ניקב את הצמיגים נמסרה ארבעה ימים לאחר קרות האירוע, כאשר השמועות באשר למותו של המנוח כבר פשטו בכל רחבי הכפר. כמו כן, הוא מבקש להפריך את עדותו של סאקר סלמאן כמי שזיהה אותו בזירת האירוע ומצביע על סתירות בעדותו. כן ביקש להפריך את עדותו של העד הראשי בפרשה- נור סלימאן ושל אחות המנוח, עוואטף חורי. אל מול זאת, מבקש בא כוח מערער 1 לשכנע מדוע עדויות ההגנה תומכות בגרסתו של מערער 1, כמו גם עדותו שלו המשתלבת עימן. קו ההגנה העיקרי הוא כי מערער 1 לא היה נוכח בזירת הרצח. הוא מדגיש את כשלי השחזור. לטענתו, המצב בשטח בזמן ביקור השופטים שונה מהותית לעומת זירת האירוע הנלמדת דרך התמונות שתועדו על ידי המשטרה. תנאי התאורה היו טובים יותר ושדה הראייה היה רחב יותר בזמן ביקור השופטים. כוחות המשטרה שהשתתפו בשחזור "ניסו להתאים" את הזירה לעדויות עדי הראייה. בית המשפט המחוזי "לא עשה ניסיון אמיתי" להתמודד עם הקשיים אשר עוררו עדויות התביעה. שאלת יכולתם של עדי הראייה לזהות באופן אובייקטיבי ומהימן את מערער 1 כמי שנכח בזירה נסתרה על ידי חוות הדעת של המומחה בסוגיה. מרבית הכשלים אשר נידונו בחוות דעתו בעניין וודאות הזיהוי התקיימו כאן, ולכן הם מותירים ספק של ממש בכל הקשור ליכולתם של העדים לזהות את האדם הנוסף אשר נכח בזירה. זיהוי אדם על פי תווי פניו, בעיקר מבין אנשים בעלי קרבה משפחתית, עלול להגביר את ההסתברות לטעות. המשיבה מנגד, סומכת ידה על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערעור. 

 

דיון

 

4.        הסיפור המתואר בכתב האישום, שהשתרע משך 4 שעות, ניתן לחלוקה לארבעה אירועים. הראשון, המפגש בין המנוח לבין מערער 1 עת נהג ברכבו. השני, ניקוב הצמיגים של רכב המנוח בידי מערער 1. השלישי, מפגש הסולחה. הרביעי, מעשה הרצח. קו ההגנה של מערער 1 הוא שלא היה נוכח באירוע השני – ניקוב הצמיגים ובאירוע הרביעי, ביצוע הרצח. אומנם הוא זוהה על ידי שלושה עדים, אך לטענתו (המגובה בחוות דעת מומחה), אין להסתמך עליהם.

 

           הסתייגות מערער 1 מהכרעת הדין תוקפת קביעה עובדתית לפיה נכח בזמן הרצח. כלל מושרש הוא שאין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת שכן לה היתרון על ערכאה זו, בשל יכולתה להתרשם ישירות – לראות ולשמוע – את העדים המופיעים בפניה. כלל זה מכיר בחריגים לו והשאלה היא האם מקרה זה נופל ביניהם  (ראו למשל ע"פ 5636/08 פלוני נ' מדינת ישראל (26.1.2009); ע"פ 1280/06 כרמלי נ' מדינת ישראל (1.3.2007); ע"פ 9040/05 דלעיל אוחיון נ' מדינת ישראל (7.12.2006)).

 

           שלושת עדי הראייה שמיקמו את המערער בזירה הם: נור סלימאן, אחיינו של המנוח, אשר נכח בזירת הרצח ובמפגש הסולחה; עוואטף חורי, אחותו של המנוח, שנכחה בזירת הרצח וסאקר סלימאן, אחיינו של המנוח, שנכח אותה עת בקרבת זירת הרצח.

 

5. עדי הראייה

 

א.         נור סלמאן

 

           נור הוא אחיינו של המנוח, בעל רישיון לעריכת דין ולשעבר ממלא מקום ראש המועצה באעבלין. הוא נכח במפגש הסולחה ובזירת הרצח. הוא זיהה את מערער 1 כמי שהסיע את אביו מערער 2 לזירת הרצח וכמי שעמד מחוץ לכלי רכב מסוג פולו לבן ובידו רובה, כאשר הוא מאיים על הנוכחים. היכרותו של נור עם מערער 1 היא רבת שנים, מגיל צעיר. גם מערער 1 הודה שהוא מכיר את נור. הלה העיד כי זיהה בזירת הרצח את מערער 2 ומערער 1 "במאה אחוז". הוא הזכיר את מעורבות שניהם כבר בהודעתו במשטרה באותו לילה, בסמוך לאירוע הרצח (ת/103). העד ישב מול המנוח כשגבו אל הכביש. הוא העיד כי מערער 1 היה ליד הדלת של הנהג והחזיק בידו כלי ירי. הוא ידע לדייק ולומר שזה לא כלי ציד ולא אקדח (עמ' 224 – לפרוטוקול הדיון. יובהר: ציון מספר העמוד מתייחס לפרוטוקול הדיון, אלא אם צוין אחרת). צוין על ידו כי המרחק בינו לבין מערער 1 היה בין 4 ל-6 מטרים. הוא ידע להדגים כיצד החזיק מערער 1 את הנשק כשהקנה כלפי מעלה (עמ' 245). העד מסר כי התאורה הייתה טובה באופן המאפשר את זיהוי מערער 1. באשר לסתירות לכאורה עליהן מצביע בא כוח המערער, בית המשפט נתן את הדעת אליהן (מתי בדיוק ראה נור את מערער 1 – לפני או אחרי הירי על-ידי מערער 2; תוכן האיום שנקט המערער 1 כשבידו הרובה; אורך השיער של מערער 1 – קצוץ קצר או שחור קצוץ). בית המשפט המחוזי התמודד עם אי ההתאמות, תוך שהוא מתחקה אחר גרעין האמת שבגרסת העד. לבסוף מצא את הגירסה לפיה נכח מערער 1 בזירת הרצח אמינה. כך גם באשר לתאורת הרחוב שבית המשפט התייחס אליה בהרחבה בהכרעת דינו. בית המשפט המחוזי הדגיש שנור עמד על כך שיכול היה להבחין היטב ולזהות את מערער 1 וכן לשמוע אותו מאיים "וזאת גם במצב הקשה ששרר באותו זמן בזירה לאחר הירי". בית המשפט הבהיר כי נור "הדגיש, כי ראה את אוסאמה, ואין זו מסקנה שלו מכוח העובדה שאוסאמה היה בסולחה" (עמ' 14 להכרעת הדין, כשהוא מפנה לעמ' 239 לפרוטוקול הדיון). הוא ראה את יתר אחיו של מערער 1 בעת שהעיד ועמד על כך שמי שנכח באירוע היה מערער 1 ולא אחר (שם. בעמ' 245). בית המשפט ייחס לזיהוי העד "את מלוא המשקל" (ראו עמ' 43 להכרעת הדין).

 

ב.         עווטאף חורי

 

           עווטאף היא אחותו של המנוח. לדבריה היא זיהתה בוודאות את המערערים בזירת הרצח. כך מסרה בהודעתה במשטרה כבר בליל הרצח, בשחזור שנערך לאחר שבוע וכך העידה בבית המשפט -"באלף אחוז". בית המשפט ציין כי לא הייתה לה היכרות מוקדמת עם מערער 1. היא ראתה אותו לראשונה במפגש הסולחה. המרחק שממנו ראתה אותו היה חצי מטר. היא תיארה רכב מסוג פולו שהגיע לבית המנוח. גם היא תיארה את מערער 1 עם נשק ביד, כאשר הדלת של הנהג הייתה פתוחה והוא היה לידה. המרחק בינה לבין מערער 1 היה 2-3 מטרים. העדה לא השתתפה במסדר זיהוי תמונות בשל מצבה הנפשי הקשה בעקבות הרצח (עמ' 20-21 להכרעת הדין). היא ראתה את יתר האחים עת העידה בבית המשפט אך ידעה להבחין בינם לבין מערער 1 ועמדה על כך שראתה אותו בזירת הרצח. היא העידה כי אחרי השאלות בחקירה הנגדית היא עדיין בטוחה "במאה אחוז" בזיהויו של מערער 1. בית המשפט קבע כי מן הראוי לקבל את עדותה – הן סובייקטיבית והן אובייקטיבית – אולם מחמת הזהירות, עדות זו טעונה חיזוק (ראו עמ' 40 להכרעת הדין). בית המשפט התייחס לעדותה והדגיש כי "אין לנו ספק באמינות עדותה של עווטאף בבית המשפט".

 

ג.         סאקר סלאמן

 

סאקר הוא אחיינו של המנוח וגר במרחק קצר מביתו. יש לו היכרות מוקדמת עם המערערים ולטענתו הוא זיהה אותם בוודאות בזירת האירוע- "מיליון אחוז". הוא ראה רכב פולו לבן ואת מערער 1 מחוץ לדלת הנהג כשהוא מחזיק נשק ומאיים. תנאי התאורה איפשרו לו לזהות את שני המערערים. סאקר זיהה את מערער 1 במסדר זיהוי תמונות, במהלכו הוצגו לו תצלומי האחים פרעוני (ת/65ב). בית המשפט המחוזי לא התעלם מטענות ההגנה ביחס לעד. וכך קבע:

 

"לאחר שנתנו דעתנו לעדותו של סאקר, איננו סבורים כי מדובר בעד שקר, היינו במי שהחליט להפליל את אוסאמה החל מחקירתו הראשונה במשטרה ועד לעדותו בבית המשפט...העד אמנם השיב כמה תשובות מתחכמות, ובית המשפט העיר לו על כך, ואולם, לא מצאנו בדברי העד סתירות מהותיות, ובבחינת ליבת העדות נראה לנו כי ניתן לקבל את עדותו כאמינה" (עמ' 24-25 להכרעת הדין).

 

           "למען הזהירות" התייחס בית המשפט לעדותו של סאקר ככזו הטעונה חיזוק, כשהיא כשלעצמה משמשת עדות מחזקת, לא כראיה מכרעת. זאת, הגם שעסקינן בעדות ישירה.

 

6.         עדות זיהוי – שקר או טעות?

 

           הסנגור לא העלה טענות נגד כשירותו של הליך הזיהוי על פי הכללים שהותוו בפסיקה אלא טען נגד קביעת הממצאים על סמך עדויות הזיהוי. כדי לבסס את הסתייגותו, אף הוגשה חוות דעת. קו זה של הסנגוריה מניח במרכז הבמה את סוגיית העד המזהה.

 

           העד המזהה מעורר שני קשיים אפשריים. האחד, שהוא משקר. האחר, שהוא טועה. לכן, יש לבחון את עדותו, הן ברובד הסובייקטיבי והן ברובד האובייקטיבי (וראו והשוו: ע"פ 9040/05 דלעיל). בבוא בית משפט לבחון משקל של עדות מזהה, חובה עליו להפעיל ביקורת עצמאית. העניין נכון ביתר שאת במשפט הפלילי השואף להימנע מהרשעת החף מפשע. לדוגמא, אין די בכך שעד מזהה מצהיר כי הוא בטוח בזיהויו "במאה אחוז". על בית המשפט לבחון תחילה האם העד רוצה להטעות את בית המשפט או שאמירת האמת היא נר לרגליו.

 

           במצב כמו כאן, בו בית משפט הגיע למסקנה ביחס לשלושת העדים המזהים, שהעד המזהה חפץ לומר את האמת ומאמין בעדותו – יש להתמקד בעיקר בקושי השני והוא האם חרף רצונו של העד לדייק, טועה הוא. חוות דעת המומחה התייחסה למבחנים שאמורים לסייע לבית המשפט אשר מוכרים בפסיקה, כגון: היכרות קודמת עם העד; משך הזמן שהעד ראה את הנאשם במהלך האירוע; תנאי הזיהוי – זווית הראייה יום או לילה ומצב תאורה - נסיבות הזיהוי. להשלמת התמונה יצוין כי עדות הזיהוי של סאקר מורכבת יותר. בית המשפט קבע שלעד ישנה מגמה להפליל את מערער 1, אך בכל זאת הוענק משקל לעדותו בנושא הזיהוי.     

 

           במקרה דנא, בית המשפט המחוזי ערך מעין דירוג בין שלושת עדי הראייה. במקום הראשון הוצבה עדותו של נור. הוענק לה משקל מלא – הן מבחינה סובייקטיבית והן מבחינה אובייקטיבית. הוא מכיר היטב את מערער 1, עמד מטרים ספורים ממערער 1 בזמן האירוע, ותיאר במפורט את מעשיו. בית משפט היה נכון להסתמך על עדותו כראיה עצמאית להרשעת מערער 1 ולצורך הוכחת נוכחותו בזירת הרצח והשתתפותו בעבירה. לא מצאתי מקום להתערב בקביעה עובדתית זו של הערכאה המבררת. גם העדה עווטאף זכתה לאמון רב מצד בית המשפט המחוזי. בדיון בעדותה, הודגש כי הגם שהעדה לא הכירה קודם לכן את מערער 1 – נתון שעלול להוריד מאיכות הזיהוי – היא ראתה אותו לפני אירוע הרצח במהלך מפגש הסולחה. המרחק בין השניים בעת הסולחה היה כחצי מטר ועמד על מספר מטרים בלבד בזמן אירוע הרצח. עולה מפסק הדין שחרף ההיבטים החיוביים של עדות הזיהוי של עווטאף, קבע בית המשפט כי היא טעונה חיזוק. זאת מחמת הזהירות, בשל הסיבה שהיא לא השתתפה במסדר התמונות על רקע המצב הנפשי בו הייתה שרויה. בתחתית הדירוג בין שלושת העדים מצוי העד סאקר. בניגוד לעדותה של עווטאף כלפיה הושם דגש על הממד האובייקטיבי, התרכז בית המשפט המחוזי בממד הסובייקטיבי של העד סאקר. נקבע שהעד לא שיקר בשאלה המרכזית שעניינה הוא נוכחותו של מערער 1 בזירת הרצח. ייתכן כי אין לשלול את גישת בית המשפט המחוזי לפיה עדות סאקר מהווה ראיה לחובת המערער, אך לא בעוצמה המשתקפת מעדותם של נור ועווטאף. עיון בפסק הדין מלמד כי מרכז המשקל הוענק לשני העדים האחרונים ולא לסאקר. לעדותו של סאקר, אתייחס בהמשך.

 

           עם זאת, צודק הסנגור שקיימת בעייתיות מסוימת בגישה לפיה בית המשפט אינו יכול לצאת ידי חובה בבדיקת העד המזהה על ידי מתן משקל מחזק ולא מכריע. מתפקידו של בית המשפט השומע ורואה את העד המזהה לקבוע אם נערך זיהוי מלא של הנאשם. היה והמסקנה לבדיקה זו תתברר כשלילית – כי אז העדות אינה מחזקת או מסייעת. גישה אחרת עלולה להביא לכך ששתי עדויות מחזקות אחת את רעותה כאשר אף אחת מהן לא עברה את רף מבחני הזיהוי האובייקטיבי או הסובייקטיבי. ברם, ייתכן מצב אחר. בית המשפט המחוזי קבע כי העד זיהה את המערער אך לשם הזהירות לא העניק לעדות זו את מלוא המשקל. הבדיקה חייבת להיות פרטנית. כך נהג בית המשפט המחוזי באופן שהתייחס לשלושת עדי הראייה. נור זכה לאמון מלא – הן אובייקטיבית והן סובייקטיבית. נקבע כי ניתן להרשיע את מערער 1 על סמך עדות זיהוי זו. עוואטף זכתה גם היא לאמון מלא, אך בשל העדר הכרות מקודמת בינה לבין מערער 1, קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות המקרה עדותה טעונה חיזוק ואיננה עומדת בדרגה העצמאית שבה מצויה עדותו של נור. גם עדותו של סאקר, בית המשפט קבע שיש לקבלה. אולם בשל האפשרות שהעד היה מעוניין או לפחות נטה לתוצאה מסוימת בסכסוך, הרשעת מערער 1 לא הושתתה "בפועל" על עדותו. רוצה לומר, שהגם שבית המשפט ראה בעדות הזיהוי של סאקר כטעונה חיזוק – עמדה שלא מקובלת עליי מפאת הבעייתיות שבה מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית – עולה שניתן לבסס את ההרשעה גם רק על שתי עדויות אחרות (ראו סעיפים 43א' - 47 להכרעת הדין). בית המשפט בחן כל עדות זיהוי בפרמטרים של שקר או טעות בבדיקה עניינית שתואמת את נסיבות העדות המסוימת ואיכותה. 

 

           בית המשפט המחוזי התייחס לכל הסתייגויותיה של הסנגוריה בנושא הזיהוי בצורה בהירה. כאמור, נפסק כי שלושת העדים מחזקים האחד את רעהו. הטענות בדבר תנאי הראייה במקום ובזמן האירוע והדמיון בין חזות מערער 1 ליתר אחיו, אף הן נידונו בהרחבה בפסק הדין. יוזכר, כי בית המשפט ערך ביקור במקום והתרשם ישירות מהמערער ואחיו.

 

           חוות דעת המומחה מטעם הסנגוריה הדגישה מספר כללים שהינם בגדר "כלי עזר" לבחינת מידת האמון שניתן להעניק לעד המזהה. המשיבה מציינת כי שניים מן העדים המזהים- נור וסאקר - מכירים את מערער 1 היכרות מוקדמת. במהלך עדותו במשפט, המומחה אף תמך בעניין: "אם אני מכיר את האדם, אין שאלה של זיהוי" (ראו עמ' 904 לפרוטוקול הדיון). בית המשפט הטעים כי לא היה במקרה זה מקום לערוך מסדר זיהוי לגבי נור. חוות הדעת רלוונטית, אם כן, לעדותה של עווטאף. כאמור, גם לעווטאף יש היכרות מוקדמת עם מערער 1, הגם שלא משמעותית. היא ראתה אותו במפגש הסולחה, שהתקיים זמן קצר לפני הירי. רוצה לומר, כי אין עסקינן בפנים חדשות. בית המשפט המחוזי התייחס לנקודה זו והטעים, כי "מפגש הסולחה הסתיים זמן קצר מאוד לפני הרצח. לפי פשט הדברים, עובדה זו צריכה דווקא לתרום לביטחון בזיהוי של אוסאמה בזירת הרצח". בית המשפט הבהיר כי אין בדברים אלה לגרוע "ממעמדה הבכיר והקרדינלי של ראיית הזיהוי במשפט". בעניין זה יש חשיבות רבה למהימנות המזהה ומידת ביטחונו (ראו ע"פ 752/06 פלוני נ' מדינת ישראל (10.08.06); ע"פ 9040/05 דלעיל), אליהם מפנה בית המשפט המחוזי). מכל מקום, בית המשפט התייחס לעדות ישירה זו של עווטאף כטעונה חיזוק או כתוספת ראייתית מסוג חיזוק, "למען הזהירות". ושוב, יצוין, כי עדותו המזהה של נור את מערער 1 היא חזקה דיה על מנת לבסס את ההרשעה. מהחומר עולה, שנור ראה את מערער 1 היטב במהלך אירוע הרצח והוא מכיר אותו היכרות משמעותית. לכך יש להוסיף את עדות הזיהוי המסייעת של עווטאף. יצוין, כי גם לפי שיטת המומחה, "במקרה של כמה עדי זיהוי, המחזקים אחד את השני, יש לחשוש פחות מכשלים אובייקטיבים של הזיהוי" (ראו עמ' 40 להכרעת הדין).

 

           המומחה מטעם הסנגוריה התייחס למצב התאורה של איזור הזיהוי כנקודה שדורשת בחינה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי סוגיית התאורה היא מרכזית במשפט. העדים שזיהו את מערער 1 העידו כי תנאי הראות היו טובים. במרפסת פעלה תאורת ניאון. היה אור בבית, והחלון הצופה למרפסת היה פתוח. גם דלת הכניסה לבית הייתה פתוחה וברחוב הסמוך לבית האירו שני פנסי רחוב. הרכב ששימש את מערער 2 וכנטען את מערער 1 עצר בכניסה למרפסת שהייתה מוארת, כאשר השטח מחוץ למרפסת היה פחות מואר. בית המשפט נעתר לבקשת הסנגוריה וערך ניסוי במקום. הניסוי נערך פעמיים - האחת כשאורות המכונית דולקים והשנייה כשהאורות כבויים. וכך הכריעו השופטים שנכחו במקום:

 

"התרשמותנו בניסוי שנערך בעת הביקור במקום, כאשר אורות הרכב כבויים, הייתה כי הפנים לא היו אומנם מוארות אלא מוצללות, ואולם ניתן היה להבחין בתווי הפנים כולם, ולא רק במבנה הראש והמצח, כטענת הסניגור. אפשרות הזיהוי הייתה קיימת אפוא. יכולת זיהוי זו משתפרת כאשר אורות הרכב דולקים, מה שסביר להניח כי אירע למעשה" (עמ' 42).

 

           לסיכום יש לומר כי החשש מפני התרחשות של טעות בזיהוי במשפט הפלילי הדורש הוכחה מעל לכל ספק סביר מחייב את בית המשפט להיזהר ולהיות מודע לקשיים הנקודתיים של המקרה הנידון בפניו. בשל כך, יש להידרש לטענות הסנגוריה. ברם, בתיק זה אין באמור לשנות את התוצאה עקב שני טעמים. האחד, בית המשפט אכן נקט בזהירות רבה בהתייחסותו לראיות. האחר, העובדות הפרטניות של המקרה, לרבות עדותו של נור ואף במידה פחותה עדותה של עווטאף, מניחות את התשתית כנדרש. לשון אחרת: לצורך ההכרעה בערעור, מוכן אני לקבל שעדותו של סאקר היא בעלת המשקל הנמוך ביותר מבין עדי הזיהוי, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. זאת על פי הקביעה שהוא מעוניין להטות את הכף לחובתו של מערער 1. בנסיבות אלו, לנוכח איכותה הגבוהה של עדות נור ובמידה פחותה – עדותה של עווטאף, די בהן. לאמור: ניתן לאמץ את הממצא העובדתי בדבר נוכחותו של מערער 1 בזירת הרצח, לרבות התנהגותו המפלילה, אף בלי להעניק משקל לעדותו של סאקר.  

 

7.         ראיות נסיבתיות

 

           כאמור, מערער 1 השתתף בכל שלושת האירועים שקדמו לרצח – המפגש הראשוני, ניקוב הצמיגים ומפגש הסולחה. בית המשפט קבע כממצא עובדתי על סמך עדות זיהוי כי מערער 1 הוא אשר ניקב את הצמיגים. גם אם קיים ספק בנידון, החשד נגד המערער עמד במוקד הדיון בסולחה והתבדחותו של המנוח יצרה ציפייה לאירוע המשך. שוב יצוין, שכל סיפור כתב האישום התפרש על 4 שעות בלבד. אבהיר, כי מסופקני אם התשתית הנסיבתית כשלעצמה דיה כדי לבסס הרשעה. ברם, הנסיבות "מסביב" מחזקות את הראיות הישירות מפי עדי הזיהוי.

 

א.       גרסת המערער והתנהגותו

 

           נוכחותו הפעילה של מערער 1 בהשתלשלות האירועים מהווה ראיה נסיבתית עצמאית. ניקוב גלגלי הרכב של המנוח והגשת התלונה נגד המערער הם אשר הובילו למפגש הסולחה שארגן אחיו הבכור של המערער אליו הגיע רק מערער 1 מבין כל אחיו. לשם מה הגיע המערער למפגש הסולחה אם אין לו סכסוך כלשהו עם המנוח? מדוע התקשה "לסלוח" למנוח אם מפגש הסולחה איננו רלוונטי אליו? האם משום שנפגע אישית עת העיר לו המנוח על אופן נהיגתו? האם משום שהמנוח הגיש תלונה בגין ניקוב הצמיגים בסמוך לאירוע בו העיר לו? כלומר, מפגש הסולחה בוודאי היה רלוונטי למערער 1 ונוכחותו שלו מבין כל אחיו באירוע מובנת היא. יתר על כן: אחיו הבכור של מערער 1 שארגן את הסולחה סיפר שאחיו טענו שאין בינם לבין המנוח דבר אלא היריבות היא בין מערער 1 לבינו (ראו עמ' 434 לפרוטוקול הדיון). התבדחותו של המנוח על "מעללי אביו" של המערער מסבירה את הגעתו של אביו לזירת האירוע בכעס רב, רבע שעה לאחר סיום מפגש הסולחה. בין לבין, הודה מערער 1 כי סיפר לאביו על דבריו של המנוח. נוכחותו הפיזית באירועים שקדמו לרצח מצטרפת לסמיכות הזמנים שבהתרחשותם. סמיכות זמנים בלתי מוסברת זו מהווה אף היא ראיה נסיבתית עצמאית הקושרת את מערער 1 לרצח.

 

           המערער חולק על קביעת בית המשפט המחוזי כי הוא אשר ניקב את צמיגי רכבו של המנוח. המערער לא חולק בדבר התרחשותו של האירוע בו העיר המנוח למערער. השכנה סועאד חליל העידה כי הבחור שהמנוח העיר לו הוא אותו בחור שנצפה מנקב את צמיגי רכבו של המנוח (ת/93). היא זיהתה את צבע הרכב שנהג בו המערער באירוע הראשון כאותו רכב שנהג בו המערער בהגיעו לנקב את גלגלי רכבו של המנוח וכמי שראתה מגיע למפגש הסולחה. אין חולק שהוא היחידי מבין אחיו (למעט האח הבכור) שנכח במפגש הסולחה. העדה דייקה בתיאור האירועים. ניכר מעדותה שהיא לא הייתה להוטה להפליל את המערער. היא הבהירה כי לא ראתה את המכשיר החד שבאמצעותו נוקבו הצמיגים, אולם ראתה באופן ישיר את מי שניקב ושמעה רעש יציאת האוויר. לכך יש להוסיף את העובדה כי מערער 1 הוא גם היחיד מבני משפחתו שיש לו מניע ישיר לעשות כן בסמיכות זמנים להערתו של המנוח. 

 

           הצטברות האירועים בהם גילה המערער מעורבות חריגה – בניגוד לאחיו – והמבנה הקוהרנטי הרצוף של השתלשלותם בזה אחר זה בסמיכות זמנים "מופתית", לרבות מועד התרחשות הרצח (כ-4 שעות), מחזקים את עדות עדת הראייה סועאד חליל, כפי שהובאה במשטרה. טענתו של בא כוח המערער כי אין לקבל את דברי הודעתה של עדת הראייה במשטרה נוכח פער הזמנים בין מועד הרצח לבין מועד מתן הודעתה המסתכם בארבעה ימים – אין להלום. יש לזכור שהעדה לא נחקרה כמי שנכחה באירוע הרצח אלא באשר לאירועים שקדמו לו. מכאן, שחקירתה אפשרית הייתה רק עם פענוח הרצח, עת נמצא קשר ישיר בינו לבין האירועים שקדמו לו. אדרבא. חקירתה הייתה בשלבים הראשונים של פענוח הרצח. לזאת יש להוסיף, שהמערער לא סיפק הסבר מדוע שתעליל עליו עדת הראייה כי הוא אשר ניקב את הגלגלים.

 

ב. המניע לרצח

 

           המניע של מערער 1 ואביו לרצח הוכח באמצעות מספר עובדות מצטברות: מערער 1 ניקב את צמיגי מכוניתו של המנוח כמעשה נקמה על פגיעה בגאוותו; נתגלה קושי רב בהתרצותו במפגש הסולחה; רבע שעה לאחר שדיבר המנוח עם המערער בבדיחות הדעת לגבי אביו והמערער סיפר זאת לאביו, הגיע האב לאזור האירוע ברכב לבן ששימש את מערער 1 בתקרית הראשונה ובתקרית השנייה וירה למוות במנוח. לא הוכח כי מניע שכזה התקיים בקרב האחים האחרים. להפך. כשפנה כאמור אחיו הבכור של מערער 1 לאחים שלו בקשר לסולחה, הם אמרו לו: "אין בינינו לבין המנוח שום דבר, מי שנתקל איתו-אוסמה, קח אותו שישלים איתו" (ראו עמ' 434 לפרוטוקול הדיון).

 

ג. תיאור הרכב

 

           הרכב ששימש את מערער 1 בתקרית הראשונה הוא אותו רכב ששימש אותו גם בתקרית השנייה. מערער 1 הגיע עם רכב זה גם לאירוע השלישי- מפגש הסולחה- ועזב עימו. הוא היחיד שנצפה נוהג ברכב זה בסמיכות זמנים. רכב זה הגיע לזירת הרצח רבע שעה לאחר שהמערער עזב את מקום הסולחה. המערער לא הצליח לעורר ספק שמא אדם אחר הסיע את האב ברכב זה למקום הרצח. מעורבות שאר האחים נשללה לנוכח האליבי שסיפקו. זאת, בניגוד לאליבי שסיפק המערער, אשר לא הוכח. יוער כי לשאלת בית המשפט מדוע לא התייצב מיד במשטרה עם עדי האליבי שלו, השיב "שאינו יודע".

 

ד.         הפעלת אמצעי לחץ על עד התביעה המרכזי נור סלימאן

 

           בעקבות עדותו בבית המשפט, נורו כמה פעמים יריות לעבר ביתו של נור. בית המשפט תיאר את מצוקתו הרבה של העד והחשש בו הוא נתון לחייו וחיי משפחתו. הוא אוים שאם לא ישנה את עדותו באשר לזיהוי מערער 1, יהיה "מרחץ דמים". דודו תיאר את אופן הפעלת הלחץ. בית המשפט ציין כי עדות דודו של נור "המתווך" "הייתה אמינה ביותר". בעניין זה ציין בית המשפט כי "אדרבה, מתן האמון בעדותו הראשונה של נור סלמאן מתחזק דווקא לאור הנסיבות החמורות שהביאו אותו לשנות את עדותו".

 

ה.         הימנעות מהצגת ראיה

 

           הימנעות מהצגת ראיה מקום שנדרש על פי ההיגיון הפנימי של המקרה להציגה מהווה ראיה נסיבתית מפלילה הפועלת לחובתו של נאשם. הימנעות זו מיוחסת לאי הבאת שני עדים שיאששו את דברי מערער 1. עדים אלה (האח אנואר פרעוני וג'ורג' חליל) עמדו לטענתו לצידו בעת שנשמעה הירייה ולא הובאו למתן עדות מטעמו. על כן, צדק אפוא בית המשפט המחוזי עת זקף זאת לחובתו. לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט עלולה להפלילו, באופן הדומה במובנים רבים לראיה נסיבתית. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר- פועלת לחובתו של הנוקט בה. בית משפט זה עמד לא אחת על נקודה זו וכך קבע:

 

"הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה בה דוגלת התביעה (ראו ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (2) 85, 97 (1983)).

 

           משקלה הראייתי של "הימנעות" מהצגת ראייה נבחן באמת המידה שבה בוחנים "התנהגות מפלילה". באופן עקרוני, ניתן להעניק לה מעמד של ראיה "מסייעת", ובאופן מעשי, ככזו ה"מחזקת" את הראיות העומדות לחובת הנמנע, ומחלישה את הראיות המובאות מטעמו להוכחת גירסתו (ראו יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה 1649-1650 (2003)). חשוב להדגיש שהדוקטרינה לפיה הימנעות מהגשת ראיה מטעם נאשם עשויה להיות בעלת משקל ראייתי, דורשת מידה רבה של רגישות ביישומה. העניין איננו טכני. למשל, אין לזקוף לחובתו של מערער 1 העדר עדות מטעם מערער 2. האחרון הוא נאשם בפני עצמו ולו הזכות האם להעיד אם לאו. לגבי עדים רלוונטיים שניתן להזמינם ולא הוזמנו על ידי נאשם, משקל אי הזימון הינו תלוי נסיבות. כאן הצירוף של אי הזמנת העדים השונים בנושא שעומד בליבת ההגנה של מערער 1 – נוכחותו בזירת הרצח – מוביל למסקנה שראוי להעניק משקל לחסר בהבאת ראיות בפרשת הסנגוריה. עדותם של השניים מהווה נדבך מרכזי בפרשה, שעה שיש בכוחם לאמת או להפריך את האליבי שטען לו מערער 1. המערער יכול היה להזמין לעדות את השניים המהווים עדים רלוונטיים ולפיכך, אי העדתם עשוי להוות חיזוק למשקל ראיות התביעה (ראו לעניין זה גם ע"פ 69/82 אלמגור נ' מ"י, פ"ד לז (4) 757).

 

ו. סירוב מערער 1 לענות לשאלות החוקרים לאחר שכבר ויתר על זכות השתיקה

 

           ודוק; הימנעות מערער 1 מלהשיב על שאלה בחקירתו במשטרה עשויה לחזק את הראיות נגדו (ראו סעיף 28 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו-1996). סירוב זה די בו כדי לחזק ולשמש חלק ממכלול הראיות נגדו (והשוו: ע"פ 597/88 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (5) 221; ע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (1) 785).

 

ז.        הבריחה ליער

 

           הימלטותו של מערער 1 ליער לאחר שהשיב את אביו לביתו בתום ביצוע הרצח עד ליום המחרת מהווה התנהגות מפלילה. המערער לא סיפק הסבר סביר המניח את הדעת להימלטותו זו, שמעולם לא עשה כן קודם לכן. זאת במיוחד, כאשר נודע למשפחתו כי הוא דרוש לחקירה.

 

           לכל אלה, מתווספת כאמור עדות מהימנה ופוזיטיבית של שלושת עדי הראייה, ונסתפק בשניים מהם (נור ועווטאף) אשר מיקמו את המערער בזירת הרצח. יושם אל לב כי לא רק שמיקמו אותו בזירת הרצח אלא גם כמי ששלף נשק מבלי לירות ועמד בסמוך למכונית הלבנה, שדלתה הייתה פתוחה. עדותו של נור היא עדות ישירה ויש בכוחה כראיה יחידה להביא להרשעתו של מערער 1 בעובדות המפורטות בכתב האישום.

 

מבצע בצוותא

 

8.        בית המשפט המחוזי הרשיע את מערער 1 בעבירת רצח, קשירת קשר לפשע (רצח), איומים ונשיאה והובלה של נשק. על פי הממצאים שנקבעו, מערער 2 הוא אשר ירה במנוח. הכרעת הדין בערכאה קמא דחתה את האפשרות לפיה יש להרשיע את מערער 1 לכל היותר כמסייע לעבירת הרצח, אלא קבעה כי הוא מבצע בצוותא. המפתח לסיווג המשפטי מצוי בעובדות שנקבעו.

 

           בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי את הממצאים הבאים הרלוונטיים לסיווגו של מערער 1 ביחס לביצוע עבירת הרצח: מערער 1 הסיע את אביו מביתו לבית המנוח - זירת הרצח - לאחר ששמע מהמנוח את "עלבון" אביו ומיהר לספר לו על כך בביתו; הוא מילט את אביו, לאחר שזה ירה במנוח והרגו; אביו היה חמוש באקדח והוא היה חמוש בנשק אוטומטי; תוך כדי ביצוע הרצח יצא מערער 1 מן הרכב ואיים על הנוכחים באמצעות נשקו; חזקה על מערער 1 שידע על מצבו הנפשי של אביו אשר ביצע כבר בעבר מעשי אלימות; הרצח התרחש לאחר מספר אירועים של "היתקלות" בין מערער 1 למנוח שהסלימה גם לפגיעה זדונית ברכב של המנוח בידי מערער 1- והכל באותו היום במהלך זמן קצר.

 

           קביעה לפיה נאשם הינו מבצע בצוותא דורשת בחינת יסוד נפשי ויסוד עובדתי. על פי הראשון, על המבצע בצוותא להיות בעל יסוד נפשי הנדרש לביצוע העבירה המושלמת. על פי השני, נקבע מבחן השליטה, לאמור: שקיימת לנאשם שליטה על ביצוע העבירה אשר בהעדרה היא תתבצע באופן שונה מהמתוכנן. לצד זאת, ישנו המבחן הפונקציונאלי שדורש שחלקו העובדתי של המבצע בצוותא יהיה במעגל הפנימי של העבירה. בהקשר זה, יש לוודא שהתרומה של הנאשם איננה משנית. בהתקיים כל אלה, שני השותפים פועלים כגוף אחד החותר להשגת מטרה משותפת (ראו ע"פ 5956/08 אל עוקה נ' מדינת ישראל (23.11.2011); ע"פ 3353/03 סלימאן נ' מדינת ישראל (5.9.2005); ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נו (5) 580; ע"פ 5206/98 עבוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (4) 185). 

 

           כאן, ניתן להסתפק בחלק מהממצאים העובדתיים שנקבעו לגבי מערער 1 כדי לבסס היטב את המסקנה שהוא מבצע בצוותא. דרך הפעולה המשותפת של האב עם הבן מלמדת על הקשר הפלילי שנרקם לפני המעשה. מערער 1 הביא את מערער 2 ברכב לזירת הרצח. שניהם היו חמושים בנשק. מערער 2 ירה במנוח ואילו מערער 1 יצא מהרכב ואיים על הנוכחים בנשקו לבל יתקרבו – זאת כדי למנוע כל התערבות בנעשה. לאחר שהמנוח נרצח, מילט מערער 1 את מערער 2 ברכבו. הנה כי כן, יש תוכנית וחלוקת עבודה. אומנם מערער 2 הוא אשר ביצע פיזית את מעשה הרצח, אך תרומתו של מערער 1 איננה משנית אלא עומדת בלב העניין. הנסיבות מלמדות על יוזמה משותפת וכוונה לפגוע במנוח באמצעות כלי קטלני. זאת לאחר שמערער 1 שמע שהמנוח העליב את אביו והוא מיד נסע לספר לו. עוד יצוין, שמערער 1 הכחיש כלל את נוכחותו במקום – גרסה אשר נדחתה, כמפורט לעיל. השילוב של העובדות והוראות הדין סולל את הדרך להרשעת מערער 1 כמבצע בצוותא בעבירת הרצח. כפי שקבע בית המשפט המחוזי: "אילולא הביא את אביו למקום הרצח, אבטח את ביצוע העבירה ומילט את אביו, האירוע כלל לא היה מתרחש".

  

9.        לסיכום פרק זה, ניכר כי בית המשפט המחוזי בחן את מארג הראיות שהיה מונח לפניו לפני ולפנים. בית המשפט התרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדויות שהוצגו לפניו. לקביעותיו יש יסוד ושורש בחומר הראיות. הכרעתו איננה מבוססת אך ורק על גרסת העדים נור ועווטאף. על יסוד ראיות אלו, בצירוף התנהגותו המפלילה של מערער 1 כמתואר לעיל, ומקבץ החיזוקים שהובאו – הוכחה האשמה מעל לכל ספק סביר. יצוין, כי בית המשפט התרשם מהדברים שמסר מערער 1 בחקירתו במשטרה ובבית המשפט כ"בלתי אמינים באופן מובהק". ניתן ללמוד מסך העדויות שבאו בפני בית המשפט, אשר נלוות אליהן ראיות עצמאיות שגרסת מערער 1 לגביהן נדחתה, כי מערער 1 נכח במקום, איים בנשק בזמן הרצח, הסיע את מערער 2 למקום הרצח ומילט אותו מהמקום לאחר המעשה.

 

           אשר על כן, הייתי מציע לחברי לדחות את ערעורו של מערער 1.

 

חלק שני – מערער 2

 

10.      בניגוד למערער 1, ישנה הסכמה בין הצדדים בדבר מעשי מערער 2 כלפי המנוח. הוא גרם למותו של המנוח בירייה באמצעות נשק חם. ברקע, דברים שאמר המנוח למערער 1 שנתפסו בעיני מערער 2 כעלבון. התביעה האשימה את מערער 2 בעבירת רצח. הסנגור טען לסייג באחריות הפלילית של אי שפיות הדעת. יריעת המחלוקת בין הצדדים צומצמה אפוא לשאלת תחולתו של הסייג לאחריותו הפלילית. לאמור: האם עומדת לו הגנה מכוח סעיף 34ח לחוק העונשין שעניינה אי-שפיות הדעת. פסק הדין התמקד אפוא לא במעשה החיצוני אלא בעולמו הפנימי של מערער 2.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי לעניין מעורבותו של מערער 2

 

11.      בית המשפט המחוזי נדרש למושכלות יסוד שעוצבו בפסיקה והדגיש כי מחלת נפש היא תנאי בסיסי אך לא מספיק לתחולת ההגנה של אי שפיות הדעת. בהתייחס לקשר הסיבתי העובדתי בין מחלת הנפש לבין ביצוע העבירה, דחה בית המשפט המחוזי על הסף ובאופן חד משמעי את קביעות המומחה מטעם ההגנה לפיהן בעת ביצוע העבירה היה המערער "במצב פסיכוטי פעיל, מוצף במחשבות שווא והזיות, מונע מכוח פקודות משד (ג'ן) 'היושב על כתפו'". אלו נדחו, לא רק מהטעם שלא הוכחו, אלא אף הופרכו על ידי החומר הרפואי המצוי בתיק, עדויות המומחים הרפואיים, רשמי התנהגותו של מערער 2 בעת האירוע ולאחר האירוע וכן תוכן גרסתו בפני גורמי החקירה ואחרים. בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי כי מערער 2 לא היה בעת ביצוע העבירה במצב פסיכוטי פעיל או מוצף במחשבות שווא והזיות וכן לא הונע בעת המעשה מכוח פקודות של שד או קולות פוקדים אחרים. נקבע, כי "מבחינה עקרונית יש יתרון מובהק לחוות דעתם של ד"ר קנול וד"ר צינובוי", המתבססת על עבודת צוות לאורך תקופת הסתכלות בת שלושה שבועות, מיד לאחר הרצח, על פני חוות דעתו של ד"ר זלצמן, הנסמכת על 2-3 שעות בדיקה, זמן רב לאחר הרצח" (ראו עמ' 112 להכרעת הדין). הוטעם, כי אף אם נניח לטובת הסנגוריה שלמערער 2 הייתה פגיעה בבוחן המציאות והשיפוט, כפי שדווח בבדיקה הפסיכו דיאגנוסטית – דבר המשליך באופן ישיר על היותו במצב פסיכוטי – הרי שליקוי אין פירושו העדר כל כושר שיפוט ותפיסת המציאות. לא כל פגיעה בבוחן המציאות מובילה לשלילת אחריות משפטית. בית המשפט ציין כי הסנגוריה לא הצליחה להוכיח כי שמערער 2 לא נטל כדורים פסיכיאטריים בתקופה שלפני האירוע ועובדה זו לא עלתה מחומר הראיות.

 

           בית המשפט המחוזי התייחס לסירובו של מערער 2 ליתן עדותו במהלך המשפט, על אף שאין חולק על כך שהוא כשיר לעמוד לדין. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי מקור חשוב לבחינת מצבו הנפשי של מערער 2 לצורך הכרעה בטענת ההגנה של אי-שפיות הדעת הוא בחינת התנהגותו בשעת המעשה ולאחריו. מעצם הצטרפותו לבנו - מערער 1, לאחר שסיפר לו על דברי המנוח כי בעבר הרחוק פגע במערער 2 והשאיר לו סימן על פניו, הצטיידותו המיידית בכלי נשק וביצוע הרצח בסמוך לכך, עולה כי "לא שמיעת קולות או פקודות של שדים ע"י הנאשם (המערער 2) גרמה למעשה זה, ולא הידרדרות פתאומית למצב פסיכוטי" אלא העלבון שחש מערער 2. הוא ירה במנוח לאחר שזה אמר לבנו שהוא מחשיב את עצמו כ"אבדאי".

 

           הכרעת הדין התבססה על פסק דין אבו חאמד (ע"פ 2965/06 ראאד אבו חמאד נ' מדינת ישראל (19.9.2007)), תוך שבית משפט סוקר את עובדותיו בהרחבה, מבצע אנלוגיה למקרה דנא וקובע "כי אם באותו מקרה נמצא המערער כמי שאינו זכאי לחסות תחת כנפי הגנת אי-השפיות – הרי שבמקרה שלפנינו אמורים הדברים ביתר שאת" (ראו עמ' 124 להכרעת הדין).

 

           בגזר דינו, דן בית המשפט המחוזי האם יש מקום להקל בעונשו של מערער 2 מכוח סעיף 300א לחוק העונשין שעניינו ענישה מופחתת בשל הפרעה נפשית. בית המשפט בחן את המקרה וקבע כי ניתן לראות מקרה זה כמתאים לענישה מופחתת. מערער 2 הוא חולה במחלת נפש מוכרת; הוא אושפז כמה וכמה פעמים בבית חולים לחולי נפש עקב היותו במצב פסיכוטי החל משנת 1982. בחלק מהמקרים שבעברו, אושפז מערער 2 לאחר ביצוע מעשים אלימים ונקבע שאין הוא נושא באחריות פלילית ושאין הוא כשיר לעמוד לדין. המערער אושפז 4 חודשים לפני הרצח. בית המשפט הבהיר כי בוחן המציאות והשיפוט של מערער 2 לקויים המה. לצד זאת, יש להבחין בין הרמה הנדרשת של "פגיעה" לצורך החלת הסייג לבין זו הנדרשת לשם ענישה מופחתת. אין להתעלם מהתופעה של שמיעת הקולות, הגם שאין קשר סיבתי למעשה. בית המשפט הדגיש כי למחלת הנפש ממנה סובל מערער 2 ולביטוייה הקוגנטיביים הייתה תרומה לאירוע הירי. נוסף על כך, הוא קובע, יש להתייחס לעובדה שמערער 2 אובחן במבחן פסיכודיאגנוסטי כבעל אינטליגנציה "ברמת פיגור קל עד בינוני". לכן, הגם שאין מקום כאן להגנה בפלילים, יש מקום להתחשב בכך לעניין הענישה המופחתת, בעיקר כשליקוי זה נוסף על מחלת הנפש. כפי שצוין, מערער 2 נידון לעונש מאסר לתקופה של 20 שנה.    

 

טענות הצדדים

 

12.      עיקר טענות הסנגוריה הוא כי יש לזכות את מערער 2 מכוח הסייג האמור, הואיל ובזמן ביצוע העבירה המיוחסת לו הוא היה תחת השפעת מחלת נפש –סכיזופרניה פרנואידית. דהיינו, הוא היה חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או את הפסול שבהם. חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה מטילה ספק לגבי כשירותו לשאת באחריות פלילית. אין חולק כי מערער 2 סובל מבוחן מציאות ושיפוט לקויים. עוד נטען, כי הבדיקה שנערכה בבית החולים "מזרע" בסמוך למעצרו הייתה לשם בחינת כשירות למעצר ומלכתחילה לא הוגשה מטעם התביעה חוות דעת המתייחסת לשאלת אחריותו הפלילית. אומנם בית המשפט לא התעלם מעובדה זו, אולם הוא לא נתן לכך משקל בהכרעתו. המומחית מטעם המשיבה, קבעה את מסקנתה בנוגע לאחריותו הפלילית בעת ביצוע המעשים על סמך עיון מאוחר במסמכים המשפטיים שהועברו אליה ולא על בדיקות שהיא עצמה ביצעה לצורך אבחון אחריותו של מערער 2. יוצא, כי אין יתרון למומחים שהציגה התביעה על פני הפסיכיאטר מצד ההגנה אשר בדק את מערער 2 מאוחר יותר. על כן, שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי לראשונים יש "יתרון מובהק" על פני חוות דעתו של האחרון.

 

           מנגד, המשיבה איננה חולקת על היות מערער 2 חולה במחלה האמורה אלא על טענת הסנגוריה לפיה המערער 2 היה חסר יכולת "של ממש" להבין את מעשהו ואת הפסול שבו, בשעת ביצוע מעשה הרצח. באשר לבחינת שאלת האחריות הפלילית בעת ביצוע המעשה, ציינה המשיבה כי בית המשפט התיר לה להשלים טיעוניה במסגרת שלב חקירת המומחים בעל-פה. מעדותם עולה, כי אין למעשה הבדל ממשי בין הבדיקות הרפואיות הנעשות לצורך בדיקת הכשירות לעמוד לדין לבין אלה הנעשות לצורך קביעת האחריות הפלילית. היא מטעימה, כי אפילו ואלה היו נדרשים לבחון את שאלת האחריות בסמוך לביצוע הרצח, הרי שלא היה בדבר כדי לשנות מאומה למעט העמקה בחומר הראיות והנסיבות של האירוע. זאת, על פי המומחים, משום הכחשתו העקבית של מערער 2 את ביצוע המעשה. באשר להחלת סעיף 300א לחוק העונשין שעניינו ענישה מופחתת, הרי משקבע בית המשפט המחוזי כי ניתן להניח שקיימת זיקה כלשהי בין מחלתו של מערער 2 לבין המעשה שביצע, בפרט לנוכח חוסר הפרופורציה שבין "המניע" למעשה – עולה כי הוא כבר שקל את מצבו הנפשי כנסיבה להפחתת העונש בזאת שנמנע מהטלת עונש מאסר עולם.

 

דיון

 

13.      מארג הראיות בתיק אוצר בחובו חומרי חקירה, מסמכים רפואיים, חוות דעת מומחים רפואיים, כמו גם עדויותיהם ועדויות נוספות שנשמעו בפני בית המשפט המחוזי. יודגש, כי קביעת מצבו הנפשי של האדם "איננה סומכת רק על חוות דעת רפואיות, אלא גם – ולעיתים בעיקר – על מכלול של עובדות, לרבות מעשיו של מבצע העבירה והתנהגותו" (ראו ע"פ 5031/01 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 625). ליבת הערעור נסובה על הממצאים שנקבעו בחוות הדעת, תוך השוואה בין מסקנות המומחים מטעם המשיבה לבין מסקנות המומחה מטעם מערער 2. ראוי הוא לסקור בתמצית את מצבו הרפואי של מערער 2 ועיקרי קביעות חוות הדעת הנוגעות לעניין על פי סדרן. יודגש כבר עתה, כי אין המומחים מטעם שני הצדדים עומדים בשורה אחת ביחס למידה שעליהם לשכנע את בית המשפט. די בכך שנותר ספק סביר בדבר אי שפיותו של נאשם בכדי להביא לקבלת טענות סנגורו. משקמה טענת אי-שפיות הדעת, על התביעה לשכנע את בית המשפט מעבר לכל ספק סביר.

 

           הסאגה העובדתית מתחילה בשנת 1982, עת אושפז מערער 2 לראשונה בגין מחלתו הנפשית מסוג סכיזופרניה פראנואידית בבית החולים מזרע. הוא אושפז מספר פעמים לאחר שתקף את אשתו. הוא אובחן כסובל ממחשבות שווא וכמי שלא מסוגל להבחין בין טוב לרע. עקב מצבו הנפשי, לא הועמד מערער 2 לדין בגין תקיפות אלו שהתרחשו בין השנים 1995-2000. אשפוזו האחרון של מערער 2 אירע ארבעה חודשים לפני אירוע הרצח, כפי שיפורט להלן. 

 

מרכז רפואי לבריאות הנפש מזרע

 

           מיד לאחר מעצרו, נשלח מערער 2 לבדיקת כשרות למעצר בבית החולים מזרע. ד"ר ילנה שמרו, בדיווחה לגבי מצבו, ציינה כי הוא "עושה רושם התנהגות דיסימולטיבית, מתחמק משאלות הקשורות לחוויותיו הפנימיות...התמצאותו תקינה בכל המובנים". עם זאת, נכתב, "אנו מבקשים בדיקתו בצו בשל חשד לקיום מצב פסיכוטי. אנו מבקשים להשגחתו בזמן מעצרו עקב התנהגות בלתי צפויה" (ת/98).

         

           במסמך שנכתב יומיים לאחר האירוע (מיום 25.7.2005) על-ידי הפסיכיאטרית ד"ר צ'רניאבסקי, צוין כי "לא ניתן לזהות כרגע מחשבות שווא ברורות. אין לשלול דיסימולציה". באותו יום, כתב ד"ר דדון צמרת מהמרפאה לבריאות הנפש בעכו כי "בבדיקתו לא נמצאו סימנים לפעילות פסיכוטית חריפה או דיכאון עמוק. שולל כוונות אובדניות עכשוויות".

 

           מערער 2 אושפז בגין ירידה במצבו הנפשי ארבעה חודשים לפני האירוע במרכז הרפואי מזרע למשך כשלושה שבועות. הוא שוחרר מבית החולים לאחר שנרגע בהדרגה. בהמלצות לשחרור נרשמו לו טבליות ריספירדל (2 מ"ג, פעמיים ביום), טבליות דקינט (2 מ"ג, פעמיים ביום) וזריקה חודשית של מודיקייט (25 מ"ג). כשלושה שבועות לאחר שחרורו מבית החולים, נבדק מערער 2 במרפאה לבריאות הנפש בעכו ודווח כי הוא איננו מגלה סימנים פסיכוטיים פעילים. ביום 19.6.2006, כחודש לפני הרצח, צוין כי מצבו יציב וכי הוא נוטל תרופות בצורה מסודרת. זריקת המודיקייט האחרונה שקיבל היא ביום 30.6.2005, כשלושה שבועות לפני אירוע הרצח (ת/98). בהערכת מצב המטופל במרכז בריאות הנפש בעכו נרשם אותה עת "ללא שינוי".

 

חוות דעתם של ד"ר ג' קנול וד"ר ג' צינובוי – המומחים מטעם התביעה

 

           שלושה ימים לאחר הרצח, אושפז מערער 2 לצורך בדיקה פסיכיאטרית במחלקה לפסיכיאטריה משפטית בבית החולים "שערי מנשה" למשך שלושה שבועות (26.7.2005-15.8.2005). כמתואר בפסק דינו המקיף של בית המשפט המחוזי, הערכת מצבו של מערער 2 נעשתה בהשתתפות צוות רב מקצועי שכלל פסיכולוג קליני, עובדת סוציאלית, מרפאת בעיסוק וצוות סיעוד של המחלקה. על חוות הדעת חתמו ד"ר קנול – מנהלת המחלקה, וד"ר צינובוי - רופא מחלקה בכיר. על פי חוות הדעת, מערער 2 "סובל ממחלת נפש. כעת בשלב רזידואלי של מחלתו". צוין כי הוא איננו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי והוא מסוגל לעמוד לדין. יודגש, כי חוות הדעת לא התייחסה לשאלת אחריותו הפלילית לעבירה המיוחסת לו. באשר למצבו הנפשי, נכתב, בין היתר: "מודע צלול, התמצאות תקינה בכל המובנים...ללא הפרעות פורמליות במהלך חשיבה וללא מחשבות שווא. שולל כוונות לפגוע בעצמו. מוסר על שמיעת קול במשך כשנה על אף שהתנהגותו לא מעלה חשד על הפרעות בתפיסה".

 

           בפרק "הבדיקה הפסיכודיאגנוסטית" צוין כי "בוחן המציאות והשיפוט לקויים. יחד עם זאת, לא נמצאו במבחנים ביטויים ברורים של דלוזיות או סימני פסיכוזה ביזאריים. נראה איפוא, כי אין עדות לקיום מצב פסיכוטי פעיל, מעבר למצב הכרוני של פגיעה בבוחן המציאות". בית המשפט המחוזי עימת זאת עם הסיכום המקורי של הבדיקה הפסיכודיאגנוסטית שנערכה על ידי הפסיכולוגים עמנואל עמרמי (מהצוות הרב מקצועי) ויפעת רביד (ת/98א), שם נכתב: "נראה אפוא, כי אין עדות לקיום מצב פסיכוטי פעיל. עם זאת, במקרים מורכבים, עמומים ובלתי מובנים תפיסת המציאות נעשית דיפוזית, מה שיכול להביא לפגיעה מסוימת בבוחן המציאות".

 

           ד"ר קנול סיכמה בחוות הדעת כי "אנו סבורים שלא הייתה כל החרפה במצבו הנפשי, לא היו סימנים פסיכוטיים פעילים או אפקטיביים ועל כן ידע להבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור" (ת/98ב).

 

           בפרק הדיון המסכם נכתב בין היתר: "התרשמנו שהנ"ל שרוי במצב רזידואלי של מחלתו עם סימני ליקוי בתחומי אישיות ותפקוד אשר לא פוגעים ביכולת שלו לתכנן פעולות מורכבות ולנהל אורח חיים עצמאי". המלצתם לטיפול הייתה בנטילת כדורים (ריספירדל ודקינט) וכן זריקת מודיקייט פעם בחודש – אותה מסגרת טיפולית שהומלצה למערער 2 בעבר.

 

           בית המשפט המחוזי סקר את חוות הדעת והסתמך על התיעוד הרפואי לפיו מערער 2 ביקר באופן סדיר במרפאה לבריאות הנפש בעכו לאחר שחרורו מהאשפוז בחודש מרץ 2005, ארבעה חודשים לפני הרצח. הוא נבדק מספר פעמים, ללא כל תיאור של שינוי במצבו הנפשי וללא המלצות לשינוי טיפול או אשפוז. בבדיקה מיום 14.6.2005, כחודש לפני הרצח, נמצא במצב נפשי יציב. כזכור, בבדיקה שנערכה על ידי המרכז לבריאות הנפש בעכו יום לאחר הרצח, לא נמצאו סימנים לפעילות פסיכוטית חריפה או דיכאון עמוק.

עדויות המומחים מטעם התביעה

 

           עדויות המומחים מטעם התביעה נעות על שלושה צירים מרכזיים. האחד, אחריותו הפלילית של מערער 2 למעשיו בעת ביצועם בהקשר למחלת הנפש בה הוא לוקה. השני, הזיקה בין כושר שיפוט ובוחן מציאות לקויים לביצוע העבירה. השלישי, יכולתו של הטיפול הרפואי שקיבל – תרופות אנטי פסיכוטיות וזריקת המודיקייט – להשפיע על מצבו הרפואי בעת ביצוע העבירה.

 

עדותו של ד"ר צינובוי בבית המשפט

 

           בעדותו, ציין ד"ר צינובוי כי הוא סבור שמצבו של מערער 2 שלושה ימים לפני הגיעו למחלקה, יום הרצח, היה דומה למצבו בזמן ההסתכלות, קרי: הוא לא גילה סימנים למצב פסיכוטי פעיל. הוא ידע להבחין בין טוב לרע ולהבדיל בין מה מותר ומה אסור. כאמור, שאלת האחריות הפלילית של המערער 2 בעת ביצוע המעשה לא עמדה לדיון עת נכתבה חוות הדעת בסמוך לאחר האירוע. ד"ר צינובוי נחקר ביחס לנקודה זו. הוא הסביר כי בכל מקרה נוצר קושי לבדוק את שאלת האחריות הפלילית עת מערער 2 מכחיש בכלל שביצע את המעשה. חרף זאת, הוא מעריך כי הייתה למערער 2 אחריות למעשיו משום שהוא הגיע לבית החולים זמן קצר לאחר המעשה ואובחן כפי שאובחן, באופן השולל מצב פסיכוטי פעיל. המומחה אישר כי מערער 2 התלונן על שמיעת קולות וכי זו מהווה עדות למצב פסיכוטי. עם זאת, הדגיש, אין די בשמיעת קולות אלא חייב להיות מופע לכך בהתנהגותו (עמ' 496-497), אשר לא נשקף ממערער 2 (עמ' 524).

 

           במצב בו נקבע שבוחן המציאות והשיפוט של הנבדק לקויים – כפי שנאמר לגבי מערער 2 בבדיקה הפסיכודיאגנוסטית – יש בכך להשפיע על האחריות הפלילית. עם זאת, בדיקה זו היא כלי עזר בלבד ואינה מכריעה, בניגוד לממצאי הבדיקה הפסיכיאטרית אשר קבעה כי לא נמצאו אצל מערער 2 סימנים פסיכוטיים פעילים. העובדה שמערער 2 אמר מספר שעות לאחר האירוע שיש לו עורך דין ועימו הוא ידבר, מעידה "שיש לו שיפוט תקין לגמרי" (עמ' 528). ד"ר צינובוי הבהיר כי מצב פסיכוטי מהווה פגיעה בבוחן המציאות. הוא הדגיש בעדותו כי פגיעה בבוחן המציאות יכולה להיות חלקית "ולא תמיד כשיש פגיעה בבוחן המציאות ובן אדם מבצע את העבירה הוא לא אחראי על אותה עבירה" (עמ' 510). כך המקרה, כאשר אדם חושב שרודפים אחריו והוא לא פוגע בתוקפים לכאורה אלא מבצע עבירת גניבה שאין לה קשר עם אותן מחשבות, בידיעה שאותה עבירה היא אסורה. על כן, "בחלק ספציפי" של עבירת הגניבה הוא יהא אחראי למעשיו. לשיטת המומחה, גם לו היה המערער 2 מגלה סימנים פסיכוטיים, הרי שלא די בכך אלא יש לבחון עד כמה הם השפיעו על התנהגותו וצורת חייו (עמ' 515). 

 

           בעניין השפעת זריקות המודיקייט, הרי שזו פוחתת אחרי ארבעה שבועות ועל כן ניתן לקבלה לתקופה זו. מצבו של מערער 2 בעקבות זריקה כזאת הוא קבוע לאורך זמן הטיפול. ד"ר צינובוי שלל את קביעתו של המומחה מטעם ההגנה, לפיה אחרי שלושה שבועות הפעילות של הזריקה היא מינימאלית ואילו לאחר ארבעה שבועות היא לא קיימת בכלל במחזור הדם, או כי הזריקה פעילה לאחר פרק זמן זה רק אם נוטלים תרופות פומיות (בליעה). הוא הבהיר כי מבחינה פרמקולוגית, ההשפעה של הזריקה חולפת רק אחרי 45 יום. ד"ר צינובוי הסכים שקבלת תרופות אנטי פסיכוטיות איננה ערובה מוחלטת לכך שמצבו של חולה לא יתדרדר למצב פסיכוטי פעיל. באשר לתרופת הריספירדל, ציין, כי זו תרופה אנטי פסיכוטית שלוקח לה "שבועות" על מנת להשפיע (עמ' 505).

 

עדותה של ד"ר קנול

 

           לגישתה של ד"ר קנול, בהשפעת גורמי דחק, מצבו של החולה עלול להידרדר והוא נכנס ללחץ. באשר למערער 2, היא מציינת כי מסקנת בית החולים הייתה שהוא היה בשלב הרזידואלי של מחלתו בעת ביצוע המעשה. משמע, מערער 2 לא הביע סימפטומים פעילים כמו מחשבות שווא אך עדיין הוא גילה סימפטומים של המחלה. בשלב זה, "יכול להיות ליקוי במישורי תיפקוד, בבוחן מציאות" (עמ' 474). בשלב הרזידואלי, החולה הוא יותר מאורגן. לטענתה, לא נשללה ההנחה שייתכן ולמערער 2 יש עדיין סימנים פסיכוטיים (עמ' 479). עם זאת, הדגישה כי לא הייתה לו "שום השפעה של סימנים פסיכוטיים של המחלה" (עמ' 487) ולדעתה הוא לא היה שרוי במצב פסיכוטי פעיל.

 

           ד"ר קנול הסכימה כי שמיעת קולות עולה בקנה אחד עם בוחן מציאות לקוי (עמ' 480). יחד עם זאת, היא תמכה בקביעתו הקלינית של ד"ר צינובוי לפיה אין די בדיווח מצד החולה על שמיעת קולות אלא ישנה חשיבות לקורלציה להתנהגות, וזו לא הייתה בנמצא. אין סימנים פסיכוטיים הואיל ולא נצפה כל ביטוי התנהגותי המעיד כן. לגישתה, במקרה של מערער 2, נראה כי המסקנה היא הפוכה. התנהגותו מלמדת על היעדרם של סימנים פסיכוטיים פעילים. היא מבהירה, "זה לא התמונה של אותו אדם שיוצר קשרים חברתיים, שהשתתף בכל הפעילויות של המחלקה..." (עמ' 488). כדבריו של ד"ר צינובוי, אף היא הדגישה כי המבחן הפסיכודיאגנוסטי, שהעיד כאמור על כושר שיפוט ובוחן מציאות לקויים, הוא כלי עזר בלבד לצורך הכנת חוות הדעת הפסיכיאטרית.

 

           לגבי השפעת זריקת המודיקייט, ציינה ד"ר קנול כי זו פעילה עד ארבעה שבועות. במקרה דנא, מערער 2 היה מטופל גם בכדורים, אולם גם לוּ לא היה נוטל את הכדורים, הרי שאפילו והשפעת הזריקה יורדת לאחר 3 שבועות, עדיין "יש טיפול בגוף" (עמ' 485).        

 

חוות דעתו של ד"ר גיל זלצמן – המומחה מטעם ההגנה

 

           ד"ר גיל זלצמן הוא מנהל מחלקה ו' בבית החולים "גהה" ומנהל חטיבת הילדים והנוער בבית החולים. הוא מומחה בפסיכיאטריה כללית ושל הילד בפרט. חוות דעתו נסמכה על שתי בדיקות שערך למערער 2 בהפרש של כחודש זו מזו, כחצי שנה לאחר אירוע הרצח (20.12.2005 ו- 25.1.2006) וכן על שיחה עם שני בניו של מערער 2. נוסף על כך, הוא נחשף לחומר הראיות הרלוונטי. באשר לכושר השיפוט של מערער 2 ובוחן המציאות, קבע ד"ר זלצמן בסיכום הבדיקה הפסיכיאטרית, כי אלה, כמו גם כושר שיפוטו החברתי, הם לקויים – נכון למועד הבדיקה. עם זאת, קבע כי הוא כשיר היום לעמוד לדין. כך הוא מסכם את התרשמותו:

 

"עולה הרושם כי הנאשם (מערער 2) פעל תחת עידוד פנימי מגירויים פסיכוטיים בעולמו החולני. גם דבריו לנרצח (עפ"י עדי הראייה בשיחזור) בטרם ירה בו נראים מנותקים מהמציאות שכן לא היה בין השניים כל קשר או סכסוך ישיר. ביצוע המעשה בגלוי ולעין כל בצורה שתביא בבטחון למעצרו, וכן בהיותו יושב בבית לאחר ביצוע העבירה, ללא ניסיון להסתתר או להתחמק ממעצר, גם היא נושאת אופי חסר שיפוט ותבונה לתוצאות מעשהו".

 

           הדגש בדבריו הוא כי עצם הירייה של מערער 2 במנוח לעיני אנשים רבים וחזרתו המיידית לביתו לאחר האירוע מעידים על חוסר שיפוט "טוטאלי".

 

           באשר לאחריותו המשפטית בעת ביצוע המעשה, ציין כי "לא הצליח למצוא קשר בין התכנים הפסיכוטיים שחווה הנאשם (מערער 2) לקורבן הרצח" (עמ' 89 להכרעת הדין). עם זאת, ד"ר זלצמן חלק על קביעתם של המומחים מטעם התביעה לפיה מערער 2 לא שרר במצב פסיכוטי פעיל וזאת לנוכח התנהגותו לאחר האירוע. כך למשל, דברי מערער 2 כי יש לו עורך דין אינם שוללים מצב פסיכוטי פעיל וכך גם לא העובדה ששיתף פעולה עם הצוות הרפואי עת אשפזוהו. כמו כן, לא בהכרח חייב להיות ביטוי התנהגותי לשמיעת הקולות עליהם דיווח מערער 2 ואין לשלול את האפשרות שהוא הושפע מהם. עוד התנגד לממצאי בדיקתם של מומחי התביעה לפיהם "המחלה היא כעת בשלב רזידואלי". את חוות דעתו באשר לאחריותו הפלילית, סיכם באומרו את הדברים הבאים:

 

"נראה לי כי בעת ביצוע העבירה היה במצב פסיכוטי פעיל, מוצף במחשבות שווא והזיות, מונע מכוח פקודות משד (ג'ין) "היושב על כתפו". נראה כי בנסיבות אלו לא הייתה לו יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או להמנע מהמעשה שעשה. כיוון שהוא היה הן חולה נפש בשעת המעשה (סכיזופרניה פרנואידית) והן לקוי בכושרו השכלי (פיגור שכלי) הוא עונה להגדרה של אי שפיות הדעת בחוק העונשין, סעיף 34ח".

 

           ובמקום אחר:

 

"אין לי ספק שמדובר בחולה העונה לפחות להגדרה של התיקון לחוק העונשין בסעיף 300א. עקב כך אני ממליץ לשקול את אחריותו הפלילית או לחלופין לראות בו כבעל אחריות מופחתת". 

 

           בהתייחסותו לטיפול התרופתי שקיבל מערער 2, צידד ד"ר זלצמן בגישה שעצם העובדה שזריקות המודיקייט ניתנו לו בהפרשי זמן גדולים מידי היא הסיבה לכך שמערער 2 היה במצב פסיכוטי פעיל בעת הרצח. כזכור, מערער 2 קיבל זריקה אחת לחודש. לדעת ד"ר זלצמן, יש לתת את הזריקה כל 2-3 שבועות. התרופה מגיעה לשיאה בדם ביום הראשון ודועכת למחצית ביום התשיעי. חולה הנוטל זריקה זו באופן קבוע ההשפעה היא עד ל- 14.3 ימים. הוא מדגיש, כי כעבור חודש, רמת התרופה בגוף נמוכה יותר, אם בכלל קיימת. הואיל ומערער 2 טופל בכדורים, כי אז העובדה שלא קיבל בשבוע השלישי זריקה הייתה פחות "קריטית". ברם, בהעדר נטילת כדורים, הרי שבשבוע הרביעי החולה נשאר "ללא טיפול אנטי-פסיכוטי והופך מסוכן וחסר שליטה". לסברתו, הגם שיש שרידים לחומר המצוי בזריקה בתוך הגוף לאורך "זמן רב", המנה האפקטיבית לחולה כמו מערער 2 המגלה פרצי אלימות לפרקים, שנתון לאשפוזים תכופים ובעל היענות נמוכה לקבלת תרופות פומיות, צריכה להיות גבוהה ורציפה. העובדה שבמקרה זה האירוע היה 2-3 ימים לאחר שחלפו 3 שבועות מעת קבלת הזריקה האחרונה, יכולה להיות קריטית (עמ' 778).

 

התרשמותם של ד"ר לבן וד"ר זר ציון (ת/122)

 

           ד"ר מ' לבן היא הפסיכיאטרית המחוזית של מחוז מרכז וד"ר מ' זר ציון הוא פסיכיאטר המרכז לבריאות הנפש בשירות בתי הסוהר. על פי מסמך מיום 28.5.2006, צוין כי לא נמצאה בבדיקת מערער 2 עדות "לקיום תכנים פסיכוטיים ו/או תכנים אפקטיביים מג'וריים". מסקנתם לגבי המשך מעצרו היא כי הוא לא זקוק לאשפוז פסיכיאטרי והוא מסוגל לשהות בכל מסגרת בשב"ס המסוגלת לספק טיפול פסיכיאטרי אמבולטורי.  

 

המסגרת הנורמטיבית

 

14.      העקרונות העומדים בבסיס הכרת החברה בסייגים לאחריות פלילית שמים דגש על מודעות ויכולת בחירה (ראו את רשימת הסייגים בסימן ב', פרק ה'1 לחוק העונשין – קטינות, העדר שליטה, אי-שפיות הדעת, שכרות, הגנה עצמית, הגנת בית מגורים, צורך, כורח, צידוק (סעיפים 34ו - י"ג בהתאמה)). הסייג מושא דיוננו – אי-שפיות הדעת – מוצדק הוא בשל עיקרון האחריות בפלילים. על פי עיקרון זה, אין די בעשיית המעשה. העושה יהא אחראי בפלילים רק אם הוא בחר מתוך מודעות להתנהג באופן שנהג. תולדה מכך היא שאין הצדקה להטיל עונש גם מפני שענישת מי שאינו שפוי לא תרתיע עבריינים פוטנצייאלים בכוח או חולי נפש אחרים, אלא אך תסכל את מטרות הענישה. 

 

           על מנת לשכון תחת חסותו של סעיף 34ח לחוק העונשין – "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה...." – יש לעמוד במספר תנאים מצטברים:

 

א.  "בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי". קיומה של מחלת נפש היא תנאי הכרחי אך אינו מספיק לתחולת הסייג. עיקר הסייג בא לידי ביטוי בסימפטומים של המחלה באופן שהם גורמים לאדם שלא להבין את המעשה או מונעים ממנו את האפשרות להימנע מעשיית המעשה (ראו למשל ע"פ 7761/95 ואהיל אבו-חמאד נ' מ"י, פ"ד נא (3) 245). ודוק; מחלת נפש כשלעצמה איננה סייג לאחריות פלילית. כך גם באשר לליקוי בכושרו השכלי שאיננו מוקד הדיון דנא.

 

ב. "היה חסר יכולת של ממש". בראייה ההיסטורית יש לערוך השוואה בין הדיבור בו נוקט המחוקק כיום אל מול הדיבור בו נקט בשעתו סעיף 19 לחוק העונשין – "לא היה מסוגל". השוואה זו מלמדת כי "הורחבה" תחולת הסייג – ממצב  של חוסר יכולת "מוחלטת" לרמה נמוכה יותר של חוסר יכולת של "ממש". ברם, נדמה כי בתחילת הדרך נשמע קול הסתייגות ממתן פירוש כפשוטו, או למצער פירוש שאינו מחמיר, ללשון "של ממש" - ראו למשל, דברי ההסבר להצעת החוק שקדמה לתיקונו:

 

"המונח 'ממש' שבצירוף המלים 'היה חוסר יכולת של ממש', נועד להדגיש, כי הסימפטומים חייבים להיות חד משמעיים להבדיל מסימפטומים פחות החלטיים. רק במקרה זה מוצדק הסייג המלא לאחריות פלילית. כאשר אדם הבין במידה כלשהיא, חרף מגבלתו, את אשר עשה או את הפסול במעשהו, או שעדיין יכול היה להימנע מעשיית המעשה, למרות הדחף הפנימי שדחף אותו לביצועו, הוא האחראי בפלילים על מעשיו" (ראו ה"ח 2098 (תשנ"ב) 135).

 

           כזו גם גישתו של פרופ' ש"ז פלר לפיה על הסימפטומים להיות חד משמעיים. רוצה לומר, כי אם יש באדם יכולת, ולו המינימאלית ביותר, להבין את אשר הוא עושה או להימנע מעשיית המעשה, הרי שהוא יישא באחריות פלילית (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין חלק א, 685). גישה אחרת, הוצגה על ידי פרופ' ע' פרוש לפיה הסייג צריך לחול גם על חולי נפש שמפאת מחלתם נחלש שיקול דעתם ויכולתם להבין את מעשיהם (ע' פרוש "אי שפיות, העדר שליטה וסעיף 34ח של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ז -1994", עיוני משפט כ"א (1) 139).

 

           הנשיא לשעבר א' ברק נדרש לשאלה זו בע"פ 3795/97 פלוני נ' מ"י (פ"ד נד (3) 97), עת טען הנאשם שבעקבות תיקון 39, די "בחוסר יכולת" שאינו אבסולוטי. הוא השאיר זאת בצריך עיון. ברם, הצורך להכריע בתיק הפרטני הוביל לפסיקה שמכירה בחידוש בתיקון של "חסר יכולת של ממש". לדוגמא, נקבע שאין צורך בשלילה מוחלטת של היכולת אלא גריעה ממשית ממנה (ראו ע"פ 2965/06 דלעיל; ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (5) 724). כן נפסק, כי את התיבה "חסר יכולת של ממש" אין לפרש כשלילה מוחלטת של המודעות או השליטה במעשים, כי אם כפגיעה מהותית ביכולות האמורות (ראו ע"פ 8220/02 דלעיל, בעמ' 733).

 

           החקיקה תרמה את תרומתה להתפתחות זו בקובעה בתיקון לחוק העונשין משנת תשנ"ה (תיקון מס' 44) בעניין עונש מופחת על פי סעיף 300א. כידוע, תיקון זה הסמיך את בית המשפט לגזור על המורשע ברצח לא רק מאסר עולם אלא גם עונש אחר. בהקשר למונח "חסר יכולת של ממש", ראו 300א (א) לחוק העונשין:

 

       "על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה:

 

(א)  במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח –

 

(1)  להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

 

(2)  להימנע מעשיית המעשה".

 

           יושם אל לב הסיווג החדש – הגבלת יכולת "במידה ניכרת" – ממוקם בין חוסר יכולת "של ממש" לבין אחריות פלילית מלאה. יוצא, ש"חסר יכולת של ממש" מצוי בין "לא מסוגל" לבין הגבלה "במידה ניכרת". התפתחות הסיווגים ביחס להפרעה נפשית מובאת מפני שמצד אחד, המשפט הפלילי דורש דיוק בבוא בית המשפט להכריע אם מתקיים הסייג אם לאו, אולם מצד אחר המציאות ומורכבותו של האדם פנימה טופחות על פניהם של מבחנים כמותיים. בניגוד לגובהו של אדם שניתן למדידה מספרית, מצבו הנפשי של האדם מקשה על המודד.

    

ג.       בשל מחלת הנפש נתקיימו בו אחת משתי חלופות:

          ("היה חסר יכולת של ממש...")

1) "להבין את אשר הוא עושה" – או – "הפסול שבמעשהו". החלופה הראשונה דנה בשיבוש במישור המנס-ריאה. הדגש הוא על הכוונה, המודעות וההבנה. זאת ביחס לשתי חלופות משנה: את המעשה או את הפסול שבו.

 

2) "להימנע מעשיית המעשה" - החלופה השנייה דנה בשיבוש במישור האקטוס ראוס. העושה מודע אך דחף חולני פנימי הנובע ממחלה דוחף אותו כך שלא יכול להתגבר עליו ולצורך מעשה העבירה (ראו והשוו: ע"פ 186/55 מיזאן נ' היועמ"ש, פ"ד יא 769).

 

           אחרון יודגש שוב כי בשעת מעשה העבירה נדרש רכיב נוסף לתחולת הסייג, בדמות הקשר הסיבתי בין המחלה לבין חוסר היכולת של ממש להבין את מהות המעשה או הפסול שבו או להימנע מעשייתו  (ראו ע"פ 8220/02 דלעיל).

 

           כאמור, התנאים מצטברים המה. לאמור: קיומו של סייג חוסר שפיות מותנה בקיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין חוסר היכולת של ממש להבין את מעשיו או הפסול שבהם או להימנע מעשייתם.  

 

15.      ומן הכלל אל הפרט.

 

           הסייג לאחריות של אי-שפיות הדעת הוא בגדר נורמה משפטית. אולם, המשפט עוסק במקרה המסוים ובנאשם המסוים. לאמור: מתחייב מפגש בין הכלל המופשט לבין העובדות הקונקרטיות. כפי שיובהר, העתירה להכרה בסייג של אי-השפיות מותנית גם על פי המומחה מטעם הסנגוריה בקיומן של עובדות מסוימות. כפי שנראה, בית המשפט המחוזי קבע שעובדות אלה לא התקיימו. הכוונה במיוחד לשלושה נושאים שעניינם – היות מערער 2 במצב פסיכוטי, שמיעת קולות ואי נטילת  תרופות.

  

           טרם נתייחס לנושאים אלה שהינם מורכבים, יוזכר כי אין מחלוקת שמערער 2 לוקה במחלת נפש ובזאת מתקיים בו התנאי הראשון הקבוע בלשון הסעיף. כדי להידרש להשפעת המחלה על יכולתו של מערער 2 להבין את מעשה העבירה או הפסול שבו, יש לתת את הדעת להסתייגות כללית אותה מציגה הסנגוריה כלפי מומחי התביעה. לפי קו זה, קיים פגם מעין דיוני המשליך באופן מהותי על משפטו של מערער 2, שכן בדיקתו על ידי מומחי התביעה בסמוך לביצוע הרצח לא נועדה לבחון אם הוא היה כשיר מבחינה נפשית עת ביצע את הרצח אלא בדקה אך את מסוגלותו אותה עת לעמוד לדין - מבחינה דיונית. מכאן, שאותו "יתרון מובהק" שהעניק בית המשפט המחוזי לחוות דעתם של המומחים מטעם התביעה, ביחס למועד הבדיקה, מתגמד לנוכח חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה אשר התמקד בשאלת כשירותו בעת ביצוע הרצח, הגם שזו נערכה כחצי שנה לאחר האירוע.

 

16.      אכן, המבחנים הרלוונטיים לכל אחת משתי הצורות שלובשת הטענה – כשירות הנאשם לעמוד לדין ואחריות הנאשם בעת ביצוע מעשה העבירה – "הם שונים בתכלית ומכאן החשיבות להבחנה ביניהן" (ראו ע"פ 7747/08 ג'ילין נ' מ"י (5.8.2010); בש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4) 240). על כן, אי עריכת בדיקה לאחריות פלילית בעת ביצוע מעשה העבירה מהווה לכאורה סוג של גרימת "נזק ראייתי" בפלילים. דא עקא, היקף "הנזק הראייתי" האמור ומידת הפגיעה ב"יתרון המובהק" של מומחי התביעה ביחס לעיתוי הבדיקה, תלויים אף הם בעובדות המקרה. אין חולק שהמומחה מהווה כלי עזר חשוב, משמש מקור מידע בתחום מומחיותו וגם מתעד את הגרסה שנמסרה לו על ידי הנאשם בזמן הבדיקה. עם זאת, בל נשכח כי בסיום המשפט, על בית המשפט להכריע את הדין – הוא ולא המומחה. על בית המשפט לבחון אפוא את מכלול העובדות השזורות במארג הראיות, לפרום אותן ולרקום תמונה ברורה יותר.

 

           נגזר מכך, כי התשובה לטענת הסנגוריה בדבר אי עריכת בדיקה על ידי מומחה מטעם התביעה באשר לאחריותו הפלילית של מערער 2 למעשיו בסמוך למועד ביצוע העבירה, הגם שנעצר מיד, היא זו: אומנם יש צדק בטענה אך אין היא בהכרח מאיינת את המשקל שניתן להעניק לבדיקה כפי שנערכה בשלב הראשון ואף אין בה לשלול מתן עדיפות מסוימת על פני בדיקה שנערכה לאחר חצי שנה על ידי המומחה מטעם ההגנה. בל נשכח, כי הגם שיש שוני בין בדיקת חוסר מסוגלות לעמוד לדין לבין בדיקת העדר אחריות פלילית למעשה העבירה, עדיין יש מן המשותף לשני המבחנים. במיוחד הדבר נכון על רקע טענת הסנגוריה לפיה מערער 2 היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע הרצח - הרי קיומו של מצב זה אף ייתן את אותותיו במסגרת בדיקת כשירותו של מערער 2 לעמוד לדין על ידי מומחה מוסמך, כפי שיוסבר. יוזכר, כי מערער 2 נבדק החל מיומיים ועד לשלושה שבועות לאחר הרצח. עדות זו מתיישבת עם עדותו של ד"ר צינובוי, לפיה הוא יכול להעריך שלמערער 2 הייתה אחריות למעשיו הואיל והוא הגיע לבית החולים זמן קצר (שלושה ימים) לאחר ביצוע העבירה. כשנשאל לגבי ההבדל בין חוות דעת לצורך מסוגלות לעמוד לדין לבין חוות דעת לצורך קביעת אחריות בעת ביצוע המעשה, השיב שהגם שישנו הבדל, "במקרה הזה אפשר להגיד זה יותר פשוט כי זה בדיוק קצר, זה אותו מצב אז במקרה הזה אין הבדל גדול. למה אין הבדל גדול? כי אני רואה את המצב הנתון ואז אני יכול להקיש לשלושה ימים אחורה" (עמ' 503). המומחה מטעם ההגנה ערך בדיקה לבחינת כשירותו של מערער 2 כחצי שנה לאחר האירוע, ואף אליבא דגרסתו חלוף הזמן עד למפגש עם המערער יש בו להוריד ממשקל חוות הדעת.

 

           אומנם המומחים מטעם התביעה התייחסו לאחריותו הפלילית של מערער 2 בשלב מאוחר יותר, אך על סמך הבדיקה שנערכה בזמן אמת. בדיקתו של מערער 2 על ידי המומחים מטעם התביעה לצורך אבחון מצבו הנפשי בסמוך לאירוע הייתה יסודית. הוא נבדק על ידי צוות רב תחומי שבראשו עמדה ראש המחלקה, ד"ר קנול ורופא בכיר, ד"ר צינובוי. העיתוי של הבדיקה היה בסמוך למועד ביצוע הרצח (אשפוזו יומיים לאחריו). משך תקופת האבחון היה 3 שבועות. מנגד, בדיקתו של מערער 2 על ידי ד"ר זלצמן הייתה בדיקה קצרה וארכה שעתיים ושלושת רבעי השעה בלבד. ד"ר זלצמן העיד כי הוא מסכים ש"כעבור שבועיים יש יותר סיכוי שמה שתראה דומה למה שהיה בעת ביצוע העבירה" (עמ' 769). כמו כן, הסכים כי "ללא ספק" אם הבודקים הם "בעלי אותה רמה" אז עדיפה בדיקה של שבועיים על פני שעתיים (עמ' 768). בהתייחסותו לפער בין אורך הבדיקות, העיד "תלוי מי בדק שעתיים ושלושת רבעי ותלוי מי בדק שבועיים" (עמ' 768). נימוק זה אינו משכנע בנסיבות המקרה. למסגרת הבדיקה ותנאיה ישנה משמעות ממשית. כפי שנפסק, לחוות דעת פסיכיאטרית שנערכה לאחר הסתכלות ממושכת בתנאי אשפוז יש "משקל כבד" (ראו ע"פ 5031/01 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 625). החיבור, אפוא, בין היקף הבדיקה ותנאיה לבין עיתוי המפגש עם המערער, מוסיף משקל לחוות דעת מומחי התביעה על פני זו של המומחה מטעם ההגנה. 

 

           ושוב, אין בכך לשלול את טענתה החדה של הסנגוריה לפיה אי עריכת בדיקת אחריותו הפלילית של מערער 2 על ידי מומחי התביעה בסמוך לאירוע, כפי שניתן היה לערוך, פוגעת במשקל מסקנתם. לכן, ראוי במקרה זה לבחון את חוות הדעת של המומחים מטעם התביעה תוך מתן משקל רב יותר לנושאים העובדתיים השנויים במחלוקת. נוסף על כך, נכון יהא לבדוק היטב את חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה ובמיוחד באשר להנחות העובדתיות עליהן נשענת חוות הדעת. על פי מתווה זה, יש להתמקד בסוגיות העובדתיות הנעות סביב "שמיעת קולות", קיומו של מצב פסיכוטי ואי נטילת תרופות על ידי מערער 2. 

 

18.      שקלול חוות דעת והתיעוד הרפואי עובר לביצוע העבירה ולאחריה מוביל לתמימות דעים שלא ניתן לשלול לגמרי את האפשרות כי מערער 2 שמע קולות שהינם בגדר מחשבות שווא. המחלוקת העיקרית היא באשר לביטוי שקיבלו קולות אלו בהתנהגותו. המומחה מטעם ההגנה לא הצביע על ביטוי ממשי אלא הוסיף כי קולות אלו פקדו עליו לירות במנוח. עם זאת, בהמשך הוא מסר – "הוא לא אמר לי קיבלתי פקודה מהג'ין לבצע" (עמ' 820). הוא לא היה בטוח אם עסקינן בדבר אמת אם לאו, וכדבריו: "אין לי הוכחה שכן ואין לי הוכחה שלא..." (עמ' 822). ד"ר זלצמן אף הסכים כי לפעמים מערער 2 "עושה הצגות", אינו דובר אמת "ומנסה להסתיר דברים" (עמ' 792). המומחה מטעם התביעה, ד"ר צינובוי, ציין כי אדם שאומר שהוא שומע קולות שרוצים להרוג אותו ובכל בדיקה מתועד כי הוא "שקט ורגוע", כי "אז איך בן אדם כזה שמרגיש איום על חייו שקט ורגוע?...אז יש פה סתירה פנימית שלא מסתדרת" (עמ' 527). בא כוח מערער 2 לא סתר טענה זו. כך או אחרת, גם לו סבל מערער 2 ממחשבות שווא, הרי שאלו לא עסקו בעניינו של המנוח. מחשבות השווא שתועדו בעבר היו בנוגע לפגיעה באשתו או בעצמו (ראו תיעוד מפגש ראשון עם ד"ר צינובוי מיום 26.7.2005, 4 ימים אחרי הרצח, עמ' 77 להכרעת הדין). מה גם, שמערער 2 הכחיש את עצם המעשה לאורך כל הדרך ולא טען ששמע קולות שפקדו עליו לבצע את המעשה או להגן על עצמו מפני המנוח. מומחי התביעה מסרו כי תלונותיו של מערער 2 באשר לשמיעת קולות "לא באו לידי ביטוי בהתנהגותו היומיומית". בית המשפט המחוזי סיכם את העניין באופן הבא: "התיעוד הרפואי והעדויות הרפואיות שוללות באופן מובהק את קביעתו (השלישית) של ד"ר זלצמן בחוות דעתו, לפיה ביצע מערער 2 את העבירה בהישמעו לפקודה משד, או בצייתו לקולות מצווים ששמע. לא נמצא כל בסיס לכך בחומר שהובא בפנינו" (עמ' 119 להכרעת הדין). על פי האמור, אין מקום ליתן משקל למחשבות אלו, ככל שהיו אותה עת, לבחינת מצבו הנפשי של מערער 2 בעת ביצוע העבירה.

 

19.      טענת ההגנה לפיה מערער 2 לא הקפיד להישמע לטיפול התרופתי – דבר היוצר קשר סיבתי לכאורה לביצוע העבירה – עומדת בניגוד לקביעה העובדתית של בית המשפט. זו נסמכה על תיעוד מעקב רפואי, כפי שהתבטאה בחוות דעת המומחים מטעם התביעה אותה קיבל בית המשפט המחוזי במלואה לעניין זה. היא גם מנוגדת לדברים אותם מסר מערער 2 בחקירתו מספר שעות לאחר האירוע וגם לרופא המטפל במסגרת הסתכלותו. יתר על כן, מערער 2 אף הקפיד במקביל להזריק לעצמו אינסולין באופן עצמאי ולקבל טיפול תרופתי נגד מחלת הסוכרת (ראו עמ' 75 להכרעת הדין; דברי המומחה מטעם ההגנה בעדותו, עמ' 93 להכרעת הדין) – ומאי בנייהו? ממצא זה גורע מעמדת ההגנה לפיה נטילת התרופות במהלך יומיים לאחר ביצוע הרצח ולפני ההסתכלות הם שהובילו לתוצאות "שגויות" מצד מומחי התביעה לעניין כשירותו הנפשית. יוזכר, כי הזריקה האחרונה שקיבל מערער 2 הייתה 23 יום לפני האירוע – היינו, 3 שבועות, בעודו נתון תחת השפעת תרופות. גם על פי שיטתו של המומחה מטעם ההגנה, אם מערער 2 קיבל את הזריקה וגם את הכדורים, הוא היה כנראה "מכוסה" טוב תרופתית (ראו עמ' 93 להכרעת הדין). גם לו נתעלם מאמירה זו ונצעד במסלול שהתווה המומחה מטעם ההגנה, הרי שטרם פג תוקפו של החומר המוזרק בדמו של המערער ושרידים ממנו עדיין נותרו ואלה חברו לטיפול התרופתי שקיבל. כך או אחרת, בית המשפט המחוזי קיבל כממצא עובדתי שהשפעת הזריקה תקפה למשך ארבעה שבועות. מה גם, שמערער 2 קיבל כל ארבעה שבועות זריקה ולא נצפתה כל הידרדרות במצבו לאחר שלושה שבועות. על כך מעיד המעקב הרפואי עובר לאירוע. בזאת נשמט הבסיס מתחת לסברה כי משך השפעת הזריקה הוא לשלושה שבועות. לכל הפחות כאשר מדובר בחולה הנפש הספציפי שלפנינו על פי הנתונים שהוצגו.  

 

           קביעת הממצאים לפיהם מערער 2 טופל תרופתית ולא שמע קולות הפוקדים אותו לפגוע במנוח או קולות שהשפיעו על התנהגותו היומיומית כורתת את הענף מתחת לטענה כי הוא היה במצב פסיכוטי פעיל או חריף. בפועל, המומחה מטעם ההגנה מסכים לכך, אם כי מהכיוון ההפוך. הכרעתו התבססה על ההנחה שמערער 2 לא נטל את תרופותיו כנדרש ו"הג'ין" פקד עליו לבצע את המעשה. משנתונים אלו הופרכו, הרי שנשמט העוגן ממסקנותיו בדבר תחולת הסייג.

 

           מערער 2 נמנע מלהעיד במשפט. נקבע, ועל כך הסכים גם המומחה מטעם ההגנה, כי מערער 2 היה כשיר לעמוד לדין. על כן, הוא מסוגל להסביר מנקודת מבטו את מצבו. הלכה היא, כי מי שמבקש לחסות בצל הגנת אי-שפיות הדעת ולא העיד במשפט חרף היותו כשיר לעמוד לדין, עשוי הדבר לשמש כחיזוק למשקל הראיות נגדו (ראו ע"פ 2965/06 ראאד אבו-חמאד דלעיל). כל שכן, מקום שנדרש הסבר להתנהגותו. כך למשל, בנקודה הטעונה הבהרה - האם בעת ביצוע העבירה ציית לפקודה של שד שישב על כתפו, עת המומחה מטעם ההגנה לא יכול היה לספק מענה חיובי לכך. החלטת מערער 2 שלא להעיד ולהיחשף לחקירה נגדית, על אחת כמה וכמה כאשר נתונים בחוות דעתו של המומחה מטעמו דרשו הסבר, מחלישה כשלעצמה את תוקף חוות הדעת שהוגשה מטעמו (ראו ע"פ 4473/03 שטרייטנר נ' מדינת ישראל (29.10.2007)). לצורך הכרעה בתיק זה ותוך מודעות לכך שמערער 2 סובל ממחלת נפש, יובהר כי אי מתן עדות על ידו במהלך המשפט הוא בעל משקל ראייתי לא כנתון בפני עצמו בבחינת ה"יש" הטמון בו בגדר תוספת ראייתית אלא על ה"אין" שבו. דהיינו, בהעדר מענה או גרסה נגדית, מתחזקות ראיות התביעה לגבי המחלוקות העובדתיות בין הצדדים.

   

           הנה כי כן, התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי רלוונטית עד מאוד ביחס לסוגיה המשפטית. כאמור לעיל, הסייג דורש לא רק קיומה של מחלה אלא קשר סיבתי, בזמן אמת, בין השפעת המחלה על המעשה וחוסר יכולת של ממש מצד נאשם להבין את התנהגותו או הפסול שבה או להימנע מעשייתה. משאין עסקינן במקרה גבולי מבחינת הקשר הסיבתי על אף קיומה של מחלת נפש, הרי שהגדרה מדויקת של חוסר יכולת "של ממש" אינה נדרשת להכרעה בתיק זה.

 

20.      החומר המצוי בתיק החקירה המתעד את התנהגותו של מערער 2 לפני האירוע ולאחריו (אך בסמוך לו) מחזק גם הוא את התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. על פי עמדת כל המומחים, זהו פרמטר חשוב לבחינת מצבו של מערער 2 בזמן ביצוע העבירה. קריאת חומר החקירה מעלה כי מערער 2 היה מודע לפסול שבמעשהו. תגובתו הראשונה של מערער 2 לאחר המעשה הייתה בשעה 23:00, שעתיים לאחר הרצח – "אני לא יודע מה קרה, אלוהים איתי, אני יגיד הכל לעו"ד". בית המשפט המחוזי הטעים כי מאמירה נגטיבית זו ניתן ללמוד על עצם ידיעתו של מערער 2 שקרה "משהו" הקשור אליו ישירות. הוא כנראה מבין שעשה "משהו נורא" המצריך היזקקותו לסיוע של עורך דין על מנת שיחלצו ולמצער, לשמור על זכויותיו בטרם יפליל את עצמו. אמירה זו מעידה על מודעות. היעדרו של עיקרון זה עומד כאמור בבסיס כל תחולתו של כל סייג לאחריות פלילית. קריאתו הספונטנית – "אני לא יודע מה קרה, אלוהים איתי" - בסמוך לביצוע העבירה אינה אלא אמרה המבטאת הלך נפש המעיד על מודעות לחומרת מעשיו, ולו ברמה המוסרית. על בקשה זו חזר לא רק שעתיים לאחר הרצח אלא גם שעתיים מאוחר יותר – קרי, ארבע שעות אחרי הרצח (ת/52). הוא אף סירב לחתום על האזהרה ללא היוועצות עם עורך דין, וכלשונו: "אני לא רוצה לחתום כי אני רוצה שעורך דין שלי ידבר איתי". זאת, כאשר הוא ציין שהוא מבין את החשד נגדו ואת תוכן האזהרה (שם). הוא שוקל את צעדיו ומסרב למסור את שמות הבנות שהיו בבית בסמוך למעצרו, כדי שהן לא תובאנה לחקירה. יתר על כן, מערער 2 משיב באופן ענייני על השאלות שנשאל ואינו מתבלבל חרף השאלות הרבות המצריכות רמת ריכוז גבוהה יחסית. ניכר כי הוא שולט בתכנים שמסר, המלווים בפרטים רבים. הוא אף נקט בתאריך מדויק בו בנו, מערער 1, צפוי להתארס. הוא הפגין מודעות למצבו שהוגדר כחולה נפש והבהיר כי הוא לוקח תרופות כל יום ופעם בחודש זריקה. הוא אף הגדיל לעשות בניסיונו לפתח "טענות הגנה", דבר שמצריך חשיבה רציונאלית: יומיים לאחר הרצח אמר לשני השוטרים ששמרו עליו עת אושפז בבית החולים "מזרע" כי אינו יכול לירות ביד ימין "ואז איך אפשר להאשים אותו שהוא ירה", תוך שהוא מציג להם את ידו הנפוחה (ת/51). יוער, כי בזכרון דברים מיום 31.7.2005, עליו חתום רס"מ אורי מקינולוב, הוא ביקש "לציין שהחשוד הנ"ל לא התלונן בפנינו בשום שלב על כאבים ביד או על נפיחות ביד ימין וכן לציין שלא הבחנתי בנפיחות כלשהי בידו של החשוד". לכך יש להוסיף, כי חוות הדעת שנכתבה כאמור בסמוך לאירוע הרצח (עד לשלושה שבועות לאחר מכן) גילתה כי התנהגותו של המערער הייתה מאורגנת. הוא הפגין אחריות בכל הנוגע למצבו הנפשי והמשפטי: הוא ביקש להמשיך את הטיפול התרופתי והזריקה באותה תדירות שקיבל עובר לאירוע; הוא דאג באמצעות עורך דינו שבני משפחתו ישלחו לו מהבית את התרופות שנהג לקבל; הוא יצר קשר עם השוטרים המלווים וגם עם עורך דינו. הגם שאין בכך בהכרח ללמד על מצבו הנפשי בעת האירוע, הרי שהתנהלות זו משמשת לחובתו של המערער ועליו להעמיד נתונים על מנת להפריך זאת (ראו עניין ברוכים, ע"פ 8220/02 דלעיל). 

 

           יצוין, כי בדו"ח הקצין הממונה (ת/96) שנכתב עם מעצרו שעתיים לאחר האירוע, לא דווח על כל התנהגות חריגה שהיא. כך גם לא בתקופת ההסתכלות.

 

           על התנהגותו של מערער 2 לפני הרצח ניתן היה להשכיל מהתיעוד הרפואי שהתנהל בעניינו החל מיום שחרורו מהאשפוז בו היה נתון עד ארבעה חודשים לפני הרצח. כאמור, לא נצפתה התנהגות חריגה ולא נשקף כל ביטוי חיצוני להחמרה במצבו. ההפך הוא הנכון. מצבו הוגדר יציב.

 

           זאת ועוד. אין להלום את הנחת המוצא שהציב המומחה מטעם ההגנה לפיה האדישות שגילה מערער 2 לאחר אירוע הרצח ועצם ביצוע הירי לעיני כל באופן המפליל אותו בוודאות מלמדים על כך שהוא היה במצב פסיכוטי פעיל. זוהי מסקנה המבוססת על השערה סובייקטיבית ולא אובייקטיבית. נגע האלימות הפושה במחוזותינו מלמד שאין כך הדבר. לצערנו הרב, אנשים נרצחים גם על עניין של מה בכך. ההתנהגות המתוארת היא בלתי נתפסת, אך אין בזאת כדי לגבור על המציאות המעוותת הקיימת. עצם הגדרת התנהגות מעין זו כבלתי רציונאלית אין בה לבדה כדי להכניס את מערער 2 לשערי סייג אי שפיות הדעת. אדם בשעת זעם הפועל מתוך עלבון או יצר נקם אינו בהכרח שם ליבו להשלכות הנובעות מהתנהגותו. לעיתים הוא אף מוכן לשלם את המחיר על מנת לשמור על כבודו ולהראות "מיהו הגבר באמת". והלא, מקור הסכסוך בין מערער 2 למנוח היה "נראה אותך אבדאי". נקודה זו עונה גם לטענת המומחה מטעם ההגנה לפיה חוסר הפרופורציה בין המעשה לבין העלבון שהוטח בו מעיד על כושר שיפוט לקוי ו"גם דבריו לנרצח...בטרם ירה בו נראים מנותקים מהמציאות שכן לא היה בין השניים כל קשר או סכסוך ישיר" (כמצוטט בעמ' 89 להכרעת הדין). בכל מקרה, המומחה לא דק פורתא מבחינה עובדתית. מערער 2 לא פעל בעלמא. היה לו מניע. דבריו אינם נראים "מנותקים מהמציאות" הואיל ולא היה לכאורה קשר בינו לבין המנוח. הקשר הינו בנמצא. המנוח היכה בעבר הרחוק את מערער 2 בראשו וסיפר על כך "בבדיחות הדעת" למערער 1. מערער 1 סיפר למערער 2. מערער 2 נזכר באירוע (כעולה גם מחוות דעתו של ד"ר זלצמן כדברים המובאים לידיעתו מפי המערער 2- ראו עמ' 5 לחוות דעתו, נ/6, בעוד שבחקירתו במשטרה כשלושה שבועות לאחר האירוע הכחיש כל ריב שהוא באופן גורף (ת/31)), "גבריותו" נפגעת והלה משיב אש – תרתי משמע – למנוח.

 

           המומחה כמומחה מסיק מסקנה על סמך הנחות עובדתיות. כאמור, היה ועובדות אלו אינן מדויקות או לפחות אינן איתנות, מסקנתו נחלשת בהתאם. דומה כי הדבר נכון גם לגבי אי מסירת אמת מצד מערער 2 למומחה מטעמו, והסתתרותו מאחורי טענת אי זיכרון – כך למשל באשר לשמות ילדיו, בניגוד למניין השמות בחקירתו בסמוך לרצח. צא וראה, כי מסקנת מומחה ההגנה הייתה כי זכרונו "לקוי לכל טווחיו" (ראו עמ' 116 להכרעת הדין) וכי הוא התרשם "שיש בעיית זיכרון אמיתית" (עמ' 774). ייאמר, כי בבדיקה שנערכה למערער 2 ארבעה חודשים קודם לכן על ידי ד"ר לבן, הפסיכיאטרית המחוזית למחוז מרכז וד"ר זר-ציון, פסיכאטר מב"ן, נקבע כי "במהלך הבדיקה נצפו מספר רב של ניסיונות להפגנת הפרעות בזיכרון אך היו לא עקביים ולא קונסיסטנטיים. לתשובותיו לא הייתה עקביות והלימה לאורך הבדיקה והמסקנה הכנה שהזיכרון בגדר הנורמה לגיל ולהשכלתו" (ת/122). 

 

21.      התמונה המצטיירת היא שלא נפלה טעות משפטית בקביעת בית משפט קמא שמערער 2 אינו רשאי ליהנות מהסייג של אי-שפיות הדעת על פי סעיף 34ח לחוק העונשין. הקושי בקביעה כזו נובע בעיקר מעובדות המעשה, כולל מצבו הנפשי של מערער 2 בעת ביצועו, להבדיל ממצבו במועדים אחרים מהתקופה הרלוונטית לאישום או מאישיות העושה ככלל. כפי שצוין, מערער 2 סובל ממחלת נפש מסוג סכיזופרניה פרנואידית. נראה כי אין חולק בין המומחים השונים כי בוחן המציאות וכושר השיפוט של מערער 2 נמצאו לקויים. השאלה המכרעת היא מה מידת השפעתם על ביצוע המעשה. לא הוכח שמערער 2 נתקף במחשבות שווא ורדיפה או קולות הפוקדים עליו לפגוע במנוח. בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי שקיימת "פגיעה מסוימת" בבוחן המציאות וכושר השיפוט אולם פגיעה זו אינה עולה כדי זו הקבועה בסעיף 34ח לחוק העונשין.

 

           ויובהר, הכרעה זו אינה מבוססת על העדפת חוות דעתו של מומחה אחד על פני האחר מן ההיבט המקצועי. אין בעיקרו של מקרה זה מחלוקת בין המומחים הנשענת על עובדות מוסכמות וחרף זאת אינם רואים את המצב המקצועי עין בעין. אלא, כפי שמשתקף מעמדת המומחה של ההגנה, כל חוות דעת נסמכת על הנחות עובדתיות שונות המובילות למסקנות אחרות ביחס לסוגיות –  קיומו של מצב פסיכוטי פעיל, אי-נטילת תרופות, ושמיעת קולות השד המורה לו כיצד להתנהג. בית המשפט המחוזי קבע כממצא שטענות אלה אינן נכונות מבחינה עובדתית. זאת, על בסיס החומר הרפואי שהצטבר מן המפגשים בין מערער 2 לבין המומחים המקצועיים שבדקו אותו בסמוך מאוד לאירוע. הקביעה נובעת גם מהעיתוי בו העלה מערער 2 טענות שונות בפני המומחים או החוקרים במשטרה, כגון הטענה בדבר פקודות שקיבל משד (הג'ן) לביצוע העבירה. בנסיבות אלה, ההכרעה העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי על בסיס החומר המונח לפניו סללה את הדרך למסקנה המשפטית בדבר אי-תחולתו של סייג אי-שפיות הדעת, אשר אינה מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור.  

 

           עם זאת, הדין אינו מתעלם מאישיות העושה, אשר סובל ממחלת נפש וליקוי שכלי מסויים ואף ייתכן ששמע קולות מבלי שאלו השפיעו על התנהגותו באירוע. כאמור, קיימת "קבוצת אמצע" בין קביעת אחריות מלאה לעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300 לחוק העונשין והטלת עונש מאסר עולם חובה, לבין פטור מלא מאחריות פלילית לפי סעיף 34ח לחוק העונשין. זוהי הנקודה שמבחינה בין היות הנאשם "חסר יכולת של ממש" לבין הגבלת יכולתו "במידה ניכרת" להבין את מהות המעשה שעשה או את הפסול שבו או להימנע מעשייתו. בדרך זו צעד בית המשפט המחוזי במקרה זה. אף המומחה מטעם הסנגוריה התייחס לאפשרות זו. כפי שכתב:

 

"אין לי ספק שמדובר בחולה העונה לפחות להגדרה של התיקון לחוק העונשין בסעיף 300א. עקב כך אני ממליץ לשקול את אחריותו הפלילית או לחלופין לראות בו כבעל אחריות מופחתת".

 

           בית המשפט המחוזי גזר על מערער 2 עונש מאסר של 20 שנה. הסנגור הגיש ערעור גם על חומרת העונש. גזר הדין התייחס למגבלותיו של מערער 2, כפי שתוארו לעיל. לצד זאת נשקלו נסיבות העבירה המהוות שיקול לחומרה. ברקע למעשה הרצח עניין של מה בכך. גזר הדין מתייחס לאופן שמערער 2 גרר את בנו לביצוע המעשה, אם כי גם לאחרון חבות עצמאית. מערער 2 הצטייד בנשק חם וירה במנוח ממרחק של שני מטרים. באיזון הכולל, נמנע בית המשפט המחוזי מלגזור על מערער 2 מאסר עולם ותחת זאת גזר כאמור תקופה של 20 שנה. אף אם ניתן להעניק במידת מה משקל רב יותר לנסיבותיו האישיות של מערער 2 כבקשת הסנגור, העונש אינו חמור במידה המצדיקה התערבות על ידי ערכאת הערעור.

 

           הייתי מציע לחבריי להורות על דחיית הערעור כלפי מערער 1 וגם דחיית הערעור כלפי מערער 2 על שני חלקיו.

 

 

 

 

השופטת מ' נאור:

 

          אני מסכימה.

 

 

 

השופט י' דנציגר:

 

           אני מסכים.

 

 

 

 

          הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

 

          ניתן היום, כ" בטבת תשע"ב (28.12.11).

 

 

 

_______________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   08020980_Z17.doc   אמ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il