בבית המשפט העליון |
רע"פ 1901/13 |
לפני: |
כבוד השופט א' שהם |
המבקש: |
אסף אופיר |
|
נ ג ד |
המשיבה: |
מדינת ישראל |
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בע"פ 15329-10-12, מיום 28.1.2013, בתת"ע 41131-09, שניתן על-ידי כב' השופטת ט' חיימוביץ |
בשם המבקש: עו"ד עידן גיספאן
החלטה |
1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בע"פ 15329-10-12 (כב' השופטת ט' חיימוביץ), מיום 28.1.2013, אשר קיבל באופן חלקי את ערעורו של המבקש על העונש שהשית עליו בית משפט השלום לתעבורה בקריית גת (כב' השופטת ר' בן יששכר שורץ), בתת"ע 41131-09, מיום 12.09.2012.
ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש עוכב עד למתן החלטה בבקשה דנן.
ההליכים הקודמים
2. המבקש הועמד לדין, במסגרת כתב אישום מתוקן, בגין רכיבה על
אופנוע במהירות של
3. ביום 4.9.2012, לאחר ניהול משפט הוכחות, הרשיע בית המשפט
לתעבורה את המבקש בנהיגה בניגוד למהירות המירבית המותרת, בגין נסיעה במהירות של
4. במסגרת גזר הדין, קבע בית המשפט לתעבורה, כי אף שהעבירה בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה הינה עבירת אחריות קפידה, ניתן להטיל על המבקש, כבקשת התביעה, עונש מאסר, אם זו הוכיחה בפני הערכאה הדיונית כי התקיים במבקש יסוד נפשי מסוג רשלנות או מחשבה פלילית. נוכח מהירות הנסיעה המופרזת, ובפרט לאור טענת המבקש, כי נסיעתו נועדה לבחון את יכולות כלי הרכב לשם שקילת רכישתו, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי כאשר התעלם ממהירות הנסיעה הגבוהה נהג המבקש בקלות דעת אם לא באדישות, לסיכון הגלום בהתנהגותו. למצער, ואף אם לא היה מודע למהירות הנסיעה הגבוהה, היה המבקש, כך נקבע בגזר הדין, רשלן בנהיגתו. בנסיבות אלו, ומאחר שהמשיבה הודיעה, טרם ניתן המענה לכתב האישום, כי בכוונתה לעתור להשתת עונש מאסר, קבע בית המשפט לתעבורה, כי ראוי שגזר הדין יכלול גם רכיב של עונש מאסר.
בקביעת מתחם העונש ההולם נשען בית המשפט לתעבורה על עקרונות תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין) אשר נכנס לתוקפו כחודשיים ימים קודם למתן גזר הדין, ובין היתר נתן דעתו למהירות המופרזת בה נסע המבקש ולפוטנציאל הסיכון הגלום בהתנהגותו זו; לאינטרס החברתי אשר נפגע מחמת ביצוע העבירה; למדיניות הענישה הנהוגה בעבירות דומות, והכוללת רכיב של מאסר ופסילת רשיון לתקופה ממושכת; ולחשיבות עקרון הרתעת היחיד והרתעת הרבים. הערכאה הדיונית התחשבה, כהוראות סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין, גם בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, וציינה כי לחובת המבקש עומדות 14 הרשעות תעבורתיות קודמות, ביניהן עבירות בעלות סיכון בטיחותי, ומתוכן שש עבירות שעניינן נהיגה במהירות מופרזת, אם כי לא במידה בה הורשע במקרה דידן.
לאחר איזון השיקולים השונים, גזר בית משפט לתעבורה על המבקש ששה חודשי מאסר לריצוי בפועל, וקבע כי אין מקום להמירם בעבודות שירות; ששה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; קנס בסך 5,000 ש"ח או חמישים ימי מאסר תמורתו; ופסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של עשר שנים בפועל.
5. המבקש ערער על גזר דינו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, וזה החליט, ביום 28.1.2013, להקל בעונשו. בית המשפט שלערעור אישר את מסקנת בית משפט קמא, לפיה מהירות נסיעתו של המבקש מעידה על קיומו של יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית או רשלנות, וקבע כי היה מקום להשית עליו עונש מאסר, מכוח סעיף 22(ג) לחוק העונשין, הגם שהעבירה בה הורשע הינה מסוג אחריות קפידה. יחד עם זאת, ולאחר שבחן את מדיניות הענישה בעבירות דומות, סבר בית המשפט המחוזי, כי, מכוח עקרון אחידות הענישה, יש מקום להקל בגזר דינו של המבקש.
לאור זאת, הועמד עונש המאסר בפועל על תקופה של שלושה חודשים ויום, ומשך תקופת פסילת רשיון הנהיגה של המבקש קוצר ל- 60 חודשים. יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.
הבקשה
6. לטענת בא כוח המבקש, עו"ד עידן גיספאן, קביעת הערכאות המשפטיות הקודמות, לפיה ניתן להשית על המבקש עונש מאסר בגין ביצוע עבירת אחריות קפידה, מבלי שעובדות כתב האישום מייחסות לו יסוד נפשי כלשהו בעת ביצוע העבירה, הינה סוגייה בעלת חשיבות משפטית, המצדיקה דיון "בגלגול שלישי" בפני בית משפט זה. עוד הוסיף עו"ד גיספאן וטען, כי, למעשה, הערכאה הדיונית הכריעה בדבר קיומו של היסוד הנפשי במבקש רק במסגרת גזר הדין, מבלי שהיתה למבקש יכולת להתגונן מפני הכרעה כאמור, עוד בשלב הבאת הראיות. נוכח טענותיו אלו, ביקש עו"ד גיספאן לדון בבקשתו כבערעור, ולבטל את רכיב עונש המאסר אשר הושת על מרשו.
דיון והכרעה
7. בית משפט זה קבע, לא אחת, כי בקשת רשות ערעור תתקבל במקרים חריגים, ורק אם זו מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה או אם יש בבקשה כדי להצביע על קיומו של עיוות דין בעניינו של המבקש (רע"פ 818/13 אבו חאמד נ' מדינת ישראל (3.4.2013); רע"פ 1973/13 חסן נ' מדינת ישראל (24.3.2013); רע"פ 2116/13 בסימי נ' מדינת ישראל (20.3.2013)).
עוד נשתרש בהלכה הפסוקה הכלל, לפיו לא ייטה בית משפט זה להענות לבקשת רשות ערעור שנועדה להשיג על חומרת העונש בלבד, אלא אם עלה בידי המבקש להוכיח, כי גזר הדין אשר הושת עליו סוטה ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות (רע"פ 74/13 חלידו נ' מדינת ישראל (17.3.2013); רע"פ 1749/13 דשן נ' מדינת ישראל (14.3.2013); רע"פ 7963/13 רוישד נ' מדינת ישראל (14.3.2013)).
8. לאחר שעיינתי בטענות המפורטות בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי לא מתקיימים בה, ולו אחד מהטעמים המפורטים לעיל, ומכאן שיש לדחותה. ניכר, כי פנייתו של המבקש לבית משפט זה, אשר נימוקיה העיקריים נדונו ונדחו על ידי ערכאת הערעור, נועדה לאפשר בחינה נוספת, שלישית במספר, של גזר הדין הראוי בעניינו. אין צריך לומר, כי אין זו מטרתו של ההליך דנן (רע"פ 2061/13 כהן נ' מדינת ישראל (21.3.2013); רע"פ 378/13 חאג יחיא נ' מדינת ישראל (27.1.2013)).
למעלה מן הדרוש יובהר, כי הבקשה שלפניי מבוססת על הטענה
המוטעית לפיה כתב האישום המתוקן אינו מייחס למבקש יסוד נפשי, ומכאן שלא ניתן היה לקבוע
כי יסוד נפשי זה התקיים, ובעקבות כך להשית עליו עונש מאסר. ואולם, עצם הטענה כי
המבקש רכב על אופנוע במהירות הגבוהה ב-
במצב דברים זה, ולאחר שהשגות המבקש בדבר מהירות נסיעתו נדחו במסגרת הכרעת הדין של הערכאה הדיונית, עמדה המשיבה בנטל ההוכחה של היסוד הנפשי, המאפשר להשית על המבקש עונש מאסר, הגם שהעבירה בה הואשם הינה מסוג אחריות קפידה (ראו סעיף 22(ג) לחוק העונשין). אוסיף, כי בניגוד לטענת המבקש, בית המשפט לתעבורה הכריע בדבר קיומו של היסוד הנפשי, עוד במסגרת הכרעת הדין, בעצם קביעת המהירות המופרזת בה נסע, כפי שהובהר אף בפסק דינה של ערכאת הערעור. בשולי הדברים אציין, כי לא ניתן לקבוע אם המבקש נהג בקלות דעת או באדישות כפי שסבר בית המשפט לתעבורה, משום שהעבירה לפי תקנה 54(א) הינה עבירה התנהגותית, ועל כן אינה כוללת, במסגרת היסוד הנפשי, יחס חפצי לרכיב תוצאתי.
עוד יש להדגיש, כי אין כל דופי בעובדה כי בית המשפט לתעבורה בחן בפרוטרוט את שאלת היסוד הנפשי במסגרת גזר דינו של המבקש, ולא בשלב הכרעת הדין. סעיף 22 לחוק העונשין מאבחן בין שלב ההרשעה בעבירת אחריות קפידה, בו נבחנת הוכחת היסוד העובדתי של העבירה, לבין שלב גזירת הדין, המאפשר להשית על הנאשם גם עונש מאסר, רק אם עמדה התביעה בנטל להוכיח קיומו של יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית או רשלנות (ע"פ 4783/09 שולשטיין נ' מדינת ישראל, פסקה 25 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל וההפניות שם (16.9.2010); דנ"פ 7546/10 שולשטיין נ' מדינת ישראל (13.1.2011)). כך או כך, הדיון בשאלת היסוד הנפשי של המבקש, במסגרת גזר הדין של בית המשפט לתעבורה, לא היה בגדר "הפתעה" בלתי צפויה, אשר פגעה ביכולתו להתגונן. כאמור, מהירות נסיעתו של המבקש, המעידה על קיומו של יסוד נפשי, נטענה במסגרת כתב האישום המתוקן, והמבקש התגונן מפני האפשרות כי בית המשפט לתעבורה יקבל טענה זו כעובדה משפטית. זאת ועוד, המשיבה עצמה הודיעה, טרם החל שלב הראיות בבית המשפט לתעבורה, כי בכוונתה לעתור להשתת עונש מאסר על המבקש, ובכך ידוע ידָע בא כוחו, כי אין היא מתכוונת להסתפק בהוכחת היסוד העובדתי של העבירה בלבד.
9. סיכומם של דברים, המבקש דנן רכב על אופנוע, בדרך לא עירונית,
במהירות חריגה מאוד של
"תעוזתו
רבה, מסוכנותו ניכרת. 17 הרשעות תעבורתיות צבר לחובתו ב-3 שנות נהיגה, חלקן
חמורות. נהיגתו במהירות של
10. הבקשה נדחית בזאת. המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר, המפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 25.4.2013 , עד לשעה 09:00, ביס"ר דקל.
ניתנה היום, כ"ז בניסן התשע"ג (7.4.2013).
|
|
ש ו פ ט |
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13019010_I02.doc עפ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il