עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1864/13

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

                                                                                         

 

 

1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 62616-12-12 (השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן) מיום 14.2.2013 במסגרתה נדחתה בקשת גב' מיטב אשכנזי (להלן: המבקשת) למתן צו מניעה זמני נגד ש.נ. דרור אחזקות בע"מ (להלן: המשיבה) שתכליתו איסור ביצוע כל עסקה או דיספוזיציה בשש יחידות דיור שנבנו על-ידי המשיבה במסגרת פרוייקט תמ"א 38, שלא בהתאם להוראות חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), התשס"ח-2008 (להלן: חוק החיזוק), עד להכרעה בתובענה העיקרית למתן צו הצהרתי על זכויות בעלות ביחידות הדיור האמורות.

 

עיקרי העובדות

2.        המבקשת היא בעלת הזכויות בדירת מגורים בבניין דירות משותף ברחוב ביאליק 22 ברמת השרון, הידוע גם כגוש 6417 חלקה 219 (להלן: הבניין). חלקה של המבקשת ברכוש המשותף בבניין, על-פי נסח הטאבו מיום 6.12.2012, הוא 31/531 – המהווה כששה אחוזים ברכוש המשותף.

 

3.        ביום 6.8.2008 נחתם הסכם בין נציגות דיירי הבניין לבין המשיבה לצורך ביצוע פרוייקט תמ"א 38. במסגרת ההסכם, התחייבה המשיבה לבצע את כל הדרוש והנחוץ לשם חיזוק הבניין מפני רעידות אדמה, וכן לבנות לכל אחד מדיירי הבניין חדר ממ"ד ומרפסת, ובתמורה יוּתר לה לבנות  6 יחידות דיור על גג הבניין, תוך הוצאת חלק מהרכוש המשותף בבניין לשם בניית מחסנים וחניות ליחידות הדיור החדשות.

 

4.        ביום 12.11.2008 הגישה נציגות דיירי הבניין בקשה לקבלת היתר בנייה. ביום 18.1.2009 הגישה המבקשת התנגדות לבקשה להיתר הבנייה. ביום 24.2.2009 נערך דיון לפני ועדת ההתנגדויות בעיריית רמת השרון, ובו חזרה המבקשת על התנגדותה להתקשרות עם המשיבה. דיון נוסף בסוגיה זו התקיים ביום 5.10.2010. ביום 20.2.2011 החליטה הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון לאשר את הבקשה, תוך דחיית ההתנגדויות לה. ביום 13.6.2011 דחתה ועדת הערר המחוזית בתל-אביב ערר שהוגש על החלטת הוועדה המקומית. ביום 14.7.2011 ניתן על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון היתר בנייה לפרוייקט.

 

5.        בשלב זה, לפי הנטען בבקשה, הוטעתה המבקשת לחשוב כי די בהיתר הבנייה האמור על-מנת שהמשיבה תחל בעבודות הבנייה, כי העדרה של חתימת המבקשת אינה מעלה ואינה מורידה, ועל-כן לא פעלה בשלב זה.

 

6.        ביום 5.12.2011, כפי שצויין על-ידי בית המשפט המחוזי, החלה המשיבה  בביצוע עבודות הבנייה בבניין, לרבות בניית חדר ממ"ד ומרפסת כתוספת לדירתה של המבקשת, בהסכמתה. אין חולק כי נכון למועד תחילת הבנייה, לבד מדירתה של המבקשת היו שלוש דירות נוספות אשר לגביהן טרם הסתיים הליך רישום הערת האזהרה.

 

7.        על-פי הנטען, ביום 14.8.2012 פנתה אל המבקשת נציגות הדיירים בבניין והודיעה לה כי עליה להתייצב לפני באת-כוחם של בעלי הדירות בבניין במסגרת הפרוייקט לצורך חתימה על יפוי כוח בלתי חוזר לטובת המשיבה. או אז פנתה המבקשת לקבלת ייעוץ משפטי והסתבר לה, לטענתה, כי לאור התנגדותה לביצוע הפרוייקט, היה על המשיבה לקבל את אישור המפקח על המקרקעין, שלפניו הובאה תביעה של שני שליש מבעלי הדירות בבניין, לביצוע הפרוייקט.

 

 8.       כפי שעולה ממכתבה של באת כוחה של המשיבה מיום 14.10.2012, נכון למועד זה, המבקשת היא הדיירת היחידה, מקרב כלל דיירי הבניין, שלא השלימה את הליך החתימה על יפוי הכוח. ביום 16.10.2012 שלחו באי-כוחה של המבקשת אל המשיבה מכתב דרישה להצגת הסכמותיהם בכתב של כלל בעלי הזכויות בבניין לביצוע מיזם הבנייה, והחלטת המפקח על רישום המקרקעין, המאשרת את ביצועו של הפרוייקט בבניין. ביום 25.12.2012 התקבל אצל המבקשת כתב תביעה שהוגש למפקחת על רישום המקרקעין במחוז תל-אביב נגד המבקשת בקשר עם הפרוייקט ((תל') 613/12).

 

9.        ביום 30.1.2013 התקיים דיון לפני המפקחת על רישום המקרקעין בתל-אביב, אשר הורתה על הגשת תצהירי עדות ראשית ועל קיום דיון הוכחות ביום 12.5.2013.

 

ההליכים בבית המשפט המחוזי

10.      ביום 31.12.2012 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד. בד בבד הגישה המבקשת כתב תביעה נגד המשיבה ונתבעים נוספים, בהם נציגות דיירי הבניין. בכתב התביעה, שבמסגרתו ביקשה המבקשת סעד הצהרתי על בעלותה ביחידות הדיור נשוא בקשה זו, בהתאם לחלקה ברכוש המשותף, נטען כי המשיבים הפרו את הוראות חוק החיזוק, הציגו לפניה מצגי שווא ואף פעלו מתוך כוונת תרמית.

 

11.      ביום 31.12.2012 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד והורה על המצאת הבקשה וההחלטה למשיבה, לצורך קבלת תגובתה. ביום 7.2.2013 התקבלה תגובת המשיבה לבקשה, במסגרתה נאמר כי מדובר בבקשת סרק מקוממת של דיירת אחת מתוך 18 דיירים אשר העניקו הסכמתם לביצוע הפרוייקט ואשר התנגדויותיה לפרוייקט נדחו, הן על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה, הן על-ידי הוועדה המחוזית, במחצית הראשונה של שנת 2011.

 

12.      בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 14.2.2013, דחה את בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני, לאחר שיישם את שני השיקולים העיקריים, כנדרש בדין, למתן סעד זמני: האחד, סיכויי התביעה; השני, מאזן הנוחות בין הצדדים. באשר לסיכויי התביעה, נקבע כי סיכויי המבקשת לזכות בתביעה אינם גבוהים, שכן המחוקק ייחס לעבודות המתבצעות לפי חוק החיזוק חשיבות ומשקל גדולים יותר מחשיבות זכויותיו של מיעוט בעלי הדירות בבית המשותף המתנגד לעבודות אלה. לעמדת בית המשפט המחוזי, המחוקק ביקש לרכך את ההגנה הקניינית שניתנה לבעלי הדירות בבית המשותף, על-ידי הורדת רף ההסכמה הדרוש לשם ביצוע עבודה ברכוש המשותף, חרף הפגיעה הנגרמת לזכותו הקניינית של המיעוט. באשר לשיקול מאזן הנוחות, נקבע כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המשיבה. בית המשפט המחוזי קבע כי מתן צו מניעה בנסיבות שבהן עבודות הבנייה הושלמו כמעט לחלוטין יביא לפגיעה קשה ומיידית במשיבה משום שתיגרם פגיעה באפשרותה לממן את חיזוק הבניין באמצעות מכירת יחידות הדיור. בנוסף נקבע כי מתן הצו בנסיבות העניין יכול להביא לידי עצירת עבודות הבנייה ולגרום לפגיעה קשה בשאר דיירי הבניין שאמורים לקבל את דירותיהם בתקופה הקרובה. מנגד נקבע כי המבקשת, ככל שתתקבל תביעתה, תוכל להיפרע מתמורת יחידות הדיור שתתקבל בידי המשיבה. שיקול נוסף שהביא בית המשפט המחוזי במניין שיקוליו הוא שאלת תום הלב של המבקשת והצדק במתן הסעד. בית המשפט המחוזי קבע, בהסתמך על ההלכה הפסוקה, כי שלילת התוקף המשפטי מן העסקה בשל העדר כתב, אינה מתיישבת עם עקרון תום הלב ומכוחו יש להעמיד את העסקה בחזקתה. לאחר שהחלו עבודות הבנייה, לא נקטה המבקשת בכל הליך נגד הבנייה ואפשרה למשיבה, תוך ניהול משא-ומתן עמה, לבצע עבודות בנייה בדירתה, ובכללן בניית ממ"ד ומרפסת, צביעת דירתה והתקנת סורגים. לעמדת בית המשפט המחוזי, למרות שהמבקשת קיבלה את כל היתרונות מההסכם, היא ניסתה לטעון לביטולו, בשיהוי רב – בסמוך להשלמת עבודות הבנייה, בשל כך שלא חתמה עליו. נקבע, לכן, כי במצב דברים זה, יש לראות את המבקשת כמי שנתנה את הסכמתה לעבודות הבנייה, כנדרש על-פי חוק החיזוק, ועל-כן היא מנועה ומושתקת מלטעון כי היה צורך בקבלת הסכמתה מראש ובכתב.

 

13.      מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

 

בקשת רשות הערעור

14.      לעמדת המבקשת, ביסוד בקשת רשות ערעור זו עומדות שתי הכרעות משפטיות של בית המשפט המחוזי: האחת, דחיית בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני נגד המשיבה עד לקבלת פסק דין בתובענה העיקרית למתן צו הצהרתי על זכויות בעלות במקרקעין; השנייה, עיכוב ההליכים המשפטיים בתובענה העיקרית עד לאחר מתן פסק דינה של המפקחת על רישום המקרקעין בתל-אביב בתביעה שהוגשה נגד המבקשת.

 

15.      המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כשביסס את קביעתו בעניין סיכויי התביעה וקיומן של ראיות לכאורה, לאחר שביצע מהלך פרשני תקדימי של חוק החיזוק. לדידה, פרשנות בית המשפט המחוזי טומנת בחובה חידוש פסיקתי של ממש, באשר עד כה מעולם לא הוכרע כי גורם פרטי רשאי לכפות על בעל זכויות בדירה בבניין משותף לוותר על זכויותיו ברכוש המשותף שעה שאין בנמצא הסכמה מצדו וחתימה שלו לביצוע ההתקשרות. עוד טוענת המבקשת כי הוראותיו של חוק החיזוק קובעות במפורש את אופן מתן ההסכמה לביצוע עבודה ברכוש משותף, מראש ובכתב.

 

16.      לעמדת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי כשייחס לה גמירות דעת והסכמה להתקשר בהסכם נשוא בקשה זו. המבקשת סבורה כי קביעה זו סותרת את התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט המחוזי במובן זה שהמבקשת מעולם לא ויתרה על זכויותיה ברכוש המשותף.

 

17.      המבקשת סבורה כי שגה בית המשפט המחוזי כשהסיק כי ניתן ללמוד מהנסיבות הבאות על הסכמה פוזיטיבית מצדה להצטרף להסכם: (א) שתיקתה של המבקשת במשך שלוש שנים; (ב) העובדה כי המבקשת ניהלה משא ומתן עם המשיבה באשר לדרישותיה לצורך החתימה על ההסכם; (ג) הימנעותה של המבקשת מפנייה לערכאות משפטיות לאחר שהחלו עבודות הבנייה על-ידי המשיבה. לדידה, מדובר בשלוש טענות הסותרות זו את זו ושאין להן אחיזה בחומר הראיות. ביחס לנסיבה (א), המבקשת טוענת כי התנגדה נמרצות להסכם, בין היתר במהלך דיון ההתנגדות לפני ועדת התכנון, וכי ראיה נחרצת להתנגדותה מצויה למעשה באי-חתימתה על ההסכם; ביחס לנסיבה (ב), טוענת המבקשת כי המשא-ומתן בינה לבין המשיבה נגע אך ורק לרצונה של המבקשת לצמצם ולתקן את נזקיה שנגרמו לדירתה עקב עבודות הבנייה שבוצעו על-ידי המשיבה. עוד נטען כי בשים לב לעובדה שהפגישות בעניין זה התקיימו כשנה לאחר שהחלו עבודות הבנייה בבניין המשותף, מתעוררת סתירה עם קביעת בית המשפט המחוזי לפיה המבקשת הסכימה, על דרך השתיקה, להסכם עם המשיבה; ביחס לנסיבה (ג), המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי הפך את הנטלים במובן זה שקבע כי המבקשת לא נקטה בהליך מתאים ובחרה שלא לברר את זכויותיה, כאשר בהתאם להוראות חוק החיזוק, החובה לפנות לערכאות משפטיות מוטלת דווקא על המשיבה, שבחרה לעשות דין לעצמה. בהקשר זה, מוסיפה המבקשת ומציינת כי סעיף 6 לחוק החיזוק, שעניינו בהגשת תביעה למפקח על-ידי בעל הדירה המתנגד, אינו חל כלל על נסיבות העניין שלפנינו, שכן הסעיף אינו חולש על ביצוע שינוי ברכוש המשותף שמטרתו בניית דירה חדשה.

 

18.      בהמשך סוקרת המבקשת את הדין הפוזיטיבי וההלכות המשפטיות החלות בסוגית הויתור על זכויות במקרקעין בכלל וברכוש המשותף בפרט. לדידה, על-אף ההוראות הברורות בחוק החיזוק והאופן שבו פירש בית משפט זה הוראות אלה, קבע בית המשפט המחוזי תקדים משפטי מרחיק לכת לפיו ניתן ללמוד על הסכמת בעלי הדירות לביצוע מיזם בנייה גם במקום שבו כלל לא נחתם הסכם בין הצדדים, וחרף התנגדותו העקבית של מי מהם להתקשרות בהסכם. לטענת המבקשת, בהתאם להוראות סעיף 5(א) לחוק החיזוק היה על המשיבה לקבל את הסכמתם של כלל בעלי הדירות בבניין, לרבות המבקשת, עובר לתחילת עבודות הבנייה, או לחלופין לקבל את אישורו של המפקח על המקרקעין, שלפניו הובאה תביעתם של שני שליש מבעלי הדירות בבניין. עוד מציינת המבקשת כי לאור הוראות סעיף 7 לחוק החיזוק, הסכמתו של בעל דירה בבניין לביצוע עבודות בנייה תינתן בכתב ותאומת על-ידי עורך-דין. לדידה של המבקשת, יש להבחין בין פסקי הדין שצוטטו בהחלטת בית המשפט המחוזי לפיהם חל כרסום בדרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, לבין נסיבות העניין שלפנינו.

 

19.      לעמדת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי בענייננו הוראות סעיף 5(א) לחוק החיזוק מאפשרות להתגבר על ההתנגדות של דיירת אחת. המבקשת טוענת כי התיקון החקיקתי, שאיפשר לעקוף את המיעוט המתנגד באמצעות פנייה למפקח על המקרקעין וקבלת אישורם של 2/3 מכלל בעלי הדירות בבניין המשותף, נכנס לתוקפו רק בחודש יוני 2012, קרי – לאחר תחילת עבודות הבנייה על-ידי המשיבה. מכאן טוענת המבקשת כי המשיבה פעלה ופועלת שלא כדין ברכוש המשותף, ועל-כן בשים לב להוראות סעיף 5(ד) לחוק החיזוק יש להעניק לה סעד הצהרתי המורה כי היא בעלת הזכויות במקרקעין נשוא בקשה זו, בהתאם לחלקה היחסי ברכוש המשותף.

 

20.      באשר למאזן הנוחות, המבקשת טוענת כי זה נוטה באופן מובהק לטובתה. לדידה, בבקשה למתן סעד זמני, שעניינה איסור ביצוע דיספוזיציה בנכס מקרקעין, נוטה מאזן הנוחות לטובת מבקש הסעד שהצביע לכאורה על זכותו. המבקשת סבורה כי בהעדר בעלות של המשיבה על הזכויות ברכוש המשותף, יהא זה בלתי מוצדק לבחון את טענותיה באשר לאי-הנוחות העלולה להיגרם לה בעקבות מתן הסעד. המבקשת טוענת כי בשים לב לתשתית הראייתית המלמדת על כוונתה של המשיבה להעביר את הזכויות במקרקעין לצדדים שלישיים, ההשלכות עשויות להיות הרסניות לגבי אותם צדדים שלישיים שיתקשרו עם המשיבה בתום לב. לדידה, שגה בית המשפט המחוזי גם כשקבע כי יש מקום לדחות את קבלת הסעד הזמני, בין היתר בשל הפגיעה באפשרויותיה של המשיבה לממן את חיזוק הבניין באמצעות מכירת הדירות, זאת מאחר והמשיבה לא התנתה את השלמת ביצוע עבודות הבנייה בבניין המשותף במכירת יחידות הדיור. המבקשת מוסיפה ומציינת כי ככל שבקשתה למתן סעד זמני תידחה, יִסתם הגולל על תביעתה להצהיר על זכויותיה במקרקעין ועל יכולתה לממש את פסק-הדין, ככל שתתקבל התובענה העיקרית. ואולם – מנגד, השלכות קבלת הסעד הזמני על המשיבה הן כלכליות גרידא ומתמצות בעיכוב יכולתה להעביר את הזכויות לצדדים שלישיים.

 

21.      עוד מוסיפה המבקשת וטוענת כי יש לבחון את מאזן הנוחות על רקע קיומן של ראיות מבוססות לקבלת התובענה העיקרית ובראי עיקרון שלטון החוק. לדידה, להחלטת בית המשפט המחוזי עשויות להיות השלכות רוחב על זכויות בעלי דירות במדינת ישראל במובן זה שיזמי בנייה יקבלו את הרושם כי ניתן לבצע קיצורי דרך משפטיים הכוללים עשיית דין עצמית בדרך של הפקעת רכוש בבתים משותפים שיובילו כהגדרתה ל"רעידת אדמה משפטית וקניינית".

 

22.      לעמדת המבקשת, התנהלותה לאורך ההליך כולו התאפיינה בתום לב מוחלט בהתאם להוראות הדין, וזאת ללא כל השתהות מצדה. לדידה, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב משלא קיימה את חובותיה בהתאם לתנאי הסכם אשר מעולם לא הסכימה לו, התנגדה לתוכנו מפורשות מראשיתו, ובהתאם לכך לא התקשרה בו ולא חתמה עליו. המבקשת מוסיפה ומציינת כי בשים לב למצג השווא כלפיה והמידע המטעה שנמסר לה על-ידי הגורמים המעורבים בפרשה זו, אין מקום בנסיבות אלה לייחס לה חוסר תום לב. לטענת המבקשת, דומה כי בית המשפט המחוזי  הטיל עליה נטל בלתי סביר וחובה לא מוכרת להניח כי כל הגורמים המעורבים מסרו לה מידע משפטי שהוא מטעה מיסודו, מחד גיסא, ופטר את המשיבה מחובתה החוקית לקבל את הסכמתה המפורשת בכתב ומראש למיזם הבנייה בהתאם להוראות הדין, מאידך גיסא.

 

23.      באשר לחשש של בית המשפט מתופעת הסחטנות, מציינת המבקשת כי מעולם לא סחטה דבר וכל חטאה מתמצה בבקשתה לתיקון הנזקים שנגרמו לדירתה בשל עבודות הבנייה. באשר לטענת השיהוי, לעמדת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי משייחס לה שיהוי בהתנהלותה מיום דחיית התנגדותה למיזם הבנייה על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. לדידה, על בדיקת השיהוי להעשות באופן שבו ינתן משקל מכריע לשאלה מתי נודע לה כי נעשות פעולות בלתי חוקיות ובענייננו – לטענת המבקשת, נודע לה על דבר שלילת זכויותיה הקנייניות ברכוש המשותף וכי לא די בהיתר הבנייה שניתן רק בשלהי חודש אוקטובר 2012. מנגד, טוענת המבקשת כי דווקא במעשי המשיבה דבק שיהוי בכך שנמנעה במשך כשנה וחצי מלפנות למפקחת על רישום המקרקעין מאז ניתן לה היתר הבנייה, וכי התנהלותה מלמדת על העדר ניקיון כפיים וחוסר תום לב, בין היתר בשל הטעיית בית המשפט בנוגע להיקף ההסכמות שהושגו בין המשיבה לבעלי הזכויות ובשל הטעיית המבקשת בדבר הרוב הדרוש לתחילת ביצוע עבודות הבנייה.

 

24.      לבסוף מתייחסת המבקשת גם לשגגה שלטענתה נפלה בהחלטת בית המשפט המחוזי עת הורה על "עיכוב הליכים" בתובענה העיקרית. לדידה, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע, כבדרך אגב, כי הליכי המשפט יעוכבו עד לאחר קבלת החלטת המפקחת על רישום המקרקעין, וזאת ללא כל נימוק על אודות השיקולים אשר הינחו את בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת כי המפקחת נעדרת סמכות לדון בתביעה שהוגשה נגדה בשל השיהוי הניכר שדבק בה ובשים לב למועד שבו הוגשה, הסותר את הוראות הדין, קרי – לאחר תחילת עבודות הבנייה על-ידי המשיבה. עוד טוענת המבקשת כי הכרעת המפקחת יכול שתֵעשה בגררא בלבד, ואין היא יכולה להוות מעשה בית-דין שיש בו כדי לייתר את ההליכים המתנהלים לפני בית המשפט המחוזי.

 

דיון והכרעה

25.      לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובהחלטת בית המשפט המחוזי, ולאחר שקילת נימוקי הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובת המשיבה. הלכה היא, כי אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע להחלטות שעניינן בסעדים זמניים, למעט במצבים חריגים (ראו למשל: רע"א 8843/09 סטרוד נ' עו"ד קובי אשכנזי, כונס הנכסים (5.11.2009), פסקה 4 להחלטת השופטת א' חיות; רע"א 10994/02 אגמה מחשוב 1999 בע"מ נ' MICROSOFT CORPORATION (29.1.2003), פסקה 4 להחלטת השופטת ט' שטרסברג-כהן). לא שוכנעתי כי העניין דנן בא בגדרם של אותם עניינים חריגים המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של בית-המשפט המחוזי.

 

26.      על פי ההלכה הפסוקה, על המבקש לשכנע את בית המשפט בדוחק הנסיבות שיש בו כדי להצדיק את ההתערבות המוקדמת. מבקש שהשתהה בפנייתו לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני יתקשה לשכנע את בית המשפט בקיומה של דחיפות, קרי – בעצם השיהוי יש משום ראיה לסתור את טענתו שהצו חיוני ושהענקתו אינה סובלת דיחוי (ראו למשל: רע"א 3851/11 נדב נ' לוי (7.6.2011), פסקה 5 לפסק-דינה של השופטת א' חיות; רע"א 5240/92 חלמיש חב' ממשלתית נ' אשרז עיבוד נתונים, פ"ד מז(1) 45 (1992)). לכן עשוי לעיתים השיהוי לבדו לשמש טעם מספיק לדחיית בקשת הסעד הזמני, וזאת אף בנסיבות שבהן לא היה בשיהוי כדי לגרום נזק למשיב (רע"א 8630/05 ניר שיתופי – אגודה ארצית לשיתוף עובדים עבריים בישראל בע"מ נ' עיריית הוד השרון (10.4.2007)). בנסיבות העניין שלפנינו, יש בהתנהלות המבקשת כדי לסתור את טענתה בדבר הדחיפות במתן הצו המחייבת את התערבותו של בית המשפט כבר בשלביו המוקדמים של ההליך המשפטי.

 

27.      בית המשפט המחוזי בחן את סיכויי התובענה והגיע למסקנה כי המבקשת לא הוכיחה כי סיכויי התביעה להתקבל הם גבוהים. על פני הדברים, ומבלי שאדרש לקבוע מסמרות בעניין, מסקנה זו נראית בעיניי כנכונה, ולא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בהחלטת בית המשפט המחוזי המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בשלב הנוכחי. מסקנתי זו כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור מתחזקת גם לנוכח השיהוי שדבק בתביעה שהגישה המבקשת לבית המשפט, בסמוך להשלמת הפרוייקט כולו, ובשים לב לעובדה כי גם דירתה של המבקשת, בדומה ליתר בעלי הדירות, הורחבה בהסכמתה הרצונית על-ידי הוספת ממ"ד ומרפסת, בהתאם לתנאי ההסכם. כמו כן, אף בהנחה שיש לקבל את טענות המבקשת לפיהן יש בסיס לגרסתה כי המשיבה החלה בביצוע עבודות בטרם חתמה המבקשת על ההסכם כנדרש בהוראות הדין או בטרם שהתקבל אישור המפקח על רישום המקרקעין, אין בכך כדי להצדיק בנסיבות העניין שלפנינו מתן צו מניעה.

 

28.      השיקול העיקרי בעניין זה הוא מאזן הנוחות. טענות הצדדים ביחס לזכויות הבעלות במקרקעין צריכות להתברר במסגרת התובענה העיקרית. סבורני כי החלת הגבלות על שינוי מצב הזכויות במקרקעין עשויה לגרום למשיבה נזק בלתי-הפיך, אשר יכול ולא יהיה ניתן לפיצוי כספי במידה ותזכה בתביעה. מנגד, הנזק האפשרי שייגרם למבקשת מאי-מתן צו המניעה הוא נזק כספי אשר ניתן לפיצוי, לנוכח חלקה המזערי ברכוש המשותף, ככל שתתקבל תביעתה. לאור האמור, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו המנומקת של בית המשפט המחוזי.

 

29.      במה שנוגע להחלטת בית המשפט המחוזי שלא לקבוע קדם-משפט בתובענה העיקרית עד אשר תינתן החלטת המפקחת על רישום המקרקעין, הרי שנראה כי אין מקום ליתן רשות ערעור לגביה, על-פי הוראות צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, ומכל מקום זו החלטה דיונית מובהקת המסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ואין הצדקה להתערב בה ולשנותה.

 

30.      בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא מתייתר הצורך להכריע בבקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד.

משלא נתבקשה תגובה, ורק מטעם זה, אין צו להוצאות.

לא היה צורך ב-69 עמודים (ועליהם נוספו עוד נספחים לרוב) לצורך בקשת הרשות לערער. זו הכבדה מיותרת.

 

           ניתנה היום, ל' בניסן התשע"ג (10.4.2013).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   13018640_O01.doc   עב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il