עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1611/11

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 11.2.2010 בע"פ 3742-10-08 בגדרו הוחלט ברוב דעות לקבל את ערעור המדינה על הכרעת דינו של בית משפט השלום בנתניה בת"פ 6945/06 (כב' השופטת ר' לורך) ולהרשיע את המערער בעבירה של מעשה מגונה שביצע בקטינה.

 

רקע כללי וכתב האישום

 

1.        בין המערער ומשפחתו לבין משפחתה של המתלוננת, קטינה ילידת 1999 (להלן: המתלוננת או הקטינה) שררו יחסי ידידות קרובים ושתי המשפחות מתגוררות בשכנות זו לזו. המערער עבד עם אביה של המתלוננת, אמה של המתלוננת (להלן: האם) מכירה את המערער עוד מילדות ואחותה הגדולה של המתלוננת (ילידת 1994; להלן: האחות) היא חברתה הקרובה של בת המערער.

 

2.        במוצאי ראש השנה ה-24.9.06, המתלוננת חשפה בפני אמה כי המערער נגע בה באיבר המין כאשר הייתה משחקת עמו במחשב. באותה תקופה ההורים היו עסוקים בהכנות למסיבת בר ובת המצווה של שני הילדים הגדולים ומאחר שלא רצו לצער את האחות, אשר בתו של המערער היא חברתה הקרובה, החליטו ההורים לדחות את הגשת התלונה למשטרה עד לאחר המסיבה. האירוע, אליו גם הוזמנו המערער ומשפחתו, התקיים ביום 3.10.06 וביום 11.10.06 הגישה האם תלונה במשטרה. עוד קודם לכן, ובעקבות חשיפת הדברים על ידי המתלוננת, פנתה האם לאגודה להגנת הילד (להלן: אל"י) לקבלת הדרכה ועצה.

 

3.        ביום 23.10.06 נחקרה המתלוננת על ידי חוקרת ילדים והחקירה תועדה בצילום כמתחייב בחוק. בקליפת אגוז, המתלוננת סיפרה שנהגה לשחק עם המערער ובנו הקטין במשחק FIFA ב- Playstation (להלן: משחק פיפא) במחסן שבנה המערער בחצר ביתו. לגרסת המתלוננת, היא ישבה על ברכיו של המערער שאימן אותה במשחק והחזיק עמה במוט ההיגוי של המשחק, ותוך כדי המשחק הכניס את ידו מתחת לתחתוניה ונגע באצבעו באיבר מינה ואף החדיר אצבעו לאיבר מינה.

 

           המערער אישר בחקירותיו במשטרה כי אימן את המתלוננת במשחק פיפ"א במחסן, אשר שימש כחדר המחשב בביתו, וכי במהלך המשחק המתלוננת ישבה על ברכיו, ליתר דיוק על ברכו הימנית, אולם הכחיש בתוקף את המעשים שיוחסו לו.

 

           ביום 19.12.06 הוגש לבית משפט השלום כתב אישום נגד המערער בו נכתב כי "במהלך שנת 2006... במספר רב של מקרים נהגה הקטינה לבקר בביתו של הנאשם ולשחק עם בנו במשחקי מחשב. במהלך אותם ביקורים... הושיב הנאשם את הקטינה על ברכיו בטענה כי הוא מלמד אותה לשחק במחשב, ותוך כדי כך, ליטף את איבר מינה מתחת לתחתונים" והמערער הואשם בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

 

הראיות ותמצית פסק דינו של בית משפט השלום

 

4.        העדתה של המתלוננת נאסרה בתחילה על ידי חוקרת הילדים (ת/8), אך לאחר שקיימה שיחה נוספת עם המתלוננת, ולמרות גילה הצעיר, התירה החוקרת את העדתה לפי סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955. עובר לעדותה נפגשה המתלוננת לשיחות עם מטפל מטעם אל"י.

 

           התשתית הראייתית עליה נסמכה התביעה כללה את הודעותיה של המתלוננת ועדותה בבית המשפט ואת עדותם של חוקרת הילדים, המטפל מטעם אל"י, ההורים, האחות שנחקרה גם היא על ידי חוקרת הילדים, ובת דודתה של המתלוננת ר', שעל עדותה אעמוד בהמשך. מטעם ההגנה העידו אשתו של המערער, ד"ר פלשמן שהגיש חוות דעת מטעם המערער לגבי כשלים אפשריים במהימנותה של המתלוננת, ד"ר כהן ששללה מסוכנות מינית מצד המערער בעקבות בדיקות שערכה לו, הרופא הפתולוג ד"ר ריקרדו נחמן (להלן: ד"ר נחמן) שבדק את המתלוננת, המחנכת של המתלוננת, וחברה של האחות שהיא גם חברתה של בת המערער.

 

5.        לסופם של שמיעת ראיות זיכה בית משפט השלום מחמת הספק את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, בשל הקושי בקביעת ממצאים עובדתיים מעבר לספק סביר. זאת, בשל החשש מזיהום החקירה והעדות ונוכח "תמיהות, חללים וספקות" בגרסתה של המתלוננת. בהכרעת הדין נקבעו, בין היתר, הממצאים והקביעות כלהלן: תיאור המעשים על ידי המתלוננת מצומצם ומונוטוני; המתלוננת לא זכרה פרטים והשתמשה בביטוי "נראה לי" פעמים רבות במהלך עדותה; המתלוננת מסוגלת לשקר ולערבב בין דמיון ומציאות; קיים חשש לזיהום גרסתה של המתלוננת בשל התערבותם של מבוגרים; גרסתה של המתלוננת רצופה בתמיהות ובחוסרים ונעדרת מאפייני התנהגות של עברייני מין; גם בני משפחתה של המתלוננת לא האמינו לה בתחילה; אין לקשור את מצבה הפיזי של המתלוננת למעשים שיוחסו למערער; קיים חשש כי המתלוננת בדתה את הסיפור כדי לזכות בתשומת לב מההורים.

 

           באשר למערער נקבע כי אמנם ביקש להרחיק עצמו מהאשמות, אך העיד עדות "הבוקעת מהלב" וניסה בשפתו הדלה להביע את תחושות העוול שנעשה לו.

 

           על הכרעת דינו של בית משפט השלום ערערה המדינה לבית המשפט המחוזי.

 

תמצית פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

6.        בבית המשפט המחוזי נחלקו שופטי הרוב (כב' השופטים ע' גרוסקופף ומ' פינקלשטיין) שמצאו כי יש להרשיע את המערער, מול שופטת המיעוט (כב' השופטת ל' ברודי) שסברה כי יש להותיר את הזיכוי מחמת הספק על כנו.

 

           גם שופטת המיעוט סברה כי בהכרעת הדין של בית משפט השלום נפלו מספר טעויות, אך עם זאת, קבעה כי נוכח מכלול הראיות לא ניתן להסתמך על גרסתה של המתלוננת ויש לזכות את המערער מחמת הספק. שופטי הרוב, מנגד, התרשמו לטובה מגרסתה של המתלוננת, ולא מצאו כי יש בנימוקיו של בית משפט השלום כדי להקהות ממהימנותה ואמינותה. עוד הצביעו שופטי הרוב על ראיות לחיזוק גרסתה של המתלוננת כנדרש בסעיף 55(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. המערער הורשע אפוא בדעת רוב בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

 

           ביני לביני מונתה שופטת השלום לבית המשפט המחוזי, ועל כן הוסכם בין הצדדים כי גזר הדין יינתן על ידי בית המשפט המחוזי, אשר גזר על המערער 20 חודשי מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי.

 

           מכאן לערעור שלפנינו שהוגש לאחר מתן רשות ערעור (רע"פ 6415/10, החלטה מיום 2.2.2011).

 

תמצית טענות הצדדים בערעור

 

7.        המערער תומך יתדותיו בדעתה של שופטת המיעוט לפיה אין להתערב בהכרעת הדין של בית משפט השלום. טיעוניו של המערער מופנים בעיקר נגד מהימנותה ואמינותה של המתלוננת. נטען, כי בית משפט השלום התרשם באופן ישיר מהמתלוננת וכי לא נתקיימו נסיבות המצדיקות התערבות בממצאיו. לטענת המערער, שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי התעלמו מהקשיים הראיתיים הכבדים בתיק ומעדותם של מומחים בנוגע למהימנותה של המתלוננת, והרשיעו את המערער, בין היתר, על סמך השערות והסתברויות שאינן מעוגנות בחומר הראיות. המערער התמקד במיוחד בטענה לזיהום אפשרי של עדות המתלוננת, הן לפני שסיפרה לאמה אודות האירועים והן לפני חקירתה בפני חוקרת הילדים ובפני בית המשפט.

 

8.        המדינה תומכת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. נטען, כי הכרעת הדין של בית משפט השלום רצופה בכשלים וטעויות; אין בה קביעות חד-משמעיות בנוגע למהימנותם של המתלוננת והמערער; אין התייחסות לשקריו של המערער ולחיזוקים החיצוניים לגרסתה של המתלוננת. לעומת זאת, הרשעתו של המערער בערכאת הערעור בבית המשפט המחוזי מבוססת ומעוגנת היטב בגרסתה של המתלוננת ובחיזוקים חיצוניים עליהם עמדו שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי.

 

הערה מקדמית

 

9.        התיק נדון כבר בשתי ערכאות, שכל אחת מהן צללה לעומקן של ראיות. לא אכחד כי נוכח הסיטואציה החריגה של זיכוי בערכאה הדיונית והרשעה בדעת רוב בערכאת הערעור, ונוכח הטענות כבדות המשקל לכאורה שהעלה המערער לגבי החשש לזיהום בגרסת המתלוננת, סברתי תחילה כי יש מקום לקבל את הערעור. ברם, לאחר שבחנתי את חומר הראיות לגופו, לרבות קלטות חקירת המתלוננת, חוות הדעת, הודעות שנגבו במשטרה ופרוטוקול בית משפט השלום, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות וכי יש להותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו.

 

10.      וזו תהא דרך הילוכנו. אבחן תחילה את חומר הראיות שהביא להרשעתו של המערער, תוך הבחנה בין פסק דינו של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. לאחר מכן אבחן אם יש בטענות המערער כדי לקעקע את המסקנה הסופית של דעת הרוב בבית המשפט המחוזי. לנוחות הקריאה אתייחס לדעת הרוב כמקשה אחת, על אף שמדובר בשתי חוות דעת נפרדות, למעט במקרים בהם יש מקום להתייחסות נפרדת לכל אחת מן הדעות.

 

גרסת המתלוננת

 

11.      הכרעת הדין של בית משפט השלום: נקבע, כי תיאורה של המתלוננת את המעשים מצומצם ומונוטוני. לא ניכר שהדברים שהמתלוננת סיפרה עליהם קשים לה והיא לא החצינה כל ביטוי רגשי לדברים. בנוסף, הצביע בית המשפט על סתירות, תמיהות וחללים שלא נתבררו דיים:

 

           (-) המתלוננת חזרה על כך שהמערער "נגע לה בכוס" אך כאשר נתבקשה להצביע על המקום המדוייק הצביעה על מספר מקומות שונים, כולל האזור שבין הבטן לאיבר המין.

 

           (-) המתלוננת לא ידעה לספר על הפעם הראשונה שנגע בה המערער, וגרסתה עברה תהפוכות וסתירות גם בתיאור הפעם האחרונה שנגע בה המערער, שלאחריה חשפה את המעשים בפני האם. המתלוננת סיפרה בתחילה כי הפעם האחרונה שהמערער נגע בה היתה כאשר אמר שאם לא תתאמן איתו הוא לא יקנה לה ממתקים, אך לאחר שקנה לה ממתקים ברחה לביתה וסיפרה לאמה על המעשים (להלן: אירוע הממתקים). בהמשך, סיפרה המתלוננת כי כשהגיעה לשחק עם בנו של המערער נתבקשה להביא כיסא, אך אמרה למערער שהיא חייבת לחזור הביתה ואז רצה לביתה אמרה לאמה ש"היה לה מזל" שהפעם לא נגעו בה, וסיפרה לה על המעשים (להלן: אירוע הכסא). לדבריה, המערער לא נגע בה באותה פעם, אך האם סיפרה כי המתלוננת סיפרה לה שהמערער נגע בה גם בפעם זו.

 

           (-) קיים פער בין תיאור המעשים במשטרה לבין התיאור בפני בית המשפט, כאשר בעדותה בבית המשפט סיפרה המתלוננת לראשונה שהמערער לא הסכים שיפתחו את החלון במחסן, אך למרות זאת באחת הפעמים היה לה חם והיא פתחה את החלון.

 

           (-) המתלוננת סיפרה שהאירועים נמשכו שנתיים-שלוש למרות שהמחסן נבנה מספר חודשים לפני הגשת התלונה במשטרה. עם זאת, חוקרת הילדים העידה על הקושי של המתלוננת בהערכת זמנים, דבר טבעי בהתחשב בכך שהמתלוננת הייתה כבת שמונה בעת מתן עדותה.

 

           (-) גרסתה הראשונה של המתלוננת, לפיה ידו של המערער היתה מתחת לבגדיה לכל אורך המשחק אינה מתיישבת עם העובדה שמשחק הפיפ"א מצריך שימוש בשתי הידיים. המתלוננת שינתה את גרסתה גם בעניין זה וסיפרה כי בזמן שהמערער הדגים בפניה איך לשחק, הוא הוציא את היד או ששיחק עם יד אחת. כמו כן סיפרה המתלוננת שהמשחקים נמשכו 20, 40 או 80 דקות, גרסה שאינה תואמת את גרסתו של המערער שאורך כל מחצית במשחק הוא 4 דקות ולא ניתן להאריך את המשחק. טענה זו של המערער לא נבדקה, על אף שהמשחק נתפס על ידי המשטרה.

 

           (-) גרסת המתלוננת נעדרת מאפיינים של עבירות מין כמו בידוד הקורבן, דרישה מהקורבן לשמור את הדברים בסוד והסלמה במעשים. בנו של המערער שיחק עמם והסתובב מידי פעם לכיוונו של המערער, ולדבריה של המתלוננת, המערער לא הפסיק לגעת בה גם כשנכנסו קטינים אחרים. דלת המחסן אמנם ננעלה, אך הדבר נעשה כעניין שבשגרה ללא קשר למתלוננת, כדי למנוע הפרעה בשעת המשחק. אף אין חולק כי המערער לא ביקש מהמתלוננת לשמור על המעשים בסוד.

 

           (-) בית המשפט לא שלל את האפשרות של העתקת הסיפור ממקרה אחר אליו נחשפה המתלוננת, שסיפרה לחוקרת הילדים כי כשהיתה בת ארבע וחצי שמעה בחדשות על אדם שפיתה ילדה באמצעות ממתקים ועשה בה מעשים מגונים, אולם החוקרת לא המשיכה לחקור את המתלוננת בנקודה זו.

 

           (-) המתלוננת לא זכרה פרטים המצויים בליבת כתב האישום והפגינה חוסר ביטחון. היא שכחה פרטים והשתמשה פעמים רבות בביטוי "נראה לי". גם לקראת סוף החקירה המתלוננת אמרה לחוקרת: "נראה לי שאת צריכה לדעת שאני, חלק מהדברים לא ממש זכרתי... אני אמרתי אבל לא ממש זכרתי אם הם אמת, כאילו אם הם... אם... ממש זה קרה לא ממש זוכרת אם זה קרה" (ת/7ג', בעמ' 12; עמ' 5 להכרעת הדין). גם לשאלותיה של החוקרת האם המערער נגע בה באיבר המין וכיצד נעשו הדברים השתמשה המתלוננת מספר פעמים בביטוי "נראה לי", למרות שבעדותה היתה בטוחה "במאה אחוז" שהמערער נגע בה. חוקרת הילדים הביעה בעדותה את דעתה כי השימוש בביטוי "נראה לי" מעיד דווקא על מהימנותה של המתלוננת, אולם המסקנה הנ"ל לא נכתבה בדו"ח של החוקרת (ת/8).

 

12.      פסק דינו של בית המשפט המחוזי: השופטת ברודי, אשר היתה בדעת מיעוט, קבעה – בניגוד לפסק דינו של בית משפט השלום – כי המתלוננת היתה עקבית בתיאור המקומות שבהם המערער נגע בה, בעוד בית משפט השלום נתפס לכלל טעות, משהסתמך על דברים שאמרה בתשובה לשאלת החוקרת היכן כאב לה. עוד נקבע, כי אין חשש ממשי להעתקת הסיפור על ידי המתלוננת, מאחר שמדובר בסיפורים שונים בתכלית. לכן, לא נפל דופי בשיקול דעתה של חוקרת הילדים שלא לערוך "חקירה בספק", שהיא בדרך כלל חקירה מוקפדת ומעמיקה בה נוקטים חוקרי ילדים כאשר מתעורר ספק לגבי מהימנות הקטין המתלונן (ראו: מיכל בריטמן "התמודדות עם עדויות בספק בחקירות ילדים" מבעד לעדשה – חקירות ילדים נפגעי התעללות (דבורה הורביץ עורכת, 2004). אציין כי המחברת היא חוקרת הילדים במקרה שבפנינו). למרות זאת, השופטת ברודי סברה שאין להתערב בממצאי המהימנות של בית משפט השלום, המבוססים על התרשמות ישירה מהמתלוננת. עוד נקבע כי תיאוריה של המתלוננת הם מצומצמים ומונוטונים ונעדרים תיאורי הסלמה, והצטברותם של הקשיים, החללים והתמיהות בגרסתה של המתלוננת מעלה ספק סביר בנוגע למהימנותה של המתלוננת.

 

13.      מנגד, סברו שופטי הרוב כי בהכרעת הדין נפלה טעות מהותית בהערכת עדותה של המתלוננת. שופטי הרוב התרשמו כי המתלוננת נתנה תיאור עשיר ומפורט כולל הנגיעות הפיזיות באיבר המין, ריגושיו של המערער בשעת מעשה ותחושותיה שלה. תיאור רב-מימדי זה, במיוחד על רקע גילה הצעיר של המתלוננת, אינו יכול להיחשב תיאור מצומצם ובלתי אמין. המתלוננת היתה עקבית בדבריה, בעדותה היא דיברה בביטחון ובוודאות "של מאה אחוז" שהמערער נגע בה מתחת לתחתונים (עמ' 68 לפרוטוקול), גרסתה כוללת תיאורים אותנטיים בעליל, היא דייקה מאוד בפרטים ונמנעה מהפרזות. גם חוקרת הילדים התרשמה מאמינותה של המתלוננת לאור הדיוק בפרטים והתיאורים האותנטיים, כמו גם מהאופן שבו סיפרה אודות האירועים, בדרך המתיישבת עם מבנה זיכרון של קורבן צעיר למעשים שחווה.

 

           לדעתם של שופטי הרוב, אין לייחס משקל רב לביטוי "נראה לי". המתלוננת עשתה שימוש בביטוי כמטבע לשון חסר משמעות, ובמקומות בהם הביעה חוסר ביטחון יש בכך דווקא להעיד על דיוק בפרטים ולחזק את אמינותה; תיאור האירועים על ידי המתלוננת באופן אקראי מעניק מימד של אמינות לדבריה; ואין לייחס משקל לכך שתיאוריה של המתלוננת נעדרים תיאורי הסלמה, בידוד או שמירת סוד המאפיינים עבירות מין. לבסוף, גרסתה של המתלוננת אינה סותרת את אופן השימוש במשחק. בין המערער למתלוננת התקיימה "חלוקת עבודה" וברוב הזמן המתלוננת שיחקה לבדה כאשר לפחות יד אחת של המערער הייתה פנויה. אין גם חשיבות של ממש בהערכת אורך המשחק, באשר אין חולק שהערכת הזמן של המתלוננת לקויה.

 

14.      צפיתי בתיעוד חקירת המתלוננת מיום 23.10.06 על ידי חוקרת הילדים. ניתן להתרשם מילדה אינטליגנטית, המדברת בשטף ובביטחון. התרשמותי אינה שונה מזו של בית משפט השלום, כי תיאוריה של המתלוננת נעדרים ביטוי לקושי או כאב. המתלוננת מדברת בנינוחות גם כשהיא מתארת את מעשיו של המערער, לפעמים היא צוחקת ומחייכת ומשחקת בשיער ובחולצה. כך גם כשהיא נשאלת מה שמו של השכן (המערער) היא מוסרת את שמו כשחיוך נסוך על פניה (קלטת ת/13, תמלול בת/7א', בעמ' 7). במהלך סיפור המקרה היא גם עושה פרצופים ומחייכת למצלמה (סוף הקלטת ת/13, וכן בקלטת ת/14, תמלול ת/7ב', בעמ' 15). גם כשהיא מתארת שוב בקלטת השלישית את מעשיו של המערער ומספרת שכאב לה, היא משחקת בשיערה ולא ניכר עליה כי הדברים קשים לה (קלטת ת/15, תמלול ת/7ג', בעמ' 3). בחקירתה מיום 10.12.06, אמרה לחוקרת הילדים שמצבה "בסדר, בינוני לא כל כך טוב, לא כל כך רע.." (תמלול ת/9, בעמ' 2), וגם שם לא התרשמתי מהבעות פנים המעידות על כאב או עצב (קלטת ת/16, המתלוננת מחייכת מעט ואח"כ מניחה את הראש על השולחן). שינוי מסויים בהבעת הפנים מתרחש בעת שהמתלוננת אומרת לחוקרת שהמערער עצבן אותה (ליד התמלול ת/9 בעמ' 7), וכן כאשר החוקרת מתארת בפניה את הליך העדות בבית המשפט (שם, בעמ' 10).

 

15.      עם זאת, כמו בית המשפט המחוזי – בניגוד לדעתו של בית משפט השלום – אף אני התרשמתי כי המתלוננת היתה עקבית בנוגע לתיאור המקומות בהם נגע בה המערער. בכמה הזדמנויות היא הצביעה באופן ברור על איבר המין כמקום שבו המערער נגע בה (לדוגמה, בתמלול ת/7א', ליד עמ' 13; ת/7ב', ליד עמ' 5). כמו כן הדגימה והכניסה את ידה מתחת לחצאית לכיוון איבר המין (בתמלול, ת/7ב', ליד עמ' 12). המתלוננת גם היתה עקבית כשסיפרה שהמערער נגע באיבר מינה באצבע אחת ויתר האצבעות היו מעל התחתונים (ת/7א בעמ' 13; ת/7ב' בעמ' 16; עמ' 11 לפרוטוקול). כשופטי הרוב גם אני התרשמתי שהמתלוננת הבחינה בין המקומות שבהם המערער נגע בה לבין המקומות בהם כאב לה, וכשנשאלה היכן כאב לה הצביעה על איזור איבר המין, הקרוב יותר לבטן (ת/7ב', עמ' 24), וכך גם בהמשך החקירה (תמלול, בתחילת ת/7ג'). בדקתי את טענת הסניגור כי המתלוננת השיבה לשאלת החוקרת "היכן המערער לחץ לך" וכי הצביעה על הבטן, אך לא שמעתי שאלה כאמור מפיה של חוקרת הילדים ואיני מוצא ממש בטענה.

 

16.      כמו שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי, אף איני סבור כי השימוש בביטוי "נראה לי" מצביע על חוסר ביטחון של המתלוננת בדבריה-שלה. הביטוי משמש גם כמטבע לשון אצל המתלוננת, וראוי לציין כי דווקא ביחס לנגיעות המערער, המתלוננת לא משתמשת במטבע לשון זה. זאת, למעט ממש בסוף חקירתה, כאשר היא כבר מותשת לאחר חקירה כה ארוכה, ושוב נשאלת על ידי החוקרת, לאחר שסיפרה כל כך הרבה פעמים אודות הנגיעות, אם היא בטוחה שהמערער "נגע לך בכוס" והיא מפטירה "נראה לי שזה, כן". בתשובתה לשאלות הסניגור בבית המשפט בנקודה זו, מבהירה המתלוננת "שנגע בי אני בטוחה במאה אחוז" (עמ' 68 לפרוטוקול).

 

17.      התיאור של המתלוננת את מעשיו של המערער נחזה כתיאור אותנטי ועקבי. המתלוננת מבחינה בין ידו של המערער שהוכנסה לתחתוניה לבין אחת מאצבעותיו ששוטטה על איבר מינה "הוא היה כאילו מזיז את האצבע... כן, אבל רק עם האצבע, רק עם אצבע אחת ובשאר היה, הוא היה משאיר איפה שהתחתונים" (ת/7א, עמ' 13); "... בהתחלה הוא הכניס, שלב שלב, קודם כל היה עם התחתונים, אחר כך התחיל לגעת למטה איפה ש... ואז א... ואז הוא התחיל להזיז קצת את האצבע, והוא התחיל להכאיב לי, הכאיב לי, כאילו עשה קצת חזק" (ת/7ב, עמ' 2); "... כאילו בהתחלה הוא בא לתחתונים. אחר כך הוא ליד התחתונים, הוא הכניס את האצבע ואת שאר הידיים הוא השאיר ב... בתחתונים" (שם, עמ' 5); "... שהוא היה קצת מזיז את האצבע, קצת א... מכניס את האצבע... הוא היה מכניס אותה למטה, כאילו איפה שהכוס... לצדדים הוא היה מזיז אותה..." (שם, עמ' 15), ובתשובה לשאלת החוקרת כיצד היא יודעת שמדובר באצבע אחת השיבה "כי הייתי מרגישה ש... שזה אחד ולא שתיים, שאם הייתי מרגישה שתיים, הייתי גם מרגישה פה וגם שמה... ושהוא היה מזיז את האצבע, הוא לא היה מזיז את שאר את ה... את ה... את יודעת את האצבעות" (שם, עמ' 16). תיאור דומה מסרה המתלוננת גם בעדותה בבית המשפט "אצבע אחת בכוס ואצבע אחת וכל שאר האצבעות מעל התחתונים... כאילו אצבע אחת נגעה שמה וכל שאר האצבעות היו מעל התחתונים" (עמ' 11 לפרוטוקול).

 

           לא רק שהדברים "משדרים" אותנטיות, אלא שניכר כי המתלוננת דוחה כל אפשרות והצעה שמא המערער נגע במקומות נוספים בגופה או השתמש ביותר מאצבע אחת. אציין כי גם מעדותה של האחות הגדולה בת ה-12 בפני חוקרת הילדים (ת/11) עולה שהאם חששה תחילה שמא המערער החדיר אצבעותיו לפי הטבעת של המתלוננת, אך המתלוננת שללה זאת בתשובתה לאם והצביעה על איבר המין שלה.

 

           בתשובה לשאלת החוקרת לספר לה כל מה שהיא זוכרת שהיה עם המערער כאשר היה נוגע בה, משיבה המתלוננת כי "הוא היה עושה קצת א... עושה קצת קולות... קולות של נשימות", מאשרת כי קולות אלה היה עושה בזמן שנגע בה, ומתארת לחוקרת את נשימותיו החזקות של המערער (בתמלול, ת/7ב', בעמ' 21; בעדותה, בעמ' 12 לפרוטוקול).

 

           המתלוננת אף מספרת לפי תומה כי לפעמים הניחה את ידית המשחק בצורה כזו "שיהיה חסום שהוא יגע בי" ומדגימה לחוקרת כיצד בדרך זו ניסתה לחסום את ידו של המערער מלגעת בה.

 

           אף דברים אלה של המתלוננת, מחזקים את הרושם כי המדובר בחוויות אותנטיות של המתלוננת.

 

18.      כשלעצמי, איני משוכנע כי המתלוננת אכן התבלבלה בהערכת הזמנים כאשר דיברה על 40 או 80 דקות משחק, בעוד שהמערער הסביר כי כל משחק נמשך כארבע דקות. מהקשר הדברים עולה כי ייתכן שהמתלוננת מתייחסת לשעון המשחק ולא לאורך המשחק במציאות, וכלשונה: "כל מחצית זה עשר דקות, שתי משחקים (לא ברור), עכשיו הוא היה מאריך את המשחק. במקום עשרים דקות כל משחק... במקום עשרים דקות, היה מאריך את זה... אם היינו משחקים שתי משחקים אז היינו עושים ארבעים דקות הוא היה נוגע בי... הוא היה הרבה פעמים מאריך את המשחק..." (ת/7א', עמ' 12). ייתכן שהמתלוננת התייחסה ל"זמן משחק" על פי שעון המשחק. אך גם בהנחה כי לא כך הדבר, הרי שלאור גילה הצעיר של המתלוננת אין לייחס משקל לקושי שלה בהערכת הזמנים. אי הדיוקים והסתירות בעניין זה נעוצים בטבע האנושי, ובמיוחד כאשר בילדה קטנה עסקינן (ראו: ע"פ 150/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (לא פורסם, 6.5.2010); ע"פ 6417/10 פלוני נגד מדינת ישראל, פסקה 24 (לא פורסם, 18.11.2011)).

 

19.      כפי שציינה חוקרת הילדים, ניתן להתרשם כי המתלוננת נמנעת מלהפריז בדבריה. בעוד ילדים אשר משקרים נוטים להגזים, המתלוננת לא העצימה ולא הגזימה בתיאור האירועים, לא השחירה את דמותו של המערער והתבטאה באופן אותנטי נוסח "בתור מורה הוא היה טוב, אבל היה נוגע בי". היא אף מביעה צער על כך שחשפה את הדברים, כי היא רואה שהוריה רבים ועצבניים ואמה בוכה.

 

הערכת חוקרת הילדים

 

20.      עדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים ובבית המשפט, היא הלוז הראייתי והציר המרכזי סביבו נסב ההליך כולו. לצד עדותה, יש להוסיף את חוות דעתה ועדותה של חוקרת הילדים. התרשמותו של חוקר הילדים, היא חלק ממכלול הראיות, ורשאי בית המשפט ליתן לה משקל גם במקרים בהם הקטין עצמו מעיד בבית המשפט (ע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 29.11.2007)). הדברים יפים במיוחד, כאשר בילדה קטנה כמו המתלוננת עסקינן.

 

           חוקרת הילדים מיכל בריטמן, שהיא בעלת וותק וניסיון רב בחקירות ילדים, מצאה את עדותה של המתלוננת מהימנה, וכלשונה, "היא ילדה מאוד אותנטית, ישירה, והיא לא חוסכת, היא עוזרת לי לזהות בדיוק איפה היו הזיהומים, דבר שלא מאפיין ילדים שאינם דוברי אמת" (עמ' 226 לפרוטוקול). כך, לדוגמה, המתלוננת אומרת במהלך חקירתה כי "הרגשתי שאני כמו ילדה קטנה כזו, בודדה ושאני לא כל כך עצמאית ושככה עושים לי", וחוקרת הילדים מעידה כי כאשר שמעה דברים אלה מפי המתלוננת התרשמה ש"אין יותר אותנטי מזה, אי אפשר ללמד או להגיד לה לומר את זה מכיוון שהיא אמרה את זה ממקום כל כך אותנטי" (שם, עמ' 227). עוד הסבירה חוקרת הילדים כי "דווקא המעברים בין תוכן ספציפי לתוכן גנרי מעידים שהילדה נזכרת באופן ספונטאני מתוך החוויה שלה בתכנים שהיא חוותה... ילדים שמשקרים מגיעים בדרך כלל עם תבניות בנויות,קשוחות... תיאור נוקשה בלי יכולת להרחיב, זה לא מה שקורה בעדות של הקטינה" (עמ' 231 לפרוטוקול).

 

           עוד הדגישה חוקרת הילדים כי התרשמה שהמתלוננת מרגישה מחוייבת לדייק, כאחד הקריטריונים לבחינת מהימנותה "זה לא היה ככה, זה היה קצת ככה. אם אני אומרת משהו שהוא לא נכון היא מתקנת אותי... על פי ההתרשמות שלי הילדה לא לקחה את הדברים שהוצעו לה, הייתה מאוד מחויבת לאמת, ואת המחויבות שלה לאמת דגמתי 37 פעמים" (עמ' 226-224 לפרוטוקול).

 

עדות בת הדודה

 

21.      המתלוננת סיפרה בעדותה בפני חוקרת הילדים כי במהלך חופשת הקיץ בשנת 2006, בין כתה א' לב', סיפרה לבת דודתה בת גילה (להלן: בת הדודה) כי המערער נגע בה באיבר המין, וביקשה ממנה לשמור על כך בסוד:

 

מתלוננת: סיפרתי לה שהוא היה נוגע בי. נכון, אמרתי לה (לא ברור) הוא היה נוגע בי בכוס, אבל אנחנו לא מתבייש... אני לא התביישתי ככה להגיד לה בגלל שאנחנו מתק..מתקלחים לב..ביחד.

ח: אהה, כן. ואיך היא הגיבה כשאת סיפרת לה?

מתלוננת: הראיתי לה, כי אני לא מתביישת ממנה.

ח: הראית לה? מה הראית לה?

מתלוננת: הראיתי לה את ה... למטה, איפה שהכוס.

חוקרת: אהה. את אומרת שהראית לה איפה שלמטה, איפה שהכוס.

מתלוננת: כן.

חוקרת: הראית לה איך הוא נגע בך?

מתלוננת: לא.

חוקרת: לא? אהה. איך היא הגיבה כשאמרת לה את זה.

מתלוננת: היא, היא, איך אני יסביר לך את זה, כי היא או... מה באמת, וקצת התחילה לצחוק, היא לא מבינה [אהה] היא הרי ילדה קטנה, גם אני ילדה קטנה, אני לא מבינה. אז א... ככה אמא שלי אמרה, שהיא לא מבינה" (ת/7ב', עמ' 15-14).

 

22.      בת הדודה היא בגילה של הקטינה, גדולה ממנה בארבעה חודשים, והייתה בכתה ג' כאשר מסרה את עדותה. בעדותה סיפרה בת הדודה כי אמה של המתלוננת התקשרה אל אמה כשהן נסעו באוטובוס, וביקשה ממנה לשאול אותה אם המתלוננת סיפרה לה סוד שהמערער "נוגע לה בכוס", והיא השיבה בחיוב. לשאלת אמה מדוע לא סיפרה על כך, השיבה כי המתלוננת אמרה לה לשמור זאת בסוד (עמ' 195 לפרוטוקול). עוד סיפרה כי ביקרה במחסן כעשר פעמים (עמ' 215), ראתה את המתלוננת יושבת על ברכיו של המערער ואף הבחינה כי הוא מלטף אותה.

 

23.      בית משפט השלום קבע כי דברי בת הדודה על כך שביקרה במחסן הם בגדר עדות כבושה והושמעו לראשונה בבית המשפט (ואף זאת במהלך חקירתה החוזרת). ברם, למעט התייחסות זאת בהכרעת הדין, נמנע בית משפט השלום מלהתייחס לחלק בעדותה של בת הדודה לגבי חשיפת המעשים על ידי המתלוננת. השופטת ברודי בדעת המיעוט בבית המשפט המחוזי גרסה כי אין ליתן משקל לעדותה של בת הדודה, מאחר שנזכרה בשיחה עם המתלוננת רק לאחר שאמה שאלה אותה אם המערער מתעסק עם המתלוננת (עמ' 197 לפרוטוקול), ומדובר בשאלה מדריכה שהוצגה לה על ידי אדם מבוגר. מנגד, גרסו שופטי הרוב כי יש ליתן משקל נכבד עד-מאוד לעדותה של בת הדודה.

 

24.      לטעמי, התעלמותו של בית משפט השלום מעדותה של בת הדודה בנוגע לדברים שאמרה לה המתלוננת אודות המערער, מהווה חוסר מהותי בהכרעת הדין, חוסר שיש בו כשלעצמו כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור. המדובר בעדות חיזוק מהותית ביותר לגבי האותנטיות של התלונה, באשר ניסיון החיים מלמד כי קטינים נפגעי עבירות מין, נוטים פעמים רבות לחשוף את סודם בפני חבר/ה קרוב/ה. בעדותה של בת הדודה יש גם כדי להחליש את טענת המערער כי המתלוננת ביקשה למשוך תשומת לב הוריה, שאילו כך היה הדבר, לא הייתה מספרת את הדברים בחשאי לבת דודתה. העובדה שהמתלוננת סיפרה על הדברים לבת הדודה לפני שחשפה אותם בפני האם וביקשה ממנה לשמור על כך בסוד מאחרים, מסירה את החשש למניע זר להאשמותיה. אף איני רואה רבותא בכך שבת הדודה סיפרה בעדותה בבית המשפט כי אחרי מספר ימים כבר שכחה את מה שהמתלוננת סיפרה לה ונזכרה בכך כאשר אמה של המתלוננת התקשרה "ואמא שלי שאלה אותי" (עמ' 197 לפרוטוקול).

 

גרסתו של המערער

 

25.      בית משפט השלום התרשם כי המערער:

 

"העיד עדות הבוקעת מהלב, כשהוא חש פגוע וכמי שנעשה לו עוול גדול בייחוס המעשים נושא כתב האישום, בכה וזעק ובשפתו הפשוטה ניסה לחשוף את תחושותיו והשערותיו כנגד כתב האישום. עם זאת, לא שוכנעתי כי כל עדותו אמינה ומדוייקת וניכר כי בנקודות מסוימות ניסה להרחיק עצמו מתרחישים ונסיבות שעלולים להצביע על אשם. ובכל זאת אין באלה כדי לרפא או למלא את החסר בעדותה וגרסתה של (המתלוננת)".

 

           בית המשפט לא ייחס משקל רב לחוות הדעת הפסיכודיאגנוסטית שהוגשה מטעם ההגנה, בה נקבע שהמערער איננו בעל דפוס אישיות של עבריין מין פעיל ושדחפיו המיניים אינם בדרגה גבוהה וברי שליטה.

 

           המערער נשאל בנוגע למניעים אפשריים להאשמותיה של המתלוננת והעלה שלוש סברות: כי האם קנאה בחיי הזוגיות שלו; כי אביה של המתלוננת ביקש להתנקם בו לאחר שלא נענה לבקשתו להצית את חנותו כדי לזכות בכספי הביטוח; ושהמתלוננת ערבבה בין דמיון ומציאות והושפעה מסיפורים ששמעה. שני ההסברים הראשונים הופרכו לאחר שהתברר כי גם חיי הזוגיות של המערער לא היו טובים במיוחד (המערער הודה שקיים יחסים עם נשים אחרות במהלך הנישואין), כי החנות לא הוצתה במזיד ואביה של המתלוננת לא היה הבעלים של החנות מזה חמש שנים לפני ההצתה. עם זאת, בית משפט השלום לא זקף דברים אלה לחובתו של המערער.

 

26.      השופטת ברודי, בדעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, גרסה אף היא, כבית משפט השלום, כי אין לייחס משקל רב לשקריו של המערער, שאין בהם כדי לתקן את התמיהות והחוסרים בעדותה של המתלוננת.

 

           גם השופט גרוסקופף בדעת הרוב, גרס שאין ליתן משקל לשקריו של המערער בעניין המניעים האפשריים להאשמותיה של המתלוננת, מאחר שבסופו של יום מדובר בסברות והשערות. עם זאת קבע, כי הסתירות ואי הדיוקים בדבריו של המערער משליכים על מהימנותו ומהווים חיזוק לגרסתה של המתלוננת. כך, המערער סיפר בחקירתו על הקירבה שהייתה לו עם המתלוננת "כמו עם בת משפחה", וכשנשאל מדוע המתלוננת ישבה על ברכיו השיב כי מדובר במעשה טבעי, אך באותה נשימה סיפר כי הוא זוכר במדויק את מספר הפעמים בהם אימן את המתלוננת. עובדה זו מעידה שהאירוע הותיר עליו רושם ולא מדובר במעשה טריויאלי. המערער אף שינה את גרסאותיו בעניין סדר הישיבה במחסן וגרסתו שונתה אף בעניין תיאור אופן המשחק.

 

           השופט פינקלשטיין היה בדעה כי ההסברים המופרכים שהעלה המערער בנוגע למניעיה של המתלוננת משליכים גם כן על אמינות המערער. עוד ציין שהכרעת הדין נעדרת קביעה חד משמעית הנותנת אמון במערער, וכי הניסוח המעורפל ביחס להתרשמות הכללית מהמערער מעיד על הקושי של הערכאה הדיונית ליתן אמון בדבריו.

 

27.      כשלעצמי, איני רואה לזקוף לחובתו של המערער את העובדה שזכר את מספר הפעמים שהמתלוננת ישבה על ברכיו בשעת המשחק, או לייחס משקל להסבריו המופרכים של המערער, מאחר שמדובר בהשערות וסברות שגם לא מהוות נדבך מרכזי בעדותו. גם איני רואה לזקוף לחובתו של המערער את סירובו להעיד את בנו, למרות שבנו היה נוכח במחסן בעת ביצוע המעשים הנטענים, באשר ניתן להבין את התנגדותו שלו ושל אשתו, בהתחשב בגילו של הבן ובאופי המעשים המיוחסים למערער.

 

28.      עם זאת, כדעתה של השופטת ברודי, אף אני סבור שגרסתו של המערער "אינה מרשימה בלשון המעטה". לטעמי, יש סתירה בין הודעתו של המערער במשטרה ממנה עולה כי רוב הזמן המתלוננת שיחקה בג'ויסטיק, בעוד שבעדותו בבית המשפט טען כי הוא שהיה משחק כל הזמן וכאשר בנו היה מסתובב היה נותן למתלוננת לשחק "שניה שתיים" (עמ' 341 לפרוטוקול). גרסה זו אינה מתיישבת עם עדותו כי בנו היה מסתובב מעת לעת כדי לראות אם הוא משחק, והיה מוחה כאשר "תפס" אותו משחק במקום המתלוננת, אשר מצידה סיפרה לתומה "תמיד הפסדתי" (עמ' 57). נראה כי בגרסתו בבית המשפט ניסה המערער לחזק את טענתו כי מאחר שהמשחק נעשה תוך שימוש בשתי ידיים, לא הייתה לו אפשרות להכניס את ידו לתחתוני המתלוננת.

 

29.      המערער הסיט בעדותו את הדיון שוב ושוב למשפחתה של המתלוננת, להשערות ולספקולציות מדוע מעלילים עליו, כאשר מתוך החומר עולה כי היחסים בין המשפחות היו טובים מאוד וכי חשיפת הדברים על ידי הקטינה, היא שהביאה לשבר בין המשפחות. עדותו של המערער כי אביה של המתלוננת ביקש ממנו, באמצעות עובד בחנות בשם א', להצית את החנות, הוזמה לכאורה בעדותו של א' אשר שלל את גרסתו של המערער ואף טען כי אביה של המתלוננת לא היה בעליה של החנות מזה חמש שנים (לכך הגיב המערער בטענה כי האב היה הבעלים האמיתי של החנות, גם אם לא הבעלים הפורמלי). אף לא למותר לציין כי חוקר השריפות העיד כי לא אותרה הצתה וכי סיבת השריפה היא התלקחות עצמית בחנות.

 

           המערער העלה את הסברה כי אמה של המתלוננת התקנאה בזוגיות הטובה בינו לבין אשתו, אך נתפס בשקר כשנשאל על קיום יחסים עם נשים אחרות מלבד אשתו. בחקירה במשטרה מיום 13.11.06 הכחיש פעמיים כי קיים יחסי מין עם נשים מלבד אשתו אך לאחר מכן הודה בכך (ת/3 בעמ' 3 ובעמ' 10-9). לא למותר לציין כי במספר מקרים קיים המערער יחסי מין עם נשים אחרות בחנותו ואלו צולמו ללא ידיעתן בטלויזיה במעגל סגור, והמערער אף התהדר בכך בפני חברים (שם, בעמ' 10). המערער הסתבך בעניין זה בתירוצים מגוחכים כי לא ידע שהמצלמות עובדות וכיו"ב. המערער אישר כי ביקש מאחת מלקוחותיו את מספר הטלפון שלה למרות שהיתה קטינה, אך הכחיש שהדבר נעשה למטרות רומנטיות (שם, בעמ' 8). בפני המערער הוצגו תמונות של קטינות שנלקחו ממחשבו האישי. המערער הודה כי נהג לגלוש באתרים פורנוגרפיים, אך הכחיש שגלש באתרים של קטינים וייחס את המעשים לאחיינו, שאין חולק כי היה מבקר תדיר בביתו ואף הוא היה נכנס למחסן כדי לשחק במחשב. ברם, המערער לא הביא לעדות את אחיינו ובנקודה זו נותרה עננה מרחפת מעל ראשו של המערער.

 

           כל אלה, מטילים צל כבד על אמינותו של המערער, וגם בכך יש כדי להוסיף לחובתו.

 

שינוי בהתנהגותה של המתלוננת

 

30.      המחנכת של הקטינה העידה שלא הרגישה שינוי בהתנהגותה בבית הספר, וכי דווקא לאחר חשיפת התלונה הייתה ירידה בלימודים. מנגד, יש אינדיקציות לכך שחל שינוי בהתנהגותה של המתלוננת באותה תקופה.

 

           אמה של המתלוננת העידה כי בתה "הפכה להיות עצבנית, בוכה מכל דבר" (עמ' 115) "הייתה גמורה" (עמ' 109). במכתבו של התומך באל"י מיום 15.11.06, עליו חתומה גם מנהלת המרכז הקליני של אל"י, נכתב שהמתלוננת "נתונה במצוקה נפשית קשה, היא עדיין מרטיבה ומביעה תחושות אשם על המקרה, למרות שהוריה אמרו לה שאין זו אשמתה...".

 

           גם האחות הגדולה, בעדותה בפני חוקרת הילדים סיפרה על שינוי בהתנהגותה של המתלוננת:

 

"חל לה שינוי רב בהתנהגות בוא נגיד ככה. התחילה להיות מציקה והיא רוצה תשומת לב והיא מתחילה עם כל אחד. מעצבנת, וכל אחד היה רב איתה וכל אחד היה שונא אותה, כבר נהייתה קרצייה נמאס ממנה, כל אחד היה אומר לה קרצייה וזה, אז חל שינוי רב בהתנהגות, וכל אחד, גם דודות שלי, היו כזה אומרות אבל לכי תדעי מה עובר עליה, מה עובר על הילדה... היא נהייתה ככה, מרביצה לך, סתם בלי סיבה היא מרביצה לך... לא זוכרת בדיוק זה היה מזמן לפני איזה חודשיים, ארבע חודשים אפילו, חמש, אם לא יותר... לפני כן כאילו היא הייתה היא הייתה בסדר כאילו היינו ביחד היא לא הייתה כל כך מציקה... יו איזה קרצייה היא נהייתה, נהייתה קרצייה נהייתה..."(ת/11 עמ' 16-15).

 

           בית משפט השלום סבר כי אין לשלול את מצבה הנפשי של המתלוננת בשל כמיהתה לתשומת לב, במיוחד בתקופה שמעייניהם של הוריה היו נתונים לבר ובת המצווה של אחיה ואחותה הגדולים. עניין תשומת הלב עלה מהעדויות בהן תוארה המתלוננת כמי שהרגישה פחות אהובה ומקובלת על הוריה, כי הייתה מוטרדת עקב הרעיון שאחיה נטעו בראשה, כביכול היא ילדה מאומצת, וכי דרשה מאמה תשומת לב ואף חישבה בפניה את שעות הפינוק שהיא חייבת לה. אלא שתזת תשומת הלב מאבדת הרבה מכוחה נוכח עדותה של בת הדודה לה סיפרה המתלוננת בסוד את מעשי המערער כחודש לפני חשיפתם בפני האם. אם ביקשה המתלוננת תשומת לב, מן הסתם הייתה חושפת את הדברים בפני אמה. תזת תשומת הלב אף אינה מתיישבת עם תיאוריה של האחות, על כך שהמתלוננת התביישה בדברים שחשפה, וביקשה מהאם לא לספר לאף אחד על כך. אף לא למותר לציין כי מדברי האחות עולה שהמתלוננת "הפכה לקרציה" בתקופה בה נעשו המעשים המיוחסים למערער, כך שייתכן כי הכמיהה לתשומת לב היא תוצאה ולא סיבה. ואם בתשומת לב עסקינן, אזכיר את דברי חוקרת הילדים כי ילדים הזקוקים לתשומת לב פגיעים יותר לתקיפה מינית (עמ' 274 לפרוטוקול).

 

           קיצורו של דבר, שאיני סבור כי יש בכוחה של תזת הצורך בתשומת לב מצד המתלוננת, כדי להסביר את השינויים שחלו בהתנהגותה בתקופה בה התרחשו המעשים, וגם בכך יש כדי להוות חיזוק לגרסת המתלוננת.

 

הרטבות לילה של המתלוננת

 

31.      התביעה טענה לקשר בין הרטבות לילה מהן סבלה המתלוננת לבין מעשיו של המערער. זאת, לאור עדות האם כי הקטינה שבה להרטיב סמוך להתרחשות האירועים המיוחסים למערער. אציין כי גם המתלוננת סיפרה למטפל מטעם אל"י כי חזרה להרטיב מידי פעם בלילות (ת/2, רישום מיום 15.11.06; עמ' 142 לפרוטוקול).

 

           בית משפט השלום בחן בנקודה זו את עדותה של האם ואת רישומיה של רופאת הילדים (נ/6). האם סיפרה שהמתלוננת הרטיבה עד גיל 5.5, אז חלה הפוגה של שנה וההרטבות התחדשו בעת שהמתלוננת היתה בסוף כיתה א' (עמ' 96 לפרוטוקול), וכי המתלוננת עדיין מרטיבה אך בתכיפות מועטת. רופאת הילדים העידה כשנגד עיניה הרישום הרפואי מיום 18.6.06 בו נכתב על ידה "הרטבות לילה-PRIMARY" וכי המתלוננת הופנתה למכון להרטבת לילה. הרופאה סיפרה כי האם התלוננה בפניה שהמתלוננת מרטיבה מלידה, והסבירה כי המשמעות של הרישום PRIMARY הוא, שלא היו הפסקות בהרטבה של יותר מחצי שנה. לדבריה, אם היתה הפסקה משמעותית הייתה מציינת ברישומיה SECONDARY (עמ' 471-470 לפרוטוקול). בית משפט השלום קבע שעדותה של האם אינה מתיישבת עם הסבריה של רופאת הילדים, באשר לפי עדותה של האם, המתלוננת החלה להרטיב עוד בשנת 2005, כשנה לפני בניית המחסן בביתו של המערער, מה שמנתק את הקשר בין הדברים.

 

           כל שופטי בית המשפט המחוזי סברו כי בנקודה זו נפלה שגגה בקביעת בית משפט השלום, באשר מעדות האם עולה שהמתלוננת שבה להרטיב בפברואר 2006, בתקופה הרלוונטית למעשים, ולא בשנת 2005, כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום.

 

32.      לטעמי, נפלה שגגה בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי הקטינה שבה להרטיב בשנת 2006. אכן, נפלה טעות בהכרעת הדין של בית משפט השלום בתיארוך הזמן שבו המתלוננת שבה להרטיב. המתלוננת היא ילידת ספטמבר 1999 ולדברי האם הפסיקה להרטיב כשהיתה בת 5.5 "בדיוק" (סביבות פברואר 2005) ושבה להרטיב לאחר כשנה, במועד בו נבנה המחסן של המערער בתחילת שנת 2006. ברם, גם אם מתקנים טעות זו, הרי שעדותה של האם, עומדת בסתירה לעדותה של רופאת הילדים, שהסתמכה על רישום שכתבה בזמן אמת ועל הפרקטיקה בה היא נוהגת. על פי תשובותיה של הרופאה, PRIMARY מעיד על כך שהיא הבינה מהאם כי לא היו הפסקות בהרטבה, וכדבריה "אני כתבתי פריימרי, כלומר ראשוני, כלומר שלא היו הפוגות של יותר מחצי שנה וההרטבה היא מלידה. אם כתבתי פריימרי, זה אומר ששאלתי אותה וזה אומר שלא הייתה הפסקה" (עמ' 471 לפרוטוקול).

 

           אכן, הרופאה לא שללה את האפשרות שייתכן כי האם לא הבינה את שאלתה, אך ברי כי איננו יכולים לצאת מנקודת הנחה זו. לכן, מול עדותה של האם כי המתלוננת הפסיקה להרטיב וחזרה להרטיב כעבור שנה, עומדת עדות הרופאה בהסתמך על הרישום שכתבה.

 

           השורה התחתונה היא, כי בניגוד לדעת בית המשפט המחוזי, איני סבור כי ניתן לקבוע ממצא עובדתי לפיו הקטינה שבה להרטיב בתקופה הרלוונטית, כך שאין לזקוף את נושא ההרטבה לחובתו של המערער.

 

אדמומיות באיזור איבר המין

 

33.      בית משפט השלום דחה את הטענה לקשר בין האדמומיות באיבר המין למעשיו של המערער, נוכח חוות דעתו ועדותו של ד"ר נחמן שבדק את המתלוננת כחודשיים לאחר חשיפת המעשים. בחוות הדעת (נ/7) נכתב כי המתלוננת סובלת מאדמומית קלה וסימטרית בשפות הגדולות של הפות ובעדותו הסביר ד"ר נחמן כי הדבר נגרם בדרך כלל מגורם מחכך אחר כמו תחתונים (עמ' 480 לפרוטוקול). על מסקנה זו, לפיה לא ניתן לשלול או לאשר קשר בין האדמומיות באיזור איבר המין למעשים המיוחסים למערער, אין חולק.

 

34. סיכום ביניים: עדותה של המתלוננת, הערכת המהימנות של חוקרת הילדים, עדותה של בת הדודה ר', שקרי המערער, שינויים בהתנהגותה של המתלוננת – כל אלה יוצרים את מסת הראיות להרשעתו של המערער.

 

35.      המערער מיקד את ערעורו בראיה המרכזית, והיא גרסתה של המתלוננת. לטענתו, לא ניתן לסמוך על גרסתה של המתלוננת, בין היתר, מהטעמים הבאים - חשש להעתקה, זיהום הגרסה, עירוב בין מציאות לדמיון, יכולת לשקר, חוסר אפשרות לבצע את המעשים המיוחסים לו תוך כדי משחק ב – Playstation. נבחן להלן טענות אלה אחת לאחת.

 

חשש להעתקה

 

36.      הטענה לאפשרות העתקה הועלתה בעקבות תשובתה של המתלוננת לשאלת החוקרת, אם ידוע לה על ילדים אחרים שזה קרה להם. בתחילה הנידה המתלוננת בראשה לשלילה ומיד לאחר מכן סיפרה לחוקרת כלהלן (ההדגשות הוספו – י.ע.):

 

"שהייתי בת ארבע וחצי בגן, הודיעו על איזושהי ילדה, ש... הוא חטף אותה, אמר לה בואי בואי אני מכיר אני מכיר איזה שהוא, כמה דברים לא יודעת, נראה לי ממתקים הוא הכיר אותה ככה הודיעו בחדשות.

...

 שהוא בא ולקח אותה, אמר יש לי מקום עם מלא ממתקים אז היא הסכימה, באה, הוא עשה לה משהו שאסור לעשות" (ת/7ג, בעמ' 5).

 

           מכאן טענת המערער כי ייתכן שהמתלוננת "העתיקה" את הסיפור לגביו, מה שיכול להסביר את גרסתה לפיה המערער הכריז שאם לא תסכים להתאמן איתו הוא לא יקנה להם ממתקים. למיצער, טען המערער, היה על חוקרת הילדים לקיים הליך של "חקירה בספק" נוכח דברים אלה של המתלוננת.

 

           חוקרת הילדים השיבה כי לא ראתה לקיים הליך של "חקירה בספק" בשל היעדר דמיון בין המקרים. לדבריה, "אנו מדברים על חטיפה, על מישהו שלא מכיר את הילדה, שלו ולאירוע שאנו מדברים עליו אין שום קשר... מדברים על אלמנט הפיתוי שלנו אין את זה בסיפור, מעבר לזה אין לנו משהו שלוקח למקום מבודד" (עמ' 271 לפרוטוקול).

 

           גם אם חלק מהאלמנטים בסיפור המתלוננת דומה לענייננו (היכרות קודמת ופיתוי על ידי ממתקים), לטעמי, השוני בין האלמנטים בסיפור גדול יותר, ואיני סבור אפוא כי יש ממש בחשש ההעתקה.

 

החשש לזיהום מוקדם בגרסת המתלוננת

 

37.      עוד בטרם חשפה המתלוננת את המעשים, האם והדודה הבחינו באדמומיות באזור איבר המין, ושאלו אותה אם מישהו נגע בה. חוקרת הילדים לא הייתה מודעת בעת חקירת המתלוננת לשיחות בין האם והדודה לבין המתלוננת ובתשובה לשאלת הסניגור אם אין בשאלה זו כדי ליצור חשש לסוגסטיה אצל המתלוננת, השיבה כי:

 

"הכלי המרכזי שיש לחוקר ילדים להתמודד עם בעיית הזיהומים, שהיא המכשלה הקשה ביותר שלנו, היא התשאול הפתוח. זה תהליך של היזכרות חופשית ומאפשר לילד לעשות סריקה רחבה בזכרון ולהעלות את הדברים שחווה... ולכן, כשאני מבקשת מ(המתלוננת) לספר מה שקרה היא באמת מסוגלת לזכור את הדברים המרכזיים, ז"א אותות הזמן והמרחק מזמן האירוע ועד זמן החקירה נותנים אותותיו. ילד שמשקר אין הבחנה בין פרטים שוליים ומרכזיים. ז"א אנו מקבלים באותה כמות של פרטים מרכזיים ושוליים... אצל (המתלוננת) זה עולה בצורה כזו שאין הרבה פרטים שוליים

...

 

ברור לי שהיו הרבה שיחות, ולא היה לי תיעוד של שיחות אלה. מה שכן יכולתי לעשות זה לבדוק עם הילדה איזה שאלות נשאלה ולראות איך הגיבה. מההתרשמות שלי ההתעניינות המרכזית של המשפחה היתה לפחות לדברי (המתלוננת) בדיוק איפה נגע בה והיא הראתה לאמה" (עמ' 283-282).

 

           טענת המערער היא כי האם והדודה "שתלו" בראשה של המתלוננת, בשאלות חוזרות ונשנות ולאורך תקופה ארוכה את הרעיון כי מישהו נוגע בה באיבר המין. מה עוד, שאמה של המתלוננת האמינה גם בעת מתן עדותה בבית המשפט, כי מקורה של אותה אדמומיות באיבר המין של המתלוננת הוא בידיו המלוכלכות והמזוהמות של המערער. לטענת המערער, החשש לזיהום מוקדם לא בורר לאשורו על ידי חוקרת הילדים, והיה בו כדי להצריך "חקירה בספק".

 

38.      בית משפט השלום קיבל את טענת המערער לחשש מפני זיהום מוקדם ואף השופטת ברודי, בדעת מיעוט בבית המשפט המחוזי, סברה כי קיים חשש לזיהום.

 

           סוגיה זו אכן הטרידה את שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי, אך לסופו של יום, נדחתה טענה זו של המערער. השופט גרוסקוף סבר כי אמנם לא ניתן לשלול כספקולציה תיאורטית, כי נוכח השאלות של אמה ודודתה יצרה הקטינה חיבור בין המעשה עליו נשאלה (נגיעות באיבר המין) לבין אירועים שהתרחשו במציאות (ישיבה על ברכי המערער). אלא שההסתברות לכך ששאלה כללית בנוסח "פה נגעו לך" תביא ילדה בת שבע "להמציא גרסה ממוקדת, השתולה באופן כירורגי לתוך מסגרת אירועים שאיש לא מכחיש את התרחשותם נראית קלושה מאוד".

 

           בדומה, גם השופט פינקלשטיין סבר כי החשש לזיהום החקירה כלל אינו סביר. לדבריו, אין זו אפשרות ריאלית כי שאלה כללית של מבוגר בנוסח "מישהו נגע בך" תביא את המתלוננת להמציא "גרסה שלמה קוהרנטית ונטולת סתירות, שתתמיד בה לאורך זמן ושתעמוד בכל החקירות ב'עוקצי תאנים'". כמו כן, יש ליתן משקל לעדותה של חוקרת הילדים שהתרשמה מהאותנטיות ומאמינותם של דברי המתלוננת ושללה אפשרות למגמת הפללה.

 

39.      שאלת הזיהום המוקדם היא לטעמי השאלה המטרידה ביותר בערעור שבפנינו, אך דומני כי הדרך בה הוצגה על ידי המערער, אינה מדוייקת, ולמיצער, אינה מעוגנת בראיות.

 

           המערער טען כי המתלוננת נשאלה לאורך תקופה של חודשים על ידי אמה ודודתה אודות האדמומיות באיבר המין. אלא שלתכיפות השאלות ולאורך התקופה אין ביסוס בחומר הראיות. כך, אחותה של המתלוננת נחקרה על ידי חוקרת הנוער בריטמן ביום 15.11.06 – כשלושה שבועות לאחר חקירת המתלוננת – ומתשובותיה ניתן להבין, גם אם בדוחק, שגם לפני חשיפת המקרה הקטינה נשאלה על ידי אמה אם נגעו לה כי היה לה אדום באיבר המין (ת/15 עמ' 13). האם טענה בחקירתה הנגדית בבית המשפט כי שאלה את המתלוננת פעם אחת בלבד (עמ' 104 לפרוטוקול). והדודה עצמה לא הובאה כלל לעדות. כל שיש בפנינו לגבי שאלותיה של הדודה הוא עדותה של המתלוננת בחקירתה הנגדית (עמ' 59-58 לפרוטוקול):

 

"ש. היו הרבה שיחות בבית סביב זה שאדום לך לפני שסיפרת ...

ת. לא.

בטלפון לא.

ש. בבית.

ת. שדודה שלי ש' הייתה מקלחת אותי, היה לפעמים, היא היתה שואלת – מישהו נגע לך.

ש. כמה זמן לקח השאלות האלה, כמה שבועות.

ת. לא.

ש. את אומרת שמידי פעם שאלו אותך. זה לקח כל פעם מישהי אחרת שאלה.

ת. לא. אני מתביישת מדוד שלי, רק דודה ש' שאלה ואמא לפעמים.

ש. ומה אמרת להם

ת. "אף אחד".

ש. את זוכרת שאת יום אחד החלטת בעצם של(מערער) יש ידיים מלוכלכות.

ת. לא החלטתי, אני ראיתי.

ש. של(מערער) יש ידיים מלוכלכות כי הוא עובד ...

ת. לא רק אני יודעת, אולי זה לא רק בגלל עבודה, אולי הוא נוגע במשהו מלוכלכים אז אני רואה את הידיים שלו.

ש. אז את החלטת שמזה נהיה אדום.

ת. נראה לי שכן, כי בדרך כלל שהייתי בת 4, לפני שהוא ... הכל היה בסדר.

ש. חשבת על זה ששאלה אותך שרה הדודה למה אדום.

ת. חשבתי על זה, לא ידעתי אם להגיד להם או לא.

ש. אז את החלטת שבגלל שיש שלך אדום ולו יש ידיים מלוכלכות, אז בעצם אדום לך בגלל שהוא נוגע לך עם ידיים מלוכלכות.

ת. לא החלטתי, נראה לי שכן, לא החלטתי כי יש לו ידיים מלוכלכות אז זה אומר שכן, זה לא נכון.

ש. אבל שואלים אותך כמה שבועות בבית ויש לך הזדמנויות לא רק לא ללכת ל(מערער) איפה שמסתובבים כולם, שואלים אותך מי נוגע בך. למה שואלים אותך.

ת. לא שואלים אותי מי נוגע בך. שואלים אותי – אולי מישהו.

ש. למה שאלו אותך – אולי מישהו נגע לך.

ת. לא שאלו בדיוק ככה. אולי מישהו. איך אני אסביר.

ש. למה פתאום את בורחת מהסיפור.

ת. שאלו עוד דברים, גם נוגע וגם עוד מילה שאני לא יודעת.

ש. איזה מילה.

ת. מישהו אולי, רגע אני אזכר ...

ש. מישהו עושה מה.

ת. מישהו מסתכל או קצת נוגע כאילו.

ש. כמה זמן בבית היו עסוקים עם העניין של אדום ונגעו לך.

ת. לא יודעת, לפעמים קצת, לפעמים הרבה".

 

           ראוי לציין כי המתלוננת מתקנת את הסניגור ואומרת כי לא שאלו אותה מי נוגע בה אלא אולי מישהו נוגע בה. אף אומר בזהירות כי ייתכן שמתשובותיה של המתלוננת, כמודגש לעיל, ניתן להסיק כי כאשר נשאלה אם נוגעים לה, היא התלבטה אם לספר להן כי המערער נוגע בה ("לא ידעתי אם להגיד להם או לא") ועמד על כך השופט פינקלשטיין בדעת הרוב בבית המשפט המחוזי.

 

40.      חוקרת הילדים אכן לא הייתה מודעת בעת חקירת המתלוננת כי טרם שהמתלוננת חשפה את סיפורה בפני אמה, היא נשאלה על ידי אמה ודודתה לגבי האפשרות כי מישהו נגע בה באיבר המין. אך גם לאחר שהדברים הוצגו בפניה, נותרה חוקרת הילדים איתנה בדעתה לגבי מהימנות עדותה של המתלוננת.

 

           עיקרו של דבר, נראית לי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי כי קשה להלום ששאלה כללית נוסח "מישהו נגע לך" יכולה הייתה להביא לכך שהמתלוננת תמציא גרסה שלמה ועקבית, שעמדה בחקירה מאוד ממושכת של חוקרת הילדים לפרטי פרטים, ובה התמידה לאורך זמן, מבלי להגזים ומבלי להפריז.

 

           סיכומו של דבר, שהאפשרות להשאה/שתילה/סוגסטיה של המתלוננת בעקבות שאלות של האם והדודה, לא נראית סבירה בנסיבות המקרה דנן.

 

הזיהום המאוחר

 

41.      ביום 24.9.06 חשפה המתלוננת בפני האם את המעשים שביצע בה המערער, בחלוף כחודש ימים, ביום 23.10.06, נחקרה על ידי חוקרת הילדים, וכעבור ארבעה חודשים, ביום 16.2.07, העידה בבית המשפט.

 

           אין חולק כי עוד לפני חקירתה בפני חוקרת הילדים האם שוחחה עם המתלוננת על מעשיו של המערער. בחקירתה אומרת המתלוננת "אני סיפרתי לאמא שלי שלא ראיתי, אז היא אמרה לי... היא אומרת לפי שיטת הידיים שלו רואים שהוא כבר עשה את זה לבנות אחרות, גם לדודה ש... גם לשתי דודות שלי" (ת/7ב', בעמ' 13). גם בעדותה אישרה המתלוננת כי האם אמרה לה שהמערער עובד "לפי שיטה" שבה כנראה גם השתמש כנגדה (עמ' 54-53 לפרוטוקול). השיחות עם האם אודות המקרה נמשכו גם לפני העדתה של הקטינה בבית המשפט. גם האחות סיפרה כי האם שאלה את המתלוננת היכן המערער נגע בה תוך שהיא מצביעה על מספר מקומות באזור איבר המין והמתלוננת אמרה "אהה, כן, פה נגעו לי הרבה". (הודעת האחות, ת/11, בעמ' 13).

 

           לפני עדותה בבית המשפט שוחחה המתלוננת עם מטפל מאל"י והוא הציג לה שאלות שהיא עשויה להישאל בבית המשפט, כגון מדוע המשיכה לבוא למערער ולא אמרה לו להפסיק (ת/2). לטעמי, היה על המטפל להימנע מכך, ואף חוקרת הילדים סברה שהיה בכך טעם לפגם וכי המטפל חרג מסמכותו.

 

42.      מכאן טענתו של המערער, כי הרקע המשפחתי ושיחות המבוגרים שאליהן נחשפה המתלוננת השפיעו על המידה שבה היא עצמה השתכנעה בסיפורה (חוות דעתו של ד"ר פלשמן מטעם ההגנה, נ/9 בעמ' 14), וכי קיים חשש לזיהום עדותה של המתלוננת הן לפני מסירת עדותה בפני חוקרת הילדים והן לפני מתן עדותה בבית המשפט.

 

43.      בהכרעת הדין של בית משפט השלום נקבע כי החשש לזיהום לא בורר לאשורו, ויש בכך לעורר ספקות ביחס לגרסתה של המתלוננת.

 

           השופטת ברודי, בדעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, סברה אף היא כי קיים חשש לזיהום ודחתה את טענת התביעה כי הפגם מתרפא בעדותן של האם והמתלוננת. מנגד, סבר השופט גרוסקופף בדעת הרוב כי ייתכן שהשיחות שניהלו בני המשפחה עם המתלוננת אמנם חלחלו לתודעתה, אך ככל שקיימת השפעה, לא היא זו שיצרה את הגרעין הקשה של גרסתה, אשר מתואר מזוית ראיה של ילד, מה שמקנה אמינות לתיאור הדברים.

 

44.      ברי כי משהגיעה המתלוננת לחקירתה הראשונה בפני חוקרת הילדים, ולאחר מכן, למתן עדותה בבית המשפט, היה זה לאחר ששוחחה על המקרה עם אמה. אולם, החשוב לענייננו הוא, שהדיווח הראשון של המתלוננת אודות הנגיעות במחסן הגיעו מיוזמתה. כאשר האם שמעה זאת לראשונה מפיה, היא הוכתה בהלם וסיפרה מייד לבעלה, אביה של המתלוננת, שהגיב קשות כך שהיה עליה לרסנו. מכאן, שהזיהום המאוחר לא יכול היה להשפיע על גרעין גרסתה של המתלוננת. כפי שציין השופט פינקלשטיין בדעת הרוב, מצב שכיח הוא שבני משפחה ואחרים משוחחים עם קטין טרם מתן עדותו, כדי לחזקו ולעודדו, ויש לבחון אם קיים חשש אמיתי כי שיחות אלה זיהמו את גרסת הקטין.

 

           העובדה שהמתלוננת כה הקפידה שלא להגזים בתיאור הדברים ולא לחרוג מסיפור הנגיעות, עליו היא חוזרת בצורה עקבית, מפחית לטעמי את החשש לזיהום. לכך יש להוסיף את עדותה של בת הדודה של המתלוננת והאדם הראשון בפניו חשפה המתלוננת את הדברים בסוד.

 

           לא למותר לציין כי חוקרת הילדים הייתה ערה לחשש לזיהום העדות עקב שאלותיה של האם ושיחותיה של המתלוננת עם אחרים והתייחסה לכך בסיכום החקירה (ת/8 עמ' 5); הדגשה הוספה – י.ע.):

 

"לא התרשמתי ממגמת ההפללה. יחד עם זאת,התרשמתי מדבריה כי שוחחה עם אימה ודמויות נוספות לפני מתן העדות. אין באפשרותי להעריך את השפעת השיחות על העדות שמסרה, אך אני מתרשמת כי מהות הפגיעה שמסרה ודפוסי הפגיעה שתארה נותרו מהימנים לחוויה שחוותה. על פי התרשמותי השיחות שניהלה (המתלוננת) עם אחרים השפיעו על הבנתה את חומרת הדברים שחוותה וההבנה כי אין לה מה להתבייש במה שקרה, דבר שאפשר לה לספר על הדברים ללא בושה"

 

גם בעדותה בבית המשפט התייחסה החוקרת למהימנותה של המתלוננת ולדבריה "היא ילדה מאוד אותנטית, ישירה, והיא לא חוסכת, היא עוזרת לי לזהות בדיוק איפה היו הזיהומים, דבר שלא מאפיין ילדים שאינם דוברי אמת" (עמ' 226 לפרוטוקול).

 

           (למשקל התרשמות חוקר ילדים לגבי האפשרות של "זיהום" או היעדר זיהום של החקירה או העדות ראו: ע"פ 6274/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 293, 300 (2000) שם נדחתה טענה בדבר "זיהום" העדות, וכן ע"פ 7895/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (לא פורסם, 2.6.2008), שם נדחתה טענה כי נוכחות האם במהלך החקירה פגעה במהימנות גרסת המתלונן).

 

סיפור יום ההולדת

 

45.      חקירתה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים החלה, כמקובל בחקירות מעין אלה, בשיחה מקדימה שנועדה ליצור אווירה נינוחה לקטינה ולוודא שהיא מבחינה בין אמת לשקר וכי עליה לומר רק את האמת ולספר רק דברים שהיא יודעת, להבדיל מניחוש והשערה. כך, אומרת החוקרת למתלוננת "אם אני אומרת דברים שהם לא נכונים, את צריכה לתקן אותי" והמתלוננת משיבה "אני אגיד לך לא נכון" (ת/7א', בעמ' 2). בהמשך, התבקשה המתלוננת לספר על תחביביה, על החברים הקרובים, על הדברים שהיא עושה בבית הספר ועל אירוע משמח שהשתתפה בו. חוקרת הילדים הסבירה בעדותה כי המדובר באימון של זיכרון אפיזודי, שנועד לאפשר לילד להתאמן בתשאול פתוח. המתלוננת סיפרה לחוקרת כי שבוע לפני כן השתתפה במסיבת יום הולדת של אחד מחברי הכיתה ותיארה את המסיבה לפרטיה משך מספר דקות המשתרעות על פני כשני עמודי תמלול (ת/7א, עמ' 5-4).

 

           לאחר שסיימה לתאר את מסיבת יום ההולדת בפירוט ובאריכות, ומספר דקות לאחר שהחלה להשיב על שאלות הקשורות למעשיו של המערער, אומרת המתלוננת לחוקרת הילדים "רציתי להגיד לך משהו... סליחה אבל שיקרתי בעניין יום ההולדת", ומספרת לה כי למעשה תיארה את מסיבת יום הולדתה-שלה שנערכה זמן רב לפני החקירה. לשאלת החוקרת מדוע שיקרה ענתה "לא יודעת, התביישתי לספר לך שהיה לי יום הולדת" (עמ' 8), ובהמשך אמרה "אם אני אשקר עוד פעם אני אגיד שוב" (שם). החוקרת שאלה אותה "מה שקרה עם השכן, זה באמת קרה?" והמתלוננת השיבה "כן... אחרת לא הייתי באה לפה" (שם, בעמ' 9).

 

           חוקרת הילדים אישרה כי סיפור יום ההולדת מהווה "התראה מאוד רצינית שילדה יכולה לספר דברים לא אמיתיים, לא מדוייקים..." (עמ' 276 לפרוטוקול), אך היא לא ראתה בכך סימן לחוסר אמינות, מאחר שהמתלוננת "לא המציאה סיפור שלא קרה, להיפך היא סיפרה סיפור שהיא נכחה בו ואפילו בתפקיד הרבה יותר מרכזי ממה שתארה" (עמ' 223).

 

46.      בית משפט השלום קבע בהכרעת הדין כי יש בסיפור יום ההולדת כדי להשליך על מידת האמון שניתן לייחס לדברי המתלוננת.

 

           השופטת ברודי, בדעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, גרסה כי המצאת סיפור יום ההולדת לפרטיו "משליכה על מידת האמון שניתן לה בעדותה", ובשל כך יש לבחון ביתר זהירות את גרסתה של המתלוננת במיוחד בנוגע לפרטי האירועים. גם שופטי הרוב סברו כי בשל סיפור מסיבת יום ההולדת יש לבחון בזהירות את גרסתה של המתלוננת אך הגיעו למסקנה כי אין בכך כדי לגרוע מאמינות גרסתה, בשל שלושה טעמים עיקריים: לאחר שסיפרה על מסיבת יום ההולדת, המתלוננת התוודתה באופן ספונטני על כך ששיקרה, מה שמלמד על היכולת שלה להפריד בין אמת לשקר ובין דמיון למציאות; בניגוד לסיפור מסיבת יום ההולדת, המתלוננת לא חזרה בה מתיאור מעשיו של המערער בשום שלב של החקירה; ולבסוף, סיפור יום ההולדת הוא סיפור נלווה ואין בו כדי ללמד על היכולת של המתלוננת להמציא לפרטיו סיפור של הטרדה מינית.

 

47.      טעמי שופטי הרוב מקובלים אף עלי. בסיכום החקירה כתבה חוקרת הילדים: "בחלק המקדים סיפרה דבר מה שיקרי, ומיד אחר כך הודתה בכך ותיקנה את עצמה" (ת/8, בעמ' 5). דווקא העובדה שהמתלוננת התחרטה ו"התוודתה" כי בדתה מליבה את סיפור מסיבת יום ההולדת, מצביעה על כך שאינה מסוגלת להמשיך ולדבוק בשקר וכי הדבר הציק לה, בעוד שהמשיכה ודבקה בסיפור נגיעות האצבע של המערער באיבר מינה מבלי להפריז או להגזים. על מחויבותה של המתלוננת לאמת ניתן ללמוד גם מחקירתה מיום 10.12.06 שנערכה לפני מתן עדותה בבית המשפט (ת/9, בעמ' 20), שם אומרת המתלוננת לחוקרת הילדים שאם היא תשקר היא תאמר את האמת אחר-כך.

 

           עמדה על כך חוקרת הילדים בעדותה. לדבריה, לא מדובר בדפוס של ילדים משקרים, בשל הודאתה המהירה של המתלוננת כי בדתה את הסיפור, ומאחר שרובו של הסיפור קרה במציאות ביום הולדתה של המתלוננת. לדבריה, הדבר האחרון שילדים שמשקרים עושים זה להודות בפניה שהם שיקרו, ואחד המאפיינים של ילד המשקר באופן סיסטמטי זה להכחיש שהוא משקר ובוודאי שילד כזה לא יודה בעצמו ולא יזום את עצירת החקירה ויבקש סליחה (עמ' 224 לפרוטוקול). חוקרת הילדים אף מצביעה על דבקותה של המתלוננת באמת, כדי כך שאומרת לה בסוף כי "חלק מהדברים לא ממש זכרתי, אמרתי לך אבל לא ממש..." כאשר כוונתה לפרטים שוליים שהיא לא הייתה בטוחה בהם (שם). לטעמה, הדברים באו מתוך מחוייבות של המתלוננת להתייחס לכל דבר אם קרה או לא קרה.

 

           בתשובה לשאלת הסניגור, חוקרת הילדים לא שללה את האפשרות כי המתלוננת בדתה את סיפור יום ההולדת כדי לבדוק ולבחון אם תופסים אותה בשקר, אך כפי שציינה, התוודותה של המתלוננת כי שיקרה, אכן עורר אצלה "תמרור אזהרה" ודווקא בשל כך הייתה מאוד "מפוקסת" עם המתלוננת ו"אמרתי זו ילדה שהיא משקרת ומאוד קשה לה עם זה, עובדה שהיא משתפת אותי" (עמ' 276 לפרוטוקול).

 

עירוב בין מציאות ודמיון

 

48.      על מנת לערער את מהימנותה של המתלוננת, הובאה לעדות ע.מ., שהיא חברתה של אחותה הגדולה של המתלוננת. העדה סיפרה כי המתלוננת נהגה לשקר ולומר שאחותה או אמה לא בבית למרות שהיו בבית, וכי הייתה מזדהה עם דמויות בסרטים, מחקה אותן, מנסה לעוף, נופלת ובוכה ואחיה היו כועסים על התנהגותה. העדה שללה את הטענה כי המדובר בהתנהגות בתקופה האחרונה.

 

           בת הדודה ר', סיפרה אף היא כי המתלוננת מזדהה עם סדרת טלויזיה אודות ילדה מאומצת המחפשת את ההורים הביולוגיים שלה.

 

           מכאן טענת המערער כי יש חשש שהמתלוננת מערבת בין מציאות לדמיון.

 

49.      בית משפט השלום הזכיר בהכרעת דינו כי האם סיפרה שבהיותה בת קצת פחות משבע, המתלוננת אמרה לה "יכול להיות שנכנסתי להריון". האם הסבירה אמירה זו בכך שגיסתה הייתה באותה עת בהריון, למתלוננת כאבה הבטן, והיא חשבה שהיא בהריון. גם באפיזודה זו ראה בית משפט השלום אינדיקציה לחשש כי המתלוננת מערבת בין דמיון למציאות.

 

50.      איני רואה להתערב בקביעת בית משפט השלום כי עדותה של ע.מ. מהימנה. עם זאת, יש לזכור כי ע.מ. היא חברתה של אחות המתלוננת, הגדולה מהמתלוננת בחמש שנים, מה שמקשה עליה לבחון את התנהגותה של המתלוננת בהתאמה לגילה. בנקודה זו הייתה תמימות דעים בין שופטי בית המשפט המחוזי כי ילדים קטנים נוטים להזדהות עם דמויות מסרטים ואין בכך דבר חריג. מכל מקום, וכפי שנזכר על ידי השופט פינקלשטיין בחוות דעתו, בית משפט השלום לא הזכיר בהקשר זה את דברי מחנכת הכיתה של המתלוננת, שהכירה אותה מזה כשנתיים והעידה כי המתלוננת היא ילדה אחראית ואמיתית, אינה מגזימה ו"לא זכור לי מקרה שהיא שיקרה ולא אמרה אמת... לא התרשמתי שזו ילדה שלא יודעת לעשות הפרדה בין דמיון למציאות, היא ילדה מאוד מציאותית" (עמ' 376-375 לפרוטוקול).

 

           קיצורו של דבר, שאם וככל שנדרשים אנו לראיות חיצוניות בדבר אופיה ומהימנותה של המתלוננת, הייתי מעדיף את עדותה והערכתה של המחנכת על פני עדותה של הילדה ע.מ.

 

היעדר מאפייני העבירה

 

51.      ברגיל, עבירות כגון דא מתאפיינות, בין היתר, ברכיבים של בידוד הקרבן, שמירת סודיות והסלמה במעשים. מאחר שבמקרה דנן, לא נתקיימו מאפיינים אלה, טען המערער כי יש בכך כדי להחליש את גרסת המתלוננת.

 

52.      אקדים ואומר כי הסממנים של בידוד, דרישה לשמירת סוד והסלמה, אינם קונקלוסיביים, ולא די בהיעדרם כדי לאיין ראיות אחרות שבנמצא, מה עוד שניתן להסביר את היעדרם במקרה דנן.

 

           מאפיין הבידוד התקיים במקרה דנן בצורה חלקית. דלת המחסן הייתה אמנם נעולה והתריסים מוגפים. עם זאת, וכפי שעולה מדברי המתלוננת עצמה, הדלת הייתה נעולה תדיר, גם כשהמערער שהה בו רק עם בנו, כדי שלא יפריעו להם במשחק (ת/7ג' בעמ' 2), וכשהמתלוננת ביקשה להיכנס היא נקשה על הדלת כדי שיפתחו לה. מכאן, שהדלת לא ננעלה על ידי המערער בכוונת מכוון בהקשר של המעשים במתלוננת.

 

           אף אין חולק כי בנו של המערער שהה במחסן בעת ביצוע המעשים וכמו כן נכנסו למחסן אנשים נוספים, קטינים ובגירים. המתלוננת סיפרה כי גם שנכנסו קטינים למחסן המערער לא הפסיק לגעת בה (לעניין כניסתם של מבוגרים המתלוננת הודתה בליקוי בזיכרון וחוקרת הילדים סייגה את המהימנות שלה בעניין זה – עמ' 233-232 לפרוטוקול).

 

           עם זאת, בסופו של דבר, הדברים התרחשו בחדר נעול, עם תריסים מוגפים, כאשר רק המערער, המתלוננת ובנו של המערער נוכחים בעת המשחק. מחומר הראיות עולה שבנו של המערער ישב מלפנים ושיחק באמצעות המקלדת, כאשר גבו מופנה למערער שישב מאחוריו והמתלוננת על ברכיו, אם כי גם המתלוננת אישרה שבנו של המערער היה מידי פעם מסתובב לאחור לראות מי מחזיק בידית ההיגוי ומשחק מולו.

 

           לכך יש להוסיף, ועל כך עמדה גם חוקרת הילדים בחקירתה, כי מעשים מיניים מתבצעים לעיתים מתחת לעיני הנוכחים ובמקומות בלתי הגיוניים לכאורה. גם הפסיקה עמדה על כך שמעשי אינוס ומעשים מגונים בוצעו במקומות חשופים וגלויים כמו סלון הבית או חדר שכל אחד יכול להיכנס אליו בכל עת, ואף שעה שאדם אחר נוכח בחדר במיטה סמוכה וכיו"ב (ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 19 (לא פורסם, 3.7.2007)).

 

53.      המתלוננת אישרה כי המערער לא ביקש ממנה לשמור על הדברים בסוד, אך בנקודה זו נראית לי תשובתה של חוקרת הילדים כי המערער נקט באסטרטגיה של תעתוע. דהיינו, מעבר חד להתייחסות רגילה כאילו דבר לא קרה לאחר המעשה החריג, מה שגורם לילד הנפגע להישאר מבולבל ולתהות האם באמת קרה משהו חריג, משהו "לא בסדר". יש בכך כדי להסביר מדוע המערער לא דרש מהמתלוננת לשמור את הדברים בסוד, שאם היה עושה כן, הייתה מבינה כי מה שהתרחש אינו כשורה.

 

           את היעדר ההסלמה ניתן להסביר בכך שבנו של המערער שהה במחסן וכי נכנסו למחסן גם אחרים.

 

המשחק הצריך שימוש בשתי ידיים

 

54.      בעדותו טען המערער בתוקף כי שיחק ב-playstation בשתי הידיים וכי אין דרך אחרת לשחק במשחק, כמו כן סיפר המערער, כי הוא זה שלמעשה שיחק במקומה של המתלוננת, ובנו אפילו היה מתרעם על כך (עמ' 320 לפרוטוקול). גם המתלוננת אישרה בעדותה שהבן כעס על אביו שלא נותן לה לשחק (עמ' 41 לפרוטוקול) ושהמערער היה לוקח מידי פעם את השליטה המוחלטת לידיו ומבקיע שערים (ת/7ג', בעמ' 13). מה שסותר לכאורה את דבריה של המתלוננת כי ידו היתה מונחת לכל אורך המשחק מתחת לבגדיה.

 

55.      בית משפט השלום קיבל טענה זו של המערער, אך כפי שנותח בפירוט על ידי השופט גרוסקופף בפסק דינו בבית המשפט המחוזי, אין בממצא זה כדי להעיד על התנהלותו של המערער בשעת המשחק. מעדותו של המערער עצמו עולה כי שתי ידיו לא היו תמיד על ידית ההיגוי כפי שנטען על ידו, שהרי כאשר לא שיחק בעצמו, המתלוננת היא שאחזה בג'ויסטיק. כך, אמר בהודעתו במשטרה כי שתי ידיו היו תמיד על הג'ויסטיק אך היה "משחק בגניבה שנייה שתיים" (ת/3 עמ' 4). המתלוננת, שנחקרה ארוכות בנושא זה, סיפרה שהמערער היה לפעמים משחק במקומה, וכאשר הבן הסתובב לעברם היו מחליפים ידיים כדי שיחשוב שהיא זו שמשחקת (עמ' 68-67 לפרוטוקול; חקירת המתלוננת בעמ' 23 ל-ת/7ב'). השורה התחתונה היא, שלמערער היו הזדמנויות די והותר להכניס את ידו לתחתוניה של המתלוננת, באותן דקות או שניות שהמתלוננת שיחקה בעצמה.

 

תגובת המשפחה לאחר החשיפה

 

56.      הוריה של המתלוננת התמהמהו בהגשת התלונה למשטרה עד לאחר מסיבת בת המצווה ובר המצווה של הילדים הגדולים במשפחה. המערער ומשפחתו הוזמנו לאירוע ואשתו של המערער העידה כי נתקבלו בחום על ידי הוריה של המתלוננת. הורי המתלוננת הסבירו כי החליטו לדחות את מועד הגשת התלונה במשטרה כדי שלא לפגוע במסיבה, במיוחד בהתחשב בכך שבתו של המערער היא חברתה הקרובה של בתם, כלת הבת מצווה.

 

           בית משפט השלום קבע כי התנהלותה של המשפחה לאחר החשיפה מעוררת תמיהה ומשליכה על מידת מהימנותה של המתלוננת. מנגד, סברו כל שלושת שופטי בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום שגה בנקודה זו, וכי לא ניתן להסיק מעובדה זו, כי הוריה של המתלוננת לא האמינו לגרסתה.

 

57.      אף אני איני סבור כי בהזמנת המערער ומשפחתו למסיבת הבר מצווה ודחיית הגשת התלונה עקב כך, יש כדי להחליש את גרסת המתלוננת, ובוודאי שאין להסיק מכך כי בני המשפחה לא האמינו למתלוננת.

 

           מהעדויות עולה כי סיפורה של המתלוננת נחת על ההורים כרעם ביום בהיר וכי האמינו מייד לבתם, האם סיפרה כי לאחר שסיפרה על המקרה לבעלה היה עליה לרסן אותו כדי שלא יפגע במערער. לדברי האם, באותה עת שהו אצלם אורחים מחו"ל ואי אפשר היה לעורר את הנושא עד לאחר האירוע (ראו גם עדות של האב, בעמ' 253 לפרוטוקול). כבר למחרת היום שבו התגלו לה מעשיו של המערער, היא התקשרה לאל"י בבקשה שיסייעו לה וכן סיפרה על המקרה למורתה של המתלוננת (עמ' 93 לפרוטוקול), מעשים המדברים בעד עצמם. לדברי האם היא נקלעה למצב נפשי קשה ולסערת רוחות בעקבות חשיפת הדברים על ידי המתלוננת, ורק כעבור שבועיים אזרה אומץ לגשת להתלונן במשטרה. דברים אלו נשמעים הגיוניים לאור ההלם שחוו ההורים בעקבות האשמותיה של המתלוננת הנוגעות למערער, שהוא שכן וחבר ילדות.

 

           דחיית הגשת התלונה מובנת לאור היחסים הטובים בין המשפחות, ומאחר שבתו של המערער הייתה חברתה הטובה של אחות המתלוננת. האחות סיפרה כי היה לה חשוב שחברתה הטובה, תבוא למסיבה, ולדבריה "אמרתי, אמא את לא עושה כלום עד שהבת מצווה לא נגמרת עד שכל העניינים לא נסגרים כי אני רוצה שהיא [בתו של המערער – י.ע.] תהיה אצלי בבת מצווה" (ת/11, בעמ' 8). האחות סיפרה לחוקרת הילדים כי בני המשפחה היו המומים למשמע תלונותיה של המתלוננת: "אמא שלי הייתה בשוק, הייתה ככה המומה... אז אמא שלי כאילו ישר שאלה אותי, גם בי הוא נגע או משהו כזה ואמרתי לה שלא כי הוא באמת לא נגע בי" (ת/11, בעמ' 7), ובהמשך סיפרה "אמא שלי היתה כזה בהלם. בשוק. שבוע כזה אמא שלי לא תפקדה, ויום אחד שהייתי עם אמא שלי, נסעתי איתה אחרי ש(המתלוננת) סיפרה לה, היא דפקה מכונית, שזה פעם ראשונה, זה קרה פעמיים בשבועיים. ואמא שלי לא כזאת, אמא שלי הכי זהירה... ואז כאילו את רואה שמשהו, שהיא מבולבלת" (שם, בעמ' 15). לדבריה של האחות, המתלוננת ביקשה מהאם שלא לספר לה או לאב על המעשים ואף על פי כן האם סיפרה להם (עמ' 14). עוד סיפרה, כי לאחר שהמתלוננת חשפה את המעשים היא שאלה אותה על כך ו"היא [המתלוננת] אמרה לי דברים שאף ילדה לא היתה משקרת והיא לא הייתה ממציאה אותם בין רגע" (שם, בעמ' 7). דברים אלו מעידים שבני המשפחה התייחסו ברצינות לדבריה של המתלוננת.

 

58.      לטענת המערער, ההורים לא התרשמו מדבריה של המתלוננת, והא-ראיה שיומיים לפני שנעצר, המתלוננת הגיעה לביתו וההורים לא התנגדו לכך. האם הסבירה כי המתלוננת נכנסה לביתו של המערער כדי לקחת משם את אחיה הקטן שרץ לבית, והאם חיכתה בחוץ כדי שלא לבוא במגע עם המערער ועל מנת למנוע שיבוש חקירה, כפי שהודרכה במשטרה (עמ' 99 לפרוטוקול). איני רואה סיבה ממשית שלא לקבל את הסבריה של האם, מה עוד שגם חוקר המשטרה אישר כי הנחה אותה שלא ליצור קשר עם המערער כדי שלא לשבש את החקירה (דו"ח זכ"ד של חוקר המשטרה בת/5).

 

לפני סיום

 

59.      המקרה שבפנינו הוא חריג בכך שבית המשפט המחוזי, כערכאת ערעור, מצא להתערב בדעת רוב בפסק דינו של בית משפט השלום. הפסיקה הדגישה פעמים אין ספור כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, וכי הדברים נכונים במיוחד בעבירות מין:

 

"טעם זה מקבל חיזוק פעמים רבות כשעסקינן בעבירות מין. עבירות אלה מתבצעות במרבית המקרים בצנעה, ללא עדים נוספים, זולת מבצע העבירה הנטענת והקורבן, ובית המשפט נדרש לקבוע במי מן העדים הוא נותן את אמונו בעמתו גרסה מול גרסה" (ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, בפסקה 6 לפסק דינה של השופטת ארבל (לא פורסם, 1.1.2007)).

 

(כן ראו בפסק דיני בע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקה 18 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 8.9.2011) (להלן: עניין אבשלום)).

 

           כלל זה לא נעלם מעיני דעת הרוב בבית המשפט המחוזי. השופט פינקלשטיין הקדיש את עיקר חוות דעתו לשאלה זו ולבסוף הגיע למסקנה כי אין בהתערבות בתוצאת פסק הדין משום התערבות בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית.

 

60.      אף אני סבור כך. קריאה זהירה של הכרעת דינו של בית משפט השלום מלמדת כי הכרעתו אינה מבוססת על קביעות החלטיות של מהימנות או אי מהימנות של המתלוננת ושל המערער. הכרעת דינו של בית משפט השלום מבוססת על שיקולי הגיון ושקילה בפלס של הראיות, בגינם הגיע למסקנה שלא ניתן להתבסס על עדות המתלוננת כדי הרשעה מעבר לספק סביר.

 

           מכאן הפתח להתערבות ערכאת הערעור. כך, בית משפט השלום מצא כי יש סתירות בדברי המתלוננת לגבי מיקום הנגיעות, אך הגענו למסקנה – גם נוכח הצפיה בקלטת החקירה בפני חוקרת הילדים – כי לא כך הדבר, וכי המתלוננת הייתה עקבית בדבריה והדגימה נגיעות באיבר המין. בית משפט השלום קבע כי יש חשש להעתקת הסיפור וכי יש בסיפור יום ההולדת כדי לגרוע ממהימנות המתלוננת, אך כפי שהראינו לעיל, אין מדובר בממצא מהימנות אלא בסברה שנבחנה בשעתו גם על ידי חוקרת הילדים ונשללה. בית משפט השלום קבע כי יש חשש לזיהום בחקירה המעורר ספק במהימנות עדותה של המתלוננת כלפי המערער. ברם, בית המשפט התעלם מעדותה של בת הדודה ר', אשר מהווה חיזוק של ממש לעדותה של המתלוננת, ולא נתן משקל לחוות דעתה של חוקרת הילדים שהתרשמה כי גרסתה של המתלוננת מהימנה ולא הושפעה מזיהומים. כל אלה הצדיקו לטעמי את התערבותו של בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור (לחריג של התערבות ערכאת ערעור מקום בו ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון ובשכל ישר או על סבירות של העדות וכאשר הערכאה הדיונית התעלמה מראיות או מפרטים מהותיים בחומר הראיות, ראו בעניין אבשלום בפסקה 19).

 

סוף דבר

 

61.      גרסתה של המתלוננת בדבר אצבעו של המערער "ששוטטה" על איבר מינה, נחזית כאותנטית, והמתלוננת דבקה בסיפור זה מבלי להגזים ומבלי להפריז; חוקרת הילדים התרשמה כי המתלוננת מרגישה מחוייבת לאמירת האמת; המתלוננת סיפרה לבת דודתה בסוד על מעללי המערער; בתקופה הרלוונטית חלו שינויים בהתנהגותה של המתלוננת – בכל אלה יש כדי ליצור מסה קריטית של ראיות. מנגד, האפשרויות שהעלה המערער כי סיפורה של המתלוננת נובע מעירוב בין דמיון למציאות או בשל זיהום מוקדם או מאוחר, אינה מעוגנת בעובדות כדי כך שיהא בהן כדי ליצור ספק סביר כדי זיכוי.

 

62.      אשר לערעור על גזר הדין, איני רואה בו ממש, באשר העונש שנגזר על המערער הולם את חומרת העבירה ואינו חורג מרף הענישה הנוהג בעבירות כגון דא.

 

           אשר על כן, דין הערעור להידחות הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש.

 

 

ש ו פ ט

 

 

השופטת א' חיות:

 

           אני מסכימה לחוות-דעתו המפורטת של חברי השופט י' עמית וראיתי להוסיף כי לטעמי לא הצדיק המקרה דנן מתן רשות ערעור על פי המבחנים הנוהגים עמנו בעניין זה.

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

א.            בתיק זה ניתנה ביום 2.2.11 רשות ערעור (הרכב השופטים לוי, רובינשטיין ודנציגר). בהחלטה נאמר כי הפרשה מחייבת בחינה בערכאתנו. אכן, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה על פי הלכת חניון חיפה (בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123); עניינה ככלל נושאים משפטיים או ציבוריים שמעבר למחלוקת הצדדים בתיק. ואולם, כבר נאמר בהקשר אזרחי, והדברים יפים מקל וחומר בהקשר פלילי, שבמקרים נדירים תינתן רשות ערעור מעבר לכלל הרגיל, בזיקה לתחושה של בקשת הצדק (ראו ד"ר ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, תשס"ח-2008), 216, והאסמכתאות שם). בענייננו בית משפט השלום ושופטת המיעוט בבית המשפט המחוזי סברו, בשונה משופטי הרוב בבית המשפט המחוזי, שיש לזכות. בדיני נפשות (במובן של ימינו) עסקינן. בנסיבות אלה הוחלט על מתן רשות ערעור. אמנם, כידוע, נאמר לא אחת כי שוני בין הכרעות בערכאות שונות, אינו עילה לרשות ערעור; אך הנסיבות המיוחדות בתיק הצדיקו לטעמי מתן בחינה מחודשת, ואין לראות בכך מניה וביה פתח למקרים אחרים.

 

ב.            לגופם של דברים החלטתי, לאחר עיון בכל החומר וצפיה בחקירת המתלוננת בפני חוקרת הילדים, להצטרף לחוות דעתו של חברי השופט עמית, מטעמיו. הוא התמודד בחוות הדעת עם השאלות שהעלה הערעור, והתשובות שנתן בנקודות השונות תואמות – בכל הכבוד – גם את דעתי כתום העיון.

 

ג.             אציין רק, כי העיון לימדני שאכן יש להביט – כדברי הרוב בבית המשפט המחוזי – על כך שהמתלוננת תיארה תמונה פרטנית למדי של האירועים הנטענים, וקשה להלום כי מדובר בהשראה והשאה מצד הזולת, ובדברים שלא היו ולא נבראו, כטענת המערער. אזכיר בעניין זה, בין השאר, את תיאור ריגשתו הפיסית של המערער בעת המעשים, ציון הנשיפה והדגמת הנשימות העמוקות  על-ידי המתלוננת (פרוטוקול עמ' 12), דבר המחזק את האמינות, וקשה מאוד לראותו כנובע מהרהורי לבה.

 

ד.            עוד אוסיף, כי ראיית החיזוק בדמות עדותה של הדודנית ר' בדבר סיפורה של המתלוננת על שעשה המערער, שלא זכתה להתיחסות בהקשר זה בבית משפט השלום, נבחנה בבית המשפט המחוזי. אמנם שופטת המיעוט ראתה אותה כבלתי נקיה מספקות, אך כפי שהראה השופט ד"ר פינקלשטיין בדעת הרוב, הדברים תומכים בגירסת המתלוננת (פסקאות 9 ו-21), והם נאמרו לדודנית כחודש לפני שהמתלוננת חשפה את הפרשה בפני אמה. עיינתי גם בעדות הדודנית בבית המשפט (עמ' 193 ואילך), ושותף אני לדברי חברי השופט עמית (פסקה 24), כי המדובר בחיזוק מהותי לגבי התלונה.

 

ה.            מצטרף אני איפוא לחוות דעת חברי.

 

 

ש ו פ ט   

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

 

           ניתן היום, ט"ו באייר התשע"ב (7.5.2012).

 

 

 

 

ש ו פ ט                               ש ו פ ט ת                                ש ו פ ט

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11016110_E07.doc עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il