עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1607/11

 

 

 

 

 

בפני:                                   כבוד השופטת מ' נאור

                                           כבוד השופט א' רובינשטיין

                                           כבוד השופטת א' חיות

 

העותרת:                             פלונית

                                          

                                           נ ג ד

 

המשיבים:                          1. בית הדין הרבני הגדול לערעורים

                                           2. בית הדין הרבני האזורי באשקלון

                                           3. פלוני

                                          

                                                      עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים

 

 

תאריך הישיבה:                     ד' בכסלו התשע"ב (30.11.2011)

 

בשם העותרת:                        עו"ד רמי רובין, עו"ד שירלי בן שטרית

 

בשם המשיבים 1-2:               עו"ד שמעון יעקובי

 

בשם המשיב 3:                      עו"ד רמי בזה, עו"ד עידו דיבון

 

 

 

 

 

השופטת מ' נאור:

 

1.        העתירה שבפנינו עניינה סמכותו העניינית של בית הדין הרבני האזורי באשקלון לדון בתביעה שהגיש המשיב 3 (להלן: הבעל) לבית הדין לביטול הסכם גירושין עם העותרת, אשתו לשעבר (להלן: האישה). 

 

הרקע העובדתי

 

2.        הצדדים נישאו זה לזו ביום 21.6.2001, ומנישואיהם נולדו שני ילדיהם הקטינים, הבכור כיום כבן 9.5 (יליד 17.10.2002), והצעירה כבת 6 (ילידת 24.4.2006). נישואיהם של בני הזוג לא עלו יפה, ומשכך החליטו השניים להתגרש זה מזו. ביום 15.2.2008 חתמו בני הזוג על הסכם גירושין (להלן: ההסכם), במסגרתו הוסדרו גירושי הצדדים, המשמורת על הילדים, הסדרי הראייה, מזונות הילדים, מזונות האישה וחלוקת הרכוש בין בני הזוג. להסכם זה חשיבות לענייננו, ועיקריו הצריכים לעניין יפורטו להלן.       

 

3.        בהסכם נקבע כי גירושי בני הזוג יוסדרו בבית הדין הרבני האזורי באשקלון (להלן גם: בית הדין), וכי כל צד רשאי לפנות לבית הדין בבקשה משותפת לשני בני הזוג. באשר למשמורת הילדים, נקבע כי זו תינתן לאישה, עם הסדרי ראייה לבעל. עוד נקבע כי החלטות משמעותיות ביחס לחיי הילדים יתקבלו במשותף, כי האישה תעדכן את הבעל בעניינים הקשורים לחינוך הילדים, וכי הצדדים יחנכו את ילדיהם תוך מתן יחס מכבד לבן הזוג השני והימנעות מהסתת הילדים כנגדו.

 

4.        מזונות הילדים הועמדו על סך של 1,000 ש"ח בחודש, אותם נקבע כי ישלם הבעל מדי חודש לאישה עד הגיע הילדים לגיל 18 או עד לסיום בית ספר תיכון (המאוחר מבין השניים). הוסכם כי לסכום זה יצטרף סכום של עד 500 ש"ח אם תשכור או תרכוש האישה דירה, ובתנאי שהבעל עובד. סכומים אלו, כך נקבע בהסכם, הינם "בשים לב לקיצבת הנכות בסך 2,000 ש"ח המשולמת ע"י המל"ל עבור הבן עד גיל 18 שנים לכל הפחות". קצבה זו, המגיעה לבן בשל מצבו, תגיע לפי ההסכם ישירות מידי המוסד לביטוח לאומי לידי האישה, ובמידה ויפחת הסכום מ-2000 ש"ח ישלים הבעל את הסכום עד ל-2000 ש"ח.

 

           עוד הוסכם כי הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות רפואיות מיוחדות, וכי הבעל ישתתף במחצית עלותם של שני חוגים לכל ילד (עד לסכום של 500 ש"ח) ומחצית עלותו של מחזור אחד בקייטנת קיץ לכל ילד. כן הוסכם כי מגיל 18 (או סיום בית הספר התיכון) ועד הגיע הילדים לגיל 21, ישלם הבעל 500 ש"ח לחודש צמוד למדד. הבעל יהיה פטור מתשלום סכום זה ביחס לבן, במידה וזה ימשיך לקבל קצבת נכות מן המוסד לביטוח לאומי העולה על 500 ש"ח.

          

5.        במסגרת ההסכם ויתרה האישה על מזונותיה. הוסכם כי דירת המגורים המשותפת תימכר, ולאחר כיסוי חובות מן החשבון המשותף (בסך 80,000 ש"ח) תחולק היתרה שווה בשווה, ותכולת הדירה תחולק על פי הכתוב בהסכם ובנספחיו. האישה ויתרה על זכויותיה ברכב מסוג איסוזו טרופר, אשר מעת סידור הגט הינו בבעלותו ובחזקתו הבלעדיות של הבעל. עוד הוסכם כי חוב להוריו של הבעל בסך 480,000 ש"ח (עקב הסכם הלוואה מיום 11.4.2006) ישולם על ידי הבעל בלבד, וכי הוא מתחייב לשלם סכום זה. כן הוסכם כי כל צד מוותר על זכויות שרכש הצד השני, כגון זכויות פנסיה, זכויות עקב עבודה, וזכויות עקב שירות צבאי (יצוין, כי הן הבעל והן האישה עבדו בתקופת נישואיהם). הוסכם כי חשבון הבנק המשותף יועבר על שם הבעל בלבד, וכי משכורתה של האישה תופקד בחשבון נפרד.

 

6.        ההסכם נחתם, כאמור, ביום 15.2.2008, וביום 18.2.2008 הוגש לבית הדין הרבני האזורי באשקלון לקבלת תוקף של פסק דין. ביום 3.3.2008 אושר ההסכם (הדיין ז' כהן), וביום 27.3.2008 התגרשו הצדדים.

 

ההליכים הקודמים

 

7.        כשנה לאחר אישור ההסכם, ביום 4.3.2009, הגישו הילדים באמצעות אימם תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע, להגדלת מזונות הילדים ולקבלת דמי טיפול (תמ"ש 3080/09, להלן: תביעת מזונות הילדים). בהחלטתו מיום 14.7.2009 חייב בית המשפט (השופט פ' אסולין) את הבעל בתשלום מזונות זמניים בגובה 3,600 ש"ח בחודש, נוסף על הקצבה המשתלמת ישירות לידי האם מן המוסד לביטוח לאומי. ההליך בפני בית המשפט לענייני משפחה טרם בא אל סיומו.    

 

8.        ביום 14.10.2009 הגיש הבעל תביעה לבית הדין הרבני האזורי באשקלון (תיק מס' 63328/7), בה נתבקש ביטול ההסכם. לטענת הבעל, סעיפיו של ההסכם היו שלובים זה בזה, כך שגובה מזונות הילדים עליו הוסכם (בסך 1,000 ש"ח) הותנה, למעשה, בוויתורו של הבעל על חלקה של האישה בחוב להורי הבעל (בסך 480,000 ש"ח) וכן בוויתורו על חלקו בזכויותיה של האישה מעבודתה. הבעל טען כי הסכום עליו ויתר – חלקה של האישה בחוב להוריו – הינו, למעשה, "תשלום עתידי עבור מזונות הילדים".

 

           עוד טען הבעל כי האישה "הוליכה אותו בכחש, כלל לא התכוונה לקיים את ההסכם מלכתחילה, וכל מטרתה הייתה להביא את התובע לחתום על הסכם המקפח קשות את זכויותיו תוך ידיעה ברורה שאין בכוונתה לקיים הסכם זה במלואו". לטענתו, תביעת מזונות הילדים רוקנה את ההסכם מתוכן, והוא לא היה חותם על ההסכם לו ידע כי תביעה זו תוגש והאישה "תתכחש להסכם הגירושין והוראותיו השלובות".

 

           משכך נתבקש בית הדין, כאמור, להורות על ביטול ההסכם. כן נתבקש בית הדין ליתן כל סעד שיימצא לנכון, ולחייב את האישה בתשלום שכר טרחה והוצאות משפט.  

 

9.        ביום 7.3.2010 הגישה האישה לבית הדין באמצעות בא כוחה "בקשה דחופה לדחיית תביעה". בבקשה כפרה האישה בסמכותו העניינית של בית הדין לדון בתביעה שהגיש הבעל, וזאת משום שלטענתה, ההלכה הפסוקה מורה כי סכסוך ממוני שהתגלע בהקשר להסכם גירושין לאחר שזה אושר בבית הדין הרבני, דינו להתברר בבית המשפט לענייני משפחה. בבקשה הבחינה האישה בין תביעה לביטול הסכם גירושין עקב פגם בכריתת ההסכם, אשר הסמכות העניינית לדון בה מסורה, לשיטתה, לערכאה השיפוטית שאישרה את ההסכם (בענייננו – בית הדין), לבין תביעה לביטול הסכם גירושין עקב הפרתו, אשר דינה להתברר, לשיטתה, בבית המשפט לענייני משפחה. 

 

           האישה טענה כי בכריתתו של ההסכם לא נפל כל פגם המצדיק את ביטולו, ובמילותיה: "שום פגם בכריתה לא נטען שהיה ולא היה כלפי המשיב – לא עושק, לא כפייה ולא תרמית". לטענת האישה, ככל שיש בתביעת מזונות הילדים הפרה של ההסכם – והאישה הבהירה בבקשתה כי היא איננה סבורה שאלו הם פני הדברים – הרי שהסמכות העניינית לדון בכך הינה של בית המשפט לענייני משפחה. משכך נתבקש בית הדין להורות על דחיית תביעת הבעל על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית לדון בה.

 

10.      ביום 29.4.2010 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי באשקלון בתביעה שהגיש הבעל (הדיינים א' א' כץ, ד' ד' לבנון ו-י' בוכריס). בית הדין דחה את טענותיה של האישה בדבר היעדר סמכות עניינית לדון בתביעה, וקבע:

 

"...כאשר ערכאה מסוימת נותנת תוקף של פס"ד להסכם, הרי כאשר התביעה הינה לביטול ההסכם בעצם התביעה הינה כלפי המעשה אותו עשה ביה"ד שנתן תוקף להסכם אותו לא היה עליהם לתת. אף שהתביעה כלפי הצד שכנגד אולם מהותה כנגד תוקף פס"ד שנתן ביה"ד. גם כאשר הנימוקים לביטול התוקף נוגעים פעמים בפרשנות ההסכם או בהפרתו נכונים הדברים. לא יעלה על הדעת שתהא ערכאה מקבילה לביה"ד כאילו היא ערכאת ערעור בעניין התוקף שנתן ביה"ד, על כן אין מנוס מאשר לתת את הסמכות בבטלות ההסכם לערכאה אותו אשרה או לחילופין לערכאת ערעור."

 

           לגופם של דברים, הציע בית הדין לצדדים להגיע להסכם פשרה ביניהם בעניין מזונות הילדים, תוך שהוא מציע לצדדים כי גובה המזונות יוגדל משמעותית. לאחר שיצאו הצדדים להתייעצות ולא הגיעו להסכמה ביניהם, קבע בית הדין כי הוא סבור שפשרה הינה הדרך המיטבית לפתרון הסכסוך, וכי הצדדים יודיעו לו עד יום 15.5.2010 אם הגיעו לפשרה ביניהם.       

 

11.      על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי הגישה האישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בפסק דינו מיום 19.1.2011 (הדיינים ש' מ' עמאר, ע' בר שלום, ו-ח' י' רבינוביץ) דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור בדבר סמכותו העניינית של בית הדין הרבני האזורי לדון בתביעת הבעל, והותיר את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי על כנו. בהחלטתו קבע בית הדין הרבני הגדול כי כטענת הבעל, אכן סעיפיו של ההסכם שלובים זה בזה, ומזונות הילדים שולמו למעשה בחלקם מראש (באמצעות ויתור הבעל על חלקה של האישה בחוב המשותף להוריו) ובחלקם בתשלומים חודשיים, כמפורט לעיל. על יסוד טענות הצדדים בפניו, קבע אף בית הדין הרבני הגדול כי היה בטיוטת ההסכם סעיף מפורש שכרך בין הנושאים, אשר הוצא בגרסתו הסופית של ההסכם. בית הדין דחה את הערעור על סמכותו העניינית של בית הדין הרבני האזורי לדון בתביעת הבעל. וכך קבע בית הדין הרבני הגדול בפסק דינו:

 

"ועוד נראה בזה שעצם העובדא שבהמש"פ נחת לחלק בין הדיון בביטול ההסכם ובין הדיון על הפרתו, מלמדת שראו הדבר כהגיוני וצודק, שהיה על הב"ד המאשר את ההסכם לשים לבו ועיניו לטובת הצדדים שבהסכם, ולבאר ולפרש שיחתם ושיגם באופן ברור וחד משמעי, שיש בו למנוע שלא ירמו זה את זה, ולא להשאיר פחים ומוקשים גלויים וטמונים בין סעיפי ההסכם, אשר בבא היום עלולים להזיק לאחד מהם שלא כדין, ומשלא עשו כך, הם (בית הדין – מ"נ) ולא אחר ידונו ורשאים לדון בדבר, ולפסוק אם האישור שאישרו עודנו בתוקפו, או שיש לבטלו ולדחותו, ולהסיר מכשול ולהרחיק און."  

 

12.      כנגד פסק דין זה הגישה האישה את העתירה שבפנינו.

 

טענות הצדדים

 

13.      לטענת האישה בית הדין הרבני הגדול חרג מסמכותו עת שקבע כי קיימת סמכות לדון בתביעתו של הבעל. האישה, באמצעות בא כוחה, חוזרת בעתירתה על ההבחנה בין תביעה שעניינה ביטול הסכם מחמת פגם בכריתתו, לבין דיון בפרשנות הסכם ואכיפתו. לשיטתה, בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בתביעת הבעל, היות שההלכה הפסוקה קובעת כי אין לבית הדין סמכות נמשכת לדון בהפרת הסכם שאישורו על ידי בית הדין נעשה ללא דיון לגוף ההסכם, כפי שארע בענייננו. ממשיכה האישה וטוענת כי לפי ההלכה הפסוקה סיווג עילת התביעה והסעד המבוקש יתבצע "במשקפיים מהותיות", ובחינה מסוג זה בענייננו מלמדת כי תביעתו של הבעל לא הייתה מוגשת אם תביעת מזונות הילדים לא הייתה מוגשת, ובכך די כדי ללמד כי המדובר בהפרה לכאורה של ההסכם ולא בפגם בכריתתו. לשיטת האישה אין יסוד לקביעת בית הדין הרבני הגדול לפיה היא מלכתחילה לא התכוונה לקיים את הסכם הגירושין, וממילא כוונה כזו איננה מהווה פגם בכריתת ההסכם. כמו כן, דוחה האישה את קביעתו של בית הדין לפיה תביעה לביטול ההסכם הינה תביעה הן נגד הצד השני והן נגד בית הדין המאשר את ההסכם, וטוענת כי תביעה כזו הינה במישור שבין הצדדים בלבד.

 

           לגופו של ההסכם, טוענת האישה כי אין כל קשר בין הוראות הסכם הגירושין בדבר ויתור הבעל על חלקה של האישה בחוב הבעל להוריו לבין גובה מזונות הילדים שנקבע בהסכם. לשיטתה, הוראה בדבר "היוון מזונות לעתיד" חייבת להופיע במפורש בהסכם גירושין, וזו לא הופיעה. לטענתה, נוסחו הסופי של ההסכם הוא הנוסח הקובע, ועל כן טענתו של הבעל בבית הדין בדבר השמטה מנוסח זה של הוראה הקושרת בין הפטור מהשתתפות בהחזר החוב להוריו לבין תביעה עתידית למזונות הילדים, מחזקת לגישתה את טענתה בדבר היעדר קשר בין העניינים. כן טוענת האישה כי במסגרת ההסכם ויתרה היא על זכויות שונות – כגון ויתור על חלקה ברכב המשותף, והסכמתה כי התמורה עבור הדירה תשמש לכיסוי חובות (אשר לטענתה כלל אינם משותפים) – וזאת בניגוד לטענתו של הבעל בפני בית הדין, כי הוא זה שביצע ויתורים משמעותיים במסגרת ההסכם. 

 

           האישה סבורה כי "הקרב המשפטי על הסמכות העניינית הוא – ככל הנראה – גם הקרב על התוצאה", שכן "בעוד בהתאם לפסיקות אזרחיות, תביעה של הקטינים למזונותיהם לאחר הגט הינה לגיטימית ביותר, ואינה מהווה הפרה של הסכם הגירושין, ולו מהטעם המהותי שמגיש התביעות (הקטינים) אינו צד להסכם הגירושין, ועל כן לא ניתן לדבר על 'הפרה' מצד אם הקטינים, החתומה על ההסכם, הרי האוריינטציה בבתי הדין היא שונה. ככלל, בתי הדין אינם רואים בעין יפה את תביעות הקטינים להגדלת מזונות לאחר הגט, שיש בהן כדי לשנות מן המוסכם בהסכם הגירושין 'לרעת הבעל'" (ההדגשה במקור – מ"נ).  

          

           אשר על כן, סבורה האישה, כאמור, כי חרג בית הדין מסמכותו, ומשכך קמה עילה להתערבותו של בית משפט זה בשבתו כבג"ץ. האישה מבקשת כי יבוטלו פסקי הדין של בית הדין הרבני הגדול ובית הדין הרבני האזורי, וכי ייקבע שהסמכות העניינית לדון בתביעת הבעל מסורה לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, הדן בתביעת המזונות ובתביעת שינוי הסדרי הראייה התלויות ועומדות שם. 

 

14.      בהתאם להחלטת בית משפט זה מיום 13.3.2011 (השופט א' א' לוי) נדרש המשיב 3 – הבעל – להגיש תגובתו לעתירה. בתגובתו חוזר אף הבעל על עיקר טענותיו בפני בית הדין הרבני. הבעל טוען כי בטיוטת ההסכם הופיע "סעיף שילוב", הקושר בין גובה המזונות לבין ויתור על חלקה של האישה בחוב להוריו של הבעל, וכי סעיף זה הושמט על ידי בא כוחה של האישה (בנוכחות הבעל והאישה) מן הטעם שהוסבר לו על ידי בא כוחה של האישה, שסעיף זה סותר את תקנת הציבור ושלא ניתן יהיה לאשר את ההסכם כך. הבעל טוען כי נאמר לו שאיננו צריך לחשוש מפני מחיקת הסעיף, וזאת משום שאין בכוונת האישה להגיש תביעה להגדלת המזונות בעתיד. עוד טוען הבעל כי האישה אף הודתה בהליכים הקודמים בקיומו של הסעיף בטיוטת ההסכם, באופן מחיקתו ובאמירתה כי לא תתבע מזונות נוספים בעתיד במסגרת ההליכים שנתקיימו בפני בית הדין הרבני, וכי אמירתה זו היא שהביאה אותו להסכים למחיקת הסעיף. 

 

           תביעתו של הבעל לבית הדין הינה, לטענתו, תביעה לביטול ההסכם ופסק הדין המאשר אותו, בה עולות "טענות רבות שעניינן פגמים בכריתת ההסכם, לרבות: הטעיה, מרמה, טעות, מצג שווא, סיכול ועוד כהנה וכהנה". לשיטת הבעל, אין המדובר בשאלת פרשנות ההסכם או אכיפתו, ומשכך על פי ההלכה הפסוקה דין התביעה להתברר בפני בית הדין הרבני, אשר אישר את ההסכם. זאת, לגישתו, בין אם עילת הביטול היא פגם בכריתת ההסכם, ובין אם עילת הביטול היא הפרתו של ההסכם. הבעל טוען כי החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בדבר סמכותו העניינית ניתנה לאחר שזה בחן את הטענות לגופן, וסיווג אותן ככאלו המצויות בתחום סמכותו. לטענתו, פרוטוקול הדיונים שהתקיימו בבית הדין הרבני האזורי ובבית הדין הרבני הגדול מלמד כי מהות התביעה היא, כנטען, ביטול ההסכם עקב פגם בכריתתו ולא תביעה "מוסווית" לאכיפת ההסכם או לפרשנותו. 

 

             משכך, סבור הבעל כי העתירה היא חסרת בסיס ודינה להידחות, תוך חיוב האישה בשכר טרחה והוצאות משפט.

 

ההליכים בפנינו

 

15.      לצד העתירה למתן צו על תנאי הוגשה עתירה למתן צו ביניים, שיימנע את המשך ההליכים בפני בית הדין הרבני. ביום 17.3.2011 הודיע הבעל כי הוא מסכים להשעיית הדיונים בפני בית הדין הרבני וכי יימנע מבקשה לקביעת דיונים שכאלו עד להכרעה בעתירה. לאור הודעת הבעל הורה בית משפט זה (השופט א' א' לוי) ביום 22.3.2011 על עיכוב ההליכים בבית הדין הרבני, עד למתן החלטה אחרת של בית משפט זה.

 

16.      ביום 30.11.11 התקיים בפנינו דיון בעתירה. לאחר שמיעת טענות הצדדים, הצענו כי יתקיים הליך גישור ביניהם על ידי השופט (בדימוס) יצחק שנהב במחלוקת המהותית שביניהם, ואם הליך זה לא יצלח יינתן פסק דין על ידינו, על יסוד החומר שבתיק והטענות ששמענו.   

 

17.      הצדדים הודיעונו ביום 31.01.12 על כשלון הליך הגישור. משכך, עלינו להכריע בעתירה שבפנינו.

 

דיון והכרעה

 

18.      שאלה אחת צריכה הכרעה בענייננו, והיא אם תביעתו של הבעל הינה, כטענתו, תביעה לביטול הסכם גירושין מחמת פגם בכריתתו, או שמא, כטענת האישה, מבחינה מהותית מדובר בתביעה שעניינה היחיד הוא פרשנות ההסכם או אכיפתו. תשובה לשאלה זו היא שתקבע, כפי שנראה, אם העניין מצוי בסמכותו של בית הדין הרבני. 

 

19.      הכלל שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה הינו כי תביעה לביטולו של הסכם בין בני זוג, אשר אושר על ידי ערכאה שיפוטית וניתן לו תוקף של פסק דין, תוגש לאותה ערכאה אשר אישרה את ההסכם (בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634, 641 (2002) (להלן: פרשת חליווה); ע"א 394/88 מאייר נ' (ברמן) מאייר, פ"ד מד(2), 471, 475-474 (1990); ע"א 3203/91 אזולאי נ' אזולאי, פסקה 4 (לא פורסם, 23.10.1995); בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 14 (טרם פורסם, 6.4.2006) (להלן: פרשת אמיר); בג"ץ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 3 (טרם פורסם, 24.12.2006)). זהו אף הדין באשר לתביעה לתיקון או לשינוי של הסכם מסוג זה (פרשת חליווה, שם; בג"ץ 6103/93 לוי נ' לוי, פ"ד מח(4) 591, 613 (1994) (להלן: פרשת לוי); בג"ץ 4117/07 פלונית נ' פלוני, פסקה 9 (טרם פורסם, 27.7.2008)).

          

           שונים הם פני הדברים בנוגע לתביעה שעניינה פרשנות הסכם או אכיפתו, שכן הערכאה המאשרת את ההסכם איננה רוכשת סמכות נמשכת לדון בתביעה מסוג זה (פרשת חליווה, שם; פרשת לוי, שם; ע"א 164/71 צפניה נ' צפניה, פ"ד כו(1) 515, 517 (1972), דעתם של השופטים ח' כהן ו-ויתקון; ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5) 817, 837 (1998)).

          

           הלכות אלו הן נקודת המוצא לדיוננו. ואולם, כפי שציינה השופטת ד' ביניש, "ההבחנה בין פרשנות, אכיפה, שינוי וביטול הסכם אינה תמיד חדה, ועלולה ליתן כוח בידי התובע להשפיע על סמכות הדיון על ידי אופן ניסוח הסעד המבוקש, לפיכך יש לבחון את הסעד ואת אופיו הדומיננטי במשקפיים מהותיים" (פרשת חליווה, בעמ' 642). יש לבחון את "עילת התביעה האמיתית" (השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת אמיר, פסקה 25). כיצד יש לסווג, אם כן, את תביעתו של הבעל שהוגשה בענייננו לבית הדין?

 

20.      לאחר שעיינו בכתב התביעה שהגיש הבעל לבית הדין, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, מקובלת עלינו עמדת הבעל כי תביעתו כוללת תביעה לביטול ההסכם, וכי דין העתירה בנושא זה להידחות. כך, בראש כתב התביעה שהגיש הבעל לבית הדין הרבני האזורי באשקלון צוין כי מהות התביעה היא "ביטול ההסכם עקב מעשיה תרמית והטעיה". הסעד המרכזי שנתבקש בתביעה הינו כי בית הדין יורה "כי הסכם הגירושין מיום כ"ו אדר א' תשס"ח בטל ומבוטל". נטען בו כי "הנתבעת הוליכה אותו (את הבעל – מ"נ) בכחש", והועלו בו טענות כי הסכמותיהם של הצדדים על אודות היותם של חלק מסעיפי ההסכם שלובים זה בזה, הן שהובילו לחתימת הבעל על ההסכם. בטענות אלו איננו מכריעים כמובן, אולם די בהן – בנוסח בו הובאו בכתב התביעה ובתוכנן גם יחד – כדי ללמד כי יש לדחות את טענת האישה לפיה "...עיון בכתב התביעה גופו מעלה בבירור שטענתו היחידה של הבעל כלפי האישה היא להפרה מאוחרת של ההסכם, עקב התביעה למזונות הקטינים, שהוגשה נגדו בבית המשפט למשפחה, לאחר שהצדדים כבר התגרשו" (ההדגשה הוספה – מ"נ). טענה זו הועלתה על ידי האישה אף בפני בית הדין, בנוסח אחר: "שום פגם בכריתה לא נטען שהיה ולא היה כלפי המשיב – לא עושק, לא כפייה ולא תרמית" (ההדגשה הוספה – מ"נ). ואולם, מעיון בתביעת הבעל וכן מטענות הצדדים בפנינו עולה כי תביעת הבעל כוללת במפורש מרכיבים הנוגעים לפגמים בכריתת ההסכם ולסעד הביטול. 

          

           אכן, כתב התביעה של הבעל בבית הדין כולל טענות מסוגים שונים. חלקן, כטענת האישה, עניינן אירועים המאוחרים לכריתת ההסכם; ואולם, לצד טענות אלו, מופיעות גם טענות של ממש על אודות פגמים בכריתת ההסכם, כגון תרמית והטעיה. אף בפנינו, שטח בא כוח הבעל את טענותיו בדבר הפגמים השונים שאירעו, לכאורה, בעת כריתת ההסכם, לרבות טענות כנגד בא כוחה של האישה בהליך שלפנינו (עו"ד רובין), אשר היה מעורב אישית בכריתת ההסכם. כאמור, מבלי להביע דעה לגופן של טענות אלו, הרי שעניינן ביטול ההסכם מחמת פגם בכריתתו ודינן להתברר בערכאה אשר אישרה את ההסכם, היא בית הדין. נדגיש כי אין באמור הכשר לדון גם בטענות המופיעות בתביעה בעניין הפרת ההסכם או בפרשנותו של ההסכם, אף שמותר להביא לידיעת בית הדין את העובדות שאירעו לאחר כריתת ההסכם, לצורך הכרעה בשאלה אם נפל פגם בכריתתו.

 

21.      אמת, החשש כי סמכות הדיון בתביעה תושפע מאופן ניסוח הסעד המבוקש, עליו עמדה השופטת ביניש בפרשת חליווה הנזכרת, איננו חשש בעלמא. יש להימנע ממצב בו ינסחו בעלי דין טענות הנוגעות לפרשנות הסכם או לאכיפתו כטענות של ביטול הסכם או שינויו, או להפך, רק על מנת להשפיע על סמכות הדיון בתביעה.

 

           לא מצאנו כי החשש האמור מתקיים בענייננו. אף אם הסעד המבוקש על ידי הבעל כולל היבטים הנוגעים לפרשנות ההסכם (כגון השאלה אם הוראותיו השונות אכן שלובות זו בזו), אין אנו סבורים כי בכך יש כדי לאיין את המרכיב המשמעותי בתביעת הבעל, הנוגע לפגמים שאירעו לטענתו סביב כריתת ההסכם. אף איננו סבורים כי מדובר בתביעה "מוסווית" שכל עניינה אכיפת ההסכם עקב הפרתו. כאמור, אין חולק שטענות הבעל כוללות גם מרכיבים הנוגעים לאירועים שאירעו לאחר כריתת ההסכם, ובמרכזם תביעת מזונות הילדים. לא מן המותר להזכיר כי הלכה היא עמנו כי הילדים אינם כבולים להסכם הגירושין בין הוריהם, והם רשאים לתבוע את מזונותיהם בנפרד (ראו: בג"ץ 2898/03 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 550, 563 (2004), והאסמכתאות שם). יחד עם זאת, אין בזכותם זו של הילדים כדי למנוע מהבעל לטעון לפגמים בכריתת ההסכם, עניין שממילא קדם להגשת תביעת הילדים. נשוב ונדגיש: איננו קובעים כי יש ממש בטענות הבעל, וכי יש הצדקה לביטול ההסכם. ממילא איננו קובעים גם אם תביעתם של הילדים היא בגדר שינוי נסיבות המצדיק תביעה של הבעל לביטול הסכם הגירושין מאשתו. די בכך כי השתכנענו כי "במשקפיים מהותיים" תביעתו של הבעל כוללת טענות בעלות משקל של ממש הנוגעות לפגמים בכריתת ההסכם, כדי לדחות את טענת האישה שעניין לנו בתביעה על הפרת הסכם בלבד. למען הסר ספק, נציין כי תביעתם של הילדים בבית המשפט לענייני משפחה להגדלת מזונותיהם עודנה תלויה ועומדת; בתביעה זו נקבעו אף קביעות שיפוטיות מסוימות – כגון גובה המזונות הזמניים – המחייבות את הבעל ממילא, תהיינה תוצאות הדיון בבית הדין הרבני לגבי ביטול ההסכם אשר תהיינה.

 

22.      בשולי הדברים נעיר, כי לא נעלם מעיננו שאך לאחרונה הוחלט להרחיב את ההרכב במסגרת דיון בעתירה העוסקת בשאלת סמכותו הנמשכת של בית הדין הרבני לדון בהסכמי גירושין אותם אישר ללא דיון לגופו של ההסכם (בג"ץ 6929/10 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, החלטה מיום 7.3.2012) (להלן: העתירה הנוספת). איננו נדרשים להמתין לתוצאות הדיון בעתירה הנוספת. זאת, מאחר ובעתירה הנוספת נתעוררה שאלה שעניינה תביעה של הבעל להפחתת המזונות בהם הוא חייב, ואילו בענייננו מדובר בתביעה שונה בתכלית, לביטול הסכם הגירושין עקב פגמים בכריתתו. ההלכה בעניין שלפנינו ברורה, ודי בסיווג תביעתו של הבעל כתביעה לביטול ההסכם מחמת פגמים בכריתתו, כדי להביא לדחיית העתירה על יסוד ההלכה הפסוקה.

 

23.      כללם של דברים, לא נמצאה עילה להתערבותנו בקביעתו של בית הדין הרבני הגדול לפיה השאלה של ביטול ההסכם עקב פגם בכריתתו נמצאת בגדרי סמכותו העניינית של בית הדין אשר אישר את ההסכם. זאת, בפרט נוכח ההלכות המושרשות בדבר המקרים החריגים בהם יתערב בית משפט זה בשבתו כבג"ץ בהחלטותיו של בית הדין הרבני. כידוע, התערבות זו "מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר" (פרשת אמיר, פסקה 10; ראו גם: סעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; בג"ץ 6441/11 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פסקה 4 (טרם פורסם, 22.1.2012); בג"ץ 1873/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם, 22.3.2007); בג"ץ 6473/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 3 (טרם פורסם, 15.11.2007)). משלא מצאנו כי חרג בית הדין מסמכותו, ממילא אין כל הצדקה להתערבותנו.

 

סוף דבר

 

24.      הבענו באוזני הצדדים את עמדתנו כי טוב היה לו היו מביאים סכסוך זה לפתרון בהידברות ביניהם. אף בית הדין הרבני האזורי כיוון לכך בפסק דינו. למרבה הצער, עד כה לא השכילו הצדדים להגיע לפשרה שכזו.

 

25.      העתירה נדחית. הדיון בתביעת הבעל לביטול הסכם הגירושין בין הצדדים מחמת פגם בכריתתו יתקיים בפני בית הדין האזורי באשקלון. לא יהיה צו להוצאות. 

 

ש ו פ ט ת

 

השופטת א' חיות:

 

           אני מסכימה.

 

ש ו פ ט ת

 

השופט א' רובינשטיין:

 

           מסכים אני לחוות דעתה של חברתי השופטת נאור. אניח למקום אחר (כגון להכרעה בבג"ץ 6929/10 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, שם הורחב ההרכב כפי שציינה חברתי) שאלות שנגעה בהן חברתי, הקשורות לעירוב התחומין הטבוע בין "פרשנות, אכיפה, שינוי וביטול הסכם" (כדברי השופטת (כתארה אז) ביניש בבג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה פד נו(5) 634, 642). יישום ההלכות בתחום זה אינו פשוט, וגם ההלכות עצמן מורכבות, כמותן בעצם הסיטואציה של "כרכור" בין בתי הדין הדתיים לבתי המשפט לענייני משפחה. כאמור, פסק דינה של חברתי מקובל עלי.

 

ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.

 

           ניתן היום, כ"ו ניסן, תשע"ב (18.4.2012).

             

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11016070_C05.doc   יז +עע

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il