עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1395/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקשת:                      עו"ד רמי קוגן; עו"ד אוהד הראל

 

 

 

1.        מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 48418-05-11 (כב' השופט א' זמיר) מיום 07.02.12, לפיה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו לגילוי ועיון מסמכים.

 

2.        בקשה זו מקורה בסכסוך שהתגלע בין המבקשת – חברת שחף ליווי פיננסי בע"מ לבין המשיב, שייצג אותה כעורך דינה בשני העשורים האחרונים בתיקי גבייה של לקוחותיה. סכסוך זה הגיע לכותלי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו עת הגישה המבקשת תביעה למתן חשבונות כנגד המשיב. במסגרת תביעה זו נתבקש בית המשפט המחוזי ליתן מספר סעדים, ביניהם מינוי רואה חשבון חקירתי לבדיקת כל הפעולות הכספיות שביצע המשיב, בדיקת כל הכספים שהתקבלו אצל המשיב עבור המבקשת, התקבולים שקיבל ממנה, וכל הקיזוזים שערך המשיב מכספים שהגיעו לפקודת המבקשת עבור שכר טרחתו ב-10 השנים האחרונות.

 

          

           כחלק מהתובענה למתן חשבונות, הגישה המבקשת ביום 22.1.12 "בקשה למתן צו לגילוי מסמכים":

 

"בית המשפט מתבקש לעשות שימוש בסמכותו על פי תקנות 113 ו-114 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולהורות על מתן הצווים הבאים:

א. צו המורה למשיב להעביר לידי המבקשת העתקים מכרטסת הנהלת החשבונות של כל התיקים בהם טיפל עבור המבקשת ממועד תחילת התקשרותו עימה ועד היום;

ב. צו המורה למשיב להעביר לידי המבקשת העתקים מתדפיסי עו"ש, החל ממועד תחילת התקשרותו עימה, של כל חשבונות הנאמנות שפתח עבור המבקשת;

ג. צו המורה למשיב להעביר לידי המבקשת העתקים מכל החשבוניות שהוציא בקשר לטיפול בתיקים של המבקשת;

ד. צו המורה למשיב להעביר לידי המבקשת העתקים מכל המסמכים הרלוונטיים המצויים ברשותו ו/או בשליטתו לצורך הגשת תביעות חוב כנגד החייבים הבאים:..."

 

           בבקשה פירטה המבקשת את נימוקיה כי המשיב נמנע מהעברת דיווחים מסודרים ומחשיפת התנהלותו החשבונאית, אשר נדרשים לצורך אימות טענותיה של המבקשת כנגדו. בתגובת המשיב לבקשה, נטען כי הבקשה לגילוי מסמכים הוגשה לאחר המועד הקבוע בתקנה 120 לתקנות סדר הדין האזרחי; כי היא בקשה גורפת הכוללת את כל נתוני המשרד ביחס לכל לקוחותיו אשר פרטיהם חסויים; כי היא מהווה ניסיון לדוג חומר לביסוס עילת תביעתה; וכן שהבקשה לסעד ביניים של גילוי מסמכים חופפת את הסעדים המבוקשים בכתב התביעה למתן חשבונות. ביום 07.02.12 בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה משני טעמים. כיוון שלא ניתן הסבר מספק לשיהוי בהגשתה, ומשום ש"מדובר בבקשה גורפת, אשר חופפת במידה רבה לסעד העיקרי של מתן חשבונות".

 

           על החלטה זו הוגשה הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי.

 

3.        המבקשת טוענת כי שגה בית משפט קמא בקובעו שהשיהוי בהגשת הבקשה מצדיק את דחייתה, כיוון שבשלב קדם המשפט יש סמכות לבית המשפט להחליט בדבר גילוי ועיון במסמכים, סמכות שאינה מוגבלת במועדים. עוד הוסיפה כי הסעד בבקשה לגילוי ועיון מסמכים אינו חופף לסעד העיקרי בתובענה למתן חשבונות שהוא – מינוי רואה חשבון חקירתי שיחקור את התנהלותו הכספית של המשיב.

 

4.        כידוע, נפל דבר בסדר הדין האזרחי בנוגע להליכי מתן רשות ערעור על החלטות. עד לפני שנים מספר, ניתן היה להגיש בקשת רשות ערעור על כל החלטת ביניים בהליך אזרחי. צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009 (להלן: הצו) הגביל את סוגי ההחלטות שבהן תינתן רשות ערעור. נפקות הצו הינה שבעל דין אינו יכול לקבל רשות ערעור על החלטה של הערכאה הדיונית ביחס לעניינים המפורטים בו, אלא עליו להמתין עד לסיום ההליך כדי לערער בזכות היה ויחפוץ בכך. סוג ההחלטה המנוי בצו והרלוונטי לענייננו מוזכר בסעיף 1(10) לצו:

 

"1. לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן:

....

(10) החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, למעט החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חסיון."

 

           עניינו של פרק ט' לתקנות הוא "הודיות, שאלונים וגילוי מסמכים". על כל ההחלטות המתקבלות לפי פרק זה לא תינתן רשות ערעור, מלבד החריגים המנויים בסעיף 1(10) לצו. מכאן, השאלה המקדמית המתעוררת בבקשה המונחת לפניי היא האם החלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את בקשת המבקשת נופלת בגדרו של אחד החריגים המנויים בסעיף, כאשר הרלוונטיים הם: החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני או החלטה בעניין עיון במסמכים.

 

           עיון בתקנות מגלה כי נושא צו גילוי מסמך פלוני מוסדר בתקנה 113, אשר קובעת: "בית המשפט או הרשם רשאי ...ליתן, לפי בקשת בעל דין, צו...המורה לבעל דין אחר לגלות...אם מסמך פלוני המפורש באותה בקשה מצוי, או היה מצוי, ברשותו או בשליטתו, ואם אינו מצוי בה – מתי יצא ממנה ומה היה עליו." עניין דרישת עיון במסמכים מפורט בתקנה 114: "מסמך שנזכר בכתבי טענותיו של בעל דין או בתצהיריו, רשאי בעל דין אחר לדרוש ממנו, בכל עת...שיראה לו או לעורך דינו את המסמך לעיון ולהעתקה." (והשוו טפסים 12 וְ13 לתקנות סדר הדין האזרחי).

          

           החלטות בשני העניינים הנזכרים בחריגים נבדלות מיתר ההחלטות לפי פרק ט' לתקנות, אשר עוסק בכללותו בהליכי גילוי מוקדם. כאמור, סעיף 1(10) מציג כלל לפיו אין ליתן רשות ערעור על כל החלטה שעניינה הכנת התיק למשפט על-ידי הערכאה הדיונית לפי פרק ט', למעט שלושה סוגי החלטות. הכלל נועד שלא לשים מקל בגלגלי ההליך המשפטי. אם כך המצב, יש לשאול מה משותף לשלושת סוגי ההחלטות שהינן בגדר חריג לכלל. הרי אין להניח שהחריגים נקבעו בשרירותיות אלא הם משקפים את הפעלת שיקול דעתו של מחוקק המשנה. נדמה כי החריג יצא מן הכלל בשל אופיין של ההחלטות. דהיינו, מהות ההחלטות החריגות היא כזו שחרף המחיר שנגבה מיעילות הליכי המשפט, אין לשלול מתן רשות ערעור עליהן, אלא מוטב להעניק לערכאת הערעור שיקול דעת האם לומר את דברה בעניין, אם לאו. כך במיוחד שעה שחשיבותן של ההחלטות החריגות להליך הינה מכריעה. החלטות הביניים החריגות לפי הצו עלולות להתוות את התוצאה יתר על המידה באופן שאף עלול לפגום ביעילות ההליך מכיוון אחר - בהיעדר מתן אפשרות לבחון את ההחלטה תוך כדי ההליך, הוא יכול לנוע בכיוון מוטעה, שייתכן וידרוש ניהולו בשנית.

 

5.        בראייה זו ניתן להתייחס לשלושת החריגים המעוגנים בסעיף 1(10) לצו: החלטה לגבי גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובטענת חיסיון. באשר לראשון, החלטה בדבר גילוי מסמך מסוים, אשר ייתכן שאין בידי בעל דין להשיגו, יכול שיש בה להטות את כף המאזניים. ההתמקדות בדבר מסמך פלוני מדגיש את חשיבותו וחריגותו. כך גם לעניין עיון במסמכים, אשר אפשר שיהיו רגישים או שיכילו מידע אישי וכי חשיפתם או אי-חשיפתם יכריעו את ההליך. החלטה זו שונה מהחלטה בדבר מתן צו לגילוי מסמכים לפי תקנה 112 אשר קובעת בעניין חשיפת רשימת מסמכים כללית לצד השני, להבדיל מהעיון במסמכים שנזכרו בכתב טענותיו או בתצהיריו של בעל דין. החריג השלישי, הגם שאינו נידון בתיק זה, מדבר בעד עצמו וניתן להבין את החיוניות בדבר האפשרות לדון מיידית על החלטה בעניין חיסיון. החריגים נקבעו מתוך שאיפה למנוע נזק בעל עוצמה רבה יותר מן הנזק האפשרי שייגרם עקב החלטות הביניים שאינן בגדר החריגים בסעיף – וזאת עדיין בדמות מתן רשות ערעור ולא ערעור בזכות.

 

           בשובנו לחריגים הרלוונטיים לתיק זה, האבחנה בין ההחלטות בדבר גילוי מסמך פלוני ודרישת עיון במסמכים לבין ההחלטות האחרות בפרק ט' נידונה בדיון בכנסת בעניין הצו, ונדמה כי הדברים נכונים כאן:

 

"בתוך המערכת שנקראת פרק ט' – הליכי גילוי מוקדם – יש הרבה מאד סוגים של החלטות, חלקן מהותיות, כפי שאמר השופט גל, כמו, למשל, אי מתן צו של גילוי ספציפי. אם אנחנו לוקחים דוגמה להחלטות בעלות חשיבות פחותה, החלטה על מתן צו גילוי מסמכים היא החלטה שבדרך כלל נותנים והסיכוי לקבל רשות ערעור עליה שואף לאפס, או החלטה על מתן צו על תשובות לשאלון. זה סוג החלטות שאני קורא להן טכניות. איפה חשוב שלא יהיה איסור על בר"ע? בדברים המהותיים. כפי שאמרנו, עצם העיון או אי העיון הם דברים מהותיים. שנית, גילוי של מסמך ספציפי, שבית המשפט יכול להגיד שהוא לא מורה לצו לגלות משהו או כן מורה לגלות משהו ספציפי. זה גם דבר מהותי לתיק." (דבריו של עו"ד הלל איש-שלום, נציג לשכת עורכי הדין, מתוך פרוטוקול מס' 17 לישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט ביום 9 ביוני 2009).

 

6.        לאחר ההצטיידות בכלים המתאימים, ניתן עתה לגשת להכרעה הדורשת עריכת הבחנה בין ההחלטות בפרק ט' הנכללות בחריגים בסעיף 1(10) לצו האמור המאפשרים ליתן רשות ערעור ואלו שאינן, ולשם כך יש לעמוד על מהותה של ההחלטה מושא הבקשה למתן רשות ערעור ולא רק על מלבושה החיצוני.

 

           כפי שעולה מבקשת המבקשת לבית המשפט המחוזי, מטרתה לקבל את כל החומר החשבונאי שמצוי אצל המשיב מאז תחילת התקשרותו עם המבקשת: כרטסת הנהלת חשבונות של כל התיקים, תדפיסי עו"ש של כל חשבונות הנאמנות, העתקים מכל החשבוניות והעתקים של כל המסמכים הנדרשים למבקשת לצורך הגשת תביעות חוב כנגד לקוחותיה. בקשה זו איננה תואמת את האמור בתקנה 113, המאפשר ליתן צו המורה לגלות אם מסמך פלוני, דהיינו ספציפי, המפורש באותה בקשה, מצוי ברשותו או בשליטתו של בעל דין. המבקשת אינה נוקבת במסמך מסוים בבקשתה אלא בכל החשבוניות, התדפיסים והמסמכים הדרושים לה. אף בסעיף ד' לבקשה, בו ביקשה מסמכים ביחס לתביעות חוב כנגד חייבים קונקרטיים, לא פירטה מפורשות את המסמכים המבוקשים על-ידה, אלא דרשה העתקים מכל המסמכים הרלוונטיים המצויים ברשות המשיב לצורך הגשת תביעות חוב נגדם. בנוסף, והגם שהבקשה מנוסחת בלשון "להעביר לידי המבקשת העתקים" מכל המסמכים המבוקשים, אין בכך מאומה. הבקשה אינה מפרטת מה הם המסמכים הנזכרים בכתבי טענותיו או בתצהיריו של המשיב הנדרשים לעיון המבקשת לפי תקנה 114, אלא עותרת לקבל (או לקבל מידע) בדבר כל המסמכים החשבונאיים הרלוונטיים.

 

           מן המתואר עולה כי זוהי, במהותה, בקשה לגילוי מסמכים כללי. הבקשה הולמת את תקנה 112, לפיה על בעל דין לגלות מה הם המסמכים הנוגעים לענין הנדון המצויים ברשותו או בשליטתו. החלטת בית המשפט המחוזי, שדחתה את הבקשה מן הטעם שהיא גורפת וחופפת במידה רבה את הסעד העיקרי של מתן חשבונות מחזקת מסקנה זו. יוצא שהחלטת בית המשפט המחוזי אינה ניתנת לרשות ערעור לפי סעיף 1(10) לצו.

 

7.        ודוק. אף כי מדובר בתקנות בעניין פרוצדורה, המבחן ביחס אליהן הינו מהותי ולא טכני גרידא. רוצה לומר, בבוא בית המשפט לבחון האם מדובר בחריג על פי הצו המאפשר להגיש בקשה למתן רשות ערעור אם לאו, אל לו להכריע רק על פי הכותרת אשר מציג בעל דין או לשון הבקשה. לא די בכך שהמבקש רשות ערעור מגדיר את הצו כ"צו לעיון במסמכים" או כ"צו לגילוי מסמך פלוני". מצוות המחוקק דורשת כי בית המשפט יבדוק האם אכן כך הדברים על פי המתווה המעוגן בתקנות הרלוונטיות בפרק ט', סימן ג', סעיפים 112-118 לתקנות סדר הדין, והפסיקה בעקבותיהן. גישה אחרת תאפשר למבקש לעקוף על נקלה את דרישות הצו על ידי הגדרת בקשה בהתאם לחריג, ותעניק למבקש זכויות שאינן קנויות לו מכוח הדין. ברי כי לא זו כוונת מתקין התקנות ואיננה תכלית הצו.

 

           בענייננו, אינני קובע שהמבקשים פעלו באופן מכוון כדי להיכנס תחת גדרי החריגים לסעיף 1(10) לצו. ברם, לא בתום לב דיוני עסקינן אלא בהוראות התקנות המחייבות את בית המשפט. עמדת המבקשת לגבי בקשתה יוצרת בלבול מה: הבקשה לבית המשפט המחוזי פותחת בכותר "מתן צו לגילוי מסמכים"; לצד זאת, היא מפנה לתקנות 113 וְ114 לתקנות סדר הדין האזרחי. כאמור, לא הסיווג של בעל הדין הוא הקובע, אלא על הבקשה להלום מבחינה מהותית את האמור בתקנה בכדי להיכנס בגדריה. במקרה דנא, הבקשה איננה נופלת לגדרי החריגים ולכן אין מקום לשקול מתן רשות ערעור. להשקפתי, תוצאה זו מובילה למסקנה שלא יהא נאה שאביע את דעתי בעניין הבקשה בגדר למעלה מן הצורך. זאת מן הטעם שדינה של הבקשה להידחות על הסף, ובכך יוצא כי אין לבית המשפט שיקול דעת.

 

8.        הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, ‏כ"ז אדר תשע"ב (21.03.2012).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12013950_Z01.doc   עש

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il