עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1336/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם
הדפסה

 

 

בבית המשפט העליון

 

עע"ם  1336/12 - ב'

 

לפני:  

כבוד השופט ע' פוגלמן

 

המבקשת:

מרטה מרים ציקורל

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבה:

הוועדה המחוזית לתכנון ובניה  מחוז ירושלים

                                          

בקשה לסעד זמני בערעור

                                          

בשם המבקשת:

בעצמה

 

בשם המשיבה:

עו"ד נחי בן אור

 

החלטה

 

 

1.        ועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה אישרה את תוכנית 11710 – כביש אורה משואה, ונתנה לה תוקף בתנאים מסוימים. המבקשת, שהגישה התנגדות לאישור התוכנית, פנתה למ"מ יו"ר המשיבה שתעשה שימוש בסמכותה לפי סעיף 110 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ותיתן לה רשות לערור על ההחלטה לאשר את התוכנית לפני המועצה הארצית לתכנון ולבניה. הבקשה נדחתה והמבקשת הגישה עתירה מינהלית לבית המשפט קמא.

 

2.        בית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת נ' בן אור) דחה את העתירה בקובעו כי המשיבה דנה באריכות רבה בכל ההתנגדויות שהוגשו לה ובכללן התנגדותה של המבקשת. נקבע כי המינהל הקהילתי יוצג במהלך הדיון, בין היתר בידי יו"ר צוות תכנון אסטרטגי במינהל הקהילתי אשר הודיע כי המינהל אינו מתנגד לתוכנית, אולם העלה מספר תנאים שביקש שייכללו בה ובקשותיו הובאו בחשבון. עוד ציין בית המשפט כי החברה להגנת הטבע לא הגישה התנגדות לתוכנית, וכי נציגת המינהל הקהילתי אמרה בדיון שרבים מתושבי השכונה תומכים בה. לבסוף נקבע כי לא נפל פגם בהחלטתה של מ"מ הממונה על מחוז ירושלים לדחות את הבקשה למתן רשות ערר למועצה הארצית, המצדיק התערבות של בית המשפט. נקבע כי תפקידה של המועצה הארצית הוא לדון בעניינים בעלי השלכות רוחב ואופי עקרוני, כאלה שיש בהם רגישות ציבורית מיוחדת או שנתונים במחלוקת ציבורית קשה. עצם העובדה שלתוכנית הוגשו מספר רב של התנגדויות אינה עושה אותה לכזו. בנסיבות העניין, לא נפל פגם בקביעה שאופייה של התוכנית והטעמים להתנגדות אינם מצדיקים מתן רשות ערר.

 

3.        בערעורה לבית משפט זה שבה המבקשת על הטענות שהועלו בבית המשפט קמא, ועיקרן שלתוכנית השלכות סביבתיות, תחבורתיות וציבוריות רחבות היקף באופן שמצדיק, לשיטת המבקשת, מתן רשות ערר למועצה הארצית. המבקשת, המייצגת את עצמה בערעור, לא התייחסה בבקשתה לסיכויי הערעור או למאזן הנוחות.

 

4.        לאחר העיון, באתי למסקנה שדין הבקשה למתן סעד זמני להידחות. כידוע, השיקולים למתן סעד זמני בערעור הם שניים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (עע"ם 1873/12 אסום חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב, פסקה 9 (לא פורסם, 14.3.2012)). בענייננו, ומבלי לקבוע מסמרות, נדמה שסיכויי הערעור אינם גבוהים מאחר שעל פני הדברים אין המקרה דנן עומד באמות המידה למתן רשות ערר כפי שנקבעו בפסיקתנו (ראו: עע"ם 3663/02 ועדת שכונת עין הכרם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, פ"ד נז(2) 882, 892 (2003); עע"ם 5239/09 אדם טבע ודין נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מרכז, פסקה 8 (לא פורסם, 16.9.2009)). עוד יש לציין כי עיריית ירושלים, אשר יזמה את התוכנית, לא צורפה כצד לעתירה על אף שהיא גורם עיקרי שעלול להיפגע מקבלתה. עובדה זו מוסיפה לשיקולים לדחות את הבקשה. באשר למאזן הנוחות, המבקשת כלל לא טענה בבקשתה שאם בית המשפט לא ייעתר לה ייגרם נזק בלתי הפיך, ודי בכך כדי לקבוע שגם תנאי זה לא התקיים. לכך יש להוסיף כי כפי שמבהירה המדינה, ככל שבסופו של ההליך ייקבע כי ישנה הצדקה להביא את הסוגיה לשולחנה של המועצה הארצית, כך ייעשה. ממילא ברור כי אין מניעה למתן סעד אפקטיבי בסופו של דבר גם בלא שניתן סעד זמני.

 

           אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, ‏ו' בניסן התשע"ב (‏29.3.2012).

 

 

ש ו פ ט

________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12013360_M04.doc   טח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il