עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 11100/08

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופטת א' חיות:

 

           בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים א' שהם, י' שבח ו-ש' ברוך ז"ל), בו הורשע המערער בעבירות של תקיפה ואינוס בגינן נגזרו עליו שש-עשרה שנות מאסר, מתוכן ארבע-עשרה שנים לריצוי בפועל. כמו כן חויב המערער בתשלום פיצוי למתלוננת בסך 100,000 ש"ח. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין ולחלופין כנגד גזר הדין.

 

כתב האישום וגרסת המערער

 

1.        המערער עמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ואינוס לפי סעיף 345(ב) לחוק העונשין בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק. בכתב האישום נטען כי במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה, סמוך לחודש דצמבר 2003, בשעה 24:00 או בסמוך לכך, פסעה המתלוננת, קטינה ילידת 1991, בדרכה לביתה שבעיר א' לאחר פעילות חברתית. באותה עת הלך המערער בדרך הנמצאת בסמיכות לתחנת כיבוי האש, מקום עבודתו של המערער, בכיוון הנגדי לכיוון הליכתה של המתלוננת. המערער חלף מול המתלוננת, נעמד מאחוריה, תפס בידו האחת בצווארה ובידו השנייה סתם את פיה כשהוא שואל אותה האם לא תצעק אם ישחרר את פיה. המתלוננת הנהנה בראשה, והמערער שחרר את ידו מפיה ומשך אותה בחוזקה אל עבר מדרגות שהובילו למקום חשוך. בהמשך השליך המערער את המתלוננת אל הקרקע, עליה היו רגבי אדמה ואבנים והיא נפגעה בראשה כתוצאה מכך. המערער השכיב את המתלוננת על הארץ, פשט את מכנסיו, הוריד את מכנסיה ותחתוניה ושכב עליה. המתלוננת ניסתה לבעוט במערער ולהימלט וביקשה כי יעזוב אותה, אך המערער התעלם מתחנוניה, הצמיד אותה אל הארץ והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, עד שהגיע לסיפוקו.

 

2.        בתשובה לאישום כפר המערער בכך שביצע את המעשים המיוחסים לו, וכן ציין כי המתלוננת, שהגישה את תלונתה כשלוש שנים לאחר האירוע, לא מסרה מועד מדויק בו הוא התרחש אלא ציינה כי מדובר ביום שישי לאחר חג החנוכה. לגבי מועד זה העלה המערער טענת אליבי, לפיה באותו יום הוא עבד בתחנת כיבוי האש ואין כל אפשרות שיצא מן התחנה במהלך המשמרת בלא שהדבר נרשם ואושר. לגבי היכרותה של המתלוננת עימו טען המערער כי אין ביניהם "היכרות ספציפית" אלא היא מכירה אותו "מהעיר, ממכבי האש", ונקודת מחלוקת מרכזית במשפט הייתה שאלת זיהויו של המערער על-ידי המתלוננת כמי שביצע את העבירות.

 

הכרעת הדין

 

3.        בהכרעת דין מפורטת וסדורה מיום 15.7.2008 הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו, לאחר שמיעת ראיות. הראיה המרכזית עליה נסמכת הכרעת הדין היא עדות המתלוננת אשר תיארה את מהלך האירוע נשוא כתב האישום. בין היתר סיפרה המתלוננת כי כאשר המערער חלף מולה "הוא לא הסתכל עלי בפנים, הוא היה עם ידיים בכיסים וראש מכופף ואני ראיתי אותו, זיהיתי", וכאשר נשאלה כיצד זיהתה אותו השיבה כי במקום נמצאת מנורה שעליה כתוב "לאיזה בית כנסת זה מוביל". כמו כן ציינה המתלוננת כי המערער לבש בגדים כהים, חבש כיפה לראשו ו"ראיתי עליו ג'ינס". המתלוננת הוסיפה ותיארה כיצד המערער תפס אותה, כיצד ניסתה להשתחרר מאחיזתו וכיצד גרר אותה לאזור חשוך ונטוש וביצע את מעשה האינוס. המתלוננת סיפרה כי המערער לא דיבר במהלך האירוע, פרט לשאלה האם לא תצעק אם ירפה מפיה, שאז הבחינה כי יש לו ע' דגושה. לשאלת בית המשפט השיבה המתלוננת כי במהלך אירוע האונס היא ראתה את פניו של המערער, והבהירה כי במקום מוצבות שתי מנורות לכיוון בית הכנסת "שהן מאירות את המקום". לגבי היכרותה עם המערער סיפרה המתלוננת כי הוא מוכר לה כמי שמשרת בתחנת כיבוי האש בא' וכי הוא מוכר היטב בא', הגם שלא הייתה ביניהם היכרות אישית.

 

           המתלוננת חשפה את האירוע רק בחלוף כשלוש שנים מאז שקרה, ועשתה כן בפני מי שהיה חברהּ אותה עת (להלן: החבר) במהלך שיחה שניהל עימה בעקבות שמועה כי קיימה יחסים אינטימיים עם נער אחר. המתלוננת ביקשה מן החבר שלא יספר לאיש על מה שאירע לה אך הוא אמר שעליה לספר זאת לבני משפחתה ואם לא תעשה כן תוך זמן קצר, הוא עצמו יספר להם על כך. בעקבות זאת סיפרה המתלוננת למשפחתה את שאירע לה, ולאחר שאביה ואחיה ניגשו למשטרת א' על-מנת להתייעץ עם השוטרים כיצד לפעול, פנתה המתלוננת למרכז לנפגעות תקיפה מינית ובהמשך הגישה תלונה בתחנת המשטרה. בחקירתו הכחיש המערער את המעשים מכל וכל, אמר כי הוא אינו מכיר את המתלוננת "אישית", וציין כי ראה אותה כשהביא פועל סיני לבית הוריה (ת/10). במסגרת חקירת המשטרה התקיים עימות בין המתלוננת לבין המערער והמתלוננת אף ערכה שחזור של האירוע. בהמשך לדברים שאמר בחקירתו בעניין זה, שאל המערער את המתלוננת במהלך העימות, בין היתר, שאלות לגבי קשריה עם נערה בשם ש', המתגוררת אף היא בא' (להלן: הנערה ש'), שהתנדבה בעבר בעמותה שהקים המערער. המערער סבר כי תלונתה של המתלוננת באה לעולם רק כדי לחזק את השמועה השקרית לפיה הוא תקף מינית את הנערה ש'. נושא זה עלה גם בבית משפט קמא והמתלוננת העידה כי כחודשיים לפני אירוע האונס סיפרה לה ש' שהמערער תקף אותה מינית, ולאחר אירוע האונס חזרה ש' וסיפרה לה על מקרים נוספים. המתלוננת, כך לדבריה, לא שיתפה את ש' במה שאירע לה, בעוד שהנערה ש' סיפרה לאנשים רבים בא' אודות המעשים שנעשו בה לטענתה על-ידי המערער. על רקע דברים אלה ציין בא-כוח המערער כי כאשר נפוצו שמועות אודות עניינה של ש' פנה המערער מיוזמתו למשטרה וביקש להיחקר כדי להוכיח את חפותו. התובעת, מצידה, הבהירה לבית המשפט כי תיק החקירה נגד המערער בעניינה של ש' נפתח בעקבות תלונה שהגישו גורמי טיפול ביום 20.9.2005, אך הוא נסגר מחוסר אשמה לאחר שהנערה ש' סירבה להגיש תלונה נגד המערער. למען שלמות התמונה יצוין כי לאחר פתיחת החקירה בענייננו בדקה המשטרה האם ש' מעוניינת להגיש תלונה נגד המערער, אך היא סירבה לעשות כן כיוון שפחדה (ראו עמ' 180, 184 לפרוטוקול).

 

4.        נוסף על המתלוננת העידו מטעם התביעה אביה, אימה, אחיה ואחותה, וכן החבר. עדים אלה תיארו את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בעת שחשפה את האירוע וסיפרו כי היא מסרה להם את שמו של המערער כמי שביצע את מעשה האינוס. ההורים התייחסו בעדותם גם להתדרדרות שחלה בהישגי המתלוננת בלימודים בתקופה שמאז אירוע האונס ועד לחשיפת הפרשה, ועמדו על סימני המצוקה שהיא שידרה ואשר הובנו על-ידם רק בדיעבד. עד נוסף שהובא מטעם התביעה הוא מפקד תחנת כיבוי האש בא', אשר סיפר על נהלי העבודה בתחנה ועל בגדי העבודה שהיו נהוגים בה, וכן העיד הכבאי אלכסנדר זורחוב, שהיה בתורנות יחד עם המערער ביום השישי שלאחר חג החנוכה בשנת 2003 (26.12.2003). מטעם ההגנה העיד המערער, שהכחיש לחלוטין את ביצוע המעשה, טען לטעות בזיהוי וכן העלה את האפשרות לקיומו של קשר בין המתלוננת לבין ש'. המערער הוסיף וטען כי לתחושתו מקור התלונה בקונספירציה שנרקמה נגדו בהיותו דמות מוכרת ופופולארית בא' ככבאי וכמי שהקים עמותה המסייעת למשפחות נזקקות בה התנדבו בני נוער רבים. בנוסף, חשף המערער לראשונה בעדותו כי מזה כתשע שנים הוא סובל מבעיית אין-אונות ומשכך לא ייתכן שביצע את המעשים המיוחסים לו. גם אשתו של המערער סיפרה על בעיית אין-האונות ממנה הוא סובל, ובעניין זה העיד גם ד"ר יוסף אברבנאל, אורולוג שטיפל במערער והגיש חוות דעת רפואית מטעמו. מטעם ההגנה אף העידו שניים מעמיתיו של המערער בתחנת כיבוי האש, חבריו של המערער ושני נערים שהתנדבו בעמותה שהקים.

 

 5.       לאחר שסקר בפירוט את העדויות שהובאו בפניו, ציין בית משפט קמא כי בסיכומיה צמצמה ההגנה במידה רבה את יריעת המחלוקת בין הצדדים. כך קיבלה ההגנה כמהימנה את עדות המתלוננת לפיה היא הייתה קורבן לתקיפה מינית ביום שישי שלאחר חג החנוכה בשנת 2003 או ביום שישי שלאחריו, אך נטען כי לא הוכח שבוצעה בה עבירת אינוס, דהיינו חדירה לאיבר מינה ומכל מקום, טענתו המרכזית של המערער הייתה כי גם אם המתלוננת נאנסה, לא הוא זה שביצע את המעשה ומדובר בטעות בזיהוי.

 

           בדחותו את טענות המערער קבע בית המשפט כי הוכח שהמתלוננת נאנסה, וציין כי עדותה בעניין זה הינה ברורה וחד-משמעית וכי היא אמרה מפורשות שהתוקף החדיר את איבר מינו לאיבר מינה ואף הבחינה בנוזל שקוף שפרץ מאיבר מינו והבינה שהלה הגיע לסיפוקו. עוד ציין בית המשפט כי המתלוננת הבחינה בסימני דם בתחתוניה לאחר ששבה לביתה, ועל כן קבע כי "התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק כי המתלוננת נאנסה באותו לילה, לאחר שנגררה למקום מבודד, וזאת בברוטאליות ותוך שימוש באלימות ממשית". בית המשפט הוסיף וקבע כי בחומר הראיות קיימים חיזוקים רבים לעדות המתלוננת באשר לאירוע הקשה שחוותה, והוא התייחס בהקשר זה למצבה הנפשי במהלך התקופה שחלפה מאז האונס ועד לחשיפת האירוע וציין כי מעדויות בני המשפחה והחבר עולה כי התנהגותה של המתלוננת בתקופה זו השתנתה מן הקצה אל הקצה, היא הפכה מסוגרת וחרדה, הישגיה בלימודים התדרדרו ולדבריה היא ניסתה להעביר מסרים למקורביה על-מנת שיחושו לעזרתה מבלי שתיאלץ לחשוף את מה שאירע לה. לכך יש להוסיף, קבע בית המשפט, גם את מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר שחשפה את האירוע, באשר היא מיררה בבכי ומסרה את דבריה באופן מקוטע ובעודה נסערת, רועדת ומבוהלת. עוד נקבע כי כבישת התלונה במשך כשלוש שנים אין בה כדי לפגוע במהימנות גרסתה של המתלוננת. בית המשפט ציין בהקשר זה כי מדובר בתופעה מוכרת בקרב נפגעי עבירות מין וכי המתלוננת הסבירה כי נצרה את הסיפור בליבה כיוון שחששה שהמערער יפגע בה, חששה כי לא יאמינו לה וכן ביקשה למנוע פגיעה במה שנתפש על-ידה ככבוד המשפחה.

 

6.        משנקבע כי התביעה הוכיחה את העובדות הנטענות בכתב האישום בכל הנוגע לאירוע האונס, נפנה בית משפט קמא לבחון את שאלת זהותו של התוקף. בית המשפט סבר כי בעניין זה אין צורך לנתח כל עדות ועדות בנפרד וקבע כי ממכלול הראיות עולה שהמערער היה ועודנו דמות ציבורית מוכרת בא', וככזה הוא היה מוכר גם למתלוננת טרם האירוע המתואר בכתב האישום. חיזוק לכך מצא בית המשפט בעדותה של המתלוננת לפיה המערער הגיע לביתה זמן מה לאחר אירוע האונס, כשאליו נלווה עובד זר לצורך ביצוע שיפוץ. המתלוננת סיפרה כי ידעה במי מדובר, ובשל חששה הרב מן המערער היא החליטה להסתגר בחדרה. בית המשפט הוסיף וציין בהקשר זה כי במהלך העימות עם המתלוננת לא טען המערער כי היא אינה מכירה אותו ואינה מסוגלת לזהותו, ודבק בגרסתו לפיה התלונה הוגשה על-מנת לחזק את החשדות בדבר תקיפתה המינית של הנערה ש'.

 

7.        על רקע קביעות אלו נדרש בית משפט קמא לטענת ההגנה כי נפלה טעות בזיהוי התוקף וכי, למצער, קיים בעניין זה ספק סביר המצדיק את זיכויו של המערער מן העבירות שיוחסו לו. בהתייחסו לטענת האליבי שהעלה המערער, ציין בית המשפט כי אין חולק שביום שישי ה-26.12.2003 הוא שימש תורן בתחנת כיבוי האש, וכי תורנות זו אמורה הייתה להסתיים למחרת, יום שבת, בשעה 7:00. המערער טען כי הוא רשאי היה לצאת את התחנה לפרק זמן שאינו עולה על שעה, על-מנת להשתתף בסעודת ערב שבת בחיק משפחתו ולאחר מכן היה עליו לשהות בשטח התחנה כשהוא לבוש במדי כיבוי אש עד לסיום התורנות. כל יציאה נוספת מן התחנה חייבה אישור מטעם מפקד התחנה ונרשמה ביומן, כך שאם המערער היה יוצא מן התחנה סמוך לחצות היה הדבר נרשם ומובא לידיעת הממונה עליו. בדחותו את טענת האליבי קבע בית המשפט כי לא עלה בידי ההגנה לבסס טענה זו וכי "[]גם אם אין בידינו לומר כי טענתו של הנאשם הופרכה בראיות פוזיטיביות - אין בראיות שהוצגו על מנת לבסס את הטענה וכדי לשנות את התמונה הכוללת בתיק זה". בהקשר זה ציין בית המשפט כי מן העדויות עולה שתורני סוף השבוע בתחנת כיבוי האש אכן רשאים היו לצאת להפסקה בת כשעה, המוקדשת בדרך כלל לסעודת ערב שבת עם משפחתם, וכי כל יציאה נוספת מחייבת אישור ורישום. אולם, כך נקבע, נוהל זה אינו מונע יציאה בלתי מאושרת מן התחנה על-ידי מי שחפץ לעשות כן, לרבות המערער. עוד ציין בית המשפט כי למערער היה חדר משלו בתחנה אותו נהג לנעול בעת שישן, וכי לאחר שעה מסוימת (22:00 או מאוחר יותר), רשאים היו התורנים לפנות לשינה כשהם לבושים במדים. לפיכך, קבע בית המשפט, למערער לא היה קושי מיוחד, לו חפץ בכך, לצאת מן התחנה מבלי שחברו למשמרת יחוש בדבר ולהסתובב בחוצות א'. בכך אין משום ראיה פוזיטיבית כי המערער אכן עשה זאת אך אפשרות כזו, כך נקבע, מציבה תשובה מספקת לטענת האליבי שהועלתה. כמו כן צוין בהקשר זה כי מפקד תחנת הכיבוי סיפר בעדותו על הפרות נהלים ומשמעת מצד המערער. אשר לטענת המערער לפיה הוא חויב ללבוש מדים בכל שעות המשמרת ומדים אלו אינם כוללים מכנסי ג'ינס, אותם לבש התוקף לדברי המתלוננת. בעניין זה ציין בית המשפט כי המערער אישר שהוא נוהג להגיע לתחנה כשהוא לבוש בבגדיו האזרחיים ולרוב מדובר במכנסי ג'ינס, וכי רק לאחר מכן הוא פושט את בגדיו האזרחיים ולובש מדים. על כן לא מן הנמנע, כך נקבע, כי יציאתו הבלתי מורשית של המערער מן התחנה לוותה בהחלפת מכנסיו למכנסי ג'ינס. בית המשפט הוסיף וקבע כי מהתבוננות בתצלומי המדים שנהגו בתחנה לפני יום 18.1.2004 עולה כי מדובר במכנסיים כחולים, וכי גם כשהם במצב בלתי דהוי ניתן לזהותם בטעות כמכנסי ג'ינס.

 

           אשר לאפשרות כי מעשה האונס בוצע ביום שישי השני שלאחר חג החנוכה (2.1.2004) טען המערער כי אין חולק שבאותו מועד הוא לא היה בתורנות בתחנת כיבוי האש וכי הוא אינו נוהג להתהלך בחוצות א' סמוך לחצות, ולדבריו בימי שישי בהם הוא אינו נמצא בתורנות הוא נוהג לחלק מצרכי מזון וביגוד לנזקקים; לקראת ערב הוא יוצא לתפילה בבית הכנסת; ולאחר מכן שב לביתו לסעודת ערב שבת. בהמשך, כך נטען, נוהג המערער להיפגש עם שניים מחבריו לצעדה משותפת בחוצות העיר, שלאחריה הוא חוזר לביתו לשנת לילה. המערער אף טען כי בערבי שבת מעין אלה הוא נוהג ללבוש בגדי שבת, ובוודאי שאינו לובש מכנסי ג'ינס. בית משפט קמא מוכן היה לקבל כי זוהי שגרת חייו של המערער בימי שישי בהם הוא אינו בתורנות, אך קבע כי אין בשגרה זו כדי ללמד בהכרח על מעשיו ביום שישי ה-2.1.2004, בציינו כי  חבריו של המערער אישרו אומנם כי נהגו לקיים עימו צעדה משותפת בלילות שישי, אך הם הוסיפו כי לא עשו כן בימים חורפיים במיוחד או כאשר מי מהם נעדר. על רקע זה נקבע כי קיימת אפשרות שביום השישי בו התרחש האונס לא נפגש המערער עם חבריו, וגם אם כן - לא ניתן לשלול כי הוא החליט לצאת לאחר מכן את ביתו לסיבוב נוסף. עוד קבע בית המשפט כי גם אם המערער נהג ללבוש בגדי שבת כאשר לא היה בתורנות, אין בכך כדי ללמד שביום 2.1.2004 הוא לא פעל אחרת והחליף את בגדיו טרם שיצא לדרכו, סמוך לחצות.

 

8.        בית המשפט הוסיף ודחה את טענת ההגנה שהעלה המערער בעדותו הנסמכת על בעיית אין-האונות שממנה הוא סובל, בקובעו כי מדובר בעדות כבושה. המערער הסביר כי הוא לא העלה את הנושא בחקירה בשל חששו שהדבר ייוודע ברבים, בסברו באותו שלב כי התלונה לא תוביל להגשת כתב אישום, וכי ככל שהוא יעמוד לדין יהיה בידו להציג את הדברים בפני בית המשפט. הסבר זה, כך קבע בית המשפט, הינו "דחוק ביותר" והדעת נותנת כי אם היה ממש בטענה זו המערער לא היה מהסס להעלותה בפני חוקרי המשטרה, גם אם לא בפני המתלוננת. לגופם של דברים ציין בית המשפט כי המערער עצמו העיד שאין מדובר בבעיה המלווה אותו באופן קבוע; כי הוא נטל טבליות "ויאגרה" במקרים בהם סבר שלא יעלה בידו לקיים יחסי מין; כי השימוש שעשה בטבליות אלו היה לדבריו נדיר; וכי גם לשיטת המערער הוא מסוגל להגיע לזיקפה כאשר הוא נוטל טבלייה כאמור ואין לדעת אם לא עשה כן טרם האירוע. עוד ציין בית המשפט כי אשתו של המערער סיפרה שכאשר לא הייתה בנידתה היא והמערער נהגו לקיים יחסי מין בתדירות של פעמיים-שלוש בשבוע, ותדירות זו, כך נקבע, אינה מתיישבת עם טענת אין-אונות. בית המשפט הוסיף וקבע כי עדותו של האורולוג ד"ר אברבנאל אין בה כדי לסייע למערער, שכן על-פי עדותו ביקר המערער במרפאה בפעם האחרונה בחודש ינואר 2003 וקיבל מרשם ל-30 טבליות "ויאגרה" ומאז לא התלונן על בעיות בתחום זה. כמו כן ציין בית המשפט כי ד"ר אברבנאל אישר שהמערער אינו סובל מבעיה אורגנית אלא מבעיה הנובעת ממצב נפשי, ועוד ציין כי ד"ר אברבנאל לא אימת את תלונתו של המערער בבדיקות רפואיות, לא היה מודע להרגליו המיניים ולא בחן האם הוא מסוגל להגיע לזקפה במצב של גירוי שאינו קשור לאשתו. ד"ר אברבנאל, כך צוין, יצא מתוך הנחה כי המערער הינו אדם נורמטיבי שאין לו סטייה מינית כלשהי, ומאחר שלא בדק את המערער והוא אינו מכירו לעומק, "אין עדותו יכולה להשליך על האירוע עצמו". לפיכך קבע בית המשפט כי אין ממש באמור בחוות דעתו של ד"ר אברבנאל לפיה המערער "לא יכול היה לקיים יחסי מין עם הקטינה כפי שמתואר בכתב האישום", בהפנותו לדבריו של ד"ר אברבנאל עצמו שאישר במהלך חקירתו הנגדית כי זוהי קביעה יומרנית וכי אין בידו די נתונים על-מנת לבססה.

            

9.        אשר למהימנות עדותו של המערער בכללותה, קבע בית המשפט כי זו "ירודה ביותר וניתן לומר כי עדותו לא הרשימה אותנו במהימנותה, וזאת בלשון המעטה". בית המשפט סבר כי המערער לא הצליח להציג גרסה אחידה וקוהרנטית ו"הרבה לדלג בין שני הקטבים השונים". מן העבר האחד, כך צוין, טען המערער בתוקף כי מדובר בקונספירציה שנרקמה נגדו על-מנת להורידו מן הבמה הציבורית, וטענה זו הייתה מבולבלת למדי: המערער טען כי נקשר קשר בין אימה של הנערה ש' לבין המתלוננת על-מנת לחזק את תלונתה של ש'; כי המניע לתלונה הוא שכנה שנשבתה בקסמיו או עיתונאית כלשהי; ולבסוף - העלה את ההשערה כי גורמים פוליטיים בא' מבקשים לפגוע בו. מן העבר האחר, ציין בית המשפט, ניצבת טענת המערער לפיה המתלוננת טעתה בזיהוי, אך לא עלה בידו להסביר כיצד הדבר ייתכן בהיותו דמות כה מוכרת בא'. בית המשפט הוסיף וקבע כי המערער אינו בוחל בהעלאת כל טענה אשר לגישתו משרתת את מטרותיו, ומשכך אין ליתן אמון בעדותו ככל שזו אינה נתמכת בראיות אובייקטיביות. בית המשפט לא התרשם כי למערער אויבים מושבעים אשר יטפלו עליו עלילת שווא של מעשה אונס אכזרי ומשכך קבע כי תיאוריית הקונספירציה נדונה לכישלון, בציינו כי גם סנגוריו של המערער זנחו אותה בסיכומיהם. עוד קבע בית המשפט כי התנהלותו של המערער במהלך העימות עם המתלוננת אף היא מעוררת תהיות, משום שבמהלכו לא זעק המערער לחפותו ולא טען כי מדובר בטעות נוראה אלא התמקד בהצגת שאלות מפורטות ודקדקניות למתלוננת.

 

10.      בית המשפט הוסיף ובחן האם אפשר שעדותה של המתלוננת הושפעה מן הדברים שמסרה לה הנערה ש' וכי מדובר במעין "העתקה" באשר לזיהויו של המערער. בדחותו אפשרות זו ציין בית המשפט כי לאחר שבחן באופן יסודי את עדות המתלוננת ואת מכלול הראיות מסקנתו היא שלא נפל כל פגם בזיהוי המערער על-ידה. בית המשפט עמד על כך שהייתה היכרות קודמת בין השניים וציין כי הוא אינו סבור שנסיבות האירוע, לרבות פרק הזמן שעמד לרשות המתלוננת ומצב התאורה במקום, יש בהם כדי להביא לזיהוי שגוי. כמו כן הדגיש בית המשפט כי המתלוננת שבה והבהירה ששיחותיה עם הנערה ש' לא השפיעו על תלונתה, ואף הוא שוכנע כי עדותה לא הושפעה מכך כמלוא הנימה. לבסוף ציין בית המשפט כי בענייננו אין צורך להידרש להוראת סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, המחייבת אותו לפרט מה הניעו להסתפק בעדותה היחידה של המתלוננת, שכן קיימים חיזוקים שונים לחלקים נרחבים בגרסתה. מכל מקום, בית המשפט פירט כי הוא התרשם מאמינותה הרבה של המתלוננת וממהימנות עדותה; כי היא זיהתה את המערער באופן ודאי בעת שחלף על פניה ובמהלך ביצוע האונס; וכי תנאי המקום והזמן לא פגמו ביכולת הזיהוי שלה. בית המשפט קבע כי הוכח שהמתלוננת הותקפה על-ידי המערער כאשר חסם בידו את פיה וגרר אותה אל המקום בו ביצע את זממו, ומשכך הוא ביצע עבירה של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין. כמו כן נקבע כי יסודותיו של סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין מתקיימים בענייננו, שכן המערער ביצע עבירת אינוס במתלוננת שטרם מלאו לה שש-עשרה שנים. מטעמים אלה כולם, הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו וגזר עליו את העונשים שפורטו לעיל.

 

           מכאן הערעור המופנה כנגד ההרשעה ולחלופין כנגד חומרת העונש.

 

טענות הצדדים בערעור

 

11.      המערער טוען כי המקרה דנן בא בגדר המקרים החריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, והוא אף סבור כי בנסיבות ענייננו לא היה מקום לבחון את התשתית הראייתית "ממעוף הציפור", כפי שעשה לדבריו בית משפט קמא. לטענת המערער לא הוכח כי בוצעה במתלוננת עבירת אינוס, וזאת בין היתר מפני שעל-פי עדותה ברגע ביצוע המעשה היא כלל לא הבינה שמדובר באונס; לאחר האירוע לא היו לה, לדבריה, חבלות על איבר מינה; לא ניתן לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת כי הנוזל שראתה על תחתוניה לאחר האירוע היה דם; המתלוננת אמרה לאביה שהיא אינה זוכרת בוודאות "כל רגע ורגע בתוך האקט המיני"; והיא לא עברה בדיקה רפואית לאחר האירוע. כמו כן סבור המערער כי מן האופן שבו תיארה המתלוננת את הדברים שסיפרה לה ש' עולה כי ש' לא אמרה לה שהמערער אנס אותה אלא שהאירוע הסתיים מבלי שקרה דבר, וכפי שלגבי ש' הסיקה המתלוננת שמדובר באונס מבלי להבין את משמעות הדבר, כך הסיקה מסקנה שגויה גם בענייננו.

 

           המערער מוסיף וטוען, וזו טענתו המרכזית, כי מכל מקום שגה בית משפט קמא בקובעו שהמתלוננת זיהתה אותו כמי שביצע את המעשים נשוא כתב האישום. לטענתו, מגרסת המתלוננת עולה בבירור כי פניו של האדם שחלף מולה היו רכונות כלפי מטה באופן בולט, ותמוה כיצד באותה שנייה היא הצליחה לזהות את פניו אף שהייתה זו שעת לילה מאוחרת והאזור היה חשוך. עוד נטען כי בשל החשיכה ששררה במקום לדברי המתלוננת לא ייתכן שהיא הצליחה לזהות את המערער כמי שביצע את מעשה האינוס. כמו כן טוען המערער כי שגה בית המשפט בקובעו שהמתלוננת הכירה אותו היטב טרם האירוע, שכן הוכח כי בני-נוער שהינם בני גילה בעת האירוע אינם מכירים אותו; המתלוננת לא הצליחה להצביע על נסיבות היכרותה עם המערער טרם האירוע; היא לא ידעה להסביר מדוע כשסיפרה לבני משפחתה על האירוע היא לא נקבה מייד בשמו של המערער אלא תיארה כיצד נראה התוקף; והיא אף העידה כי במהלך האירוע לא קראה בשמו של המערער כשביקשה שיניח לה. המערער מוסיף וטוען כי גם אם המתלוננת הכירה אותו טרם האירוע אין בכך כדי לשלול אפשרות לטעות בזיהוי, בשים לב לגילה הצעיר בעת האירוע ולתנאי הראות הגרועים. עוד טוען המערער כי מעדות בני המשפחה של המתלוננת עולה שקינן בליבם ספק בדבר זיהוי התוקף על-ידה וכי שגה בית משפט קמא בכך שלא הכריע בשאלה אילו מדים לבשו הכבאים במועד הרלוונטי. כמו כן טוען המערער כי תמוה מאוד מדוע לאחר האירוע החליטה המתלוננת לשרוף את יומנה האישי, במיוחד משלדבריה היא לא רשמה בו דבר אודות האירוע, והוא סבור כי ההסבר שנתנה לשאלה מדוע שרפה את היומן (כיוון ש"לא רצתה שום דבר ממנו"), אינו מתיישב עם דבריה לפיהם הילדות שלה "הייתה מדהימה" ו"החלטתי לנכון שזה מה שאני רוצה לעשות". להבנתו גם בית משפט קמא לא קיבל הסבר זה. המערער סבור כי היומן, אילו הוצג, עשוי היה לשפוך אור על מצבה של המתלוננת וקורותיה לפני האירוע ולאחריו, באופן המלמד על מהימנותה, וכי קיימות עדויות סותרות לגבי השאלה מה עלה בגורל היומן.

 

           המערער מוסיף ומלין על כך שבהכרעת הדין לא ניתן משקל לעובדה שהמתלוננת כבשה את עדותה במשך שלוש שנים, כאשר במהלך תקופה זו עדותה "זוהמה" מדברי הסובבים אותה ובמיוחד מדבריה של ש' שנאמרו לה לפני האירוע ולאחריו ו"זיהמו" את אופן הסקת המסקנות שלה לגבי זיהויו. לטענת המערער, הסבריה של המתלוננת לכבישת העדות אינם מתקבלים על הדעת וככל שהמתלוננת אכן פחדה כי יפגע בה, כדבריה, ההיגיון מחייב שתפנה לקבלת עזרה, בשים לב למערכת היחסים הטובה ששררה לדבריה בינה ובין בני משפחתה, ואביה במיוחד. בהקשר זה נטען גם כי אין זה הגיוני שילדה כבת שתיים-עשרה העוברת אירוע כה טראומטי תימנע מלשתף בכך את קרוביה, לאחר שבחנה בינה לבין עצמה את ההשלכות שיהיו לכך על המשפחה, וכן תמוה כיצד זה נצרה המתלוננת את הסיפור בליבה לאחר שפגשה במערער בביתה וכן לאחר שהנערה ש' חשפה בפניה את מה שעשה לה המערער לטענתה. עוד טוען המערער כי מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע לא הדליק "נורה אדומה" אצל איש מבני המשפחה, וגם בבית הספר לא נצפתה התנהגות חריגה. לטענת המערער, מעדות בני המשפחה עולה כי התדרדרותה של המתלוננת בלימודים אינה קשורה בהכרח לאירוע האונס אלא לכך שלא שובצה במסגרת לימודית מתאימה, ועם העברתה למסגרת חינוכית המיועדת לתלמידים עם לקויות למידה, השתפרו הישגיה באופן ניכר. כמו כן טוען המערער כי אין לזקוף לחובתו את הטענות הרבות שהעלה בניסיון להסביר מדוע המתלוננת הגישה תלונה נגדו, שכן אין זה אלא הגיוני שבהיותו מואשם באונס שאירע לפני שלוש שנים, ובמיוחד לאור ניסיונו עם פרשת ש', הוא יעלה כל טענה אפשרית להוכחת חפותו.

 

12.      המערער מוסיף וטוען כי בית משפט קמא שגה בקובעו שלא עלה בידו להוכיח את טענת האליבי שלו. לטענת המערער, בסיכומי המשיבה צוין כי האירוע התרחש ביום 26.12.2003, בעת שהיה תורן בתחנת כיבוי האש, ולדבריו לא ייתכן שעזב את התחנה בשעת האירוע בניגוד לנהלים ומבלי שאיש הבחין בכך. המערער מלין על התעלמותו של בית המשפט מכך שעמיתיו הכבאים שיבחו בעדותם את מסירותו לעבודה ואת המשמעת הגבוהה שלו, וכן מכך שמפקד התחנה נטר לו טינה ורק מטעם זה טען כי הוא הפר נהלים. כמו כן טוען המערער כי הוא היה לבוש במדים לאורך כל המשמרת וכי בית המשפט לא הסביר מדוע היה עליו להחליף את בגדיו עת עזב את התחנה. המערער טוען עוד כי שגה בית המשפט בדחותו את טענת האליבי שהעלה לגבי יום 2.1.2004 וכי לא היה מקום לקבוע שעדותו אינה מהימנה שכן לכל אורך חקירתו ועדותו הוא דבק בטענת הטעות בזיהוי ולחלופין טען לקונספירציה מצד גורמים המבקשים לפגוע בו. לטענתו, נאשם באונס הטוען לחפותו, במיוחד משהוגשה נגדו בעבר תלונה והתיק נסגר מחוסר אשמה, לא יבחל בהעלאת טענות על דבר ניסיון לפגוע במעמדו המכובד בעיר, וגם אם טענותיו אינן נכונות ואינן נתמכות בראיות אין בכך כדי לפגוע במהימנות עדותו. כמו כן טוען המערער כי ניתן על-ידו הסבר מספק לגבי אופן התנהלותו במהלך העימות עם המתלוננת וכי הוא ביקש לאפשר לה לסיים את דבריה, לעקוב אחריהם ולהבין את טעותה, מה גם שניסיון העבר המר שלו עם התלונה השקרית בעניין ש' גרם לו להבין את החשיבות של בירור תאריך ביצוע העבירה הנטענת והפניית שאלות למתלוננת במטרה להוכיח את חפותו.

 

13.      לבסוף טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בדחותו את טענת אין-האונות, וכי ניתן על-ידו הסבר משכנע מדוע לא העלה זאת בחקירה. בהקשר זה מציין המערער, בין היתר, כי ד"ר אברבנאל, שהינו מומחה בעל ניסיון רב שנים בתחום, הסביר כי העובדה שהמערער קיים יחסי מין עם אשתו אין בה כדי להוביל למסקנה שהוא אינו סובל מבעיית זקפה. כמו כן, הסביר ד"ר אברבנאל בעדותו כי בנסיבות העניין לא היה צורך לערוך בדיקה רפואית (NPT) וכי פנייתו האותנטית של המערער אליו כחמש שנים לפני האירוע מקימה חזקה שהוא סובל מבעיית זקפה. המערער מוסיף ומציין כי ד"ר אברבנאל העיד שתרופת הויאגרה מתחילה להשפיע לפחות שעה לאחר נטילתה, והעובדה שהמפגש עם המתלוננת היה אקראי שוללת את האפשרות כי השתמש בתרופה.

 

14.      המשיבה, מצידה, טוענת כי כל הטענות המועלות בערעור נטענו בפני בית משפט קמא ונדחו, וכי אין כל עילה להתערב בקביעות העובדתיות עליהן מבוססת הכרעת הדין. לטענת המשיבה, בדין קבע בית משפט קמא כי הוכחו כל יסודות עבירת האינוס, וזאת בהתבסס על מהימנות גרסתה של המתלוננת אשר העידה מפורשת כי האנס החדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה וכי הבחינה ב"נוזל שקוף" שניגר מאיבר מינו וכן בכתמי דם בתחתוניה, המעידים על אובדן בתוליה. המשיבה מדגישה כי גם המערער אינו חולק על כך שהמתלוננת חוותה תקיפה מינית, והוא אינו מבאר מדוע יש לקבל את גרסתה לגבי אופן התרחשות האירוע למעט לגבי תיאור החדירה לאיבר מינה. בהקשר זה מוסיפה המשיבה וטוענת כי מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע ועד לחשיפתו מחזק את גרסתה וכי בניגוד לנטען בערעור, בני משפחתה הבחינו בהתדרדרות שחלה במצבה והיו מוטרדים מכך. אשר לטענת המערער כי אין לשייך את ההתדרדרות בלימודים לאירוע האונס טוענת המשיבה כי גם המערער אינו חולק כיום על כך שהמתלוננת הותקפה מינית, ומכאן שאף לשיטתו היא חוותה אירוע קשה שוודאי השפיע על מצבה הנפשי. יתר על כן, לטענת המשיבה מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת לא התבטא בירידה בלימודים בלבד, והשיפור בלימודיה תואם את תהליך הניתוק מא', חשיפת האירוע וקבלת טיפול. עוד טוענת המשיבה כי מצבה הנפשי של המתלוננת בעת חשיפת המעשים מהווה אף הוא חיזוק למהימנות גרסתה וכי  כבישת העדות על-ידה אינה פוגמת במהימנות דבריה.

 

15.      אשר לסוגיית הזיהוי טוענת המשיבה כי זיהויו של המערער על-ידי המתלוננת כמי שאנס אותה מבוסס על גרסתה, שנמצאה מהימנה, לפיה הכירה את המערער מקודם  וכי גם המערער ואשתו אישרו בעדותם שהוא מוכר היטב בקרב תושבי א'. המשיבה מוסיפה וטוענת כי המתלוננת העידה שקלטה את פניו של המערער במהלך האירוע, כי אין מקום להתערב בקביעה לפיה שיחותיה עם הנערה ש' לא "זיהמו" את עדותה, וכי זיהויו של המערער על-ידי המתלוננת כאשר בא לבית הוריה זמן מה לאחר האירוע - מחזק את גרסתה. כמו כן טוענת המשיבה כי בני משפחתה של המתלוננת לא הסתירו את התדהמה שחשו כששמעו על זהות התוקף, אך הבהירו כי האמינו לה לחלוטין וכי מתוך אחריות ביקשו לוודא שהיא בטוחה בזיהוי. לטענת המשיבה, בדין דחה בית משפט קמא את טענת האליבי שהעלה המערער, ובכל הנוגע לטענת אין-האונות היא טוענת כי הסברו של המערער לכבישתה הינו "דחוק ביותר"; כי בדין נדחתה הטענה לפיה בעיה זו, ככל שהייתה קיימת, מנעה ממנו בהכרח מלבצע את מעשה האינוס; וכי בדין נמנע בית המשפט מלקבל את מסקנתו של ד"ר אברבנאל בחוות דעתו.

 

דיון

 

16.      הטענה המרכזית שמעלה המערער בפנינו היא כי שגה בית משפט קמא בקובעו שהוא האיש אשר ביצע את העבירות נשוא כתב האישום. בנוסף לכך, ואף שהמערער אינו חולק על כך שהמתלוננת עברה תקיפה מינית, הוא טוען כי יסוד החדירה לא הוכח על-ידי התביעה ועל כן אין מדובר באינוס. הערעור מופנה בעיקרו כלפי ממצאי העובדה וקביעות המהימנות שעליהם מבוססת הכרעת הדין ובעניינים אלה כבר נפסק פעמים הרבה כי לערכאה הדיונית יתרון ברור על פני ערכאת הערעור בשל יכולתה להתרשם באופן ישיר מן העדויות המובאות בפניה, ומטעם זה תמעט ערכאת הערעור להתערב בהן. הלכה זו יפה במיוחד מקום בו עסקינן בעבירות מין, לגביהן נפסק כי "... קביעת הממצאים מתבססת על גרסאות סותרות של שני המעורבים בפרשה, והאפשרות להיעזר בעדויות אובייקטיביות, חיצוניות לאירוע, היא מוגבלת ביותר. בנסיבות אלה, התרשמות באמצעות החושים וסימני האמת העולים במשפט, מקבלת חשיבות וערך מיוחדים" (ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, פסקה 39 (טרם פורסם, 25.1.2007); ראו גם: ע"פ 150/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 8-7 (טרם פורסם, 6.5.2010); ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 426-425 (2004); ע"פ 2264/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 8 (טרם פורסם, 3.8.2011)).

 

           מן הטעמים שיפורטו להלן, לא מצאתי כי המקרה שלפנינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. הכרעת הדין מבוססת בעיקרה על עדותה של המתלוננת, אשר הציגה גרסה מפורטת וקוהרנטית ובית המשפט המחוזי התרשם ממהימנותה של העדות ומסימני האמת הפנימיים והחיצוניים התומכים בה. המערער העיד אף הוא באריכות בפני בית המשפט וניתנה לו הזדמנות נאותה להעלות את כל טענותיו, אך גרסתו לא עוררה ולו ספק סביר בדבר אשמתו. אכן, בסופו של יום מדובר בהערכת משקלה של גרסת המתלוננת אל מול גרסת המערער, בניתוח שתי גרסאות אלו זו מול זו וכן בניתוח והערכה של העדויות התומכות בכל אחת מן הגרסאות הללו. לאחר שבחנתי את הטענות שהועלו בערעור ואת הראיות עליהן נסמך בית משפט קמא, הגעתי למסקנה כי ממצאיו של בית משפט קמא מבוססים היטב על חומר הראיות ועל הערכתן ואין מקום להתערב בקביעותיו.

הוכחת ביצועה של עבירת האינוס

 

17.      המערער טוען כי בית משפט קמא שגה בקובעו שבוצעה במתלוננת עבירת אינוס, שכן לא הוכח כי בוצעה חדירה לאיבר מינה. טענה זו דינה להידחות. בעדותה סיפרה המתלוננת באופן מפורש כי התוקף הכניס את איבר מינו לאיבר מינה; היא תיארה את הכאב "העצום" שחשה באותו הרגע; סיפרה כי כאשר קמה והתלבשה הבחינה על איבר מינה בנוזל שקוף לבן שיצא מאיבר מינו של התוקף; וכאשר הגיעה הביתה מצאה סימני דם על תחתוניה (עמ' 45-42, 94-93 לפרוטוקול). כב' השופט שהם שאל את המתלוננת "אבל לגבי החדירה, את בטוחה במאה אחוז?" והיא השיבה "כן" (עמ' 95 לפרוטוקול, שורות 4-3). בדין ביסס, אפוא, בית משפט קמא את מסקנתו לעניין התקיימות יסוד החדירה על עדות המתלוננת, לה האמין.

 

           אכן, כאשר נשאלה המתלוננת האם ברגע ביצוע המעשה הבינה כי מדובר באונס השיבה בשלילה וסיפרה כי הבינה זאת רק כשבוע לאחר מכן (עמ' 46 לפרוטוקול, שורות 12-5; עמ' 47, שורות 10-9; עמ' 68, שורות 1, 14-13; וראו גם דברי האחות לפיהם המתלוננת אמרה לה שבעת האירוע היא "לא הבינה מה קורה איתה" (ס/8, עמ' 2 שורות 10-9)). אולם, העובדה כי לא הבינה בעת האירוע עצמו מהי החוויה הנוראה שהיא עוברת אין בה בעיני כדי לפגום במהימנות גרסתה ובפרטים שמסרה לגבי המעשים שבוצעו בה, המלמדים בבירור כי מדובר באונס. זאת בעיקר בהינתן גילה הצעיר בעת האירוע (כשתיים-עשרה שנים), תחושות ההלם, הזוועה, הבלבול והפחד שחשה במהלך האירוע וכן בהתחשב בנסיבות הברוטאליות בהן בוצע האונס. המתלוננת הוסיפה וסיפרה כי במשך שבוע לאחר האירוע "[]זה לא יצא לי מהראש, אני הייתי בטוחה שאני חיה בתוך סיוט..." (עמ' 46 לפרוטוקול, שורות 9-8; כן ראו עמ' 66 שורות 26-22 ועמ' 68 שורה 16), ועוד אמרה: "אני לא ידעתי מה זה אונס, אני לא ידעתי מה מרגישים כשחווים את זה" (עמ' 47 לפרוטוקול, שורות 10-9). דברים אלה זכו ובצדק לאמון בית המשפט. המערער מוסיף ומפנה בהקשר זה להודעת אביה של המתלוננת במשטרה, ממנה עולה כי בתיאור הראשוני שמסרה לו המתלוננת היא לא ציינה שבוצע בה אונס אלא תיארה תקיפה בלבד (ס/1, עמ' 1 שורות 15-10), אך כמה שורות קודם לכן סיפר האב כי ביתו "אמרה לי במשפט הראשון שהיה לה אונס בכיתה ז'". האב גם סיפר כי לאחר שהמתלוננת שיתפה אותו במה שאירע לה שאל אותה אם היא יודעת מה זה אונס והיא השיבה בחיוב, והוא הוסיף וסיפר כי שאל אותה מפורשות "האם הוא החדיר את איבר המין, נאמר כן. כלומר התשובות היו החלטיות, התשובות לא היו שטחיות..." (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 4-2; ראו גם עמ' 8 לפרוטוקול שורות 19-17, 31-28; וכן ראו את עדות האם בעניין זה, עמ' 110 לפרוטוקול, שורה 29 - עמ' 111, שורה 18). נוכח דברים ברורים אלה, העובדה שהמתלוננת אמרה לאביה כי היא "לא זוכרת בוודאות כל רגע ורגע בתוך האקט המיני" (ס/1, עמ' 2 שורות 11-10), אין בה כדי לשנות מן המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא.

 

           יתר על כן, המתלוננת סיפרה כי כאשר הגיעה לביתה לאחר האירוע, היא הבחינה בסימני דם על תחתוניה ולמרות הספקות שהעלה המערער בהקשר זה עמדה  המתלוננת על כך שמדובר היה בדם והשיבה "אני ראיתי דם, אני יודעת מה זה דם ואני הרגשתי את הכאב של מה שהוא עשה לי, אני הרגשתי את זה" (עמ' 84 לפרוטוקול, שורות 16-15). המתלוננת דבקה בעמדתה זו גם לאחר שהסנגור הוסיף והקשה עליה (עמ' 85 לפרוטוקול) ובית המשפט ראה לסמוך על עדותה בעניין זה. בכך אין להתערב.

 

18.      נוסף על האמון שנתן בעדותה של המתלוננת, ביסס בית משפט קמא את הקביעה כי היא חוותה אירוע של אונס גם על הראיות בדבר מצבה במהלך התקופה שחלפה מאז האירוע ועד לחשיפת המקרה. בעניין זה יש לדחות את טענת המערער לפיה "בזמן אמת" איש מבני המשפחה לא הבחין במצב נפשי חריג של המתלוננת. מעדויות בני המשפחה עולה בבירור כי לאחר האירוע חל שינוי משמעותי בהתנהגותה, כי היא הפכה מסוגרת וחרדה והישגיה הלימודיים התדרדרו, אם כי את הסיבה לכך הבינו רק בדיעבד. אביה של המתלוננת סיפר כי הוא ואשתו לא הבינו את המסרים שביתם ניסתה להעביר להם (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 15-9; עמ' 32, שורות 29-28); כי מאז האירוע המתלוננת מטופלת על-ידי גורמים מקצועיים (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 31-27; עמ' 17, שורות 6-5; עמ' 31-30); וכן כי זמן קצר לאחר חשיפת האירוע עברה המשפחה להתגורר בעיר אחרת, המתלוננת החלה ללמוד בבית ספר חדש והישגיה בלימודים השתפרו מאוד (עמ' 15 לפרוטוקול וכן עמ' 16, שורה 28 - עמ' 17 שורה 4). האם אף היא סיפרה כי עד כיתה ו' ביתה הייתה "ילדה שמחה, ילדה מאושרת" וכחודשיים לאחר שהחלה ללמוד בכיתה ז' נאמר לאם בשיחות עם גורמי בית הספר כי המתלוננת "איתנו ולא איתנו, היא פשוט בוהה" (עמ' 112 לפרוטוקול, שורות 22-21, 30-29). לדברי האם, "היו כל כך הרבה סימנים שמשהו לא בסדר עם הילדה" (עמ' 113 לפרוטוקול, שורה 6) והיא חשה ש"היא נגמרת לנו מול העיניים ואנחנו לא יודעים מה לעשות" (עמ' 115 לפרוטוקול, שורה 11, 23-22; עמ' 121, שורות 29-20; כמו כן ראו עדות האחות בעמ' 161, שורות 18-12).

 

           המערער טוען כי השינוי שחל במצבה של המתלוננת לא נבע מאירוע האונס אלא מן הקשיים שהיו לה בבית הספר, בהפנותו לעדות האם אשר סיפרה כי המתלוננת סובלת מליקוי למידה וכי מאז שעברה לבית ספר מתאים, הישגיה השתפרו (עמ' 123 לפרוטוקול; וראו גם עדות האב בעמ' 16 לפרוטוקול, שורה 29). אך גם אם אניח כי קשייה של המתלוננת בלימודים גרמו לירידה בהישגיה והדבר השפיע על התנהגותה, אין בכך כדי להסביר מדוע חששה לישון מחוץ לבית (עדות האם בעמ' 114 לפרוטוקול, שורה 22 ואילך), ומדוע סירבה ללכת לבדה בלילה וביקשה שילוו אותה (עדות החבר בעמ' 134 לפרוטוקול). החבר אף סיפר בעדותו כי המתלוננת אמרה לו ש"[]היא חולמת ויש לה סיוטים ואני יודע שעד לפני כמה חודשים לא היו לה לילות בכלל" (עמ' 147 לפרוטוקול, שורות 24-23). יתר על כן, המתלוננת קשרה בעדותה באופן ישיר בין אירוע האונס ובין ההתדרדרות שחלה במצבה, תיארה את מצבה בתקופה שחלפה מאז כ"גרוע" והסבירה כי הדבר בא לידי ביטוי "בהידרדרות בלימודים והתנתקות מאנשים ולא לצאת" (עמ' 60 לפרוטוקול, שורות 24-21), וכלשונה: "כבר ארבע שנים אני פשוט לא חיה" (עמ' 51 לפרוטוקול, שורה 20; וראו גם עמ' 50, שורה 31 - עמ' 51, שורה 2; עמ' 68, שורות 21-16)). חיזוק נוסף לגרסתה של המתלוננת מצא בית משפט קמא, ובצדק, במצבה הנפשי הקשה בעת שחשפה את אירוע האונס בפני החבר ובפני בני משפחתה. מצבה זה בא לידי ביטוי בבכי, ברעידות ובקושי להתבטא (לעניין זה ראו עדות החבר בעמ' 135 לפרוטוקול, שורה 25; דברי המתלוננת בעמ' 50 לפרוטוקול, שורה 30; עמ' 51, שורה 14; עמ' 52, שורות 5-4; עדות האב בעמ' 7 לפרוטוקול, שורות 15-14 ועמ' 8, שורות 25-22; וכן ראו עדות האח בעמ' 152 לפרוטוקול, שורה 26).

 

19.      אשר לכבישת העדות במשך כשלוש שנים, שותפה אני לקביעתו של בית משפט קמא כי במקרה דנן כבישת העדות אינה פוגעת במהימנות גרסתה, הגם שמדובר בפרק זמן לא מבוטל. אכן, כבישת עדות במהלך תקופה ארוכה עשויה להפחית ממשקלה וממהימנותה של העדות, אך כאשר העד נותן הסבר סביר לשתיקתו במשך אותה תקופה ולחשיפת הדברים בעיתוי שבו נחשפו, ניתן להעניק לעדות משקל ראייתי מלא. בייחוד כך הוא לעניין כבישת עדותם של נפגעי עבירות מין לגביהם נפסק כי זו תופעה מוכרת ושכיחה (ראו: ע"פ 10432/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 21 (טרם פורסם, 18.6.2007); ע"פ 10163/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 13 (טרם פורסם, 13.9.2010)), ולא רק במקרים של עבירות מין בתוך המשפחה. על רקע זה נקבע מבחן גמיש במיוחד באשר להסבר שניתן לקבלו כסביר לגבי כבישת עדותם של נפגעי עבירות אלו (ראו: ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 2 לדעת הרוב (טרם פורסם, 17.3.2008); ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 86 (טרם פורסם, 20.10.2010)). גישה גמישה זו יפה עשרת מונים מקום שבו הנפגע או הנפגעת מעבירת מין הינם ילדים צעירים (ראו והשוו: ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 638-637 (2004); ע"פ 10830/02 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(3) 823, 838-837 (2004); ע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 24-22 (טרם פורסם, 29.11.2007); ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249, 260 (2001)).

 

           במקרה שלפנינו, העלתה המתלוננת, שהייתה בעת האירוע כבת שתיים-עשרה  בלבד, הסבר סביר לכבישת העדות. המתלוננת סיפרה כי חששה העיקרי היה שהמערער יפגע בה, אך היא חששה גם שלא יאמינו לדבריה וכן פחדה מתגובת הוריה וביקשה שלא לפגוע בהם (עמ' 48-47 לפרוטוקול). דברים דומים סיפר האב, באומרו כי כאשר שאל את המתלוננת מדוע לא סיפרה על האירוע השיבה לו שפחדה מן המערער ובעיקר חששה מתגובת המשפחה ודאגה ל"שלום המשפחה" או "שלמות המשפחה" ול"כבוד המשפחה" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 27-19; עמ' 11, שורות 15-11; עמ' 31, שורה 22 - עמ' 32, שורה 3 וכן עמ' 33 לפרוטוקול). האם הוסיפה וסיפרה בהקשר זה כי המתלוננת אמרה לה "היה לי פחד קטן שלא יאמינו לי והוא יעשה לי את זה עוד פעם", וציינה כי ייתכן שהמתלוננת "לקחה בחשבון שאני מאוד דורשת כבוד..." (עמ' 117 לפרוטוקול, שורות 24-22; וראו גם עדות האחות בעמ' 160 לפרוטוקול, שורות 24-22). החבר סיפר כי המתלוננת חששה שהמערער לא יזהה אותה, ושהוא "ינצח במשפט" ויפגע בה (עמ' 137, 147-146 לפרוטוקול).

 

           בהינתן העדויות שפורטו, אין להתערב במסקנתו של בית משפט קמא כי החששות שהביעה המתלוננת כמתואר לעיל הינם אותנטיים ויש בהם כדי להסביר מדוע חרף יחסיה הטובים עם בני משפחתה לא סיפרה לאיש על המקרה. חששה הרב של המתלוננת מחשיפת הדברים יש בו גם כדי להסביר מדוע לא שיתפה את ש' במה שקרה לה, לאחר שזו סיפרה לה כי המערער תקף אותה, ומדוע לא סיפרה לאיש על מה שאירע גם לאחר שהמערער הגיע לביתה. לגבי עניין אחרון זה ניתן הסבר משכנע על-ידי המתלוננת שסיפרה כי כשראתה את המערער בביתה היא "במיוחד לא" חשבה לספר על המקרה להוריה כיוון שפחדה ממנו וכדבריה - "אני אמרתי לעצמי שמישהו פגע בך פעם אחת, למה שלא יפגע בך שוב...", והוסיפה וסיפרה כי מיהרה לחזור לחדרה (עמ' 54 לפרוטוקול). הסבר זה לא זו בלבד שהוא מניח את הדעת במקרה דנן אלא שתגובתה של המתלוננת בעת ההיתקלות הנוספת עם המערער אף מחזקת, כפי שיפורט להלן, את זיהויו של המערער על-ידה כמי שתקף אותה.

 

20.      טענה נוספת שמעלה המערער ביחס למהימנות עדותה של המתלוננת עניינה ביומנה האישי. בעדותה סיפרה המתלוננת כי היא ניהלה יומן אישי אך לא כתבה בו דבר אודות אירוע האונס כיוון ש"לא הרגשתי לנכון לכתוב את זה, מישהו היה יכול למצוא את זה ואז זה כן היה יוצא ואני הבטחתי שזה לא ייצא ממני" (עמ' 71 לפרוטוקול, שורות 19-18), ועוד סיפרה כי שרפה את היומן "הרבה לפני" שהתחילה החקירה (עמ' 72 לפרוטוקול, שורה 8) שכן "לא רציתי שום דבר ממנו" (עמ' 71 לפרוטוקול, שורה 27). כאשר נאמר למתלוננת כי "תמוה" מדוע שרפה את היומן היא השיבה "לא היה שם משהו להסתיר, אני פשוט לא רציתי את זה" (עמ' 73 לפרוטוקול, שורה 4). אכן, אין ספק כי יומן אישי שמנהל נפגע עבירה, ובמיוחד נפגע עבירת מין, עשוי להוות תיעוד חשוב ומהימן באשר למה שהתחולל בנפשו (ראו ע"פ 1651/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 49 (טרם פורסם, 8.11.2010)). אילו היה מוצג יומנה האישי של המתלוננת בהחלט ייתכן שהדבר היה שופך אור על מהימנות גרסתה אך איני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן יש לייחס להעדרו של היומן משקל לחובת גרסתה של המתלוננת שכן העדרו אינו פוגע ב"יש" שבחומר הראיות.

 

סוגיית זיהויו של המערער

 

21.      הטענה המרכזית שמעלה המערער היא טענת הטעות בזיהויו כמי שביצע את מעשה האינוס. לאחר ששמע את עדות המתלוננת והתרשם ממהימנותה, קבע בית המשפט כי היא זיהתה את המערער באופן ודאי ומפאת חשיבות הדברים אביאם בלשון בית המשפט:

 

"כזכור, הבחינה המתלוננת בנאשם עת חלף על פניה ולאחר מכן התרחש האירוע האלים, שגם אם היה קצר במשכו עדיין היה ארוך מספיק, כשבמהלכו התבוננה המתלוננת בפניו של הנאשם, ולא היה צל של ספק מבחינתה בדבר זהותו של התוקף. אשר למצב התאורה, הוכח כי במקום היו שתי מנורות אשר לאורן ניתן היה להתבונן בתווי פניו של הנאשם, ולהבחין במי מדובר. עוד ראוי לציין כי המתלוננת הצביעה גם על צורת היגוי מסוימת האופיינית לנאשם, דבר אשר התווסף מבחינתה לזיהויו החיצוני, כמו גם על היותו חובש כיפה" (עמ' 419 להכרעת הדין).

 

           אכן, מעדותה של המתלוננת עולה כי חרף החשכה ששררה בזירת האירוע היא הצליחה לזהות את התוקף, הן כשחלף מולה והן במהלך האינוס. המתלוננת סיפרה כי כאשר המערער חלף על פניה ברחוב הוא לא הסתכל עליה ופניו הופנו כלפי מטה, אך למרות זאת עמדה על כך שזיהתה אותו באותו השלב שכן "בדיוק איפה שהמדרגות יש שם מנורה שעליה גם כתוב לאיזה בית כנסת זה מוביל" (עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 22-21; מצפייה בקלטת השחזור עולה כי הכוונה כנראה למנורת רחוב הנמצאת ליד אותו שלט). המתלוננת אישרה כי גם פניה שלה היו מופנות כלפי מטה, אך בשנייה שהמערער חלף מולה היא הרימה את הפנים כדי לראות מי זה (עמ' 91 לפרוטוקול, שורות 28-26). המתלוננת אישרה עוד כי כאשר המערער תפס בפיה ואחז בה הוא היה מאחוריה ולכן לא יכולה הייתה לראות את פניו באותו שלב, אך אמרה כי ראתה אותו רגע קודם לכן (עמ' 82-81 לפרוטוקול) ובנוסף לכך סיפרה כי בזמן האונס ראתה את פניו של המערער והוסיפה כי "יש שתי מנורות לכיוון בית הכנסת שהן מאירות את המקום" (עמ' 45 לפרוטוקול, שורה 15; וראו גם עמ' 96 לפרוטוקול, שורה 22 - עמ' 97, שורה 2). כאשר נשאלה על-ידי כב' השופט שהם "אין לך שום ספק שמדובר באותו אדם" השיבה המתלוננת "אם היה לי את הספק הכי קטן, לא הייתי מגיעה לכאן" (עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 19-18). בניגוד לטענת המערער כאילו רק בעדותה טענה המתלוננת לראשונה שהאזור לא היה ממש חשוך עולה מהודעתה במשטרה כי אמרה כבר אז "אני זוכרת שהיו שם 2 מנורות..." (ס/3, עמ' 3 שורות 24-23). דברים אלה משכנעים אפוא, במידת ההוכחה הדרושה, כי המתלוננת זיהתה את המערער הן כשחלף מולה והן במהלך האונס, כפי שקבע בית משפט קמא.

 

22.      קביעתו של בית משפט קמא כי המתלוננת זיהתה את המערער כמי שביצע בה את המעשים על סמך היכרותה אותו טרם האירוע, וכי מבחינתה אין כל אפשרות לטעות בזיהוי, מקובלת עלי אף היא. המתלוננת סיפרה כי ידעה שהאדם שזיהתה הוא המערער כיוון שהכירה אותו "בשם ובפנים" אם כי לא הכירה אותו "אישית" (עמ' 61 לפרוטוקול, שורה 3 וכן עמ' 93 לפרוטוקול, שורות 8-6; ובהודעתה אמרה: "... []היו אומרים לי שלמה שרעבי אז הייתי יודעת על מי מדובר, עוד לפני שקרה המקרה" – ס/3, עמ' 5 שורות 5-3). לדבריה, המערער עבד באזור הסמוך לביתה וטרם האירוע היא ראתה אותו "המון", "כל יום בערך שחזרתי מבי"ס והוא עבד, ראיתי אותו" (עמ' 40 לפרוטוקול, שורות 19-17). המתלוננת סיפרה גם כי ביתו של המערער הייתה איתה בחוג ריקוד (עמ' 62 לפרוטוקול, שורה 24). המתלוננת לא ידעה אומנם לומר מהיכן בדיוק היא מכירה את המערער, ולא ידעה או זכרה מהו הרקע להיכרות זו ובאילו נסיבות היא שמעה את שמו (ראו עמ' 63-61 לפרוטוקול), אך מדבריה עולה באופן ברור כי היא אכן הכירה אותו, והדבר מתיישב עם שורת ההיגיון כיוון שהמערער הינו דמות מוכרת בא' בעיקר בשל עבודתו ככבאי מזה שנים רבות וכמי שהקים עמותה המסייעת לנזקקים. על היותו של המערער דמות מוכרת בא' סיפרו עדים רבים (ראו דברי המתלוננת בעמ' 50 לפרוטוקול, שורה 28; עמ' 61, שורות 6-5; דברי האם בעמ' 126 לפרוטוקול, שורות 10-8 וכן עמ' 127 שורה 4; דברי החבר בעמ' 145 לפרוטוקול, שורות 8-5 וכן עמ' 148, שורות 23-22; וכן דברי האח בעמ' 158 לפרוטוקול, שורות 18-13). מעבר לכך, המערער עצמו אמר כי הוא "דמות מוכרת בא'" ופופולארית, כיוון שמתנדבים אצלו בני נוער רבים (עמ' 224 לפרוטוקול, שורה 14; עמ' 242, שורות 16-14; עמ' 243, שורות 2 ו-10; עמ' 276, שורה 12; וראו גם דברי אשתו של המערער בעמ' 327 לפרוטוקול, שורה 11). על רקע זה אף העלה המערער את ההשערה כי ייתכן שנרקמה נגדו קונספירציה וציין כי ניסה להתרחק "מאור הזרקורים" (עמ' 249 לפרוטוקול, שורות 10-3, 22-21). זאת ועוד. כאשר התבקש המערער להתייחס בהקשר זה לדבריו בעימות לפיהם "אם הייתם מראים לה [למתלוננת] תמונה, אז היא כבר הייתה 'בליינד' מזהה אותי", השיב כי אמר זאת מפני שהוא דמות מוכרת בא', כיוון שהיה בביתה של המתלוננת ואימה הציגה אותו בפניה והוסיף: "היא גרה ליד הכיבוי, היא עוברת דרך הכיבוי יום יום היא רואה אותי, אז איך אם היא תראה תמונה, היא לא תגיד זה שלמה?" (עמ' 243 לפרוטוקול, שורות 4-2). והדברים מדברים בעד עצמם.

 

23.      אכן, צודק המערער בטענתו לפיה העובדה שהוא אדם מוכר בא' אינה מבטיחה כשלעצמה כי המתלוננת לא טעתה בזיהוי, אך בהחלט יש בעובדה זו כדי להסביר כיצד הצליחה לזהותו בשעת לילה מאוחרת, אף שאין ביניהם היכרות אישית. מכל מקום, המסקנה בעניין זיהויו של המערער נגזרת מעדותה הברורה והמפורשת של המתלוננת בהקשר זה כי זיהתה את המערער במהלך האירוע כמי שתקף אותה ולדבריה אם לא הייתה בטוחה שהמערער הוא האיש שתקף אותה, היא לא הייתה אומרת שעשה כן. המתלוננת עמדה על דעתה בעניין זה לא רק במהלך עדותה אלא גם בעת העימות עם המערער בשלב החקירה. כך התריס כלפיה המערער באותו מעמד "הורג אותי... שאת כל כך בטוחה בעצמך..." ואילו היא השיבה "אם לא הייתי בטוחה, לא הייתי עושה את זה..." (עמ' 49 לתמליל העימות (ת/3) וכן עמ' 68; ראו גם עמ' 83 לפרוטוקול, שורות 7-6). נדבך נוסף התומך במהימנות זיהויו של המערער על-ידי המתלוננת הוא העובדה שלדבריה, כאשר הגיע המערער לביתם זמן מה לאחר האירוע "[]אני ראיתי את הפנים האלה וזה היה סיוט". מבטיהם, כך סיפרה, הצטלבו "לשנייה, לא יותר מזה" (עמ' 54 לפרוטוקול, שורות 4-2), והיא נכנסה לחדרה (ראו עמ' 92 לפרוטוקול, שורה 1 וכן שורות 7-6: "איך שראיתי את הפנים שלו, נכנסתי לחדר ושם נשארתי"). לכך יש להוסיף כי המתלוננת סיפרה שלתוקף הייתה ע' דגושה (עמ' 95 לפרוטוקול שורה 28 - עמ' 96, שורה 10; וכן ראו ס/3, עמ' 8 שורות 28-27), והיא אף הבחינה בכך שהוא חבש כיפה ולבש מכנסי ג'ינס (עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 30-28) ומקלטת העימות אכן ניתן להתרשם כי למערער ע' דגושה וכי הוא חובש כיפה. אשר למכנסי הג'ינס קבע בית המשפט, ואין להתערב בכך, כי לא מן הנמנע שהמערער החליף את מכנסיו למכנסי ג'ינס כאשר יצא מתחנת כיבוי האש. יתר על כן, בהחלט ייתכן שגם אם התוקף לא לבש מכנסי ג'ינס מכנסי המדים הכחולים של הכבאים בתקופה הרלוונטית שתצלומם הוצג (ת/19 וכן ס/9), נראו בעיני המתלוננת כמכנסי ג'ינס, במיוחד בשים לב לכך שמדובר בשעת לילה מאוחרת ובאירוע טראומטי. כמו כן, ובניגוד לטענת המערער, איני סבורה כי יש לייחס משקל ממשי לכך שהמתלוננת לא צעקה במהלך האירוע "שלמה עזוב אותי" (עמ' 82 לפרוטוקול, שורה 21 - עמ' 83, שורה 7). המתלוננת השיבה על כך "אני לא חשבתי מה להגיד באותו רגע, כשאתה נמצא במצב הזה אתה לא חושב מה להגיד, אתה רק חושב איך לברוח מהמקום למקום הכי רחוק שיש" (עמ' 83 לפרוטוקול, שורות 2-1), ודבריה אלה מספקים הסבר מניח את הדעת בנסיבות העניין.

 

24.      טענה נוספת שמעלה המערער בכל הנוגע לזיהויו עניינה בספק שהביעו בני משפחתה של המתלוננת בכך שהיא זיהתה אותו, עת סיפרה להם על האירוע. אכן, בני המשפחה סיפרו כי חששו מפני טעות בזיהוי ובשל כך נקטו משנה זהירות ושבו ושאלו את המתלוננת האם היא בטוחה בדבריה. כפי שמציינת המשיבה, נראה שבני המשפחה חשו תדהמה כאשר שמעו על זהותו של התוקף בשל היכרותם עימו ובשל תדמיתו כאדם חיובי ומתוך ההכרה במשמעות הכבדה של הדברים, ביקשו בני המשפחה לוודא שהמתלוננת בטוחה בזיהוי. כך, למשל, סיפר האב "שאלתי אותה במפורש והזהרתי אותה ואמרתי לה, [המתלוננת] אנחנו אומרים דבר חמור, תהיי בטוחה שאת אומרת את כל האמת... שלא נחבל לבן אדם בחיים, שלא נהרוס לו את החיים..." (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 19-17). האב אף סיפר כי טרם שהמתלוננת הגישה תלונה, וכחוקר לשעבר שנחשף למקרים בהם אנשים הוחשדו ללא בסיס, הוא הלך לתחנת המשטרה על-מנת לשוחח עם המפקד התורן באופן לא פורמאלי שייעץ לו מה לעשות "כי אני לא רוצה ללכת ולהתלונן ובסוף פגעתי במשפחה..." (עמ' 13-12 לפרוטוקול). גם האם סיפרה על הזהירות שנקטה ועל כך שאמרה לביתה עוד לפני שזו אמרה לה מי ביצע את האונס "את פשוט צריכה להיות בטוחה במיליון אחוז... אם אנחנו עכשיו הולכים למשטרה אני רוצה להיות בטוחה שאם אני הולכת להאשים מישהו זה עד הסוף..." (עמ' 110 לפרוטוקול, שורות 21-20, 27-26; וראו גם דבריה בעמ' 111, שורות 29-22). במענה לשאלותיו של כב' השופט ברוך ז"ל, הסביר אחיה של המתלוננת כי בני המשפחה האמינו לה אך חששו מטעות בזיהוי בשל גילה הצעיר ובשל החשיכה ששררה במקום האירוע, והם שבו ושאלו אותה על כך נוכח היכרותם עם המערער וכן נוכח העובדה שהוא אדם מוכר ביישוב. האח הבהיר עם זאת כי בהמשך לא היה עוד כל ספק לגבי זיהוי המערער על-ידי המתלוננת כמי שתקף אותה (עמ' 158 לפרוטוקול, שורה 21 - עמ' 159, שורה 7; וראו גם עמ' 156-155).

 

           הנה כי כן, תגובתם של בני המשפחה לא נבעה כלל ועיקר מחוסר אמון בגרסת המתלוננת אלא מן הרצון הראוי להערכה לוודא כי היא בטוחה בדבריה ומבינה את משמעותם. להשלמת התמונה אציין כי בניגוד לטענת המערער בדיון בפנינו, לא מצאתי אינדיקציה ממשית לכך ששיחתם של בני המשפחה עם השוטרים בתחנת המשטרה טרם הגשת התלונה כמו גם פנייתה של המתלוננת למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, "זיהמו" את עדותה.

 

25.      העניין האחרון שיש להידרש לו בכל הנוגע לזיהויו של המערער, הוא פרשת הנערה ש'. כפי שצוין לעיל, ש' התנדבה בעמותה שהקים המערער, ולאחר שנפוצו  שמועות כי היא טוענת שהמערער פגע בה, פנה המערער לתחנת המשטרה וביקש להיחקר (לדבריו הוא אף ביקש להיבדק במכונת אמת ולערוך כל בדיקה אפשרית שתוכיח את חפותו - ראו עמ' 179 לפרוטוקול). ש' עצמה לא הגישה תלונה ובסופו של דבר תיק החקירה נגדו בעניין זה נסגר מחוסר אשמה (שם וכן עמ' 58 לפרוטוקול). לאחר שחשפה את האירוע, סיפרה המתלוננת לאביה גם על המקרה של ש' (ס/1, עמ' 2 שורה 22 ואילך; ס/3, עמ' 3 שורות 14-10) ובחקירתו הראשונית העלה המערער את שמה של ש' בתשובה לשאלה מדוע שהמתלוננת תתלונן נגדו אם לא היו דברים מעולם. גם בעימות טען המערער כי ייתכן שיש קשר בין השתיים וכי התלונה דנן לא הוגשה אלא על-מנת לחזק את גרסתה של ש' ולדבריו עשה כן "כי המקרה של ש' כל כך בער בי" (עמ' 218 לפרוטוקול, שורה 13). המתלוננת מצידה סיפרה בעימות וכן בעדותה כי לפני האירוע וגם לאחריו סיפרה לה ש' שהמערער תקף אותה מינית (אנס אותה או "נגע בה" - ת/3 עמ' 12 וכן עמ' 64-63 לפרוטוקול), ועל רקע זה טוען המערער כי ברור שדבריה של ש' השפיעו על דרך המחשבה של המתלוננת בכל הנוגע להסקת מסקנות לגבי זיהויו.

 

           האפשרות כי דבריה של ש' השפיעו על גרסת המתלוננת היא סוגיה שמן הראוי היה לבחון אותה בשימת לב מיוחדת והתרשמותי היא כי כך אכן נהג בית משפט קמא. מפאת חשיבות הדברים אביאם בלשונו של בית המשפט:

 

"... חזרנו ובחנו את השאלה האם אפשר שעדותה של המתלוננת הושפעה מדבריה של ש', והאם מדובר במעין 'העתקה', ככל שמדובר בזיהויו של הנאשם כמי שביצע עבירות מין בנערות צעירות.

לאחר בחינה יסודית של עדות המתלוננת ושל כלל הראיות שעמדו בפנינו, הגענו למסקנה כי לא נפל כל פגם בזיהויו של הנאשם על ידי המתלוננת.

...

המתלוננת חזרה והבהירה כי שיחותיה עם ש' לא השפיעו על תלונתה ולא גרמו לה להצביע על הנאשם כעל מבצע העבירה. אף אנו שוכנענו כי אין ליתן לשיחות שהתקיימו בין המתלוננת לבין ש' משקל בתהליך הזיהוי, ואיננו סבורים כי עדותה של המתלוננת הושפעה כמלוא הנימה בשל כך" (עמ' 419-418 להכרעת הדין).

 

           דברים אלה מבוססים על התרשמותם הבלתי אמצעית של שלושת שופטי הערכאה הדיונית ממהימנות גרסתה של המתלוננת, אשר הבהירה בעדותה ואף במהלך העימות עם המערער כי ערכה הפרדה בין הדברים שסיפרה לה ש' ובין עדותה שלה; כי זיהויו של המערער כמי שתקף אותה לא קשור למקרה של ש'; וכי היא מודעת היטב למשמעות של הצבעה על המערער כמי שביצע את המעשים. בעימות אמרה המתלוננת למערער חזור ואמור כי אין מקום לערב בין עניינה שלה ובין עניינה של ש', כי אין קשר בין הדברים וכי האדם היחיד המנסה לקשור ביניהם הוא המערער עצמו (ראו דקה 36 ו-43 לעימות), ובעדותה אמרה המתלוננת לעניין זה:

 

"... הוא כביכול ניסה להגיד שאני חברה של ש', אני באה להמציא עליו סיפור כדי שהוא ישלם על מה שהוא עשה לש'. אני גם אמרתי לו את זה בעימות, גם אם הייתי החברה הכי טובה וגם אם היה לי את הראש הכי מופרע בעולם, זה לא לבוא ולהגיד לך אתה עשית את זה, זה להגיע עם זה לבימ"ש ובימ"ש זה לא בית, זה לא לשבת ולהגיד הוא עשה את זה, טוב, בסדר, נגמר, זה להגיע איתו לעדות ולהגיע איתו לעימות ולהגיע איתו לחקירות ולבימ"ש שזה לא, אי אפשר לשקר בדבר כזה, אי אפשר להגיד אתה עשית את זה וטוב שיקרתי..." (עמ' 58 לפרוטוקול, שורה 27 - עמ' 59, שורה 3).

 

           התמונה העולה מדברים אלה היא כי המתלוננת גילתה, לכל אורך הדרך, ביטחון בזיהויו של המערער כמי שביצע בה את המעשים המתוארים בכתב האישום, כי הזיהוי לא הושפע מן הדברים שסיפרה לה הנערה ש', וכי בדין קיבל בית משפט קמא את עדותה כמהימנה לעניין זה.

 

טענת האליבי

 

26.      לצד טענות ההגנה שהעלה המערער בדבר טעות בזיהוי ואי הוכחת יסוד החדירה, הועלתה על-ידו גם טענת אליבי. לעניין זה אין חולק כי ביום שישי ה-26.12.2003 החל מן השעה 7:00 בבוקר ועד לשעה 7:00 בבוקר ביום השבת שלמחרת, שימש המערער תורן בתחנת כיבוי האש. מן העדויות עולה כי הנהלים בתחנת הכיבוי אפשרו יציאה מן התחנה במשמרת יום שישי למשך שעה אחת, אשר נרשמה ביומן והמערער נהג לנצל יציאה זו לצורך ארוחת ליל שישי. עוד עולה מן העדויות כי לצורך יציאה נוספת נדרש אישור ממפקד התחנה ואין חולק כי לא נתבקשה ולא נרשמה יציאה נוספת של המערער מן התחנה בליל ה-26.12.2003. כמו כן, אין ראיה לכך שמישהו ראה את המערער יוצא מן התחנה באותו הלילה, ולטענתו לא ייתכן שיצא מן התחנה ללא אישור ומבלי שאיש הבחין בכך.

 

           נטל השכנוע להוכחת הימצאותו של נאשם בזירת העבירה מוטל על התביעה ואילו נאשם המבקש לעורר ספק בכך ומעלה טענת אליבי נדרש להציג ראיות המצביעות על קיומה של אפשרות ממשית בעלת אחיזה במציאות כי הוא לא היה בזירת העבירה אלא במקום אחר (ראו ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 10 (טרם פורסם, 23.6.2010)). בענייננו קבע בית המשפט כי לא עלה בידי המערער לבסס את טענת האליבי שהעלה וכפי שנקבע, הנוהל האמור הנוהג בתחנה אינו יוצר מצב "הרמטי" ואינו מונע יציאה בלתי מורשית מן התחנה על-ידי מי שחפץ לעשות כן תוך הפרת הנוהל. אנשי הכיבוי העידו כי לאחר שעה מסוימת רשאים הכבאים לפרוש לשינה כשהם לבושים במדים (הכבאי אלכסנדר זורוחוב סיפר כי שני התורנים יכולים ללכת לישון בשעה 1:00 בלילה כשמכשירי הטלפון לידם - עמ' 108 לפרוטוקול; מפקד התחנה סיפר לעומת זאת כי הכבאים בדרך כלל הולכים לישון בסביבות השעה 23:00-22:00 - עמ' 175 לפרוטוקול, שורה 7). כן עולה מן העדויות כי המערער נהג ללכת לישון במשמרת יום שישי בין השעות תשע לעשר בלילה (עמ' 294 לפרוטוקול, שורה 1; עמ' 304, שורות 12-11) ובהינתן העובדה שלמערער היה חדר משלו בתחנה בו ישן לבדו בעת תורנות בלילות; כי נהג לסגור אותו; וכי התורן השני ישן בחדר אחר (עמ' 306 לפרוטוקול, שורה 31; עמ' 173 לפרוטוקול, שורות 29-28), נראה כי צדק בית משפט קמא בקובעו שהמערער יכול היה לצאת מן התחנה מבלי שהתורן השני יבחין בכך. מסקנה זו מתחזקת נוכח עדותו של מפקד התחנה אשר סיפר על הפרות נהלים מצד המערער (עמ' 173 לפרוטוקול).

 

           המערער ביקש להסתמך על עדויות הכבאים מוטי בן ישי ומדי רחמים בטענה כי אילו היה יוצא מן התחנה היה שותפו למשמרת חייב לשמוע זאת (ראו עדות מוטי בן ישי בעמ' 293 לפרוטוקול, שורות 29-20; ועדות מדי רחמים בעמ' 308-307). אולם, השניים העידו כי הם נהגו לישון כשדלת חדרם פתוחה (עמ' 302 לפרוטוקול, שורה 5 וכן עמ' 306, שורה 28) וייתכן שבשל כך שמעו את מה שקרה בתחנה, ומכל מקום לא הם שעבדו במשמרת עם המערער בליל ה-26.12.2003, אלא הכבאי אלכסנדר זורוחוב (להלן: זורוחוב) (ת/4). זורוחוב סיפר כי הכבאים מקפידים על קיום הנוהל האוסר על עזיבת התחנה בהיותם דרוכים לקראת קריאה והוא אף לא זכר מקרה שבו המערער יצא מן התחנה ללא רשות בזמן משמרת (עמ' 104 לפרוטוקול וכן עמ' 107, שורות 8-4). יחד עם זאת, כאשר נשאל "אם כבאי רוצה להיות שובב ולהתעלם מהנהלים, האם פיזית הוא יכול לפתוח את הדלת ולצאת?" השיב זורוחוב "כעיקרון כן, אפשר לצאת, למה לא, הדלת,"... "אין לנו אזיקים ואף אחד לא עצור שמה בפנים" (עמ' 104 לפרוטוקול, שורות 27-23). עוד יש לזכור כי אירוע האונס התרחש סמוך מאוד לתחנת כיבוי האש (במרחק של כ-120 מטרים להערכת חוקר המשטרה - עמ' 189 לפרוטוקול, שורה 25, וכ"שתיים, שלוש דקות" מן התחנה לדברי המערער עצמו - עמ' 266 לפרוטוקול, שורה 24).

 

27.      בכל הנוגע לאפשרות לפיה האונס בוצע ביום שישי שלאחר מכן (2.1.2004), קיבל בית משפט קמא את טענות המערער לגבי שגרת התנהלותו בימי שישי שבהם הוא לא נמצא בתורנות. לגרסתו, לאחר סעודת ערב שבת הוא נהג לצאת יחד עם שניים מחבריו לצעידה משותפת בחוצות העיר ואלה ליוו אותו לביתו שם נהג לעלות על משכבו לכל המאוחר בשעה 22:30 כיוון שהתעייף מחלוקת מזון לנזקקים במהלך היום וכיוון שהיה עליו להתעורר בשבת בשעה חמש לתפילה (עמ' 213 לפרוטוקול). גרסה זו אף נתמכת בעדותה של אשת המערער (עמ' 318-317 לפרוטוקול) ובעדותם של שני חבריו, אך אותה "שגרת יום שישי" אין בה כדי ללמד בהכרח על מעשיו של המערער במועד הרלוונטי. כפי שציין בית משפט קמא, חבריו של המערער אישרו כי היו מקרים שבהם ויתרו על הצעדה המשותפת בעיר ולעתים אף על המפגש המשותף (עמ' 314, 379-378 לפרוטוקול). יתר על כן, ובכך עיקר, גם אם אכן התקיים מפגש בין המערער לחבריו באותו יום שישי הרי שזה הסתיים על-פי העדויות בשעות 22:30-22:00 (עמ' 312 לפרוטוקול, שורה 4 וכן עמ' 315, שורות 8-4, עמ' 379, שורה 19). על כן, אין בו כדי לשלול את האפשרות שלאחר מכן החליט המערער לצאת לסיבוב נוסף בעיר. מטעמים אלה כולם, בדין דחה בית משפט קמא את טענת האליבי שהעלה המערער ולא למותר לציין בהקשר זה כי "דחייתה של טענת אליבי לא חייבת להתבסס על הטעם שהתביעה הצליחה להוכיח בראיות פוזיטיביות את מופרכותה של הטענה, דהיינו כי הנאשם לא שהה במקום עליו הצביע. טענה מסוג זה עשויה להידחות גם מן הטעם הפשוט כי בית-המשפט אינו רוחש אמון לגרסתו של הנאשם, משמע לא עלה בידו לעורר ספק שהיה במקום אחר בעת ביצוע העבירה" (ע"פ 4117/06 מקייטן נ' מדינת ישראל, פיסקה 33 (טרם פורסם, 22.2.2010)).

 

סוגיית אין-האונות

 

28.      טענת הגנה נוספת שהעלה המערער עניינה בכך שהוא סובל מבעיה של אין-אונות ומטעם זה, לטענתו, לא היה ביכולתו לבצע את מעשה האינוס. גם בעניין זה לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא. כפי שציין בית המשפט, העובדה שטענת הגנה כה מרכזית ומשמעותית הועלתה על-ידי המערער רק במהלך עדותו בבית המשפט ולא בשלב מוקדם יותר מעוררת על פניה תמיהה. אך גם אם אקבל את ההסבר שנתן המערער בהקשר זה כי מדובר בעניין אישי שהוא ביקש שלא לחשוף בשלב החקירה, מסקנתו של בית משפט קמא כי יש לדחות טענה זו, בדין יסודה. מחוות דעתו של ד"ר אברבנאל, האורולוג שהעיד מטעם המערער ואף טיפל בו בעבר, עולה כי המערער פנה לקבל טיפול רפואי בגין אין אונות לראשונה בשנת 1998, והוא שב ופנה לקבלת טיפול בדצמבר 2001, טופל על-ידי ד"ר אברבנאל וקיבל טיפול תרופתי. בחודש ינואר 2003, בעקבות פניה נוספת מצד המערער, אף נתן לו ד"ר אברבנאל מרשם ל-30 טבליות של תרופת "ויאגרה" במינון מוגבר ולדברי המערער הוא טופל גם על-ידי רופא טבעוני. האבחנה בפניות אלו, כך עולה מן הנספח לחוות דעתו של ד"ר אברבנאל, הייתה של אין-אונות פסיכוגנית, כלומר כזו שאינה נובעת ממקור אורגאני. עוד עולה מחוות הדעת כי ד"ר אברבנאל בדק את המערער ביום 28.11.2007 לצורך מתן חוות הדעת ואז סיפר לו המערער כי הוא אינו מקיים יחסי מין מזה זמן רב. בחוות הדעת צוין כי אם המערער לא הצליח לקיים יחסי מין בתנאים אופטימאליים "אין זה סביר ואין ספק שלא היה מצליח לקיים יחסי מין בתנאים הקשים המתוארים בכתב האישום" ובעדותו הוסיף ד"ר אברבנאל ואמר כי גם אם מושא הפנטזיה של המערער הוא ילדות צעירות, ניתן לצפות כי בשל הבעיה ממנה הוא סובל הוא היה מכין מראש את התנאים הנדרשים לצורך קיום יחסי מין עם המתלוננת. לגבי האפשרות שהמערער נטל תרופת ויאגרה טרם האירוע ציין ד"ר אברבנאל כי התרופה מתחילה להשפיע לפחות שעה לאחר מועד נטילתה, ומכיוון שהמפגש עם המתלוננת היה אקראי, נשללת האפשרות שהמערער השתמש בתרופה. מכאן מסקנתו בחוות הדעת באומרו: "... אין לי ספק שמר שרעבי לא יכול היה לקיים יחסי מין עם הקטינה כפי שמתואר בכתב האישום".

 

29.      דא עקא, מן הראיות שנשמעו במהלך המשפט עולה כי חרף המסקנה החד-משמעית אליה הגיע ד"ר אברבנאל בחוות דעתו, אין לומר כי בעיית אין-האונות מעוררת ספק סביר באשמו של המערער. הביקור האחרון של המערער אצל אורולוג בעניין זה התקיים בחודש ינואר 2003 (עמ' 335 לפרוטוקול, שורות 21-20 וכן עמ' 336, שורות 7-6), דהיינו כשנה לפני מועד האירוע נשוא כתב האישום, ונראה כי הבעיה ממנה סבל לטענתו לא מנעה ממנו לחלוטין את היכולת לקיים יחסי מין. כך, סיפר המערער כי הוא סובל מן הבעיה במשך כ-10-9 שנים, וכי "לפעמים הייתי משתמש בויאגרה". אך כשנשאל "אחת לכמה זמן?" השיב "נדיר" (עמ' 261 לפרוטוקול, שורות 20-13). אשתו של המערער סיפרה כי הם קיימו יחסי מין פעמיים-שלוש בשבוע כשלא הייתה בנידה (עמ' 325 לפרוטוקול, שורות 26-23) וגם ד"ר אברבנאל אישר כי הבעיה מופיעה לסירוגין כך שלעתים המערער מסוגל לבצע חדירה אם כי רק לזמן קצר (עמ' 363 לפרוטוקול). ד"ר אברבנאל ציין כי העובדה שהמערער קיים יחסי מין עם אשתו בתדירות כזו אינה גורעת מכך שהוא סובל מבעיית זיקפה, אך גם בהנחה שכך הדבר עולה מן העדויות שהבעיה ממנה סובל המערער אינה מאיינת את יכולתו לקיים יחסי מין ומכל מקום, עולה מדבריו של המערער כי הוא מסוגל להגיע לזיקפה כשהוא נוטל כדור "ויאגרה" וכפי שציין בית המשפט, ייתכן שעשה כן טרם האירוע (ראו לעניין זה את דברי ד"ר אברבנאל בעמ' 369-368 לפרוטוקול). גם אשתו של המערער סיפרה כי כאשר הוא השתמש בכדור "ויאגרה" הכדור "פתר את הבעיה" (עמ' 321 לפרוטוקול, שורה 23, 28 ועמ' 325 שורה 30 - עמ' 326, שורה 4), אם כי נדרש לשם כך תכנון מראש וניתן היה לקיים יחסי מין פעם אחת בלבד.

 

           אשר ליכולתו של המערער לקיים יחסי מין בתנאים שבהם בוצע מעשה האינוס, נראה כי במהלך החקירה הנגדית אישר ד"ר אברבנאל כי בחוות דעתו הוא במידה רבה "הניח את המבוקש". לדבריו, הוא הניח כי המערער הינו אדם נורמטיבי, כי קיום יחסי מין עם אשתו מהווה קיום יחסים בתנאים אופטימאליים, וכי על-פי ניסיונו אם בתנאים כאלה המערער אינו מגיע לזיקפה אזי כאשר הוא בא במגע עם אישה אחרת מצופה שתהא לו חרדת ביצוע (עמ' 360 לפרוטוקול). בין היתר בשל הנחה זו לא בחן ד"ר אברבנאל האם יש למערער בעיות זיקפה מחוץ למערכת הזוגית וכיצד יתפקד עם מושא פנטזיה אחר (עמ' 352 לפרוטוקול, שורות 21-17, עמ' 357 שורות 3-1, עמ' 361-360). כמו כן, ציין ד"ר אברבנאל כי המערער התלונן על בעיות בזיקפה במועד שקדם לאירוע והגיע לקבל טיפול בלא שפנייתו הניבה עבורו "רווח משני" כלשהו. לכן, בין היתר, הוא לא הפנה את המערער לבדיקות רפואיות לאימות תלונתו ולא בדק אם הוא סובל מבעיה אורגנית (ראו עמ' 337-336, 339, 355-353 לפרוטוקול).

 

           מן הטעמים שנמנו, לא מצאתי מקום להתערב במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא ולפיה לא הוכח כי בעיית אין-האונות ממנה סובל המערער מנעה ממנו לבצע את מעשה האינוס.

 

מהימנות עדותו של המערער וטענת הקונספירציה

 

30.      המערער סבור כי בית משפט קמא שגה בקובעו שאמינותו כעד "ירודה ביותר" ובהקשר זה הוא מלין על כך שבית המשפט זקף לחובתו את ריבוי הטענות שהעלה, קבע כי הוא לא הצליח להציג גרסה קוהרנטית ואחידה וציין כי התנהלותו במהלך העימות מעוררת תהיות משום שהציג במהלכו שאלות מפורטות ודקדקניות למתלוננת.

 

           מוכנה אני לקבל את טענת המערער כי במהלך העימות הפנה שאלות רבות למתלוננת בעיקר בשל ניסיון העבר שלו עם התלונה בעניין ש', בעקבותיה הבין את החשיבות שבקבלת פרטים מרביים אודות החשדות נגדו. כמו כן מקובלת עלי הטענה לפיה בהיותו נאשם באונס הטוען לחפותו, אין לצפות כי המערער יבחל בהעלאת כל טענה העשויה, לשיטתו, לסייע לו, לרבות טענות בדבר ניסיונות לפגוע במעמדו. אך אין מקום לייחס לבית משפט קמא טעות משביסס את התרשמותו מאמינות המערער, בין היתר, על עדותו בפניו בהקשר זה. ואכן, בית המשפט התרשם לשלילה מעדות המערער וקבע כי גרסתו הייתה בלתי-קוהרנטית ובלתי-משכנעת וכי אין ליתן אמון בעדותו ככל שאינה נתמכת בראיות אובייקטיביות. משמעות הדבר היא כי גרסתו של המערער - בהעדר ראיות אובייקטיביות התומכות בה - אינה מקימה ספק סביר לגבי אשמתו, כפי שזו עולה מחומר הראיות שהציגה התביעה. כך ציין המערער בסיכומיו בבית משפט קמא באשר לטענת הקונספירציה כי הוא "זנח כמעט לחלוטין את טענת העלילה המכוונת" (סעיף 154 לסיכומים), אך בעדותו העלה המערער טענה זו בהרחבה והיא "נפרשה" לכיוונים שונים. כך טען המערער תחילה כי המתלוננת מנסה לסייע לחברתה ש' ולחזק את גרסתה לאחר ש-ש' נפגעה ממנו, לדבריו, משלא נתן לה גיבוי במחלוקת כלשהי שהתעוררה בעת שהתנדבה בעמותה או שלא נתן לה תשומת לב מספקת (עמ' 236-233, 240 לפרוטוקול). בהמשך טען המערער כי סבר שאימה של הנערה ש' ושכנתה הן העומדות מאחורי התלונה (עמ' 238, 245, 247 לפרוטוקול), ולבסוף טען כי ייתכן שמדובר בקונספירציה על רקע פוליטי מצד גורמים שחששו שהוא יחבור למפלגה כזו או אחרת (עמ' 249 לפרוטוקול).

 

           ולגוף הטענה, הלכה היא כי "על מנת שטענה בדבר עלילת שווא תתקבל, עליה להיות ממשית ולעמוד במבחן ההיגיון והשכל הישר" (ע"פ 6475/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (טרם פורסם, 28.7.2010)), אך המערער לא הסביר כאמור מדוע ינסו כל אותם גורמים לפגוע בו באופן כה אכזרי וכיצד זה "גייסו" את המתלוננת לעשות כן. המתלוננת, מצידה, שבה והבהירה כי אין כל קשר בין תלונתה לבין עניינה של ש', מה גם שהנערה ש' מעולם לא הגישה תלונה נגד המערער. המערער אף לא הסביר מדוע זה לא יסתפקו אותם גורמים עוינים כדבריו בהפצת שמועות אודות אונס ויגיעו לכדי ביצוע מעשה כה חמור וקיצוני של בידוי תלונה שקרית והבאתו לדין של אדם חף מפשע, תוך רתימת המתלוננת ובני משפחתה לקנוניה. יתרה מכך, לא היה בפי המערער הסבר כלשהו מדוע יבקשו כל אלה להתנכל לו. אין פלא, אפוא, כי קו הגנה זה לא זכה לאמון והוא אף נזנח על ידי המערער עצמו בשלב הסיכומים.

 

           בסופו של יום, גרסת המתלוננת, על החיזוקים הראייתיים השונים התומכים בה, נמצאה מהימנה ועקבית ולעומת זאת נמצא כי גרסת המערער אינה מעוררת אמון. עוד נמצא כי בהינתן מכלול הראיות שהוצגו לא מתעורר במקרה דנן ספק סביר לגבי אשמתו של המערער. לפיכך, אין להתערב במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא המבוססת על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, כי המערער ביצע את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום והערעור על הכרעת הדין דינו להידחות.

 

הערעור על גזר הדין

 

31.      בית משפט קמא גזר על המערער שש-עשרה שנות מאסר, מהן ארבע-עשרה שנים לריצוי בפועל בניכוי ימי המעצר, והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים. כמו כן חויב המערער לשלם למתלוננת פיצוי בסך 100,000 ש"ח שישולם בתוך שישה חודשים מיום מתן גזר הדין. בגזר הדין עמד בית המשפט על האמור בתסקיר מטעם שירות המבחן ועל דו"ח הערכת המסוכנות בעניינו של המערער, וכן על האמור בתסקיר הנפגעת בו פורטה הטלטלה הנפשית שחוותה המתלוננת בשל האירוע. בתסקיר מטעם שירות המבחן לא נכללה המלצה טיפולית בעניינו של המערער וצוין כי המערער תופש עצמו כקורבן של מערכת המשפט והממסד ושל מקורבים לו בעיר מגוריו ואינו מגלה תובנה לחומרת המעשים המיוחסים לו או למצבה של המתלוננת. בדו"ח הערכת המסוכנות צוין כי רמת המסוכנות המינית הנשקפת מן המערער היא בינונית לטווח הארוך.

 

32.      המערער טוען כי העונש שנגזר עליו הינו מופלג בחומרתו וחורג באופן ברור ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים. לטענתו, בית משפט קמא התעלם מכך שהוא אדם נורמטיבי ואב לשלושה, ששירת שירות צבאי מלא ובשנת 1998 הקים עמותה המסייעת לנזקקים. עמותה זו אומצה על-ידי מפקדת איגוד כיבוי אש וסייעה ללא פחות מ-200 משפחות. המערער מוסיף וטוען כי אין למצות עימו את הדין ויש להותיר לו פתח של תקווה על-מנת שיראה את "האור בקצה המנהרה", כאשר השתת עונש כבד יתר על המידה תקשה על תהליך שיקומו בתקופת המאסר וכן על חייו לאחר השחרור. עוד טוען המערער כי לא היה מקום להטיל לפתחו את האחריות למצבה הנפשי של המתלוננת, שכן היא לא הייתה במצב נפשי קשה כפי שתואר בתסקיר הנפגעת והתדרדרותה בלימודים נגרמה כתוצאה מקשיי הלמידה שלה. המערער מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא בנתנו משקל לאמור בהערכת המסוכנות בדבר קיומם של תכני אישיות גרנדיוזיים ונרקיסיסטיים אצלו, שכן מסקנה זו התבססה על כך שהוא הכחיש את העבירות שיוחסו לו בעוד שכל נאשם, אף לאחר שהורשע, זכאי לטעון לחפותו. בית המשפט שגה, לטענת המערער, גם בכך שהתעלם מגורמים המפחיתים ממידת מסוכנותו ובהם העובדה שהוא כבן 49 ומגלה יציבות לאורך שנים בקשר הזוגי עם אשתו, וכן העובדה שבעברו הפלילי מקרה אחד של תקיפת קטין משנת 2001, בגינו הוטל עליו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. בכל הנוגע לפיצוי בו חויב טוען המערער כי מדובר בסכום עתק עבורו, ובנסיבותיו הקשות - כשבריאותו רופפת והוא נמצא במאסר - אין זה סביר שיוכל לשלם סכום כזה בשנים הקרובות או אפילו לאחר שחרורו מן המאסר.

 

           המשיבה, מצידה, טוענת כי העונש שהוטל על המערער הולם את חומרתם המופלגת של המעשים בהם הוא הורשע, והיא מדגישה כי מדובר ב"אונס בשדה" אשר בוצע בברוטאליות כלפי ילדה צעירה תוך שימוש באלימות. כמו כן טוענת המשיבה כי יש ליתן משקל גם לנזקים הקשים שנגרמו למתלוננת בעקבות האירוע ועל "רעידת האדמה" שהוא חולל אצלה ואצל בני משפחתה.

 

33.      לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי הגם שהעונש שנגזר על המערער אינו קל, אין עילה להתערב בו. בית משפט זה עמד בפסיקתו לא אחת על חומרתן המיוחדת של עבירות מין ועל כך שהן מחייבות תגובה עונשית הולמת אשר תבטא את הסלידה החברתית ממעשים אלה ותוקיע את מבצעיהן (ראו: ע"פ 3873/08 אטיאס נ' מדינת ישראל, פיסקה 135 (טרם פורסם, 6.9.2010) (להלן: עניין אטיאס); ע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 594, 605 (2001)). חומרתן של עבירות אלה נובעת מכך שהן כרוכות בהשפלה ובפגיעה באוטונומיה ופוגעות בזכותו של הנפגע להגן על גופו ועל צנעתו. חומרה יתרה נודעת לעבירות מין בקטינים, נוכח פער הכוחות הקיים בנסיבות אלה בין נפגע העבירה ובין מבצעה, אותה מנצל המבצע על-מנת להוציא לפועל את זממו ולספק את יצריו (ראו: ע"פ 2285/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 8 (טרם פורסם, 2.3.2011) (להלן: ע"פ 2285/10); ע"פ 10626/07 אדרי נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (טרם פורסם, 24.1.2011)). השיקולים המרכזיים בענישת עברייני מין בכלל ועברייני מין שביצעו עבירות בקטינים בפרט הם, אפוא, שיקולי גמול והרתעה והצורך ליתן ביטוי הולם לחומרת המעשים ולסלידה שהם מעוררים (ראו: עניין אטיאס, פיסקה 135; ע"פ 2056/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 29 (טרם פורסם, 27.5.2009)).

 

           המערער תקף את המתלוננת, ילדה כבת שתיים-עשרה שנים, בעת שחזרה לביתה בשעת לילה מאוחרת מפעילות חברתית. המערער בעל את המתלוננת למרות שהתחננה כי יניח לה, ולאחר מעשה הותיר אותה מוטלת המומה וחבולה כשהיא עירומה בפלג גופה התחתון. בצדק ציינה המשיבה כי מדובר באונס אכזרי, "אונס בשדה", שבוצע תוך שימוש באלימות, ונסיבות אלו נושאות משקל רב במסגרת שיקולי הענישה. יתר על כן, יש ליתן משקל משמעותי לנזק שנגרם למתלוננת ולצלקות שהותיר האירוע בנפשה (ראו: עניין אטיאס, פסקאות 135, 137; ע"פ 4272/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 175, 188 (2005); ע"פ 2285/10, פיסקה 8). מן התסקיר שנערך בעניינה של המתלוננת עולה כי עברה טלטלה נפשית קשה בעקבות האירוע וכי היא עדיין רחוקה מאוד מהחלמה. בצד הקולא יש לזקוף לזכותו של המערער את התרומה הרבה שתרם לקהילה במסגרת העמותה שהקים ואת העובדה שזו לו המעידה הראשונה בתחום עבירות המין. בהביאי בחשבון את מכלול השיקולים הללו, ובשים לב להלכה לפיה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונש שהושת בערכאה הדיונית אלא מקום שבו נפלה טעות ברורה בעונש שנגזר או כאשר העונש חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת, לא מצאתי מקום להתערב בעונש המאסר שנגזר על המערער. מסקנה זו יפה גם לגבי הפיצוי אותו חויב המערער לשלם למתלוננת. מדובר אומנם בסכום נכבד, אך בשים לב לנזק שנגרם למתלוננת ולטיפול הדרוש לה בעקבותיו, אין מקום להתערב בכך.

 

           מטעמים אלה כולם אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו.

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

          אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

השופט ע' פוגלמן:

         

          אני מסכים.

                                                                                      ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.

 

            ניתן היום, טו' באלול, תשע"א (14.9.2011).

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   08111000_V05.doc   אא