עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 10541/09

 

 

 

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

 

 

 

 

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           לפנינו חמש עתירות שונות התוקפות היבטים שונים הקשורים למשק המים והביוב בישראל ולרפורמה שבוצעה בתחום זה ביום 1.1.2010.

 

הרקע לרפורמה במשק המים – בתמצית

 

1.        חוק המים, התשי"ט-1959 (להלן: חוק המים) מסמיך את מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב (להלן: הרשות) לקבוע כללים לחישוב עלות המים וכן תעריפים לתשלום בעבור מים. בשנת 2001 נחקק חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 (להלן: חוק תאגידי מים וביוב) במטרה לערוך שינוי מבני במשק המים והביוב בישראל ולהעבירו לאחריותם של תאגידים פרטיים, חלף הרשויות המקומיות. החוק מסמיך את מועצת הרשות לקבוע כללים לחישוב עלות שירותי המים והביוב שנותן התאגיד ואת התעריפים שישלמו הצרכנים לתאגיד. מכוח הסמכות שניתנה לה בשני חוקים אלה, קבעה הרשות כללים חדשים לחישוב תעריפי המים: לעניין התעריפים המשולמים למקורות – כללי המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות) (תיקון), התש"ע-2009 (להלן: כללי תעריפי מקורות); לעניין התעריף לצרכני ספקים מקומיים – כללי המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות) (תיקון), התש"ע-2009 (להלן: כללי תעריפי ספקים מקומיים); לעניין עלות שרותי מים וביוב לתאגידי המים – כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב, התש"ע-2009 (להלן: כללי חישוב עלות); לעניין התעריף לצרכני תאגידי המים בגין שירותי מים וביוב – כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב), התש"ע-2009 (להלן: כללי התעריפים לצרכנים) (להלן ביחד: הכללים החדשים). כללים אלה הם אבן היסוד של הרפורמה במשק המים והביוב שנכנסה לתוקפה ביום 1.1.2010.

 

           כפי שעולה מהדו"ח שהכינה הרשות עם כניסתה של הרפורמה לתוקף (תקציר הדו"ח צורף כנספח 4 לתגובת המדינה לבג"ץ 1195/10, הדו"ח המלא זמין ב: http://www.water.gov.il/Hebrew/Rates/DocLib1/Reform-Jan2010.pdf),הרפורמה מושתתת על שני עקרונות בסיסיים. הראשון – עיקרון האחידות. לפי עיקרון זה תעריפי המים והביוב יהיו אחידים לכל סוגי הצרכנים ברמה הארצית. השני – עקרון העלות. לפי עיקרון זה תעריפי המים והביוב בתאגידים ייקבעו לפי העלות הריאלית של אספקת שירותי המים והביוב. בהתאם לכך, נקבע בכללים החדשים כי כלל הצרכנים של תאגידי המים והביוב ישלמו לפי תעריף אחיד בכל הארץ. התעריף נקבע לפי העלויות הנורמטיביות ברכבי התפעול, ההון והאחזקה של כלל התאגידים, בתוספת רווח סביר ועלות מקורות. בנוסף, נקבע כי כיסוי העלות של כל תאגיד ייעשה בדרך של גזירת תעריף ספציפי עבורו למים אותם הוא רוכש ממקורות. מקורות, מצידה, תכסה את סך עלויותיה מסך כל התעריפים שנקבעו לה מכלל צרכניה, לרבות התעריפים הספציפיים שנקבעו לכל תאגיד מים עבור רכישת מים ממנה. עוד נקבע ברפורמה כי תעריפי המים לצרכני המים יהיו מדורגים. המדרגה הראשונה, עליה ישולם סכום נמוך יחסית, תהיה עד לצריכה של 2.5 מ"ק לכל נפש בכל חודש ולא פחות מ-5 מ"ק ליחידת דיור. עבור כמות נוספת ישולם תעריף גבוה יותר.

 

           לרפורמה קדמו הליכים ארוכים של עבודת הכנה. כבר במהלך שנת 2004 מינה הגוף שקדם לרשות ועדה מייעצת להסדרת תעריפי תאגידי המים והביוב (ועדת גרונאו). הוועדה הגישה את המלצותיה ביולי 2005 ואלו נדונו ואושרו לאחר הליך ארוך ומורכב וקבלת עמדות הציבור. עקב הקמת הרשות לא מוצה ההליך ולא נקבעו כללי תעריפים חדשים המבוססים על המלצות הוועדה. ביוני 2007 מינה מנהל הרשות צוות היגוי להכנת כללים לחישוב עליות שירות ומבנה התעריפים בתאגידי מים וביוב. בחודש מרץ 2008 פרסם הצוות דו"ח מסכם, ולאחר מכן החל לפעול צוות מקצועי לצורך גיבוש טיוטות כללי תעריפים בסיוע מומחים מתחומים שונים. בחודש ספטמבר 2008 הופצו הכללים לגופים יציגים בעלי עניין וניתנה הזדמנות לנציגי הגופים להשמיע את עמדתם ואת טענותיהם לפני חברי מוצעת הרשות. לאחר מכן, פנתה הרשות לקבלת עמדות והצעות הציבור, ואף ניתנה אפשרות לכל אלה שמסרו טענותיהם בכתב, להביע עמדתם בפני חברי המועצה בעל פה. לצד קיום הישיבות ושמיעת העמדות, נערכו פגישות בין גורמים מקצועיים ברשות לבין גורמים שונים מצד בעלי עניין ונציגי הציבור. בחודש מאי 2009 פרסמה מועצת הרשות טיוטות כללים מתוקנות לקבלת הערות והצעות הציבור. בחודש יולי 2009 התקיים דיון נוסף במועצה בו התאפשרה השמעת עמדות נציגי הציבור. בעקבות זאת, בחודש נובמבר 2009 פרסמה מועצת הרשות נוסח מתוקן לסבב שלישי של קבלת עמדות והצעות הציבור. לאחר עבודה נוספת בצוותים ובמועצה, גיבוש טיוטות ותיקונן ושמיעת עמדות הציבור בכתב ובעל פה, פורסמה מערכת כללי המים ביום 31.12.2009 ונכנסה לתוקפה ביום למחרת.

          

רקע פרטני וטענות הצדדים בעתירות השונות

 

בג"ץ 10541/09

 

2.        העותרים הם חברות, יחידים וגופים שונים העוסקים בתחום הגינון. הסעדים המבוקשים בעתירה: לקבוע הקצאת מים ספציפית לצרכי גינון למגזר הפרטי והעסקי, כדוגמת מודל ההקצאה שנקבע לגינון ציבורי ברשויות המקומיות; לחלופין, לנקוט בחלופות שונות, שכוחן בייצור ואספקת מים עולה על החיסכון בשימוש במים העשוי להיווצר בעקבות הגזירות שהוטלו על ענף הגינון במגזר הפרטי.

 

3.        לטענת העותרים, יש להקצות כמות מים ספציפית לצורכי גינון במגזר הפרטי והעסקי, על פי פרמטרים מקצועיים, כיוון שהמצב הקיים כיום פוגע פגיעה אנושה ולא מידתית בחופש העיסוק שלהם, ובזכותם לכבוד ולקניין. הפגיעה הקשה בפרנסתם נובעת לטענתם, בין היתר, מפרסומים שונים שפרסמה הרשות אשר גרמו לציבור להבין כי השקיית גינה פרטית אסורה לחלוטין, זאת בניגוד להוראות שנקבעו בכללי המים, בהן לא נכלל איסור מפורש להשקיית גינות. עוד טוענים העותרים כי בשנת 2008 נקבעה הקצאת מים מסודרת לגינון הציבורי, אך בכל הנוגע לגינון הפרטי, נותר מצב של אי בהירות. לפיכך, יש לטענתם לחייב את הרשות לקבוע הקצאת מים ספציפית לצרכי גינון למגזר הפרטי והעסקי על פי פרמטרים של גינון חסכוני במים ובמחיר ריאלי. הקצאה זו, כך לטענתם, תאפשר גם פיקוח ומעקב באשר לכמות המים הנצרכת, דבר שאינו אפשרי כיום.

 

           עוד טוענים העותרים, בין היתר, כי לאור נתונים שהציגה הרשות הפגיעה בענף הגינון לא הועילה לפתרון משבר המים. לטענתם, הפגיעה בענף הגינון משמשת כסות להסתרת מחדליהן של המשיבות בעתירה, שהם שהובילו למשבר. בהקשר זה טוענים העותרים כי המחדל העיקרי הוא בכך שלא מימשו את מלוא תפוקתם של מפעלי ההתפלה, וזאת, כך לטענתם, מנימוקים כלכליים. לטענתם, לממשלה יש אינטרס ליצור מחסור מלאכותי במים, על מנת לגבות יותר כסף בעבור השימוש במים אשר מסופקים כמעט באופן בלעדי על ידי מקורות במחיר גבוה.

 

4.        מנגד, טוענות המשיבות, כי דין העתירה להידחות, הן על הסף והן לגופו של עניין. לטענת המשיבות, דין העתירה להידחות על הסף מחמת היעדר עילה. זאת, מאחר והעותרים לא תקפו את הכללים הקיימים באופן ישיר, לא ביקשו לשנותם, ולא הציגו עילה משפטית לעשות כן. עוד טוענות המשיבות בהקשר זה כי לפי הכללים הקיימים אין מגבלה על כמות המים הנצרכת לצורך השקיית גינון פרטי, אלא שהמחיר שישלם הצרכן בעבור המים ישתנה בהתאם לכמות הנצרכת. בנוסף, לא ביססו העותרים את טענתם שלפיה הפגיעה בזכויותיהם אינה מידתית. בנוסף, טוענות המשיבות, כי טענת העותרים שלפיה פרסומי הרשות יצרו אי ודאות בקרב הציבור נדחתה על ידי בית משפט זה בבג"ץ 581/09 קרת גינון בע"מ נ' הרשות הממשלתית למים וביוב (טרם פורסם, 10.6.2009) (להלן: עניין קרת גינון)). לבסוף, טוענות המשיבות כי העתירה לוקה בשיהוי שכן ההסדר המיוחד לגינון בוטל כבר בשנת 2008 והעותרים לא תקפו את ביטולו במועד.

 

           אף לגופו של עניין טוענות המשיבות כי דין העתירה להידחות. לטענת המשיבות, הצעדים שננקטו במטרה לעודד חיסכון במים לצורך השקיית גינות פרטיות הם רק חלק מתוכנית שלמה שנהגתה לצורך פתרון משבר המים בישראל ואומצה בשנת 2008. לפיכך הוחלט, בין היתר, לאסור על השקיית גינות בשעות מסוימות. לטענת המשיבות, בשלב זה נשקלה האפשרות להורות על ייבוש גינות פרטיות, אך היא נשללה.       עוד טוענות המשיבות, כי אין כל בסיס לטענת העותרים שלפיה המדיניות הנוהגת כעת בתחום המים תפגע פגיעה אנושה בענף הגינון. בהקשר זה חוזרות ומדגישות המשיבות כי לא ניתנה כל הוראה לייבוש גינות, ולא הוטלו כלל מגבלות על כמות המים המותרת לשימוש לטובת השקיית גינות פרטיות. בנוסף, טוענות המשיבות כי כבר לא קיים אי ודאות בכל הנוגע להשקיית גינות, וכי לא נאמר דבר בתקשורת בנוגע לייבוש גינות. עוד טוענות המשיבות כי ההסדר החדש אינו פוגע בחופש העיסוק של העותרים, אשר לא נמנעת מהם האפשרות לעסוק בעיסוקם.

 

           המשיבות מתייחסות להסדר המוצע על ידי העותרים – קביעת מכסה ותעריף מיוחד למים שנועדו להשקיית גינות פרטיות – אך טוענות כי אין לקבלו. ראשית, טוענות המשיבות, כי הסדר דומה בוטל בשנת 2008 והעותרים לא עתרו נגד ביטולו. שנית, בית משפט זה אינו נוהג להתערב בהחלטת הרשות המקצועית, ככל שהיא נוגעת לקביעת סדרי העדיפויות בין השימושים השונים במים, והעותרים לא הצביעו על אי סבירות קיצונית בהחלטה אשר תצדיק התערבות זו.         לבסוף, טוענות המשיבות כי הן נקטו באמצעים שונים במטרה לחסוך בשימוש במים, וצמצום הצריכה הביתית הוא רק אחד מהם, והמדינה פועלת גם במטרה להרחיב את היקף ההתפלה של מי ים. בהקשר זה טוענות המשיבות כי טענת העותרים שלפיה המדינה מסכלת התפלה בשל מניעים כלכליים זרים, היא טענה סתמית אשר לא בוססה על תשתית ראייתית מינימאלית.

 

בג"ץ 3857/10

                  

5.        העותרים הם תושביו של כפר סמיע ומשמשים כוועד המיצג לכל התושבים בכפר. המשיבה 4 הוקמה מכוח הוראות חוק תאגידי מים וביוב, והיא אחראית על ניהול משק המים והביוב בעיר מעלות-תרשיחא ובישובים שלומי, כפר ורדים וכסרא-סמיע (להלן: מעיינות זיו); המשיבה 5, מקורות חברת מים בע"מ, היא חברת המים הלאומית של מדינת ישראל (להלן: מקורות). הסעדים המבוקשים בעתירה: לבטל או לתקן את התעריפים לשירותי ביוב שנקבעו במסגרת כללי התעריפים לצרכנים, ככל שהם נוגעים למעיינות זיו; לחלופין, לבטל או לתקן את התעריפים לשירותי ביוב שנקבעו בכללי התעריפים לצרכנים, ככל שהם נוגעים לתושבי כפר סמיע; לבטל או לתקן את כללי חישוב עלות; לבטל או לתקן את תעריפי המים המסופקים ממקורות לכפר סמיע ו/או לספק המים בכפר סמיע; לחלופין, להעמיד את תעריפי המים המסופקים מאת מקורות לתושבי כפר סמיע ו/או לספק המים בכפר סמיע, על אותו תעריף שנקבע למעיינות זיו.

 

           כפר סמיע נמצא בתחום שיפוט ואחריות מועצה מקומית כסרא-סמיע. ספק המים לתושבי הכפר הוא אגודה שיתופית בע"מ בשם "אלג'דול" (להלן: האגודה). החל מחודש אוגוסט 2009 העבירה הרשות המקומית את האחריות בעניין ניהול משק המים והביוב בכפר לתאגיד מעיינות זיו, שהוקם לפי חוק תאגידי מים וביוב. החל מאותו מועד, משלמים תושבי הכפר אגרת מים לאגודה ואגרת ביוב למעיינות זיו. בעקבות הרפורמה נדרשים תושבי הכפר לשלם תעריף גבוה יותר בגין שירותי ביוב למעיינות זיו, העומד על סך של 5.07 ש"ח, כולל מע"מ, לכל מ"ק מים (התעריף המינימאלי לנכס ותיק). סכום זה, בתוספת לסכום שעליהם לשלם לאגודה בעבור שירותי המים גבוה מהתעריף בגין שירותי מים וביוב לכמות מוכרת לנכס ותיק אשר משלמים צרכנים המשלמים את התעריף במאוחד, לאותו הגוף. עוד יצוין, כי מכל הישובים להם מספקת מעינות זיו שירותי מים וביוב, כפר סמיע הוא היחיד המחויב בשירותי ביוב בלבד.

 

           לטענת העותרים, התעריף שהם נדרשים לשלם למעיינות זיו בעבור שירותי ביוב בלבד הוא התעריף הגבוה ביותר בארץ, והתעריף שהם נדרשים לשלם בגין שרותי מים וביוב גבוה יותר מהתעריף המשולם על ידי תושבי הכפר הסמוך, כפר כסרא, אשר נמצא בתחום אותה רשות מקומית. עוד טוענים העותרים כי התעריף שנקבע ביחס למעיינות זיו וביחס אליהם נקבע באופן שרירותי, תוך התעלמות מכך שהם נדרשים לשלם אגרות לשני גופים נפרדים, מבלי לשמוע את עמדתם ומתוך רצון להפעיל עליהם לחץ פסול במטרה שיפעלו לפירוק האגודה. לפיכך טוענים העותרים כי הכללים החדשים פוגעים בזכויותיהם הקנייניות באופן בלתי מידתי, וכי ההחלטה לאמצם היא החלטה לא סבירה, שבקבלתה לא נשקלו כל השיקולים הרלבנטיים. עוד טוענים העותרים כי לא ברור מדוע לאחר הרפורמה עליהם לשלם סכום הגבוה פי חמישה מהסכום הקודם עבור אותם שירותים, וכי אין לחייב אותם לסבסד את עלויות הפיתוח של מערכות הביוב בישובים הסמוכים. עוד טוענים העותרים, בין היתר, כי הסכום שמשלמת האגודה למקורות בעבור המים גבוה מהסכום שמשלמת מעיינות זיו, וזאת ללא הסבר מספק.

 

6.        לטענת מעיינות זיו, דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי שכן היא הוגשה זמן רב לאחר שהכללים החדשים נכנסו לתוקף. לטענתה, ביטול התעריפים לאחר שכבר גבתה סכומים לאורם יפגע בה משמעותית ועלול להוביל לקריסתה. אף לגופו של עניין, טוענת מעינות זיו כי ככל שהיא מופנית כלפיה, דין העתירה להידחות שכן היא מחויבת לחייב את העותרים בתעריפים שנקבעו בכללים החדשים, ואין לה סמכות לחרוג מהם. עוד טוענת מעינות זיו, כי העותרים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי השיקולים שהפעילה הרשות בקביעת התעריפים היו בלתי סבירים, או כי נפל פגם כלשהו בשיקול דעתה.

 

7.        לטענת המשיבים 3-1 לעתירה, מעיינות זיו גובה מהעותרים אגרה בתעריף הקבוע בכללים החדשים, שנקבעו לאחר עבודה מקיפה בסיוע מומחים מתחומים שונים. לטענתם, כיוון שהעותרים לא מקבלים מים ממעיינות זיו אלא מהאגודה, שהיא ספק מקומי ולא תאגיד שהוקם בעקבות חוק תאגידי מים וביוב, סביר כי עלויות אספקת השירותים אליהם תהיינה גבוהות יותר מאלו של צרכני מים וביוב של התאגידים. לעמדת המשיבים 3-1, במידה והעותרים מעוניינים בהוזלת המחיר שהם משלמים בעבור הביוב, עליהם לאחד את אספקת השירותים שהם מקבלים. עוד טוענים המשיבים 3-1 כי העלייה במחירים התחייבה מתכלית הרפורמה שהיא כיסוי העלות הנדרשת לאספקת השירותים.

 

8.        בתגובתם לתגובות המשיבים, טוענים העותרים, בין היתר, כי הרשות לא הסבירה כיצד חישבה את התעריף שעליהם לשלם בעבור שירותי ביוב.

 

9.        בהודעת עדכון מטעם המשיבים 3-1, שהוגשה ביום 1.3.2011, מאשרים המשיבים כי הפער בין התשלום אותו משלמים העותרים עבור שירותי מים וביוב לבין התשלום של צרכנים אשר מקבלים שירותי מים וביוב ממעיינות זיו, עומד על כ-15%. עוד נטען בהודעה כי תעריף הביוב שמשלמים העותרים הוא מן הגבוהים בארץ בשל תאני המקום, הטופוגרפיה הגבוהה, הפיזור היחסי של האוכלוסייה והסטנדרט הגבוה של הטיפול בשפכים.

 

בג"ץ 1195/10

 

10.      העותר הוא הגוף המאגד את כלל העיריות והמועצות המקומיות בישראל (להלן: מרכז השלטון המקומי). הסעדים המבוקשים בעתירה נגד הרשות ומועצת הרשות: להפחית את מחירי המים לצריכה ביתית; לבטל את הסבסוד של מגזרים מסוימים על ידי הצרכנים הביתיים; לחלופין, לפרוס את העלייה במחיר המים לצריכה ביתית על פני תקופה משמעותית יותר, כפי שנעשה במגזרים התעשייתי והחקלאי; לבטל את עליית מחירי המים למוסדות ציבור, או למצער, להפחית את מחירם; לבטל את האבחנה בין מחיר המים לנכס ותיק לבין מחיר המים לנכס שאינו ותיק; לבטל את עליית מחירי המים לגינון הציבורי, בגין מים שהוקצו וסופקו להשקיית גינון ציבורי לפי הכללים; לחלופין, להפחית את מחיר המים לגינון ציבורי בגין מים שהוקצו ונצרכו כדין וסופקו בפועל להשקיית גינון ציבורי לפי כללי התקצוב; לנמק מדוע העלויות הכרוכות בפרויקטים לאומיים בתחום משק המים והביוב ממומנים באמצעות מחיר המים; לפרסם רשימה מפורטת של העלויות במחירי המים ודרכי קביעתן; להשלים את הכנתה של תכנית אב למשק המים; לבסוף, מבקש העותר, כי ככל שתתקבל עתירתו ביחס למחירי המים לצריכה ביתית, יש להורות על ביצוע התאמה מקבילה למחירי קניית המים מחברת מקורות.

 

          הסעדים המבוקשים בעתירה נגד ממשלת ישראל: לנמק מדוע העלויות הכרוכות בפרויקטים לאומיים בתחום משק המים והביוב ימומנו באמצעות העלייה במחירי המים ולא מתקציב המדינה; לנמק מדוע העלויות הכרוכות בסבסוד מחיר המים, בשל התחייבות הממשלה כלפי מגזרים מסוימים או צדדים שלישיים, ימומנו באמצעות מחירי המים ולא מתקציב המדינה; להקצות תמיכה לשם הפחתת מחיר שירותי המים והביוב, או למצער לשם הבטחת עלייה מתונה יותר בשיעורו.

 

          טענתו העיקרית של העותר היא כי הרשות לא איזנה כראוי בין העקרונות המנחים את דרך קביעת תעריפי המים, ונתנה משקל רב מדי לשיקולים הכלכליים על פני העקרונות החברתיים. עוד טוען העותר כי כמות המים הנמכרת בעבור התעריף הנמוך סוטה באופן קיצוני מנתוני הצריכה הנורמטיביים, שכן ככל שמספר הנפשות במשפחה גדול יותר, כך יהיה על המשפחה לשלם חשבון מים גבוה יותר. עוד טוען העותר כי הרכב תעריפי המים אינו מבוסס כלל על עקרון העלות המוכרת, שכן למעשה מגזר הצרכנים הביתי מסבסד, במסגרת מחיר רכישת המים ממקורות, מגזרים אחרים. לטענתו, סבסוד זה אינו מתיישב עם עקרון השוויון המעוגן בחוק המים שלפיו צרכן ישלם רק בעד השירות שהוא מקבל ולא בעד שירותים שניתנים לאחר. עוד טוען העותר כי לא ניתן להשתמש בקביעת שיעור תעריפי המים כפלטפורמה לחלוקת משאבים בין מגזרים שכן מחירי המים אינם בגדר מיסוי. עוד טוען העותר כי הפנמת עלויות ההתפלה במחירי המים היא בניגוד להוראה הקבועה בחוק תאגידי מים וביוב, שלפיה הרשות מוסמכת לקבוע תעריפים אך בעד שירותי מים וביוב, והתפלה אינה נופלת להגדרה זו. עוד בהקשר זה, טוען העותר כי הפנמת עלויות ההתפלה, ופרויקטים אחרים של השקעה בתשתיות, במחירי המים אינה מתיישבת עם עקרון העלות המוכרת, שכן מדובר בעלויות הוניות שצריכות להיות ממומנות על ידי המדינה. לסיכום נקודה זו, טוען העותר כי הרשות חרגה מסמכותה בכך שקבעה כללים חדשים הסוטים סטייה קיצונית מעיקרון העלות המוכרת.

 

          עוד טוען העותר, כי השינוי בתעריפי המים לצריכה ביתית אינו מידתי שכן ניתן היה לשנות את המחיר באופן מתון והדרגתי יותר, כפי שנעשה במגזר התעשייתי והחקלאי. התוצאה של השינוי היא כי המגזר הפרטי מממן את יתרת העלות המוכרת למגזרים התעשייתי והחקלאי ולכן מדובר במס עקיף, או באפליה בין המגזרים. טעם נוסף שמעלה העותר שיש בו, לטענתו, כדי להצדיק את ביטול הכללים הוא העובדה כי הם הוכנו בטרם הושלמה הכנתה של תוכנית אב למשק המים, שבלעדיה לא ניתן להגדיר את הצרכים הכוללים של משק המים.

 

          בכל הנוגע לתעריפי המים למוסדות ציבור ולגינון ציבורי, טוען העותר כי תעריפי המים לגופים אלה עלו בשיעור של למעלה מ-100% ומדובר בגזירה שהרשות המקומית לא תוכל לעמוד בה. בנוסף, טוען העותר כי ההבחנה בין נכס חדש לבין נכס ותיק היא הבחנה שרירותית שנועדה להעלות את מחיר המים ולא ברור מדוע נקבעה. עוד טוען העותר כי לא ניתן להבין כיצד נקבעו מחירי המים החדשים וכי ההליך נעדר שקיפות ושיתוף של המגזרים השונים במשק המים. לטענת העותר, הליך השימוע שביצעה הרשות הוא חסר ערך לחלוטין שכן הציגו במסגרתו נתונים שקשה, עד בלתי אפשרי להבינם.

 

בג"ץ 1200/10

 

11.     העותר הוא תאגיד המים והביוב של העיר ראשון לציון (להלן: מניב ראשון), אשר פועל בהתאם לחוק תאגידי מים וביוב החל משנת 2003. הסעדים המבוקשים בעתירה: לבטל את כללי התעריפים לצרכנים הקובעים תעריפים אחידים בכל הארץ עבור שירותי מים וביוב במנותק מעלות אספקת שירותים אלה לצרכנים. יצוין, כי בעתירתו, ביקש העותר סעדים נוספים, אך במהלך הדיון שהתקיים בפנינו ביום 17.3.2011, חזר בו העותר מסעדים אלה.

 

          לטענת העותר, מנגנון תעריפים אחיד בכל הארץ סותר את האמור בהוראות חוק תאגידי מים וביוב ואת תכליותיו, שכן החוק מסמיך את הרשות לקבוע כללים לחישוב התעריפים עבור שירותי מים וביוב בזיקה ישירה לעלות אספקת שירותים אלה. לטענתו, רשות המים הפכה את התעריפים שנקבעו על ידה למס שכן היא ניתקה את הזיקה בין השירותים המסופקים על ידי תאגידי המים והביוב לצרכנים, לבין התעריף שנגבה מצרכנים אלה, ובכך היא פעלה בניגוד לחוק המסמיך ובניגוד לחוק יסוד: משק המדינה. במידה והמדינה רצתה ליצור צדק חלוקתי בהתפלגות מחירי המים ברחבי המדינה היה עליה לעשות כן מתקציבה, ולא להעמיס את העלויות הנגזרות מכך על תושבי ראשון לציון במסגרת התעריפים המשולמים על ידם בגין שירותי מים וביוב. עוד טוען העותר, בין היתר, כי במשטר של תעריפים אחידים, לא ניתן להביא לידי ביטוי את יסוד התחרות שכן בהיעדר יכולת לגלגל את מחיר ההתייעלות לצרכן, נפגע התמריץ להתייעלות.

 

בג"ץ 1878/10

 

12.      העותרת 1 היא עמותה הפועלת ליצירת מודעות ציבורית למצוקה החברתית בישראל; העותרת 2 היא עמותה הפועלת לשמירה על זכויותיהם של לקוחות שירותי הרווחה בישראל; העותרת 3 היא עמותה הפועלת בסיוע לאוכלוסיות מוחלשות במיצוי זכויותיהן החברתיות (להלן ביחד: העותרות). הסעדים המבוקשים בעתירה: לבטל את העלאת תעריפי המים שנקבעה בכללי תעריפי ספקים מקומיים; לקבוע כי המשיבים בעתירה אינם רשאים לממש את העלאת המים מכוחם של הכללים; לקבוע כי אין להעלות את תעריפי המים מכוחם של כללי המים החדשים כל עוד אלה לא שונו; וכן לחייב את המשיבים להימנע מכל פעולה שתכליתה או תוצאתה מניעת הנגישות למים.

 

           טענתן המרכזית של העותרות היא כי העלאת תעריפי המים פוגעת באופן בלתי מידתי בזכותו של הציבור למים, בכבוד האדם, בזכות לחיים ובקניין, וכי מדובר במס מפלה ורגרסיבי שאינו עומד בדרישות המהותיות הקבועות בחוק יסוד משק המדינה ובדיני ההגבלים העסקיים. לטענתן, הרפורמה היא בעלת אופי רגרסיבי מובהק שכן פגיעתה העיקרית היא במשפחות החלשות, אשר ייאלצו לשלם תעריף גבוה בשיעור של כ-40% על צריכת המים. לפיכך, מדובר לטענתן בפגיעה בלתי מידתית בזכות למים, זכות שהיא זכות חוקתית, כחלק מהזכות לחיים ולכבוד. בנוסף, טוענות העותרות לפגיעה בזכות הקניין שכן המים הם קניין הציבור ומוצר ציבורי מובהק. עוד טוענות העותרות כי העלאת מחירי המים היא למעשה מיסוי רגרסיבי שלא כדין, שלא עומד במבחנים של שוויון וצדק חלוקתי. בנוסף, לא קיבלו הכללים אישור מוועדת הכספים של הכנסת, בניגוד לאמור בחוק יסוד: משק המדינה. עוד טוענות העותרות כי ההחלטה להעלאת מחירי המים היא החלטה שנגועה בחוסר סבירות קיצוני שכן לא ניתן כלל ביטוי לפגיעה הקשה כתוצאה מההעלאה ולצורך בהתחשבות במצב הכלכלי של צרכני המים. לבסוף, נטען כי המדינה, באמצעות חברת מקורות, פועלת כמונופול בתחום אספקת המים ולכן היא מחויבת להימנע מניצול כוחה לרעה.

 

תגובת המדינה לבג"ץ 1200/10, בג"ץ 1195/10, ובג"ץ 1878/10

 

13.      המדינה טוענת כי דינן של שלוש העתירות להידחות במלואן.

 

14.      המדינה טוענת כי חוק המים מסמיך את הרשות לקבוע כללים לחישוב עלות המים, ואת תעריפי התשלום למים. זאת, מתוך נקודת הנחה שמים הם מוצר שהצרכן משלם בעבורו. בנוסף, גם חוק תאגידי מים וביוב מסמיך את הרשות לקבוע כללים לחישוב עלות השירותים שמספק התאגיד, ואת התעריפים שישלמו הצרכנים לתאגיד. בנוסף, מסמיך החוק את הרשות לקבוע כללים ותעריפים לתשלום בגין הקמת התשתית לאספקת המים.

          

           עוד טוענת המדינה כי הרפורמה במשק המים והביוב נכנסה לתוקף לאחר הליך ארוך, מקצועי, יסודי ומעמיק ולאחר הסתייעות במומחים בתחום. הרשות קיימה מספר סבבים של פניות לציבור הרחב ואפשרה לכל המעוניין להעלות טענות והשגות ואף להשמיע את טיעוניהם בעל פה. לטענת המדינה התעריפים החדשים שנקבעו בכללים מבוססים על שני עקרונות בסיסיים: עיקרון העלות ועיקרון האחידות, ושניהם עקרונות ראויים.           עוד טוענת המדינה כי עיקרון העלות שלפיו תעריפי המים ישקפו את עלותם הריאלית, נועד לקדם מספר תכליות. ראשית, לאפשר לתאגידי המים והביוב לפעול באופן עצמאי בהתבסס על הכנסותיהם; שנית, ליצור בקרב הצרכנים מודעות לעלות הריאלית של המים שהם צורכים, במטרה להביא לחיסכון במים; שלישית, לצמצם איבודי מים ודליפות מי ביוב; רביעית, לשדרג את תשתיות המים והביוב ולשפר את השירות ואיכות המים. בנוסף, טוענת המדינה כי משבר המים הקשה במדינה חייב את קביעת התעריפים בהתאם לעלות הריאלית של שירותי המים.

 

           לנוכח האמור לעיל, סבורה המדינה כי העותרים לא הצביעו על עילה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בכללים החדשים. זאת, בייחוד לאור ההלכה שלפיה בית המשפט אינו נוטה להתערב בחקיקת משנה שעוסקת בעניין כלכלי מקצועי. עוד טוענת המדינה כי לתקינותו של ההליך יש משמעות לעניין סבירות תוכנו של ההסדר שגובש. במקרה זה, כך טוענת המדינה, הרשות קיימה הליך תקין ומקצועי ולכן אין להתערב במסקנות שגובשו.

 

           המדינה דוחה את טענתו של מניב ראשון שלפיה מועצת רשות המים חרגה מסמכותה בכך שהתקינה כללים הקובעים תעריף אחיד ולא דיפרנציאלי. לטענתה, התעריף שנקבע, לפי עיקרון העלות המוכרת, הוא תעריף סביר שמגשים את תכליתו העיקרית של עיקרון העלות הקבוע בחוק. המדינה דוחה גם את טענתו של מניב ראשון שלפיה תעריף דיפרנציאלי יקדם תחרות בין התאגידים. לטענתה, ממילא הצרכנים לא יעברו דירה לישוב אחר רק בגלל ההפרש בתעריפי המים והביוב ולכן אין בטענה זו ממש. המדינה דוחה גם את הטענה שלפיה הכללים החדשים מטילים למעשה מס על הצרכנים וקובעת כי מדובר במחיר ולא במס שכן יש זיקה ברורה בין התשלום לבין השירות.

 

           המדינה דוחה את טענות מרכז השלטון המקומי והפורום לאחריות חברתית לגבי התייקרות התעריף למים לצרכן הביתי. ראשית, טוענת המדינה כי טענות אלה מנוגדות לטענתו של מניב ראשון. שנית, טוענת המדינה כי העלייה במחירי המים מוצדקת לנוכח הצורך בכיסוי ההשקעות והתפעול של ספקי ותאגידי המים, כמו גם כיסוי עלויות ההתפלה, עלויות הכרוכות בהחמרת התקנים הסביבתיים ועלויות חיבור צרכנים למערכת הביוב. בנוסף, טוענת המדינה כי קביעת תעריף ריאלי של אספקת שירותי מים מוצדקת שכן היא תוביל בהכרח לייעול צריכת המים. לבסוף, טוענת המדינה כי מדובר בהתייקרות הדרגתית, שתתבצע בשלוש פעימות ומאפשרת הסתגלות לעליית המחירים. המדינה מתנגדת גם לטענה שלפיה אין לכלול בתעריף המים את עלויות ההתפלה שכן מדובר בעלויות שהן מרכיב מרכזי בתשומת המים ולכן מחויבות מכוח עיקרון העלות הקבוע בחוק תאגידי המים.

 

           המדינה דוחה את טענת הפורום לאחריות חברתית שלפיה ההתייקרות במחירי המים פוגעת בזכות למים ובזכויות אחרות. בעניין זה טוענת המדינה שאמנם מים הם משאב חיוני, אך אין לציבור זכות לעשות בו שימוש בלתי מוגבל בלא תשלום. חיוב השימוש בתשלום ריאלי אינו פוגע בזכויות, בייחוד לנוכח העובדה ששימוש בסיסי בשירותי מים וביוב הוא בתעריף נמוך ומסובסד.

          

           לעניין טענת מרכז השלטון המקומי שלפיה ישנם תעריפים מיוחדים למגזר התעשייה והחקלאות אשר מסובסדים על ידי המגזר הביתי, טוענת המדינה כי סעיף 112 לחוק המים מסמיך את הרשות לדרג את דמי המים לפי מטרות המים ולפי השימושים בהם. ההסדרים עם מגזרי התעשייה והחקלאות נועדו להביא לחיובם בתעריפים ריאלים ולהפסקת הסבסוד היסטורי שלהם על ידי המגזר הביתי. כיוון שמדובר במגזרים שחויבו לאורך השנים בתעריף נמוך מן המחיר למגזר הביתי, נקבעה מערכת איזונים מידתית בדמות העלאת התעריפים בהדרגה, ותוך העמדת תמיכה המותנית בהתייעלות וייעול השימוש במים. העלייה בתעריף במגזרים האלה היא בשיעור גבוה בהרבה מהעלייה במגזר הצריכה הביתית ולכן מדובר בעלייה הדרגתית. כשקבעה מועצת רשות המים את מערכת כללי התעריפים, כבר אושרו בממשלה שני ההסדרים, והכללים עיגנו הסדרים אלה.

 

15.      ביום 10.3.2011 הגישה המדינה הודעה מעדכנת. כפי שעולה מההודעה, הפעימה השלישית על עליית תעריפי המים לצרכן הביתי שהייתה מתוכננת ליום 1.11.2011 לא בוצעה והמחירים נותרו ללא שינוי. בנוסף, עדכנה המדינה כי ראש הממשלה הנחה את הרשות, בין היתר, לקבוע מכסת מים מיוחדת לנכים ובעלי מוגבלויות. ביום 21.3.2011 הגישו העותרים אף הם הודעה מעדכנת שממנה עולה כי תעריפי המים שונו כך שהכמות המים הנצרכת בתעריף נמוך הוגדלה מ-2.5 קוב לנפש ל-3.5 קוב לנפש. המדינה, בתגובתה להודעה זו, הבהירה כי מדובר בהצעה בלבד ולא בחלופה מוגמרת.

 

           ביום 9.10.2011 הגישה המדינה הודעה מעדכנת נוספת. בהודעה זו התייחסה המדינה לבג"ץ 3704/11 עיריית אילת נ' מועצת הרשות הממשלתית למים וביוב (טרם פורסם, 26.9.2011). באותה עתירה, טענה עיריית אילת כי יישום עקרון העלות הקבוע בחוק תאגידי מים וביוב מחייב קביעת תעריף דיפרנציאלי המבחין בין תאגידי המים השונים. טענה זו דומה לטענה העולה בעתירתו של מניב ראשון. לאחר הדיון בעתירה בפני בית משפט זה, החליטה העותרת, בעקבות הערותיו והמלצותיו של בית המשפט, למחוק את עתירתה.

          

דיון והכרעה

בג"ץ 1200/10; בג"ץ 1195/10; בג"ץ 1878/10

 

16.      שלוש העתירות תוקפות היבטים שונים של הרפורמה במשק המים, שכאמור, נכנסה לתוקפה ביום 1.1.2010. אקדים ואומר כי לאחר שעיינתי בעתירות ובתגובה להן, כמו גם בהודעות העדכון שהגישו הצדדים ולאחר ששמעתי את טענותיהם בעל פה, שוכנעתי כי העתירות אינן מעלות טעם אשר יצדיק את התערבותנו בכללים החדשים. זאת, למעט בשאלת סיווג תעריפי המים כמחיר או כתשלום חובה וההשלכות של סיווג זה.

 

הרפורמה – הליך קבלתה וסבירותה

 

17.      ראשית, הכללים החדשים נקבעו בהתאם לסמכות המוקנית לרשות ולמועצת הרשות בחוק. כך, סעיף 111 לחוק המים מסמיך את מועצת הרשות לקבוע כללים לחישוב המים, כללים אשר יתבססו "על העלויות הממשיות של ספק המים בקשר להפקת המים ואספקתם, לרבות ריבית, בלאי והוצאות אחרות". סעיף 112 לחוק המים מסמיך את הרשות לקבוע בכללים "תעריפים לדמי מים בדרך כלל או לגבי אזור פלוני או לגבי סוג ספקים פלוני, ורשאית היא לדרג את דמי המים לפי מטרות המים...". בנוסף, חוק תאגידי המים והביוב מסמיך את מועצת הרשות לקבוע "כללים לחישוב העליות הריאלית... של שירותי מים ושל שירותי ביוב שנותנת חברה", וכן לקבוע את "התעריפים לתשלומים שתגבה חברה מצרכניה בעד שירותי מים ובעד שירותי ביוב" (סעיפים 102-101 לחוק).

 

18.      אלא, שבקביעה כי הכללים נקבעו בהתאם לסמכותה של הרשות אין די. יש להמשיך ולבחון האם החלטה זו התקבלה בהתאם לכללי המשפט המינהלי. במסגרת זו יש לבחון האם ההחלטה התקבלה בעקבות הליך ראוי והוגן, ועל בסיס תשתית ראייתית מספקת. בנוסף, יש לבדוק האם ההחלטה סבירה והוגנת והאם התקבלה על יסוד שיקולים ענייניים ולא על יסוד שיקולים זרים או שרירותיים (ראו למשל: בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, 35-34 (1983)). כידוע, במסגרת בחינה זו יימנע בית משפט זה בדרך כלל מלהתערב בהחלטות המתקבלות על ידי הרשות המינהלית המוסמכת, אשר בידיה מכלול הנתונים המקצועיים הרלוונטיים, ולא ישים עצמו בנעליה שלה.

 

           קביעה זו נכונה גם כאשר מדובר בחקיקת משנה, שכן ככלל, בית המשפט "לא יתערב בשיקול דעת הרשות המינהלית בחקיקת משנה שגיבשה, אלא אם חוסר הסבירות בחקיקה זו יורד לשורשו של עניין" (בג"ץ 4293/01 משפחה חדשה נ' שר העבודה והרווחה (טרם פורסם, 24.3.2009) וההפניות המופיעות שם). בבג"ץ 162/72 קינרוס נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1) 238, 241 (1972) נקבע כי "קשה להעלות על הדעת מקרה שבו עשויה טענה של אי-סבירות נגד חקיקת משנה מהסוג הנידון להצליח, אלא אם ברור לחלוטין שהיא בלתי-צודקת בצורה משוועת ואין לה כל בסיס עובדתי, ציבורי או חברתי". בנוסף, כידוע, בחינת סבירותה של ההחלטה המינהלית תלויה בגבולותיו של מתחם הסבירות, שכן זו תיחשב כלא סבירה רק אם היא חורגת ממתחם זה באופן קיצוני (ראו למשל: בג"ץ 2533/97 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(3) 46, 58-57 (1997)). כאשר מדובר בעניין הדורש מקצועיות והמערב שיקולים של מדיניות כלכלית מתחם שיקול הדעת השלטוני הוא רחב. זאת, שכן "נושאי מדיניות הם מטבעם נושאים המסורים לאחריותן של הרשות המבצעת ושל הרשות המחוקקת ונתונים לשיקול דעתן הרחב" (אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי – עילות ההתערבות 241 (2008); ראו גם: בג"ץ 8397/06 עו"ד ווסר נ' שר הביטחון, פ"ד סב(2) 198, 212 (2007); בג"ץ 1139/07 בזק בינלאומי נ' שר התקשורת, בפסקה 18 (לא פורסם, 5.9.2007)).

 

19.      בענייננו, מתחם הסבירות של הרשות בהתקינה את כללי המים בהתאם לסמכות שהוקנתה לה בחוק הוא רחב. זאת, שכן ההחלטה על הרפורמה במשק המים והביוב בישראל היא ללא כל ספק החלטה מקצועית, שהתקבלה לאחר הקמת צוות מיוחד ולאחר התייעצות עם גורמים מקצועיים במגוון רחב של תחומים. בנוסף, מדובר בהחלטה הקובעת מדיניות כלכלית רחבת היקף, בעלת השלכות רבות בתחומים שונים ובעלת משמעות תקציבית. כאמור, לא שוכנעתי כי הכללים החדשים שנקבעו על ידי הרשות חורגים באופן קיצוני ממתחם סבירות רחב זה. בוודאי שהם אינם בלתי צודקים באופן משווע.

 

           ראשית, כפי שתואר בהרחבה בפתחו של פסק הדין, הכללים החדשים המרכיבים את הרפרומה נקבעו לאחר הליך ראוי, ארוך, מסודר ומורכב. כחלק מהליך זה   הרשות התייעצה עם גורמים מקצועיים מתחומים שונים ואף קיימה מספר סבבים של שמיעת תגובות והצעות מגורמים מעוניינים ומהציבור הרחב בכתב ובעל פה. ראיה לכך שהרשות לא ניהלה את הליך השימוע מהפה לחוץ היא העובדה שהתוכנית המקורית הייתה להחיל תוכנית תעריפים דיפרנציאלית, תוכנית המיישמת את עיקרון העלות באופן דווקני. לתוכנית זו התנגדו גורמים שונים וביניהם התנועה למלחמה בעוני, תאגידי מים וביוב שונים והשלטון המקומי. כך למשל, טענה התנועה למלחמה בעוני במסמך עמדה שהגישה למועצת הרשות בשנת 2008 כי המודל שעמד אז על הפרק מפלה במימוש זכות היסוד של כל אזרח לגישה למים (נספח 5 לתגובת המדינה). בעקבות התנגדויות אלה שינתה הרשות את התוכנית ועברה למודל הנוכחי של הרפורמה, המשלב את עיקרון העלות עם עיקרון האחידות.

 

           שנית, לא שוכנעתי כי הכללים החדשים אינם סבירים ולא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בקבלתם. אכן, הרשות העדיפה מודל אחד על פני האחר ואף קבעה כי כתוצאה מהמשבר החמור במשק המים ועל מנת לשמר את עיקרון העלות יש להעלות את תעריפי המים לשימוש הביתי באופן הדרגתי. החלטות אלה של הרשות הן החלטות שנועדו לקדם מדיניות מסוימת ואין הן בגדר החלטות שרירותיות או מקוממות. בוודאי שאין אלה החלטות שרשות סבירה, לאחר ששקלה את כל השיקולים הרלבנטיים, לא הייתה רשאית לקבל.

 

20.      תאגיד מניב ראשון, בעתירתו, מלין נגד השינוי במדיניות הרשות שתואר לעיל שבמסגרתו ניתן ביטוי גם לעיקרון האחידות. לטענתו, קביעת תעריפים אחידים היא למעשה הטלת מס, וככזו היא אינה בסמכותה של הרשות מכוח החוק. אלא, שלא מצאנו מקום כל פסול בהחלטת הרשות בהקשר זה. עקרון האחידות שלפיו מחירי המים יהיו זהים ברחבי הארץ ולא יושפעו מעלויות האספקה לישוב זה או אחר הוא עיקרון ראוי המתחשב בשיקולים שונים וביניהם עקרונות של שוויון וצדק חלוקתי באספקת משאבי המדינה. החשיבות שבשקילת עקרונות מסוג זה עולה כאשר מדובר במשאב ציבורי וחיוני כדוגמת מים. לטעמי, הרשות רשאית לשקול שיקולים אלה, הן בהתאם לתכליתו של החוק המסמיך, הן בהתאם לתכליות כלליות החלות על כל פעולותיהן של רשויות המינהל.

 

           ראשית, התכלית הסובייקטיבית של חוק תאגידי מים וביוב, הנלמדת מלשונו המפורשת, אינה מונעת מהרשות לשקול שיקולים של היעדר הפליה. אמנם, סעיפים 102-101 לחוק מסמיכים את מועצת הרשות לקבוע את תעריפי המים בהתאם לעלות אספקתם. אלא, שבסעיף 1(א)(1) לחוק, הוא סעיף המטרות, נקבע שאחת ממטרותיו היא "להבטיח רמת שירות, איכות ואמינות נאותים, במחירים סבירים ובלא הפליה, בתחום שירותי המים והביוב" (ההדגשה הוספה – ס' ג''). הנה כי כן, החוק עצמו קובע כי ביישום הוראותיו יש לקחת בחשבון גם את עיקרון השוויון. שנית, יש לבחון גם את התכלית האובייקטיבית של החוק, הכוללת בין היתר את עקרונות היסוד של השיטה המשפטית (ראו למשל: בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 764-763 (1993)). אף תכלית זו מובילה למסקנה כי הרשות רשאית לשקול שיקולים של שוויון והיעדר הפליה. כך, נקבע בפסיקה כי שוויון הוא שיקול שעל הרשות המינהלית לשקול לפני קבלת החלטה בעניין מסוים (ראו למשל: בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עירית תל אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309 (1988). בנוסף, נקבע כי "החובה לשקול שיקולים של צדק חלוקתי היא חלק בלתי נפרד מסמכותה של רשות מינהלית, אשר בסמכותה להחליט על הקצאת משאבים מוגבלים" (בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25, 64 (2002). כך גם בענייננו, הייתה הרשות מוסמכת להחליט כי לא תהיה הפליה בין תושבי המדינה במחירי המים על רק מקום מגוריהם.

 

21.      לפיכך, הרשות הייתה מוסמכת לשקול, במסגרת שיקוליה השונים, אף את הצורך בהיעדר אפליה בין צרכני המים השונים על בסיס מקום מגוריהם. וודאי שהעדפתו של עיקרון האחידות על פני המודל הראשוני שהתבסס על תעריף הדיפרנציאלי בהתאם לעיקרון העלות או על פני שיטה אחרת לחישוב התעריפים אינה החלטה בלתי צודקת ובלתי מבוססת באופן אשר יצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

 

22.      אשר על כן, מסקנתי היא כי הרפורמה במשק המים והביוב, על כל חלקיה והכללים שהותקנו במסגרתה, אינה חורגת מגדריו של החוק המסמיך או ממתחם הסבירות ואינה מצדיקה את התערבותנו בשיקולי המדיניות של הרשות.

 

הרפורמה - חוקתיותה

 

23.      כאמור, העותרות בבג"ץ הפורום הישראלי לאחריות חברתית טוענות כי העלאת תעריפי המים פוגעת באופן בלתי מידתי בזכותו של הציבור למים, בכבוד האדם, בזכות לחיים ובקניין. לטענה בדבר גובה מחירי המים לצריכה ביתית, וכן בדבר עליית מחירי המים למוסדות ציבור ולגינון ציבורי, מצטרף גם מרכז השלטון המקומי בעתירתו.  אקדים ואומר כי אף בטענות אלה לא מצאתי ממש.

 

24.      אכן, בית משפט זה הכיר בקיומה של הזכות לקיום מינימאלי, כחלק מהזכות החוקתית לכבוד:

 

"חוקי היסוד מגנים על הזכות לכבוד, ובגדרה על היבט הקיום החומרי הנדרש לצורך מימוש הזכות לכבוד. בראייה זו זכותו של אדם לכבוד היא גם הזכות לנהוג את חייו הרגילים כבן אנוש בלא שתכריע אותו המצוקה ותביא אותו לכלל מחסור בלתי נסבל. זוהי התפיסה שהזכות לקיום בכבוד היא הזכות כי יובטח לאדם אותו מינימום של אמצעים חומריים שיאפשרו לו להתקיים בחברה שבה הוא חי" (בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר, פ"ד ס(3) 464, 482 (2005) (להלן: בג"ץ 366/03).

 

           באותו עניין נקבע גם כי במסגרת חובתה של המדינה לספק קיום מינימאלי, עליה להבטיח שלאדם יהיה די מזון ומשקה לקיומו (בג"ץ 366/03 הנ"ל, בעמוד 484). בפסיקה מאוחרת יותר הוכרה באופן מפורש הזכות החוקתית למים כחלק מהזכות לקיום מינימאלי בכבוד: "נגישות למקורות מים לצורך שימוש אנושי בסיסי נופלת בגדרי הזכות לקיום מינימלי בכבוד. מים הם מצרך חיוני לאדם, ובלא נגישות בסיסית למצרך זה באיכות סבירה אין האדם יכול להתקיים. לפיכך, יש להשקיף על הזכות למים כחלק מהזכות לקיום אנושי בכבוד, הזוכה להגנה חוקתית מכח הזכות החוקתית לכבוד האדם" (ע"א 9535/06 אבו מסאעד נ' נציב המים (טרם פורסם, 5.6.2011) (ההדגשה הוספה – ס' ג'') (להלן: עניין אבו מסאעד); ראו גם: אלרן שפירא בר-אור "ההפרטה של שירותי הספקת המים בישראל" חוקים א 319, 329 (2009)).

 

25.      אשר על כן, נדמה כי אין חולק כיום בדבר מעמדה החוקתי של הזכות לנגישות למקורות מים. יחד עם זאת, יש לבחון את היקפה של זכות זו. בהקשר זה חשוב לציין כי ככל זכות, אף הזכות למים היא זכות מוגבלת. כך, נקבע כי מדובר בזכות המותנית בתשלום וכי היא כפופה להוראותיו של חוק המים ולסמכויות המוקנות לרשות המים, כגוף המנהל את נכסי המים של המדינה (ע"א 7262/00 פוריה כפר עבודה נ' לוי, פ"ד נו(3) 899 (2002); עניין אבו מסאעד, בפסקאות 44-43). בנוסף, בעניין אבו מסאעד דובר על הזכות לנגישות למים. ואכן, מקובלת עלי התפיסה שלפיה לכל אדם קיימת זכות בסיסית להיות מחובר לתשתיות המים והביוב של המדינה לצורך אספקה שוטפת של מים הראויים לשתיה. אך לא על עצם החיבור לתשתיות המים מלינים העותרים בעתירה שלפנינו, אלא על המחיר שמשלמים האזרחים בעבור תשתית זו ובעבור השימוש היומיומי במים. לטענת העותרים, העלייה במחירי המים משמעה פגיעה בזכות למים של השכבות החלשות באוכלוסיה, שכן אלה לא יוכלו לעמוד במחירים הגבוהים ולא יוכלו להשתמש במים, שהם כאמור משאב חיוני. ייתכן, ובמקרים מסוימים אכן ניתן יהיה לקבוע כי עלייה דרסטית במחירי המים כמוה, בפועל, כמניעת נגישות למים. אך במקרה שלפני לא שוכנעתי כי העותרים ביססו טענה זו.

 

26.      על הטוען לפגיעה בזכות אדם חוקתית מוטל הנטל להוכיח כי פגיעה כזו אכן התקיימה (לעניין נטל השכנוע בשלבים השונים של הבחינה החוקתית ראו למשל: בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, 267 (1999)). בענייננו, על העותרים מוטל הנטל להוכיח כי אדם מסוים, או שכבה מסוימת באוכלוסייה, יאצלו לוותר כליל על השימוש במים כתוצאה מהעלייה במחירם. עיינתי בעתירות, על נספחיהן, אך לא מצאתי ביסוס לטענה זו. מקובלת עלי טענת העותרים כי מחירי המים אכן עלו, וכי לא מדובר בעלייה זניחה. מקובלת עלי גם טענת העותרים שלפיה הפגיעה הקשה ביותר של עליה זו תהיה, סביר להניח, בשכבות החלשות של האוכלוסייה. על כך כמובן יש להצר, ויש לקוות כי רשויות המדינה תתמודדנה עם עלייה זו במחירו של משאב חיוני, בין היתר, באמצעות טיפול פרטני וכן באמצעות העלאת הקצבאות שמקבלים אלו אשר נזקקים לסיוע מהמדינה על מנת להגשים את זכותם לקיום מינימאלי לכבוד (כאמור בסעיף 102 לתגובת המדינה לעתירות). יחד עם זאת, לא שוכנעתי, כי עליית המחירים, כשלעצמה, פוגעת בזכות החוקתית לנגישות למים, או בזכות החוקתית לקיום מינימאלי בכבוד.

 

           בהקשר זה חשוב לחזור ולהדגיש, כי ייקור תעריפי המים התחייב, בין היתר, מאימוצו של עיקרון העלות במטרה לייעל את צריכת המים. כאמור, ההחלטה בדבר התאמת מחירי המים לעלות השימוש בהם היא החלטה סבירה שאין לטעמי מקום להתערב בה. עוד יש לציין כי מדובר בהעלאה מחירים הדרגתית, הנבחנת מעת לעת על ידי הרשות וראוי שתמשיך להיבחן אף לעתיד לבוא. בנוסף, מקובלת עלי עמדת המדינה שלפיה מרבית צריכת המים תחויב בתעריף המוזל יותר, ואילו האוכלוסייה העמידה יותר היא זו שתחויב בתעריף הגבוה יותר, תעריף אשר יחול על מים לצרכי השקיית גינות ומילוי בריכות ולא לשימושים בסיסיים של שתייה והיגיינה.

 

27       אוסיף, כי חוק תאגידי מים וביוב מסמיך את מועצת הרשות לקבוע את המקרים והתנאים שבהם תאגיד יהיה רשאי לנתק את שירותי המים לצרכן, לרבות במקרים של אי תשלום חשבון המים (סעיף 146 לחוק). נראה כי הרשות טרם עשתה שימוש בסמכות זו המוקנית לה בחוק ועל כך יש להצר. יש לקוות כי הרשות תקבע בהקדם כללים אשר יצמצמו את המקרים של ניתוק מתשתית המים למקרים הכרחיים בלבד, וזאת ברוח "נוהל הפעלת הסמכות לנתק מים" אשר נוסח בעקבות עתירות שהוגשו לבית משפט זה (בג"ץ 5671/01 ה.ל.ב. התנועה למלחמה בעוני נ' עיריית תל אביב (לא פורסם, 19.4.2004). הנוהל מפרט את הכללים החלים על הרשויות המקומית בהקשר זה וראוי כי ייקבע בכללים כי הוא חל, בשינויים המחייבים, גם על התאגידים שהוקמו מכוח החוק (הנוהל מפורט בחוזר מנכ"ל משרד הפנים 6/2004 וזמין באתר משרד הפנים: http://www.moin.gov.il/ChozreiMancal/200406_06.pdf). זאת כמובן, מבלי להביע עמדה בשאלה, שאינה ניצבת לפנינו, האם ממילא חל הנוהל גם כיום על התאגידים.

 

28.      לאור כל האמור לעיל לא שוכנעתי כי העותרים הצליחו לבסס את טענתם שהעלייה במחירי המים תביא למניעת הנגישות למים. זאת, בבחינה כוללת של כלל ההכנסות של אדם מסוים או שכבת אוכלוסיה מסוימת, אל מול הוצאותיהם וכן בבחינה של כלל מנגנוני הסיוע לאוכלוסיות הנזקקות במדינה. יפים לעניין זה דבריו של בית משפט זה בבג"ץ 366/03: "כאמור, הפגיעה בזכות לקיום בכבוד – כלומר הפרת החובה להגן על הכבוד – נבחנת בבחינה תוצאתית, ובעתירות אלה לא הונחה תשתית עובדתית שיהיה ניתן ללמוד ממנה כי בעקבות הקיצוץ בגמלאות הבטחת הכנסה נפגע כבודם של אנשים מסוימים" (בעמוד 486). כך, גם בענייננו לא הונחה תשתית עובדתית מספקת ממנה ניתן ללמוד כי העלייה במחירי המים תוביל בהכרח לפגיעה בנגישות למים. לפיכך, לא הצליחו העותרים לעבור את השלב הראשון של הבחינה החוקתית ומתייתר הצורך להמשיך ולדון ביתר שלבי הבחינה החוקתית.

 

סוף דבר

 

29.      סוגיה נוספת העולה משלוש העתירות היא שאלת סיווגם של תעריפי המים – האם הם בגדר "מחיר טהור" או שניתן לראות בהם כ"תשלום חובה" מסוג כלשהו. לשאלה זו לא נמצא מענה מספק בתשובת המדינה וזאת על אף חשיבות הנושא והשלכתו על דרך קבלת ההחלטה בדבר תעריפי המים. על כן, יש לטעמי להורות על מתן צו על-תנאי שבמסגרתו תפרוס המדינה את עמדתה בסוגיה זו בלבד. בנוגע לכל יתר הטענות שהועלו בעתירות – לו תישמע דעתי, דינן של אלה להידחות בהיעדר עילה להתערבותנו. לסיום, יפים לענייננו דבריו של הנשיא א' ברק בבג"ץ 366/03:

 

"בפסק דיננו זה איננו קובעים דבר באשר לקיומם בישראל של בני אדם הנתונים במחסור חמור עד כדי פגיעה בכבודם. יודעים אנו כי מצבן הכלכלי של משפחות רבות בישראל הוא קשה מאוד, וכי שכבת העוני בחברה רחבה ביותר; ידיעה זו משותפת לכל אדם החי בארץ ועיניו בראשו. איננו יודעים אם מצבו של אדם כלשהו הגיע לכלל פגיעה בכבוד, כמובנו המשפטי-חוקתי של מושג זה. כדי להגיע למסקנה שיפוטית כזו, שבצדה הוראה למדינה לתקן את המעוות, זקוקים אנו לתשתית עובדתית ראויה. תשתית כזו לא הונחה לפנינו בעתירות אלה" (בעמודים 491-490).

 

בג"ץ 10541/09

 

30.        כאמור, בעתירה זו מבקשים העותרים כי נורה למשיבות לנמק מדוע לא תוקצה כמות מים ספציפית לצרכי גינון במגזר הפרטי והעסקי. לחלופין, מבקשים העותרים כי נורה למשיבות לנמק מדוע לא ינקטו בחלופות שונות לחיסכון במים, חלף הטלת גזירות על ענף הגינון. מהנימוקים שיפורטו להלן, דינה של עתירה זו, על שני ראשיה, להידחות.

 

31.      העותרים לא תוקפים בעתירתם סעיף חוק או כלל זה או אחר הנוגע למדיניות המים בכלל, ובפרט למדינות בתחום השקיית הגינות שקבעה הרשות והשתנתה מעת לעת, כמפורט בעתירה. אלא, הם מבקשים כי נורה למשיבות לנמק מדוע הרשות לא קובעת מכסת מים מיוחדת, כחלק מצריכת המים הביתית, לצורך השקיית גינות. לסעד זה לא נוכל, לטעמי, להיעתר. כפי שעולה מתגובת המשיבות, הסדר כדוגמת זה המבוקש בעתירה, אשר כלל מכסת מים נפרדת לטובת גינון פרטי, היה קיים בישראל בעבר. הסדר זה בוטל כבר בשנת 2008 (כללי המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות) (תיקון מספר 2, תשס"ח-2008), והעתירה שלפנינו הוגשה למעלה משנה לאחר מועד זה. לפיכך, טענתם של העותרים בהקשר זה נטענה בשיהוי ניכר ולא מוצדק ואך מטעם זה דינה להידחות.

 

32.      אף ראשה השני של העתירה, כאמור, דינו להידחות שכן הוא אינו מגלה עילה להתערבותנו. כתגובה למשבר החמור במשק המים בישראל נקטה הרשות צעדים שונים במטרה להגדיל את היצע המים ולצמצם את צריכתם. במסגרת צעדים אלה שקלה הרשות, כמפורט בתגובת המשיבות, את האפשרות של ייבוש הגינות הפרטיות אך לבסוף הוחלט שלא לנקוט בצעד דרסטי זה אלא להסתפק בהטלת מגבלות על השקיית גינות בלבד. לפיכך, הוחלט החל מאמצע שנת 2009 לאסור השקיית גינות פרטיות בחודשים דצמבר עד מרץ, וביתר החודשים לאסור את ההשקיה בין השעות 17:00-10:00, למעט בדרום הארץ. בנוסף, כחלק מהרפורמה במדיניות המים הוחלט על פיצול תעריפי המים, כך שמעבר לכמות מים מסוימת, ישלם הצרכן תעריף גבוה יותר. העותרים טוענים כי המשיבות יכלו לנקוט בצעדים אחרים, שיהיו יעילים יותר ויביאו לחיסכון גדול יותר במים. לאחר שעיינתי בטענות העותרים בהקשר זה, לא שוכנעתי כי הצעדים המפורטים לעיל, בהם נקטה הרשות כחלק ממדיניות כוללת של ייעול השימוש במים בישראל, הם צעדים בלתי סבירים באופן המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. מדיניות הרשות, שהיא חלק מהרפורמה הכוללת במשק המים שתוארה לעיל, היא מדיניות סבירה, אשר התקבלה, כאמור, לאחר התייעצות עם מומחים בתחום, וכפי שפורט בהרחבה לעיל לא מצאתי מקום להתערב בה. אוסיף, כי טענת העותרים, שממנה משתמע כי המדינה מסכלת את ההליך של התפלת המים ממניעים כלכליים זרים, היא טענה שמוטב היה לולא נטענה וממילא לא בוססה כלל.

 

33.      העותרים טוענים טענות שונות אף במישור החוקתי. לטענתם, מדיניות המשיבות פגעה באופן מהותי בחופש העיסוק שלהם, וכן בזכותם לקניין וכי מטעם זה נדרשת התערבותנו. אף טענות אלה דינן להידחות. אכן, בית משפט זה בוחן, בחינה חוקתית, אף את החלטותיהן השונות של רשויות המינהל. אלא, שבענייננו לא שוכנעתי כי העותרים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי מדיניות המשיבות, ובמסגרתה ההחלטה שלא להקצות כמות מים ספציפית לצרכי גינון למגזר הפרטי והעסקי, אכן פגעה פגיעה כלשהי בזכויותיהם החוקתיות.

 

           כאמור, הרשות לא אסרה, בשום שלב, על השקיית גינות פרטיות ולא ניתנה כל הוראה לציבור לייבשן באופן גורף. בנוסף, לא הוטלה כל מגבלה על כמות המים המותרת לשימוש למטרות של גינון פרטי או עסקי. אמנם, ייתכן וכיוון שעלות המים, מעבר לכמות מסוימת, גבוהה יותר, יצמצם הציבור את כמות המים שהוא מעוניין להשקיע בהשקיית גינות פרטיות. ייתכן גם שסוגים שונים של גינות פרטיות, כמו למשל שטחי דשא גדולים או צמחייה הצורכת השקיה מרובה, יהיו פחות נפוצים ויתפתחו צורות שונות של גינות – כאלו המבוססות על צמחייה שלא זקוקה להשקיה מרובה. אך מכאן ועד הכרזת העותרים בדבר "כיליון טוטאלי" של ענף הגינון – המרחק גדול. מעבר לכך, העותרים לא ביססו את טענתם בדבר פגיעה בהיקף הכנסתם או פעילותם העסקית, ואף אם היו עושים כן, לא די בכך על מנת לקבוע כי זכותם לחופש העיסוק נפגעה. זאת, שכן אף אם נגרם להם נזק כלכלי, עדיין אין זה בהכרח מעיד על פגיעה בזכותם לחופש העיסוק. לעותרים אין זכות קנויה לכך שהמשאבים העומדים לרשותם של בעלי הדירות יעמדו בעינם. במידה והעלייה במחירי המים גרמה להם לנזק כלכלי, עליהם להתאים את פעילותם העסקית למציאות החדשה, או לפעול לשינויה של מדיניות זו, במישור הפוליטי והציבורי. יפים לעניין זה דבריו של בית משפט זה בבג"ץ 594/78 אומן מפעלי סריגה בע"מ נ' שר התעשייה, המסחר והתיירות, פ"ד לב(3) 469, 476-475 (1978): "אין צורך להרבות בדברים על כך שאין לשום אדם זכות קנויה שמדיניות כלכלית מסויימת, הנוחה לו, תימשך, ואם שינוי במדיניות גורם נזק כלכלי לשכבה מסויימת של האוכלוסיה או לענף כלכלי מסויים, הרי הדרך לתיקון העוול, אם קיים כזה, היא על-ידי פעולה בשטח הציבורי ואין זה נושא המתאים להכרעה משפטית". לאור האמור לעיל, ברי כי העותרים אף לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח פגיעה בזכויותיהם החוקתיות לקניין ולכבוד.

 

34.      לבסוף, העותרים טוענים בעתירתם כי הרשות מטעה את הציבור בפרסומיה בכך שהיא גורמת להם לחשוב שחל איסור השקיה מוחלט וכי יש לייבש את הגינות הפרטיות. טענה זו נטענה במסגרת עניין קרת גינון ונדחתה על ידי בית משפט זה כבר בשנת 2009. בפסק הדין נקבע כי מסע הפרסום, שאמנם היה לא בהיר, פסק ולכן העתירה אינה מגלה עילה. בעתירה הנוכחית, חוזרים, כאמור, העותרים, על טענותיהם בעניין מסע הפרסום, אך לא מביאים דוגמאות לפרסומים המאוחרים למועד מתן פסק הדין בעניין קרת גינון. לפיכך, אף דינה של טענה זו להידחות בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה.

 

35.      לאור האמור לעיל, לו תישמע דעתי, דינה של עתירה זו, על כל חלקיה – להידחות.

 

36.      המשיבה 2 הגישה בקשה להימחק מההליך. בקשה זו טרם הוכרעה ונראה כי לנוכח דחיית העתירה היא מתייתרת. אוסיף, כי כיוון שהעתירה לא הופנתה כלפי חוקתיותו של חוק מחוקי הכנסת, נראה כי לא היה מקום מלכתחילה לצרף את המשיבה 2 כצד להליך זה.

 

בג"ץ 3857/10

 

37.      כאמור, עניינה של העתירה, בתמצית, הוא גובה תעריפי המים והביוב החלים על העותרים, אשר מקבלים את שירותי המים מאגודה שיתופית ואת שירותי הביוב מהתאגיד מעיינות זיו.

 

38.      לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובה לה, ובתגובת העותרים לתגובת המשיבים, שוכנעתי כי דין העתירה להידחות. ראשית, בכל הנוגע להליך שבמסגרתו התקבלו הכללים החדשים, לסבירותם של כללים אלה ולעליית המחירים שנבעה מהם, דנתי בהרחבה לעיל ולא אחזור על כך. כאמור, מסקנתי היא כי הרשות קיימה הליך תקין, שקלה את כלל השיקולים הרלבנטיים וכי הכללים החדשים סבירים ובוודאי שאינם חורגים ממתחם הסבירות באופן המצדיק את התערבותנו. לפיכך, במסגרת הדיון בעתירה זו אתייחס רק לטענות הספציפיות שמעלים העותרים בכל הנוגע למצבם המיוחד כמי שמשלמים אגרת מים וביוב לשני גופים שונים.                    

 

39.      כפי שעולה מתגובת המשיבים 3-1 (להלן: המשיבים), העותרים אינם היחידים אשר נמצאים במצב בו הם מקבלים מים וביוב משני ספקים שונים וישנן דוגמאות נוספות למקומות בהם שירותי המים מסופקים על ידי אגודה שיתופית ואילו שירותי הביוב מסופקים על ידי תאגיד שהוקם בעקבות חוק תאגידי מים וביוב. במצבים כאלה, כך לטענת המשיבים, התעריף לתשלום בעבור שירותי הביוב נגזר מהעלויות המוכרות של תאגיד המים והביוב בלבד. לפיכך, התעריף יכול להשתנות בהתאם לתנאי האזור. מצב זה שונה ממצבם של הצרכנים המשלמים בעבור שירותי המים והביוב לתאגיד, שכן במקרים אלה מוחל מנגנון של עלות ממוצעת המשלב את שירותי המים והביוב ומחיל מחירים אחידים על כלל הצרכנים בארץ. בהתאם לכך, טוענים המשיבים כי תעריף הביוב שמשלמים העותרים הוא אכן גבוה, אך זאת כתוצאה מתנאי המקום והפיזור היחסי של האוכלוסייה. העותרים, בעתירתם, לא הוכיחו כי הסבר זה אינו סביר או כי התעריף אותו הם משלמים נקבע שלא כדין. בהקשר דומה קבע בית משפט זה בבר"ם 8499/06 אליאב נ' עיריית הרצליה (לא פורסם, 15.11.2006):

 

"אשר לטענתו של המבקש בנוגע לאי סבירות העלאת תעריף היטל הביוב. חזקה על רשות שהיא פועלת כדין, והטוען כי פעולה מסוימת נעשתה שלא כדין, עליו הראיה. וכן, הלכה היא כי לשם הרמת נטל ראייתי זה לא די בקיומה של תחושה בעלמא, המבוססת על השערות והנחות בלבד, אלא יש להניח תשתית עובדתית לטענה. ...במקרה שלפניי המבקש לא ביסס את טענתו בדבר חוסר סבירות העלאת תעריף היטל הביוב על תחשיבים, חוות דעת מומחה, השוואה לתעריפי היטלים של רשויות אחרות או על כל ראיה אחרת אשר היה בה כדי לעורר ספק מהותי בדבר כשרותה המנהלית של פעולת העירייה. כל שטען הוא כי העלאה של 52% בשיעור תעריף היטל הביוב בתוך שנתיים אינה סבירה באופן קיצוני המעורר ספק מהותי אשר יש בו כדי להעביר את הנטל להצדיקו לעירייה. אכן, אחוז העלאת התעריף הינו גבוה על פניו, ואולם, כפי שקבע בית המשפט, אין בעובדה זו כשלעצמה, כדי לעורר ספק מהותי כאמור, אשר הצדיק את העברת הנטל לעירייה". (ההדגשות הוספו – ס' ג'').

 

           דברים אלה יפים אף לענייננו. אמנם, העותרים משלמים יותר בעבור שירותי המים והביוב כיום מאשר ששילמו בעבר. בנוסף, הם משלמים כ-15% יותר עבור שירותים אלה מאשר מי שמקבל את אספקת המים והביוב מהתאגיד ולא משני גופים שונים. אלא, שלא שוכנעתי כי הפרש זה אינו סביר או כי הוא מצדיק את התערבותנו. בנוסף, מקובלת עלי עמדתם של המשיבים שלפיה הפתרון לטרוניית העותרים באשר למחיר הגבוה שהם משלמים הוא האחדת אספקת השירותים, בהתאם לאמור בחוק שירותי מים וביוב.

 

40.      העותרים טוענים טענות שונות בנוגע לפגיעה בזכויותיהם החוקתיות. בכל הנוגע לפגיעה בזכותם לשוויון, אין לקבל טענה זו. כאמור, בין העותרים לבין מי שמשלם בעבור שירותי מים וביוב לספק יחיד קיים שוני רלבנטי אשר מצדיק את השוני במחיר. כך, בעוד בהתאם לרפורמה ישלמו צרכני התאגידים מחיר זהה בעבור שירותי מים וביוב, לא כך המצב כאשר צרכנים צורכים שירותים אלה מספקים שונים, אשר מחויבים בתעריפים שונים, שנקבעים בהתאם לחוקים שונים. לפיכך, ברי כי אין העותרים מופלים לרעה מחמת מגוריהם באזור מסוים או כי הם משלמים בעבור שירותי המים לאגודה כזו או אחרת.

 

41.      אשר על כן, לו תישמע דעתי, אף דינה של עתירה זו להידחות.

 

42.      אוסיף כי מלכתחילה לא היה נדרש לצרף את מעיינות זיו ואת מקורות כמשיבות לעתירה זו שכן הן מחויבות לפעול לפי הכללים החדשים וממילא הן לא רשאיות לחייב את הצרכנים בתעריפים שונים ונמוכים מאלו משנקבעו.

              

סוף דבר

 

43.      אשר על כן, לו תישמע דעתי, דינן של העתירות בבג"ץ 10541/09 ובבג"ץ 3857/10 להידחות. בכל הנוגע לשלוש העתירות הנוספות (בג"ץ 1195/10, בג"ץ 1200/10 ובג"ץ 1878/10) יצא צו על-תנאי המורה למדינה להשיב לשאלת סיווגם של מחירי המים כמחיר או כמס. המדינה תגיש תגובתה בעניין זה תוך 30 יום. יובהר, כי לא מצאתי בעתירות כל עילה אחרת המצדיקה את התערבותנו ברפורמה שהונהגה במשק המים והביוב. מקומן של טענות העותרים בנוגע לעלייה במחירי המים ובנוגע למדיניות הרשות בקובעה את התעריפים מקומן במישור הציבורי פוליטי ולא במישור המשפטי. כמובן, על הרשות לבחון את מחירי המים מעת לעת וכן לפעול על מנת למנוע ככל הניתן מצב שבו אדם ינותק מתשתית המים אך בשל מצבו הכלכלי.

 

 

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

אני מסכים.

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

           מסכים אני לחוות דעתו המקיפה של חברי השופט ג'ובראן. עסקינן בסוגיה מורכבת שההתפתחויות החקיקתיות בה מעידות על הקשיים שבה. מחד גיסא מים הם אולי המוצר הנחוץ ביותר – לאחר אויר לנשימה, שאותו כל פי רוב מספק הטבע בלא מחיר – כך מאז ומעולם וכך כיום; ומאידך גיסא, הגם שארץ ישראל מתוארת במקרא כ"ארץ  נחלי מים, מעינֹת ותהֹמֹת יֹצאים בבקעה ובהר" (דברים ח', ז'), הצרכים מרובים אל מול ההיצע, משרבה האוכלוסיה ורבו שימושי המים בכל התחומים. אין חולק כי המחוקק הפקיד בידי הרשות המבצעת לענפיה את ניהול משק המים הלאומי והמוניציפלי, והרפורמה הנתקפת בעתירות הוכנה בתהליכים ממושכים לאורך כחמש שנים. העתירות מבקשות כי בית משפט זה ישים עצמו במישור מקצועי תחת הרשויות, מה שכמובן אינו ביכולתנו. ואולם, השאלה שלגביה ניתן צו על תנאי עניינה סעיף 1(ב) לחוק יסוד; משק המדינה, והתהיה אם כשעסקינן במים מדובר במחיר "טהור" או במהות בתשלום חובה; הדילמה שברקע הדברים היא כמובן האם טעון התשלום הנגבה בעבור המים, הגם שהכמות הנצרכת וולונטרית לכאורה, אלא שאין מנוס מצריכתה – אישור פרלמנטרי; אותו אישור שהיה והוסר ב-2006, בגדרי חוק ההסדרים שבעייתיותו ידועה. זאת, אל מול חוק יסוד: משק המדינה, ובהקשר דמוקרטי-פרלמנטרי. כאמור, מצטרף אני לחוות דעת חברי, ולעניין האחרון חזון למועד, לאחר התשובה.   

 

 

 

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

 

           ניתן היום, י' בטבת התשע"ב (5.1.2012).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   09105410_H09.doc   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il