פעמיים רבות מוכרע גורל התיק לפי השאלה מי משני בני הזוג עשה את המהלך הראשון.
הדעה הרווחת היא כי לגבר עדיף להתדיין בבית הדין הרבני ואילו הערכאה העדיפה לאשה היא בית המשפט לענייני משפחה.
לא תמיד דעה זו נכונה. ישנם מקרים מסויימים בהם לאשה עדיף שהדיון בעניינה ייערך בית הדין הרבני דווקא (ראה לעיל בפרק על פירוק השיתוף) המוסמך ליתן לה סעדים שבית המשפט אינו יכול לתיתם.
במרבית המקרים מנסה גבר העומד בפני הליך הגירושין להזדרז ולהגיש את תביעתו לבית הדין הרבני ומבקש הוא לכרוך בתביעה את נושא הגירושין, מזונות האשה, מזונות הילדים, ומשמורתם. את נושא הדירה יעדיף בדרך כלל הגבר להשאיר לדיון בבית המשפט לענייני משפחה, כדי להפעיל לחץ על אשתו באמצעות הסיכון בפניו היא עומדת, שדירת המגורים עומדת להימכר לאלתר.
אשה תעדיף לתבוע את מזונותיה ואת מזונות הילדים בבית המשפט לענייני משפחה, מאחר ובית המשפט פוסק – ברוב המקרים – מזונות גבוהים יותר, ומצמיד אותם למדד, בעוד שבית הדין הרבני פוסק ברוב המקרים – מזונות נמוכים יותר הצמודים לתוספת היוקר בלבד.
אשה גם תעדיף כי נושא הרכוש ידון בבית המשפט לענייני משפחה, שכן בית המשפט יעניק לה – ברוב המקרים – מחצית מכל רכוש בין אם הוא רשום על שמה ובין אם לאו, ואילו גורל הרכוש בבית הדין הרבני יוכרע בהרבה מקרים לפי צורת הרישום אף בלא כל קשר למאמץ המשותף ולתרומת האשה בניהול משק הבית ובגידול הילדים.
מסיבה זו יעדיפו רוב הגברים – אלא אם מרבית הרכוש רשום על שם האשה, שהוא המקרה החריג – לדון בנושא הרכוש בבית הדין הרבני.
השוני בין הפסיקה שבין בתי הדין לבתי המשפט גורם לתופעה של "מרוץ סמכויות" וכל הקודם – זוכה.
לא בכל מקרה שבו גבר הקדים וכרך בבית הדין הרבני את הנושאים הקשורים בגירושין הדבר פועל לרעת האשה, שכן על הגבר להוכיח ולעמוד בשלושה תנאים כדלקמן:
א. כנות תביעת הגירושין
ב. כריכה כדין
ג. כנות הכריכה
היה והגבר לא יצליח להוכיח את שלושת התנאים המצטברים ובלא שיהוי, ולעיתים מסלים את המאבק.