עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7914/11

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשם המבקש: עו"ד ע' מיכלין

 

 

 

 

 

 

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיאה א' קובו, סגנית הנשיאה מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק) בע"א 1063/08 ובע"א 1091/08 שניתן ביום 5.10.2011, בו נתקבל ערעורה של המשיבה 1 ונדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו המתוקן של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת י' אחימן) בת"א 30108/04 שניתן ביום 5.12.2007.

 

 

 

 

תמצית העובדות והליכים קודמים

 

 

 

 

1. המשיבים 4 ו-5 (להלן: הזוג מעוז) חתמו עם הגברת פולה גרינבוים ז"ל ביום 9.7.2002 הסכם לרכישת בית מגורים ברמת גן (להלן: הנכס). גברת גרינבוים נפטרה שלושה חודשים לאחר מכן, ובנעליה נכנס יורשה היחיד, המשיב 2 (להלן: גיל). בהתאם לתנאי ההסכם מונה המבקש (להלן: המבקש או עו"ד שפריר) לנאמן של שני הצדדים לעסקה, וסכום של 2,614,363 ש"ח נמסר לידיו לצורך תשלום לרשויות המס, לעירית רמת גן ולגורמים נוספים. המבקש לא שילם לשלטונות המס ולעירייה את התשלומים בהם חויבו הצדדים בגין העסקה , ועל כן לא הושלם רישום זכויותיהם של הזוג מעוז בנכס.

 

 

 

 

2. בעקבות כך הגישו הזוג מעוז תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו כנגד המשיב 3 (להלן: העיזבון), כנגד גיל וכנגד עו"ד שפריר. האחרון פנה בהודעת צד ג' לגיל, לעיזבון ולמשיבה 1 (להלן: איילון) ממנה רכש ביטוח אחריות מקצועית. בתביעתם טענו הזוג מעוז כי גיל והעיזבון הפרו את התחייבותם החוזית לתשלום החובות הרובצים על הבית לטובת שלטונות המס, וכי עו"ד שפריר הפר את חובתו כנאמן להבטיח את תשלום המס מתוך הכספים שהופקדו בידיו תוך שהעביר חלק מכספים אלה לגיל ולגורמים מטעמו, בניגוד להתחייבויותיו כנאמן. גיל והעיזבון טענו מנגד כי הם התריעו בפני בא כוחם של הזוג מעוז על פעילותו הבלתי תקינה של עו"ד שפריר, אולם אדישותו והתרשלותו של עורך דינם של הזוג מעוז מנעה תגובה הולמת. עו"ד שפריר לעומת זאת טען כי הוטעה על ידי גיל בעניין חוב היטל ההשבחה שרבץ על הנכס וכי הסתמך על הודעת מס השבח מיום 5.12.2002 (להלן: הודעת מס השבח) ממנה למד על העדרו של חוב בנוגע לנכס. באופן מצטבר וחלופי טען כי הוא זכאי לשיפוי מאיילון על כל סכום בו יחויב. איילון לא הכחישה את חבותה הביטוחית, אך טענה למעילה מצידו של עו"ד שפריר, הפוטרת אותה מלשפותו.

 

 

 

 

3. בית משפט השלום קבע כי עו"ד שפריר הציב את עצמו בניגוד אינטרסים בין חובתו כנאמן לבין האינטרס האישי שלו הנובע ממעורבותו בעסקיו של גיל, ובכך הפר את חובת הנאמנות. עם זאת, בית המשפט קבע כי עו"ד שפריר אכן הסתמך על הודעת מס השבח וטעה בהקשר זה טעות סבירה, ולכן דחה את טענת איילון לפיה התנהלותו פוטרת אותה מחבותה. נוכח כל זאת, קבע בית משפט השלום בפסק דינו כי גיל והעיזבון יחויבו כלפי הזוג מעוז בתשלום היטל ההשבחה, מס השבח ומס המכירה במלואם, וכן יחויבו בתשלום הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. בית המשפט קבע עוד כי עו"ד שפריר חייב בתשלומי המס הנזכרים כלפי הזוג מעוז גם כן. לבסוף, נקבע כי איילון תשפה את עו"ד שפריר על תשלום חוב מס השבח וחוב מס המכירה בסכום של 855,523 ש"ח. כנגד פסק דין זה הגישו הן עו"ד שפריר והן איילון ערעורים לבית המשפט המחוזי.

 

 

 

 

לשם השלמת התמונה יצויין כי קודם למתן פסק הדין הנזכר, ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד העיזבון וגיל אך זה בוטל לבקשתם בהחלטה מאוחרת.

 

 

 

 

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

 

 

 

 

4. בערעורה טענה איילון כי בית משפט השלום שגה כשקבע כי טעותו של עו"ד שפריר בהתייחס למס השבח היא טעות סבירה, כיוון שכלל לא עולה מהודעת מס השבח כי העסקה כולה פטורה מתשלום מס שבח, וחזקה על עו"ד שפריר, שהוא עורך דין העוסק במקרקעין ובענייני מס, כי הבין הודעה זו. איילון טענה כי "טעותו" של עו"ד שפריר נובעת מכך ש"בזבז את כספי הנאמנות", ולכן שגה בית המשפט כשקיבל את טענתו זו, וכן שגה בית המשפט כשקיבל את טענת עו"ד שפריר כי פרשנותו את הודעת מס השבח הסתמכה על דבריו של בא כוחם של הזוג מעוז, שבניגוד לעו"ד שפריר עצמו, כלל אינו מומחה במקרקעין. לכן, טענה איילון כי קביעת בית המשפט לפיה עו"ד שפריר זכאי לשיפוי בשגגה יסודה.

 

 

 

 

עו"ד שפריר שב וטען בערעורו כי הסתמך על הודעת מס השבח, וכי שגה בית משפט השלום כאשר דחה את הודעת צד ג' שהפנה כנגד גיל והעיזבון, שעליהם מוטלת החבות הישירה לתשלום חובות המס הרובצים על הנכס, וכן כי שגה בית המשפט כאשר ביטל את פסק הדין שניתן כנגד גיל והעיזבון בהעדר הגנה. עוד טען עו"ד שפריר כי שגה בית המשפט כאשר דחה את הודעת צד ג' שהפנה כנגד איילון בנוגע להיטל ההשבחה, כיוון שמדובר במקרה "קלאסי" של רשלנות מקצועית, ואין לומר כי לא שילם את ההיטל בכוונה וביודעין.

 

 

 

 

5. בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי עו"ד שפריר לא התרשל ולא שגה, אלא ביצע שימוש לרעה ביודעין בכספי הנאמנות, ופעל תוך חריגה מחובותיו כנאמן עת השתמש בכספי הנאמנות לצורך מימון עסקיו של גיל. בית המשפט קבע עוד כי עו"ד שפריר לא בדק עם רשויות המס את מצבת החובות בנוגע לנכס, ואין לקבל את טענתו כי הסתמך בתום לב על הודעת מס השבח. נוכח זאת קיבל בית המשפט את ערעורה של איילון ופטר אותה מן החובה לשפות את עו"ד שפריר, וכן דחה את ערעורו של עו"ד שפריר.

 

 

 

 

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

 

 

 

 

 

 

תמצית נימוקי הבקשה

 

 

 

 

6. בבקשה דנן טוען עו"ד שפריר כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי איילון פטורה מלשפותו, קביעה אותה נימק בכך שאין בפוליסת הביטוח כיסוי להפרת חובת נאמנות. בהקשר זה נטען כי הפוליסה דווקא מכסה הפרת חובה זו, כל עוד לא נעשתה ביודעין, וקביעתו של בית המשפט המחוזי מרוקנת אותה מתוכן. לטענת עו"ד שפריר, השאלה האם הפרת חובת נאמנות מכוסה בפוליסת אחריות מקצועית טרם נדונה בבית המשפט העליון, וקביעותיהם הסותרות של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בסוגיה מעידות על כך שנדרשת הבהרה של ההלכה. עו"ד שפריר מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שהחיוב בפועל של מס השבח ומס המכירה קטן ב-225,212 ש"ח מן הסכום בו חויב על פי פסק דינו של בית משפט השלום, כך שהזוג מעוז התעשר שלא כדין. כן נטען כי בית המשפט המחוזי לא נימק את דחיית הערעור בנוגע להודעת צד ג'. בנוסף לכך שב עו"ד שפריר וטוען כי הסתמך בתום לב על הודעת מס השבח ועל הפרשנות שנתן לה בא כוחם של הזוג מעוז.

 

 

 

 

7. עו"ד שפריר טוען עוד כי ההלכה המחייבת בנוגע לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה)] היא "עתיקת יומין" ויש לעדכנה נוכח חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, שנחקקו לאחר שנפסקה, כך שבחינת הפגיעה החוקתית שנגרמה למבקש תיווסף לשיקולים אותם שוקל בית המשפט כאשר הוא נותן רשות ערעור. בעניין זה, טוען עו"ד שפריר כי בית המשפט המחוזי לא נימק את החלטתו לסטות מן הכלל לפיו אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, ופגע בכבודו ובשמו הטוב כאשר קבע כי עו"ד שפריר הפר ביודעין את חובת הנאמנות בה חב. עו"ד שפריר טוען גם כי קביעתו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה פוגעת בפרנסתו כעורך דין ובחופש העיסוק שלו.

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

 

 

 

8. לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים. כלל ידוע היטב הוא כי רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה ורק במקרים המעוררים שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך או כאשר התערבות בית משפט זה נדרשת משיקולי צדק ועל מנת למנוע עיוות דין (ראו: עניין חניון חיפה). מדובר בהלכה מבוססת, ומחקר אמפירי שנערך בעניין מלמד כי עניין חניון חיפה הוא פסק הדין המאוזכר ביותר בפסיקת בית המשפט זה בכל תולדותיו [ראו: יורם שחר, מירון גרוס וחנן גולדשימדט "מאה התקדימים המובילים בפסיקת בית המשפט העליון: ניתוח כמותי" משפט וממשל ז' 243, 253 (2004)]. אכן, אין חולק על השפעתם הדרמטית של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק על המשפט הישראלי, אך לא מצאתי ממש בטענת עו"ד שפריר לפיה יש לבחון מחדש את ההלכה שנקבעה בעניין חניון חיפה, המיושמת בידי בית משפט זה כעניין של יום ביומו, אל מול חוקי היסוד האמורים. אין כל סתירה בין הזכויות המוגנות בחוקי יסוד אלה לבין ההלכה שנקבעה בעניין חניון חיפה, המאפשרת מתן רשות ערעור במקרה בו מתעוררת שאלה חוקתית החורגת מעניינם של הצדדים או כאשר הפגיעה החוקתית בזכויות המבקש עולה כדי עיוות דין. יודגש, כי כבר כאשר נקבעה ההלכה בעניין חניון חיפה התייחס מ"מ הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר למתן רשות ערעור בבקשה המעוררת שאלות חוקתיות וקבע:

 

 

 

 

"לא ניתן להגדיר באופן ממצה מראש את סוגי המקרים, בהם תוענק רשות לערער מפאת חשיבותם...אך המדובר בעיקר באלו: שאלות בעלות חשיבות חוקתית [...]"

 

 

(עניין חניון חיפה, בעמוד 128).

 

 

 

 

 

 

דברים אלה יפים גם כיום, וכאמור לא שוכנעתי כי קיים צורך לעיון מחודש בהלכה זו. טענות המבקש בדבר פגיעה לכאורה בזכויותיו החוקתיות מתייחסות לפגיעה לכאורית בשמו הטוב ובחופש העיסוק שלו. הלכה למעשה בחינת טענותיו של המבקש מגלה כי בקשתו אינה מבוססת על טעמים חוקתיים שכן מדובר בסופו של יום בטענות ערעוריות באופיין המכוונות כנגד נימוקיו של בית המשפט המחוזי. הכרה בטענות אלה כמצדיקות מתן רשות ערעור תהפוך את מתן רשות הערעור מחריג לכלל (לדחיית טענה דומה לפיה יש להגמיש את ההלכה שנקבעה בעניין חניון חיפה בנוגע לבקשות רשות ערעור בהליכים פליליים, ראו והשוו: רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.2005) בפסקה 6 להחלטתו של השופט (כתוארו אז) מ' חשין).

 

 

 

 

9. במקרה דנן לא מתקיימים המבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שכן טענותיו של עו"ד שפריר מתמקדות בנסיבותיו הפרטניות של הסכסוך בין הצדדים, למרות ניסונו "לעטוף" אותן בטענות כלליות וחוקתיות. כן לא מצאתי בסיס לטענתו של עו"ד שפריר לפיה נגרם לו עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. כך למשל, הטענה כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי אינן עולות בקנה אחד עם ההלכה בדבר התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים, אין בה כשלעצמה כדי להוות עילה לערעור בגלגול שלישי (ראו: שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 213 (מהדורה שנייה, 2008); רע"א 3031/09 קט קול בע"מ נ' עמי בן יעקב (לא פורסם, 2.8.2009) בפסקה 8 להחלטתי). בנוסף לכך, אין די בעובדה כי בית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה שונה מזו של בית משפט השלום, כדי להקים עילה למתן רשות ערעור (ראו: רע"א 9243/08 מועצה מקומית כפר שמריהו נ' חב' אויר רום שירותי תעופה (לא פורסם, 1.12.2008) בפסקה ז' להחלטתו של השופט א' רובינשטיין). גם בטענתו של עו"ד שפריר לפיה נדרשת התייחסותו של בית משפט זה לפרשנות פוליסות ביטוח אחריות מקצועית אין ממש, היות שההכרעה בעניין זה התבססה על לשון חוזה הביטוח ונסיבותיו הקונקרטיות של המקרה.

 

 

 

 

10. למעלה מן הצורך אוסיף, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. ככל שהדברים נוגעים לקביעה כי עו"ד שפריר הפר את חובתו כנאמן, הרי שמפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי קביעה זו מבוססת כדבעי על חומר הראיות שהונח לפני הערכאה הדיונית ועל המסקנות אותן הסיק בית המשפט המחוזי על בסיס חומר ראיות זה. באשר לקבלת ערעורה של איילון, הרי שבפוליסת הביטוח שעל יסודה התקשרו עו"ד שפריר ואיילון, אותה צירף כנספח י"ד לבקשתו, מצויין במפורש כי:

 

 

 

 

"7. הפוליסה לא תשפה את המבוטח בעניינים אלה:

 

 

[...]

 

 

7.2 כל מעשה או מחדל של מעילה, מעילה באמון..."

 

 

(ההדגשה אינה במקור – י"ד).

 

 

 

 

 

 

משנקבע כי עו"ד שפריר הפר את חובת הנאמנות בה חב ומעל באמונם של הזוג מעוז שהפקידו בידו את כספם, עולה במפורש מתנאי הפוליסה כי הוא לא זכאי לשיפוי מאיילון. בשולי הדברים אציין כי בית משפט זה עמד פעמים רבות על האחריות הכבדה המוטלת על עורך דין אשר מחזיק בכספים בנאמנות, וכפי שציינתי בעבר "יש להעביר מסר חינוכי, הנושא גם אופי הרתעתי" לעורכי דין המפרים את חובתם בהקשר זה (ראו: רע"א 1201/09 מיימרן נ' פלונית (טרם פורסם, 12.5.2009) בפסקה 9 להחלטתי). דומני כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם קביעתי זו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

11. סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.

 

 

 

 

ניתנה היום, כ"ד בכסלו תשע"ב (20.12.2011).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11079140_W01.doc חכ

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il